פלוני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 6313/11 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 6313/11 לפני: כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט י' עמית המערער: פלוני נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע מיום 20.6.11 בתפ"ח 1183/08 שניתן על ידי כבוד השופטים: ר' יפה-כ"ץ- סג"נ, א' ואגו וי' צלקובניק תאריך הישיבה: א' בכסלו התשע"ד (4.11.2013) בשם המערער: עו"ד נועם בונדר בשם המשיבה: עו"ד הילה גורני פסק-דין השופט ס' ג'ובראן: 1. לפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופטים ר' יפה-כ"ץ – סג"נ, א' ואגו ו-י' צלקובניק) בתפ"ח 1183/08 מיום 26.6.2013, במסגרתו הושתו על המערער 12 שנות מאסר בפועל מיום מעצרו; 12 חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים, שלא יעבור כל עבירה מסוג פשע; וכן, פיצוי למתלוננת בסך 50,000 ש"ח. כתב האישום 2. המערער והמתלוננת עלו ארצה בחודש אוגוסט 2008, היו נשואים למעלה משלוש שנים, והתגוררו באילת. יחד עימם התגוררה בתה הקטינה של המתלוננת מנישואיה הקודמים (ילידת שנת 2001). המתלוננת ובתה אינן יהודיות, ומרבית האיומים שהשמיע המערער כלפיה, בגינם הואשם בעבירת איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין או החוק) (ראו פירוט להלן), היו קשורים בהמשך שהותה בארץ ובמעמדה הנחות, לעומתו, לאור היותה לא יהודיה. כך בין היתר איים על המתלוננת כי ימכור אותה לערבים, ואף אחד לא ידאג לשלומה, וכן כי יביא לגירושה מהארץ בשל דתה. 3. כתב האישום שהוגש נגד המערער ביום 19.10.2008, כלל ארבעה אישומים. 4. האישום הראשון מתאר אירוע שהתרחש בין התאריכים 17 ו-18.8.2008, במרפסת דירתם המשותפת של המערער והמתלוננת, בו במהלך ויכוח ביניהם, שבר המערער בקבוק שהיה בידו, הצמיד את שבר הבקבוק לצוואר המתלוננת, ודרש ממנה לסתום את פיה, בנוכחות בתה הקטינה. בגין מעשים אלה הואשם המערער בעבירת איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין. 5. האישום השני מתאר עבירה של תקיפה ואיומים מיום 24.8.2008. האירוע התרחש בדירתם המשותפת של בני הזוג, לאחר שהמערער השתכר עם חברו. לאחר עזיבתו של החבר, המערער כעס על המתלוננת, וטען בפניה שהתנהגה בצורה לא צנועה. לאחר מכן תקף אותה, אחז בשיערה, ובעט בה. המתלוננת נפלה כתוצאה ממעשים אלה, קיבלה מכה מדלת הכניסה לדירה, ופרצה בבכי וצעקות. בתגובה, איים עליה המערער ש"ימכור אותה לערבים". בו בזמן, בתה הקטינה של המערערת התעוררה משנתה, יצאה מחדרה אל עבר המתלוננת ששהתה בסלון, והתיישבה על ברכיה, תוך שהיא מבקשת מהמערער שיפסיק את מעשי האלימות כלפי אימה. חרף הפצרותיה, המשיך המערער לתקוף את המתלוננת, תוך שהוא גורם לה פגיעות ממשיות (תלישת שיערות, שטפי דם ושריטות). במהלך המעשים, ראשה של המתלוננת נפל ופגע בראש בתה. בגין מעשים אלה הואשם המערער בעבירת של תקיפת בת זוג בנסיבות מחמירות, לפי סעיפים 382(ג) בצירוף סעיף 380 לחוק העונשין; עבירת איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין; ועבירת תקיפת קטין, לפי סעיף 382(ב)(2) בצירוף סעיף 379 לחוק העונשין. 6. האישום השלישי מתאר עבירות של אינוס, ביצוע מעשה סדום, תקיפה ואיומים מיום 29.8.2008. על פי המתואר, המערער העיר את המתלוננת משנתה בחדר השינה, בו ישנה עם בתה, כשלגופו מגבת בלבד, ודרש ממנה לקיים עימו יחסי מין. המתלוננת סירבה, והסבירה שהיא עייפה. המערער לא שעה לבקשותיה, ומשך ברגליה עד שנפלה מהמיטה וראשה נחבט ברצפה. כאשר המתלוננת התרוממה, המערער דחף אותה אל סלון הדירה וסגר אחריהם את דלת חדר השינה. המתלוננת בכתה והמשיכה לומר למערער כי היא עייפה, רוצה לישון וביקשה ממנו לא לגעת בה. אף על פי כן, המערער פישק את רגליה ופשט את המגבת מגופו. המתלוננת נאבקה בו, וניסתה לברוח ממנו. המערער משך בתחתוניה וקרע אותם, המתלוננת נפלה אחורה על הספה. בשלב זה, איים המערער על המתלוננת שתעשה כרצונו, אחרת יהרגה. בהמשך החדיר המערער את איבר מינו לאיבר מינה של המתלוננת, תוך שזו נאבקת בו. לאחר מכן, המערער החדיר את איבר מינו אל פיה של המתלוננת מספר פעמים. בעקבות מעשים אלה, ברחה המתלוננת לחדר האמבטיה והקיאה. עם שובה לסלון, המשיך לאיים עליה המערער, עת שהיא מתחננת שהוא יעזוב אותה ויפסיק מעשיו. למרות תחנוניה, החדיר המערער את איבר מינו לאיבר מינה של המתלוננת בכוח, עד שהגיע לסיפוקו. גם לאחר מכן, המשיך המערער לאיים על המתלוננת ולקללה. בגין מעשים אלה הואשם המבקש בעבירה של תקיפת בת זוג, לפי סעיף 382(ב)(2) בצירוף סעיף 379 לחוק; עבירת אינוס, לפי סעיף 345(א)(1) לחוק; ביצוע מעשה סדום, לפי סעיף 347(ב) בצירוף סעיף 345(א)(1) לחוק; ועבירת איומים, לפי סעיף 192 לחוק. 7. באישום הרביעי מתואר כי שבוע לאחר האירוע שתואר באישום השלישי, עזבו המתלוננת ובתה את הדירה המשותפת. עם זאת, במהלך חודש אוקטובר 2008 נוצר קשר טלפוני בין המערער לבינה, במהלכו איים שיפגע בה, אם לא תחזור אליו; עוד במסגרת אישום זה מתואר אירוע איומים מיום 12.10.2008, בו המערער פגש את המתלוננת בתחנת אוטובוס והסתכל על תמונות שפיתחה, באחת מהן צולמה עם גבר אחר, שהיה מוכר לו. המערער איים עליה בתגובה לתמונה, והבטיח לה שיפגע בה, ידאג שתגורש מהארץ ואף רמז שיהרגה. בגין מעשים אלה הואשם המערער בעבירת איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין; ובעבירת פגיעה בפרטיות, וסעיף 2(1) בצירוף סעיף 5 לחוק הפרטיות, התשמ"א-1981. ההליך בבית המשפט המחוזי 8. ביום 20.12.2010 ניתנה הכרעת הדין בעניינו של המערער, לאחר שנוהל הליך הוכחות, בו נחקרה גם המתלוננת. נקבע בהכרעת הדין כי בניגוד לכתב האישום, האירועים באישומים הראשון והשני התרחשו באותו המועד, הוא המועד שמציין האישום השני, 24.8.2008; אך נקבע שאין בהפרדת האירועים בעדותה של המתלוננת במשטרה, כדי לערער את אמינותה. יוער שהמתלוננת טענה כי הובנה לא נכון בחקירתה. גרסתו של המערער, שכפר באישומים, לא נתקבלה, והועדפה גרסת המתלוננת, בשלמותה. עם זאת, נקבע שלא כל סעיפי כתב האישום הוכחו, והמערער לא הורשע בתקיפת הקטינה (שנפגעה מראשה של אימה) או בפגיעה בפרטיות. המערער הורשע, אפוא, בעבירה של תקיפת בת זוג בנסיבות מחמירות; שלוש עבירות של איומים; עבירת אינוס; ביצוע מעשה סדום; ובעבירת תקיפת בת זוג. 9. ביום 26.6.2011 נגזר דינו של המערער. בית המשפט המחוזי ציין כי מעשי המערער מופלגים בחומרתם, ונעשו בחלקם בנוכחות הבת הקטינה, תוך שהוא משפיל את המתלוננת, גורם לה כאב פיזי, מהווה איום ממשי לחייה ומביא אותה למצב של חוסר אונים. בית המשפט המחוזי עמד על הפסיקה באשר לחומרתם של עבירות מין ואלימות במשפחה, והסכנה הטמונה בהם, שעה שמתרחשים בבית, מקום המבטחים של כל אדם. בית המשפט המחוזי נשען עוד על עדותה של המתלוננת, ועל תסקיר שנערך לה, בו נקבע, כי היא עדיין מצויה בטראומה מהאירועים. בית המשפט המחוזי ציין שמדובר בדפוס התנהגות ממושך, שהתחיל עוד בארץ מוצאם של בני הזוג, אוקראינה, ונמשך ביתר שאת עם עלייתם ארצה. מנגד, ציין בית המשפט את נסיבות חייו של המערער, שגדל ללא אם, ועלה זה עתה מאוקראינה, את קשיי ההשתלבות שלו בבית הכלא וכן את ניסיונו להשתקם. יוער, שבמסגרת התייחסותו של בית המשפט המחוזי לשיקולים לקולה להם טען המערער, ציין כי עדותה של המתלוננת סותרת אותם, ועל כן שקל אותם לקולה אך במידה מסוימת. בביצוע האיזון בין השיקולים – קבע בית המשפט המחוזי כי הכף נוטה לחומרה, ואין להסתפק רק ברטוריקה מרתיעה, אלא לגבותה בענישה הולמת. נוכח דברים אלה, גזר בית המשפט המחוזי על המערער את דינו, כמפורט בפסקה 1 לעיל. טענות הערעור 10. ראשית, טען המערער כי עונש של 12 שנות מאסר, הוא עונש חמור, וחריג באופן קיצוני מרף הענישה המקובל בעבירות מהסוג בו הורשע. שנית, טען, כי בית המשפט המחוזי שגה בכך שהתייחס להתרחשויות באוקראינה, שלא נכללו בכתב האישום ולא נוהלו הוכחות לגביהן, ובכך שבחר לתת להן משקל ולהשתית עליהן את גזר הדין החמור. שלישית, טען כי בית המשפט המחוזי לא נתן משקל לכך שהוא נעדר עבר פלילי, על פי טענתו גם באוקראינה. רביעית, טען כי בית המשפט המחוזי שגה גם באי מתן משקל הולם לנסיבותיו האישיות: היותו בחור צעיר ועולה חדש; אב לבת קטינה ונכה אשר הוא נדרש לסייע לה, כמו גם לאביו המבוגר; לעניין זה הדגיש גם את קשיי התאקלמותו בבית הכלא, מכיוון שאין לו בני משפחה בארץ, ושהוא אינו זוכה לביקורים ואינו דובר עברית. חמישית, טען כי בית המשפט המחוזי לא נתן משקל למאמציו להשתקם. בהקשר זה ציין המערער כי למד עברית בכוחות עצמו, וסיים קורסים בתקופת מאסרו. 11. בדיון לפנינו מיום 4.11.2013, טען בא כוחו של המערער כי העבירות שביצע המערער, בוצעו על רקע חייו והנורמות הנהוגות במקרים אלה במדינת מוצאו, אוקראינה. נוכח עלייתו ארצה הסמוכה למועד האירועים במוקד האישומים, יש, לטענתו, להקל בעונשו של המערער. תשובת המשיבה בדיון לפנינו 12. המשיבה סמכה את ידיה על גזר דינו של בית המשפט המחוזי. לטענתה, מדובר בעבירות חמורות ביותר, ברף הגבוה ביותר של האלימות. המשיבה חזרה לפנינו על תמצית האישומים, וציינה גם את העובדה שהמעשים נעשו מול בתה הקטינה של המתלוננת. עוד עמדה המשיבה על כך שהמערער השתמש בכוחו הפיזי כלפי המתלוננת, אך לא רק, ולמעשה איים עליה גם בכוחו לגרשה מן הארץ עקב היותה לא יהודיה. עוד עמדה המשיבה על התסקיר שנערך למתלוננת בו פורטו הפגיעות הרבות שנגרמו לה, פיזית ונפשית, ועל כך שהמערער בחר לנהל הליך הוכחות שכלל את העדת המתלוננת. המשיבה הוסיפה גם כי המערער לא הביע חרטה או הבנה אלא רק ציין את קשייו האישיים. מכאן, שלדעת המשיבה, העונש, אף שאינו קל, אינו סוטה ממדיניות הענישה (לעניין זה הציגה המשיבה פסיקה שתידון להלן) ומתאים בנסיבות העניין. 13. בתשובה לטענת המערער כי לא ניתן משקל לעברו הנקי מפלילים, הרי שהמשיבה סמכה ידיה על קביעת בית המשפט המחוזי, שקבע כי אין בידיו האפשרות לקבוע כי עברו של המערער אכן נקי כיוון שהוא עולה חדש, ולכן אין הצדקה, לעמדתה, להתחשב בעברו והתנהגותו קודם להגעתו לארץ. 14. באשר לטענת ההגנה התרבותית, השיבה המשיבה כי גם אם יש לקבל את הטענה העובדתית, הרי שראוי כי בית משפט זה יבהיר כי במדינתנו אין נוהגים כך בנשים, ולא יתערב בעונשו של המערער. דיון והכרעה 15. דין הערעור להידחות. כידוע, אין ערכאת הערעור מתערבת בחומרת העונש שנקבע על ידי הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים (ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל (29.1.2009); ע"פ 7563/08 אבו סביח נ' מדינת ישראל (4.3.2009); ע"פ 7439/08 פלוני נ' מדינת ישראל (4.3.2009); ע''פ 9437/08 אלגריסי נ' מדינת ישראל (12.5.2009)). מצאנו כי מקרה זה אינו נמנה עם אותם המקרים המצדיקים התערבות, כפי שיובהר להלן. חומרת העונש ביחס לעבירות דומות 16. בא כוחו של המערער הציג בפנינו שורה ארוכה של פסיקות, שמציגות לטענתו אירועים חמורים יותר, בגינם נגזרו עונשים חמורים פחות מזה שנגזר על המערער. לא די בכך. יש לזכור כי על אף השאיפה לאחידות הענישה, אין מדובר במתמטיקה, ואין מקום לגזור ממסכת התרחשויות אחת, לאחרת. פסקי הדין שהציג המערער, אכן כוללים עונשים פחותים מזה שהושת עליו. כך, בע"פ 9033/08 פלוני נ' מדינת ישראל (22.4.2013) – בית משפט זה הותיר על כנו עונש של עשר שנות מאסר שהושת על המערער בגין עבירות שונות שנעברו במשך שנה: שני מעשי סדום בנסיבות אינוס, איומים, כליאת שווא, תקיפה וניסיון תקיפה של בת-זוג והפרת הוראה חוקית. אך יש לציין כי שם דובר במערער אשר הודה במעשיו, הביע חרטה, תפקד שנים קודם כן כאב ובעל נורמטיבי, ונפגע בראשו טרם המעשים; בע"פ 525/11 פלוני נ' מדינת ישראל (5.7.2012) – בית משפט זה הותיר על כנו עונש של 11 שנות מאסר שהושת על המערער, בגין שורה ארוכה של מעשי סדום, אינוס ותקיפה כלפי המתלוננת, אשתו, במשך שלוש שנים; ובתפ"ח 693-07-10 מדינת ישראל נ' פלוני (2.7.2012) – הורשע הנאשם בבית המשפט המחוזי בבאר שבע, במספר רב של עבירות אינוס, מעשי סדום ותקיפה כלפי המתלוננת, אשתו, והושתו עליו שמונה שנות מאסר (ערעור על גזר הדין תלוי ועומד בבית משפט זה – ע"פ 4284/13 פלוני נ' מדינת ישראל). אך מנגד, הציגה המשיבה פסקי דין עם עונשים מחמירים יותר, אף בנסיבות דומות למקרה שלפנינו. כך, בע"פ 7733/05 פלוני נ' מדינת ישראל (30.4.2008) – בית משפט הותיר על כנו עונש של עשר שנות מאסר שהושת על המערער בגין אירוע אחד שכלל עבירת אינוס, מעשה מגונה וניסיון למעשה סדום שביצע באשתו; ובע"פ 7365/04 אברמוב נ' מדינת ישראל (20.12.2006) – הותיר בית משפט זה על כנו עונש של 15 שנות מאסר שהושת על המערער בגין שלושה אירועים דומים בעיקרם למקרה לפנינו – אירועי איומים, תקיפה ואירוע שכלל תקיפה, מעשה סדום ואינוס של אשתו. 17. באשר לחומרת עבירות אלימות ומין במשפחה, ציין בית משפט זה פעמים רבות כי מדובר מהחמורות שבעבירות, שיש לבערן מהחברה, ולנקוט יד קשה כלפיהן: "תופעה זו של גברים הנוהגים באלימות מינית ופיסית כלפי נשותיהם יש להוקיע מכל וכל ועל בית המשפט לומר בקול צלול ורם, כי מקומם של מעשים כאלה לא יכירם בחברה מהוגנת, ומקומם של עושיהם מאחורי סורג ובריח [...]. קשר הנישואין נועד להביא ברכה לבני הזוג וברכה לעולם, ועל המשתמשים בו כ'מקום הסמוי מן העין' לשם רוע מעלליהם, לדעת כי יענשו במלוא החומרה." (ע"פ 6428/09 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה י"א לחוות דעתו של השופט רובינשטיין (27.12.2010)) על כן, דין טענה זו להידחות. ההתייחסות והמשקל שניתן לרקע שקדם לעבירות 18. המערער טען כי בית המשפט לא היה צריך להתייחס בגזר דינו לאירועי התקיפה שהתרחשו לכאורה באוקראינה. טענה זו יש לדחות, ולכך שני טעמים. 19. ראשית, "הרקע" אליו מתייחס המערער הופיע בכתב האישום, ועל פי הכרעת הדין עולה כי המתלוננת נשאלה לגביו בעדותה. בגזר הדין מתייחס בית המשפט המחוזי לרקע זה כחלק מקביעותיו בהכרעת הדין. לפיכך, המקום הנכון לערער על ההתייחסות והמשקל שניתן לרקע הוא בערעור על הכרעת הדין, אשר לא הוגש. 20. שנית, ע"פ 4378/03 פלוני נ' מדינת ישראל (9.7.2003), אותו המערער הביא כתמיכה בטענתו, דווקא מחזק את דחייתה, ויובהר. בעניין זה דן השופט מצא בפרשה סבוכה בה אב ביצע עבירות מין בבתו, נכדותיו ונכדו במשך עשורים. בחלק הכללי של כתב האישום הופיעו עבירות שהתיישנו והמערער לא הואשם בגינן. המערער טען (עוד בבית המשפט המחוזי, וגם לפני בית משפט זה) כי הוספת עבירות אלו מנעה ממנו אפשרות למשפט הוגן, ויצרה דעה מוקדמת, עוד טרם הוכחת העבירות בכתב האישום. שופטי בית המשפט המחוזי הבהירו בהכרעת הדין ובגזר הדין, כי הפרטים בחלק הכללי סייעו להבנת התנהגות המתלוננות, אך לא היוו שיקול לחומרה בעת גזירת עונשו של המערער (שם, פסקה 8 לפסק הדין). השופט מצא קבע כי תוספת כללית זו אכן נדרשה לשם הבנת ההקשר של העבירות, ולא היה ניתן להחסירה. יותר מכך, קבע השופט מצא שם, כי לעיתים אף נדרש וחובה על התביעה להוסיף רקע לדברים, אף כדי להבהיר לנאשם עצמו את מסגרת האירועים בגינה הוא עומד לדין. בענייננו, המשיבה הוסיפה את ההתייחסות לאירועי התקיפה באוקראינה ברקע הכללי של כתב האישום, וראוי היה לעשות כן. לא ניתן להבין את המצב בו הייתה המתלוננת שרויה, ואת עוצמת הכוח, הפיזי והרגשי, שהופעל כלפיה על ידי המערער, מבלי להכיר את הרקע הכללי, אשר בא לידי ביטוי גם בעדותה. על כן, ההתייחסות לרקע כללי זה בגזר הדין הייתה נדרשת. 21. פרט לשאלת ההתייחסות, המערער טען נגד המשקל שניתן על ידי בית המשפט המחוזי לאירועים אלה בגזר הדין. בפרט, טען כי אירועי תקיפה אלה, שלא הופיעו באישומים נגדו, "זלגו" לגזר הדין, באופן שהשפיע על עונשו לחומרה, ועל כן ביקש להפחית מן העונש שהושת עליו. 22. המערער הביא שורת פסקי דין לתמוך בטענה זו, אלא שפסקי דין אלה עוסקים במצב שונה, בו בית המשפט התייחס בגזר הדין לאירועים ועובדות שהיו חלק מכתב האישום המקורי, אך הושמטו מכתב אישום המתוקן, והדבר השפיע על גובה העונש שגזר על הנאשם. סוג כזה של "זליגה" של פרטים אל תוך גזר הדין מביא להתערבות ערכאת הערעור בגזר הדין ולתיקונו במידת הצורך, מפני שמדובר בהתייחסות לפרטים, שהנאשם לא התמודד עימם במסגרת הגנתו, אשר מחמירים את עונשו של על פי חוק (למשל נסיבות עבירה אשר הורדו במסגרת הסדר טיעון, ושיכולות להביא להחמרת העונש) (להרחבה ראו: ע"פ 8888/07 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 14 לחוות דעתו של השופט מלצר (6.7.2009) (להלן: ע"פ 8888/07)). פסקי הדין אליהם הפנה המערער, כולם עוסקים ב"זליגה" כזו, ובהתאם לצורך, יש בהם התערבות בגזר הדין (ראו: ע"פ 5677/11 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקאות 15-11 לחוות דעתו של השופט מלצר (18.6.2012); ע"פ 4907/11 מרעי נ' מדינת ישראל, פסקה 5 לפסק דינו של השופט הנדל (14.11.2012); ע"פ 7527/12 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקאות 4, 6 לפסק דינה של השופטת ברק-ארז (8.1.2013); ע"פ 4876/12 עמר נ' מדינת ישראל, פסקה 12 לפסק דינו של השופט דנציגר (23.1.2013); ע"פ 2605/12 אלמחתסב נ' מדינת ישראל, פסקה 12 לפסק דיני (5.3.2013)). אלא שבעניינו של המערער לא היה כתב אישום מקורי שתחתיו בא כתב אישום מתוקן. המערער הורשע לפי עובדות כתב האישום המקורי (והיחיד) שהוגש. העובדות הכלליות בדבר ההתרחשויות באוקראינה, הופיעו בכתב אישום זה, והמתלוננת אף חזרה עליהן בעדותה, ובית המשפט קיבל אותן כממצא עובדתי. 23. פסקי דין אלה אינם תומכים בטענת המערער, אך אין בכך כדי לאיין את הטענה עצמה. בענייננו, מדובר ב"זליגה" של פרטים מהחלק הכללי של כתב האישום, שיש בהם כדי להשפיע על חומרת העונש. נקבע בבית משפט זה, כי בזליגה מסוג זה (בניגוד לזליגה מהסוג אליו הפנה המערער בפסקי הדין הרבים שהביא לפנינו, ראו פסקה 22 לעיל) התערבות ערכאת הערעור תהיה מצומצמת יותר, ורק במקרים בהם ברור שזליגה זו אכן השפיעה על העונש שהטיל בית המשפט המחוזי: "סוג שני של זליגה [...] הוא, כאשר גזר הדין מתאר נסיבות, אשר ברור, כי על-אף שאין הדבר מעוגן בחוק, יש בהן כדי ללמד על העבירה ככזו הנמצאת ברף הגבוה של הענישה. יפים לעניין זה הן דוגמאות של נסיבות כגון: תכנון מוקדם, ריבוי מעשים מצד הנאשם ושיטתיותם, התמשכות העבירות ועוד. נסיבות אלו משוקללות דרך קבע על-ידי בית המשפט ויש בהן כדי להעלות, או להוריד את רף הענישה של העבירות בהן מואשם [...]. סוג כזה של זליגה, הינו סוג מורכב יותר להתערבותו של בית המשפט של ערעור מאשר סוג הזליגה הראשון, שכן במקרים אלו, לא ברור האם אזכור הנסיבה המדוברת השפיע על בית המשפט קמא בגוזרו את הדין. במקרים אלו, על בית המשפט של הערעור לשקול היטב מהי רמת החשיבות, אשר ייחס בית המשפט קמא לנסיבה האמורה, ורק כאשר ברור כי בית המשפט קמא נתן משקל כזה, אשר השפיע על תוצאתו הסופית – רשאי בית המשפט של הערעור להתערב בגזר הדין." (ע"פ 8888/07, בפסקה 14 לחוות דעתו של השופט מלצר (ההדגשות שלי – ס' ג'') 24. לאחר בחינת גזר הדין, מצאנו כי אין בזליגה זו כדי להביא להתערבותנו, ולכך שני טעמים. ראשית, על אף האזכור של המאורעות באוקראינה בגזר הדין, ברור כי בית המשפט לא נתן לאירועים משקל כזה אשר השפיע על העונש שהושת על המערער (ראו: ע"פ 8888/07, בפסקה 14). שנית, וזהו הטעם העיקרי, מצאנו כי במנותק מהאירועים שתוארו באוקראינה, מעשי המערער קשים ואכזריים והעונש בצידם, הולם את חומרתם. התיאורים בכתב האישום, של איומים מתמשכים על המשך חייה של המתלוננת, תקיפותיה החוזרות ונשנות על ידי המערער, גם בפני בתה הקטינה, והאישום השלישי שכלל מסכת התעללויות מיניות קשות לאורך לילה שלם, שלווה באלימות פיזית ובאלימות מילולית, כשבחדר הסמוך ישנה בתה הקטינה, לא מותירים מקום לספק שמדובר במעשים ברף גבוה של אלימות. המערער רמס את כבודה של המתלוננת, פגע בה פיזית ונפשית והותירה מצולקת. העונש שהושת על המערער הולם אותם כשלעצמם, מבלי התייחסות למאורעות הרקע, ואין מקום להתערב בו. הקביעה לפיה אין לתת משקל לעובדה כי למערער אין עבר פלילי 25. המערער מלין על כך שבית המשפט המחוזי לא התחשב לקולה בכך שאין לו עבר פלילי, לטענתו. אף אם נקבל טענה זו, הרי שלאור חומרת העבירות, עליה כבר עמדנו, מצאנו כי אין בשיקול זה כדי להקל בעונש שהושת על המערער. לפיכך, לא ראינו לנכון להתערב בשיקול דעתו של בית המשפט המחוזי שלא למנות עניין זה בשיקוליו לקולה. המשקל שניתן לנסיבותיו האישיות ולשיקומו של המערער 26. לא ניתן לומר כי השיקולים בדבר נסיבותיו האישיות ותהליך השיקום שהחל בו המערער נעלמו מעיני בית המשפט המחוזי בגזר הדין, וניכר שהוא נדרש להם בפועל. מקובלת עלינו קביעתו של בית המשפט המחוזי, לפיה יש מקום לתת משקל משמעותי לצורך בהרתעתו ולהגנה על החברה ועל המתלוננת בפרט, ממנו וממעשיו, ולהעדיפם על פני הנסיבות האישיות והשיקום של המערער, שעל אף השפעתם, אין בהם כדי להביא להפחתה בעונשו של המערער. טענת "ההגנה התרבותית" 27. לסיום, יש גם לדחות את טענת ההגנה של המערער, לפיה יש להקל עימו בשל העובדה שעלה לא מכבר מארץ אחרת, בה קיימות נורמות תרבותיות שונות, מקלות יותר, למצער לעניין אכיפתן, באשר לעבירות מין ואלימות כלפי בנות זוג. כבר נקבע בבית משפט זה לא אחת כי אין לתת ביטוי במשפט הפלילי לטענה כי מעשה אלימות קשה נעשה על רקע תרבותי זה או אחר (ראו: ע"פ 10358/08 אזברגה נ' מדינת ישראל, פסקה 8 לחוות דעתי (16.3.2010) (להלן: עניין אזברגה)). בעניין אזברגה דנתי בשאלות שמעלה "ההגנה התרבותית" בחברה רב-תרבותית וליברלית, בהקשר של "נקמת דם" ורצח "על רקע כבוד המשפחה". גם אם מעשיו של המערער שונים, הדברים שכתבתי שם יפים גם לענייננו: "לפני ההכרה בזכותו של הנאשם לתרבותו יש להגן על זכותו של הקורבן על חייו ועל שלמות גופו. [...] אין שום דרך לקבל מנהג תרבותי הנוקט דרך של אלימות קשה. יש להילחם מלחמת חורמה במנהגים אלימים מעין אלו. אנו מחויבים לשמור על אמות מידה מוסריות בסיסיות, ובראשן קדושת החיים ושלמות הגוף. מנהג תרבותי שיש בו פגיעה בערכי יסוד בסיסיים אלו אינו מקובל בחברה ליברלית רב תרבותית [...], ויש לנהוג כלפיו בגישה של אפס סובלנות. אשר על כן, כאשר נטען כי גילוי אלימות נעשה על רקע תרבותי, אין מקום ליתן לכך משמעות במסגרת הדין הפלילי [...]. אסור לתת לגישה הרב תרבותית לגבור על ערכים ליברלים בסיסים, ואין מקום לשמר ערכים שאינם הולמים זכויות אדם בסיסיות ובראשם את קדושת החיים ושלמות הגוף." (שם, פסקה 8 לפסק דיני) (וראו גם: ע"פ 695/08 חאמד נ' מדינת ישראל, פסקה 6 לחוות דעתו של השופט הנדל, חוות דעתה של השופטת פרוקצ'יה (10.12.2009); ע"פ 8828/08 ניאזוב נ' מדינת ישראל, פסקה 25 לחוות דעתי (3.2.2011); ע"פ 2910/09 קאסיה נ' מדינת ישראל, פסקה 6 לפסק דינה של השופטת חיות (21.11.2011); ע"פ 1421/10 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 25 לחוות דעתה של השופטת ארבל (18.7.2012)). 28. סוף דבר, אנו דוחים אפוא את הערעור. ניתן היום, כ"ח בכסלו התשע"ד (1.12.2013). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 11063130_H06.doc שצ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il