פלוני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 6310/14 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 6310/14 לפני: כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופט מ' מזוז המערערים: 1. פלוני 2. פלונית נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על גזר הדין של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטת ד' סלע) בת"פ 3213-02-13 מיום 10.9.2014 תאריך הישיבה: כ"ג בסיון התשע"ה (10.6.2015) בשם המערער 1: עו"ד שלומי בלומנפלד בשם המערערת 2: עו"ד אביטל בן-נון בשם המשיבה: עו"ד אושרה פטל-רוזנברג בשם שירות המבחן למבוגרים: גב' ברכה וייס פסק-דין השופט ע' פוגלמן: המערערים הורשעו על פי הודאתם במסגרת הסדר טיעון בעבירות של גרימת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות ושל החזקת סכין. בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטת ד' סלע) השית על המערער 1 (להלן: המערער) עונש של 24 חודשי מאסר בפועל ועל המערערת 2 (להלן: המערערת) עונש של 20 חודשי מאסר בפועל (בניכוי ימי מעצרם). כמו כן גזר בית המשפט על המערערים 18 חודשי מאסר על תנאי בתנאים שפורטו בגזר הדין ופיצוי למתלונן בסך כולל של 20,000 ש"ח. הערעור שלפנינו מכוון לרכיב עונש המאסר בפועל בלבד. תמצית העובדות וההליכים 1. המערערים הם בני זוג והמתלונן הוא מכר שלהם. על פי עובדות כתב האישום המתוקן, ביום 21.1.2013 בשעות אחר הצהריים גילו המערערים כי פרצו לביתם וחשדו במתלונן. באותו היום בשעה 23:50 או בסמוך לכך הלכו המערערים לבית המתלונן והתעמתו עמו ביחס לחשדם, וזאת כאשר המערער מצויד בחפץ שנחזה כאקדח ומסוגל לירות כדוריות מתכת בקוטר 4.4 מ"מ (להלן: האקדח). בבית המתלונן התפתח ויכוח בין הצדדים, שכלל קללות, צעקות ודחיפות הדדיות. במהלך הויכוח שלף המערער את האקדח וכיוונו לעבר המתלונן, וזאת כאשר המערערת החזיקה בידה סכין (להלן: הסכין; יצוין כי לפי כתב האישום המקורי המערערת הגיעה לבית המתלונן מצוידת בסכין, אולם פרט זה נמחק מכתב האישום המתוקן) והתקרבה לעבר המתלונן תוך שהיא מעיפה חפצים בביתו. בהמשך, ירה המערער באקדח לכיוון פלג גופו העליון של המתלונן מספר כדוריות מתכת. כתוצאה מכך החל המתלונן ליפול ותוך כדי נפילתו תפס את המערערת בשרוכי הסוודר שלבשה, בעודה אוחזת בסכין. מהלך עניינים זה הביא לכך שהמערערת נפלה על המתלונן תוך שהיא דוקרת אותו בחזהו מצד שמאל מעל הפטמה. המערער משך את המערערת מהמתלונן וירה לעבר פלג גופו העליון של האחרון מספר כדוריות מתכת נוספות ולאחר מכן נמלטו המערערים מהמקום בעוד המתלונן שרוע ומדמם על המיטה. במסגרת אירוע זה ירה המערער לכל הפחות 7 כדוריות מתכת ופגע במתלונן באמצעות כ-6 מהן. אלו פגעו בחזהו של המתלונן, בבטנו ובידו הימנית וגרמו לפצעי ירי תת עוריים ולשבר באצבע 4 בידו הימנית. כתוצאה מהדקירה נגרמו למתלונן פצע דקירה עמוק ברוחב שני סנטימטרים בחזה; קונטוזיה באונה התחתונה בריאה השמאלית; חזה אוויר בינוני משמאל; חזה דם קטן משמאל; איבוד דם; ואמפיזמה תת עורית בדופן בית החזה משמאל. 2. ביום 12.2.2014 הרשיע בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטת ד' סלע) את המערערים על יסוד הודאתם בעבירות של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 333 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק) בצירוף סעיף 335 וסעיף 29 לחוק זה; ושל החזקת סכין שלא כדין לפי סעיף 186(א) בצירוף סעיף 29 לחוק. 3. ואלה עיקרי תסקירי שירות המבחן שהוגשו לבית המשפט המחוזי בעניינם של המערערים. בעניינו של המערער הוגשו שני תסקירים שמהם עולה כי הוא עלה ארצה בגיל 13 מאוקראינה עם הוריו, ולאחר שירותו הצבאי החל ללמוד במכללה אך לא השלים את לימודיו. המערער החל לעבוד בקיוסק והיה עד לרצח. כשבועיים לאחר מכן נדקר הוא עצמו בבטנו ובזרועו הימנית על ידי בן משפחתו של הנרצח. כתוצאה מאירועים אלה סבל המערער מתופעות פוסט טראומטיות. המערער לא פנה לגורמי טיפול בעקבות האירוע. לאחר מעצרו בפרשה דנן פנה המערער לראשונה לקבלת טיפול פסיכיאטרי. אשר לרקע למעשים דנן, המערער סיפר כי עובר לביצוע העבירות היה שרוי במצב נפשי סוער בעקבות פריצה קודמת לביתם, אשר בעקבותיה עברו המערערים דירה. שירות המבחן לא התרשם כי למערער דפוסי חשיבה והתנהגות עברייניים וציין כי ייתכן שהתנהלותו באירוע מקורה במידה רבה בחוויית הטראומה הבלתי מעובדת בעברו כאמור. עוד ציין שירות המבחן את התרשמותו כי המערער החל לגלות הכרה מסוימת בהתנהגותו הפוגענית וזאת למרות שהיה חשדן וחסר אמון תחילה; וכי הוא ביטא נכונות ראשונית וזהירה להשתלב בטיפול. נוכח אלה ובשים לב לעברו הנקי של המערער ותפקודו התקין ביקש שירות המבחן להגיש תסקיר מעודכן בעניין המערער בחלוף 4 חודשים, לאחר שתיבחן מידת שיתוף הפעולה שלו במסגרות טיפול נפשי. בית המשפט דחה בקשה אחרונה זו, ובתסקיר נוסף בא שירות המבחן בהמלצה להטיל על המערער צו מבחן לתקופה של שנה וחצי; מאסר שירוצה בדרך של עבודות שירות; ופיצוי למתלונן. מהתסקיר בעניינה של המערערת עולה כי היא עלתה לארץ מרוסיה כשהייתה בת 15 וכי היא מתגוררת – במסגרת חלופת מעצר בתיק דנן – בבית הוריה. צוין כי במסגרת צו פיקוח המעצר שהוטל על המערערת, סיפרה האחרונה כי נאנסה בעבר על ידי אחד הלקוחות במקום עבודתה. אשר לאירוע נושא כתב האישום, שירות המבחן התרשם כי המערערת מתקשה לגלות אמפתיה למתלונן ולעמוד על החלקים האלימים בהתנהגותה; כי היא תופסת עצמה כקורבן ומתמקדת במחירים האישיים שהיא משלמת בעקבות האירוע; וכי היא משתמשת במנגנוני טשטוש והכחשה, באופן המהווה גורם סיכון בהתנהלותה בעתיד. גם בעניין המערערת המליץ שירות המבחן כי תרצה את עונשה בדרך של בעבודות שירות. גזר הדין של בית המשפט המחוזי 4. בגזר דין מיום 10.9.2014 העמיד בית המשפט המחוזי את מתחם הענישה ההולם לעבירות שבהן הורשעו המערערים על שנתיים עד 5 שנות מאסר בפועל ביחס למערער; ועל 20 חודשים עד 4.5 שנות מאסר בפועל בהתייחס למערערת. בית המשפט התחשב בחומרת העבירות במקרה דנן, ובכלל זאת בכך שהמערערים הלכו לביתו של המתלונן סמוך לחצות הלילה, מצוידים בכלי שנחזה להיות אקדח; בכך שלמעשים קדם תכנון מסוים מצד המערערים; בכך שהמערער ירה במתלונן 7 כדוריות בשתי פעמים, לפני הדקירה ואחריה; בכך שהמערערת דקרה את המתלונן בצדו של חזהו, ולמרבה המזל לא נגרמה לו פציעה חמורה יותר; ובכך שהדקירה נעשתה כאשר המערערת נפלה על המתלונן – נסיבה אשר דומה שבית המשפט שקל לקולה. אשר להבחנה בין המערערים ציין בית המשפט כי על אף שהמערערים היו שותפים בביצוע המעשים האמורים נדמה כי "בראייה כוללת, עולה חלקו של הנאשם [המערער – ע' פ'] במידה מסויימת, אם כי מועטה, על פני חלקה של הנאשמת [המערערת – ע' פ']"; וכי משהדקירה נעשתה בעת שהמערערת נפלה על המתלונן "עומד היסוד הנפשי שלה בגין מעשה הדקירה על הרף הנמוך". לצורך קביעת העונש בתוך מתחם הענישה התחשב בית המשפט בכך שעד לדיון בטיעונים לעונש התקשו המערערים להביע חרטה על מעשיהם וניסו לגלגל את האחריות לאירוע לפתחו של המתלונן. לקולה, ציין בית המשפט את הודאת המערערים, הגם שזו ניתנה לאחר 8 דיוני הוכחות ולאחר עדות המתלונן. בית המשפט שקל כמו כן את העובדה כי לאחר שמיעת עדויות התביעה תוקן כתב האישום לטובת המערערים; כי למערערים עבר נקי; וכי זו הסתבכותם הראשונה עם החוק. לכך הוסיף בית המשפט את הדברים החיוביים מפי עדי האופי שהובאו מטעם המערערים ואת נסיבותיהם האישיות שתוארו בהרחבה בתסקירי שירות המבחן ובחוות דעת נוספות שהגישו במסגרת הטיעונים לעונש. סופו של דבר בית המשפט לא ראה להיעתר להמלצת שירות המבחן, הן בשל חומרת המעשים, הן בשים לב לאמור בתסקירים לעניין המידה המוגבלת שבה מקבלים המערערים אחריות על מעשיהם; וגזר על כל אחד מהמערערים עונש בצד הנמוך של המתחם שנקבע לו, כאמור לעיל. יצוין כי בית המשפט המחוזי קיבל את בקשת המערערים לעיכוב ביצוע גזר הדין עד ליום 28.9.2014. בהחלטה מיום 28.9.2014 הורה כב' השופט ס' ג'ובראן על עיכוב ביצוע עונש המאסר בפועל עד למתן פסק דין בערעור. טענות הצדדים 5. הערעור שלפנינו מכוון כאמור לחומרת עונש המאסר בפועל. המערערים טוענים כי בית המשפט המחוזי שגה כאשר הסתמך – בקבעו את מתחם העונש ההולם – על קביעות שאין להן עיגון בתשתית העובדתית שהונחה בכתב האישום המתוקן, שלפיהן המערערים התכוונו לגרום למתלונן חבלה חמורה (וזאת בעוד שהם הורשעו בעבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות). עוד נטען כי מתחם הענישה מחמיר מדי בשים לב לכך שהמתלונן שוחרר מבית החולים למחרת האירוע; כי בית המשפט לא נתן משקל מספיק לנסיבותיהם האישיות החריגות; כי יש ליתן משקל רב יותר לעובדה כי הם הודו מיד לאחר תיקון כתב האישום ולכן למעשה הודו "בהזדמנות הראשונה", וזאת ללא הסכמה מוקדמת בנושא העונש; כי למערערים אין כל עבר פלילי לחובתם; וכי הטלת עונש מאסר בפועל תפגע בהם באורח משמעותי, בין היתר בשל טיפולי פוריות שהתחילו בהם עובר לאירועים דנן. המערערים מוסיפים וטוענים כי שגה בית המשפט בכך שסטה מהמלצת שירות המבחן בעניינם. 6. בדיון לפנינו סמכה המשיבה ידיה על קביעות בית המשפט המחוזי, מטעמיו. המשיבה הדגישה כי המעשים שיוחסו למערערים חמורים ביותר; וכי חרף הנסיבות יוצאות הדופן במקרה, קרי: העובדה שירי הכדוריות הביא לפציעות תת עוריות ואילו הדקירה הייתה לא מכוונת, מתחם העונש שנקבע מתיישב עם הפסיקה הנוהגת. עוד נטען כי מחומר הראיות שהוצג לבית המשפט עובר להגעה להסדר הטיעון עלה כי המערערים עזבו יד ביד את ביתו של המתלונן בתום האירוע ובכך עדות נוספת לחומרת מעשיהם (אף שכתב האישום המתוקן לא כולל פרט זה). 7. הונחו לפנינו מספר תסקירים משלימים (בשל דחיית מועדי דיון בעניינם של המערערים). מן התסקירים בעניין המערער, שהעדכני שבהם הוא מיום 1.6.2015, עולה כי הוא פנה מיוזמתו למסגרת טיפולית פרטית החל מאוגוסט 2014; כי לאחר כחצי שנה הפסיק את הטיפול בשל קושי לעמוד בעלויות הטיפול לצד שאר התשלומים הנוגעים להליך; כי הפסקת הטיפול אין בה כדי להעיד על רגרסיה בסיכויי השיקום; כי המערער מקבל אחריות על מעשיו ומבטא תובנות וביקורת עצמית בנוגע להתנהגותו; וכי הוא מביע נכונות להשתלב בתכנית טיפולית. נוכח אלה בא שירות המבחן בהמלצה לבכר את שיקול השיקום בעניינו של המערער ולגזור את עונשו כך שיישא בו בדרך של עבודות שירות, או לכל הפחות להקל בעונשו באופן משמעותי. עוד הומלץ להעמיד את המערער בצו מבחן לתקופה של 18 חודשים. מהתסקירים בעניין המערערת, שהעדכני שבהם הוא מיום 8.6.2015, עולה כי היא חוששת מהשלכות עונש המאסר עליה ועל הוריה. בדומה לתסקיר שהוגש בהליך קמא התרשמות שירות המבחן בתסקיר המשלים הייתה כי המערערת ממוקדת במחירים האישיים שהיא נושאת בהם. בצד האמור צוין כי מדובר באירוע חריג בהתנהלותה של המערערת. נוכח אלה המליץ שירות המבחן להקל בעונש שהוטל על המערערת. להשלמת התמונה יוער כי מהתסקירים עולה כי כל אחד המערערים השלים עד כה 5 תשלומים חודשיים מתוך הפיצוי שהוטל לטובת המתלונן. דיון והכרעה 8. הלכה היא עמנו כי ערכאת הערעור תתערב בעונש שגזרה הערכאה הדיונית במקרים חריגים, מקום שבו נפלה טעות או שהעונש חורג באופן מהותי ממדיניות הענישה הנוהגת (ראו, מני רבים, ע"פ 2642/13 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 5 (5.10.2014); ע"פ 116/13 וקנין נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (31.7.2013)). במקרה דנן מצאנו כי הסטייה מרמת הענישה הראויה במקרה זה מצדיקה את התערבותנו כך שעונש המאסר בפועל שהושת על המערערים יופחת, מן הטעמים שיובאו להלן. 9. בית משפט זה חזר ועמד על כך שבחברה מתוקנת לא ניתן להשלים עם פתרון סכסוכים בנשק קר או חם ועל חלקם של בתי המשפט במאמץ למגר את הנגע (ראו למשל ע"פ 5794/13 מדינת ישראל נ' שיכה, פסקה 6 (2.4.2014); ע"פ 2161/13 חבשי נ' מדינת ישראל (16.5.2013); השוו גם ע"פ 4330/12 דעאס נ' מדינת ישראל, פסקה 14 (5.11.2012) (להלן: עניין דעאס)). זכותו של כל אדם לשלמות גופו היא זכות יסוד ואין להתיר לאיש לפגוע בה. 10. אין מחלוקת, בצד האמור, כי העונש שנגזר לא אמור לחרוג מרמת הענישה המקובלת. כידוע, בעבירות שעניינן גרימת חבלה בנסיבות מחמירות, ובפרט בעבירות דקירה, העונשים הנוהגים בפסיקתנו נעים על מנעד רחב (ע"פ 8597/07 זועבי נ' מדינת ישראל, פסקה ה' (15.1.2008); השוו גם ע"פ 607/07 סאלם נ' מדינת ישראל, פסקה ו(4) (10.5.2007)). לאחר עיון בפסיקת בית משפט זה, באנו למסקנה כי מתחם הענישה שנקבע על ידי בית המשפט קמא במקרה דנן חורג לחומרה ממדיניות הענישה הנוהגת בנסיבות דומות. 11. כך למשל בעניין שימשילשווילי מתלונן בן 72, שסבל מהזיות ומהפרעות נפשיות ונעזר בקב הליכה, נכנס לבניין שבו נמצאה דירתו של המערער, דפק על דלתו והשמיע קללות. בחלוף כמה דקות יצא המערער לחדר המדרגות עם סכין ושאל את המתלונן למעשיו שם, ובתגובה המתלונן זרק עליו את הקב שהשתמש בו; המערער התחמק ודקר את המתלונן בבטנו באמצעות הסכין; וכתוצאה מכך המתלונן סבל מקרע בסרעפת ונזקק לניתוח. על שימשילשווילי נגזרו 14 חודשי מאסר בפועל וערעורו על חומרת העונש נדחה (ע"פ 1964/14 שימשילשווילי נ' מדינת ישראל (6.7.2014) (להלן: עניין שימשילשווילי)). בעניין ברזינסקי, בית המשפט המחוזי גזר 6 חודשי מאסר שירוצו בדרך של עבודות שירות על אדם, אשר בפרץ אלימות ותחת השפעת אלכוהול, נטל לידיו בקבוק זכוכית ריק, שבר אותו על ראש אחד מחבריו וגרם לו לחתכים רבים וגדולים, וכמו כן חתך עם שברי הבקבוק את פניו של חבר אחר. בית משפט זה דחה את ערעור המדינה על קולת העונש, בשים לב לתהליך השיקום המשמעותי שהוזכר שם (ע"פ 5641/09 מדינת ישראל נ' ברזינסקי (22.3.2010) (להלן: עניין ברזינסקי); נציין כי שם ההרשעה כללה, לצד גרימת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות גם הרשעה בעבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש לפי סעיף 380 לחוק). בעניין פלוני פרץ עימות בין המערער לבין המתלונן במועדון, ובמסגרתו נטל המערער קרש וחבט בראשו של המתלונן מספר פעמים. בעקבות הפגיעה נגרמו למתלונן נזקים בריאותיים ונפשיים צמיתים. על המערער שם, שהיה נער בן 17 בעת ביצוע העבירה, נגזר עונש של 4 חודשי מאסר לריצוי בדרך של עבודות שירות. ערעור על חומרת העונש נדחה על ידי בית משפט זה (ע"פ 6074/11 פלוני נ' מדינת ישראל (27.2.2012) (להלן: עניין פלוני)). בעניין דעאס המערערים חשדו כי המתלונן הטריד את אחותו של אחד מהם, הביאו אותו לשדה שם אחד מהם חבט במתלונן בכל חלקי גופו וגרם לו שטפי דם בכל חלקי גופו ובפניו והשני סייע. על המבצע העיקרי שם נגזרו 10 חודשי מאסר בפועל ועל המסייע 7 חודשי מאסר בפועל; וערעורם על חומרת העונש נדחה (ראו עניין דעאס). עוד ראיתי לציין את עניין פסחוב, שם דובר בקטטה שפרצה במועדון במסגרתה הפיל המערער את המתלונן ובעודו שוכב דקר אותו בירך, בשורש כף היד ובבית השחי. על המערער נגזר עונש של 10 חודשי מאסר בפועל בגין עבירה של חבלה בכוונה מחמירה (לפי סעיף 329(א)(1) לחוק, החמורה יותר מהעבירה נושא הערעור דנן). בית משפט זה קיבל את ערעורו על חומרת העונש בשל התהליך השיקומי שעבר המערער וגזר עליו עונש של 6 חודשי מאסר שיבוצעו בדרך של עבודות שירות (ע"פ 8585/04 פסחוב נ' מדינת ישראל (2.1.2006) (להלן: עניין פסחוב)). 12. לעומת מקרים אלה הציגה המשיבה לפנינו פסקי דין שבהם הענישה בגין העבירה דנן הייתה מחמירה יותר מזו שהושתה על המערערים, או בסדר גודל דומה. כך למשל בעניין בלקוול, אדם דקר באמצעות סכין אדם אחר שניסה להפריד בין הדוקר לבין אחרים במהלך ויכוח. כתוצאה מכך נזקק המתלונן לניתוח בהרדמה מלאה ואושפז למשך שלושה ימים. בית משפט זה קיבל את ערעור המדינה על קולת העונש וגזר על הדוקר עונש מאסר בפועל של 34 חודשים (ע"פ 48/12 מדינת ישראל נ' בלקוול (5.8.2012) (להלן: עניין בלקוול); נציין כי במקרה שם הדוקר היה בעל עבר פלילי והעבירה בוצעה זמן קצר לאחר שחרורו ממאסר). בעניין מלקוניאן, לאחר שהמתלונן סירב להשתמש בתעודת הזהות שלו כדי לרכוש עבור המערער מוצרי אלכוהול וסיגריות, הוא הכה אותו בפניו מספר רב של פעמים באמצעות קסדת אופנוע, וכתוצאה מכך נגרמו לו שברים בעצמות הפנים והאף ובארובות העיניים. בגין מעשים אלה, לצד הרשעתו בעבירות של איומים ושיבוש מהלכי חקירה, גזר בית המשפט המחוזי על המערער 27 חודשי מאסר, ובית משפט זה דחה את ערעורו על חומרת העונש (ע"פ 10538/09 מלקוניאן נ' מדינת ישראל (22.7.2010) (להלן: עניין מלקוניאן)). לכך יש להוסיף את עניין פרץ, שם דובר בשני אנשים שהגיעו לדירת המתלונן, ששהה שם עם שלושת ילדיו הקטינים, במטרה לפגוע בו משום שחשדו כי הטריד מינית באותו יום את אחותו של אחד מהם. אחד מהמערערים חנק את המתלונן בעוד השני חבט בפניו, ושניהם מנעו מאחד הילדים להזעיק עזרה ודחפו אף אותו. בגין מעשים אלה הוטל על אחד מהמערערים עונש של 20 חודשי מאסר בפועל ואילו על המערער שהורשע גם באיומים הוטל עונש של 24 חודשי מאסר בפועל. ערעורים על חומרת העונש נדחו על ידי בית משפט זה (ע"פ 941/13 פרץ נ' מדינת ישראל (26.11.2013) (להלן: עניין פרץ); נציין כי לבד מהרשעה בחבלה חמורה בנסיבות מחמירות המערערים שם הורשעו גם בתקיפה בנסיבות מחמירות). 13. כאן המקום להזכיר כי מלאכת הענישה היא לעולם אינדיווידואלית ו"אין אנו רשאים ל'הקל' על עצמנו ולהחמיר עם הנאשם, מתוך הסתמכות על הנימוק והחשש שמא הקלה במקרה מסוים הראוי לכך תשמש תקדים למקרים אחרים שאינם ראויים לכך" (ע"פ 433/89 אטיאס נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(4) 170, 175 (1989)). ואכן, עיון בפסקי הדין שעליהם עמדנו מלמד כי מתחם העונש ההולם נקבע בכל מקרה לגופו בשים לב למגוון שיקולים שעניינם, בין היתר ומבלי למצות, תכנון מוקדם או העדרו; מספר הפגיעות; ותוצאות הפגיעה. לאחר עיון בפסיקת בית משפט זה, באנו למסקנה כי מתחם הענישה שנקבע על ידי בית המשפט קמא במקרה דנן חורג לחומרה ממדיניות הענישה הנוהגת בנסיבות דומות. 14. סבורני כי נסיבות ביצוע העבירה במקרה שלפנינו שונות מאלו שאפיינו את המקרים החמורים שהצגנו לעיל. תחילה, אשר לנזק שנגרם למתלונן – במקרה שלפנינו הגם שאין להקל ראש בפגיעה, המתלונן שוחרר למחרת האירועים מבית החולים, כך שלא נגרם לו נזק גופני קבוע ועל כך יש לברך. שנית, אשר לנסיבות הדקירה, הרי שבניגוד לכלל המקרים שתיארנו, הדקירה בענייננו, שהיא שגרמה את עיקר הנזק למתלונן, נגרמה מנפילתו של המתלונן וכתוצאה מכך שתפס את המערערת תוך כדי הנפילה. היינו: לא מדובר במקרה שבו הדקירה נעשתה במכוון ומתוך פרץ אלימות. נוכח האמור, באנו למסקנה כי בית משפט קמא החמיר יתר על המידה בקביעת מתחמי העונש בעניינם של המערערים ומצאנו להפחית את הרף התחתון של כל אחד מהמתחמים ב-6 חודשים (וזאת מבלי לקבוע מסמרות בהתייחס לרף העליון שקבע בית המשפט המחוזי למתחמים אלה). כך, בהתייחס למתחם העונש הנוגע למערער יעמוד הרף התחתון של המתחם על 18 חודשי מאסר בפועל; והרף התחתון בעניין המערערת יונח על 14 חודשי מאסר בפועל. 15. בתוך מתחם הענישה ראינו לגזור את עונשם של המערערים ברף הנמוך של המתחם. למערערים אין עבר פלילי; הם ניהלו אורח חיים נורמטיבי עד לקרות האירוע ועל התנהלותם החיובית העידו בהרחבה עדי האופי מטעמם; והודאתם חסכה את ניהול ההליך עד תום. אשר למערער, יש להוסיף ולשקול גם את התרשמותו החיובית של שירות המבחן שממנה עולה כי המערער מקבל אחריות על מעשיו ומביע נכונות להשתתף במסגרת טיפולית. ער אני לכך ששירות המבחן בחן את עניינם של המערערים והמליץ – בתסקיר שהונח לפנינו – לגבי המערער, להסתפק בעונש מאסר שיבוצע בדרך של עבודות שירות. ברם, עמדת שירות המבחן אינה אלא אחד השיקולים העומדים לפני בית המשפט בגזירת הדין ובית המשפט אינו מחויב לאמצה (ראו למשל ע"פ 5371/14 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 11 (16.9.2014)). בענייננו, בשל חומרת המעשים ונסיבות ביצוע העבירה, סברנו כי אין די בעונש מאסר שירוצה בעבודות שירות וכי נדרשת ענישה מאחורי סורג ובריח. נוכח אלה ראינו להפחית את עונש המאסר בפועל שיישא המערער ל-18 חודשי מאסר בפועל; ואת עונש המאסר בפועל שהושת על המערערת ל-14 חודשי מאסר בפועל. בטרם נעילה, נפנה את תשומת לבו של שירות בתי הסוהר להמלצה הטיפולית החיובית מפי שירות המבחן בעניינו של המערער. 16. סוף דבר: הערעור מתקבל כך שעונש המאסר בפועל שיישאו המערערים יופחת כאמור בפסקה 15 לעיל, בניכוי ימי מעצרם. יתר רכיבי גזר הדין יעמדו בעינם. המערערים יתייצבו לשאת בעונש המאסר בפועל שהוטל עליהם ביום 15.7.2015 עד השעה 10:00; המערער יתייצב בבית מעצר קישון והמערערת תתייצב בבית סוהר נווה תרצה, או על פי החלטת שירות בתי הסוהר, כשברשותם תעודת זהות או דרכון. על המערערים לתאם את הכניסה למאסר, כולל האפשרות למיון מוקדם, עם ענף אבחון ומיון של שירות בתי הסוהר, בטלפונים: 08-9787377 או 08-9787336. ניתן היום, ‏כ"ט בסיון התשע"ה (‏16.6.2015). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 14063100_M12.doc שג מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il