דוד גוילי גילו נ. המוסד לביטוח לאומי

פסק-דין בתיק רע"א 631/07 רעא 631/07 בפני: כבוד השופטת א' פרוקצ'יה כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט ס' ג'ובראן המערער: דוד גוילי גילו נ ג ד המשיב: המוסד לביטוח לאומי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים שניתן ביום 19.12.06 ע"י כב' השופטת ח' בן עמי בתיק בר"ע 2369/06 תאריך הישיבה: כ"ט באדר התשס"ט (25.3.09) בשם המערער: עו"ד יהודה צור בשם המשיב: עו"ד כרמית נאור פסק-דין השופט א' רובינשטיין: א. זו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 19.12.06 בבר"ע 2369/06 (השופטת בן-עמי), בגדרו נדחה ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בירושלים מיום 8.8.06 בתמ"ש 4420/06 (השופט הכהן). רקע ב. עניינה של הבקשה בשאלת פרשנותו של סעיף 74א לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז - 1967 (להלן החוק) בנוגע לאיחוד תיק שנפתח על ידי המוסד לביטוח לאומי (להלן המשיב או המוסד) בהתאם להוראות חוק המזונות (הבטחת תשלום), התשל"ב-1972, עם תיקי הוצאה לפועל אחרים. השאלה היא האם החרגתו הסטטוטורית של נושא המזונות מגדרי איחוד תיקים כפי שיפורט, חלה גם על המשיב, הבא בנעלי הזוכה. עתירת המערער לאיחוד תיק מזונות, שנפתח על ידי המשיב, נדחתה על ידי ראש ההוצאה לפועל, וערעור על ההחלטה נדחה בשתי ערכאות, בית משפט לענייני משפחה ובית המשפט המחוזי. מכאן בקשת רשות הערעור, אשר הועברה להרכב על פי החלטתו של השופט ג'ובראן מיום 22.11.07. אומר כבר כאן, כפי שיפורט להלן, כי אציע ליתן רשות ערעור, לדון בבקשה כאילו הוגש ערעור על פי הרשות שניתנה, אך לא להיעתר לערעור. על כן ייקרא המערער מכאן ואילך - המערער. עובדות והליכים ג. נגד המערער נפתח בהוצאה לפועל תיק בגין חיובים שנצברו על תשלום מזונות על ידי המשיב למשפחת המערער משנת 1996, מכוח חוק המזונות (הבטחת תשלום). ביום 9.2.06 דחתה ראש ההוצאה לפועל (הרשמת פרושאור-אבגי) בקשה לאיחוד תיק גבייתו של חוב המזונות עם שאר תיקי ההוצאה לפועל הפתוחים כנגד המערער. הוטעם, כי המשיב נכנס בנעליהם של הזכאים למזונות, ובין היתר נהנה משריון תיק המזונות בפני איחוד עם יתר תיקי המערער (בהחלטה זו הסתמכה ראש ההוצאה לפועל על תמ"ש 7955/98 המוסד לביטוח לאומי נ' דרי (לא פורסם) - השופט גרינברגר). ערעור על החלטתה של ראש ההוצאה לפועל נדחה בבית המשפט לענייני משפחה, מפי השופט הכהן. בית המשפט לענייני משפחה ד. בבית המשפט לענייני משפחה טען המערער כי יש להבחין בין תיק לגביית חוב מזונות "רגיל", בין החייב ומשפחתו, ובין תיק חוב למשיב ששילם את המזונות במקום החייב. נטען, כי הוראות סעיפים 74ב בהתאמה לסעיף 74א לחוק, האוסרות על צירוף תיק של גביית חוב מזונות, עוסקות בסוג הראשון, ה"רגיל", של תיקי חוב לעניין מזונות. לעומת זאת, כך נטען, אין להחיל את הוראות החוק בסוג השני של תיקי חוב המזונות, קרי, החוב כלפי המשיב בגין תשלומי המזונות. בין יתר טענותיו, הסתמך בא-כוח המערער על פסק הדין בעניין בר-נוי (רע"א 4445/96 בר נוי נ' המוסד לביטוח לאומי, פ"ד נא(4) 571), בו הובחן בין חוב דמי מזונות בעבור נושה פרטי ובין חוב למשיב. בפסק דינו דחה בית המשפט לענייני משפחה הבחנה זו בקשר לעניין הנדון, וקבע כי לזכותו של המשיב עומד השריון מפני איחודו של תיק גביית המזונות. נומק, כי בבסיס הוראת החוק להוצאתו של תיק גביית המזונות מאיחוד תיקים בהוצאה לפועל, עומד הצורך לדאוג למצבם של הזכאים ולהקל על הליך הגבייה. נקבע, כי הוא חל גם מקום שהמשיב גובה חוב מזונות ששילם במקום החייב. הוטעם, כי בעת גביית החוב נכנס המשיב בנעלי הזכאים, וחלות עליו זכויותיהם בעת גביית חוב המזונות, כולל שריון החוב מאיחוד תיקים. בית המשפט אף הבחין בין הסוגייה דידן לעניין בר נוי. הוסבר, כי בעניין בר נוי נדרש בית המשפט לשאלת מעמד המשיב לצורך הוצאת צו מאסר נגד החייב, ובנסיבות אלה נדרש לערוך איזון בין הפגיעה בחירות החייב לפגיעה בזכות קניינית, והועדפה החירות. במקרה דנן, לעומת זאת, מונחות על המאזניים זכויות קנייניות דומות - ולכן יש להעניק עדיפות למשיב בגביית חובו. הוספו גם הנמקות אחרות לתוצאת פסק הדין, ובכללן העובדה שמצבו של המערער נשאר דומה גם אם לא תינתן לו האפשרות לאחד תיקים, שהרי צריך היה לשלם בעצמו את המזונות, ותיק המזונות לא יכול היה להתאחד עם שאר תיקי החוב; החשש שהכללת תיק המזונות במסגרת האיחוד תחטיא את מטרת איחוד התיקים, בשל טבעו של חוב המזונות התופח מחודש לחודש; החשש כי פגיעה ביכולת הגבייה של המשיב עלולה לפגוע במקבלי המזונות בכלל; וחוסר הצדק במתן הנאה למערער אחרי שהמשיב מילא במקומו את חובתו. בית המשפט המחוזי ה. בערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי טען בא כוח המערער, כי יש לבחון את הסוגיה לאור תכליותיו והוראותיו של חוק ההוצאה לפועל ולא באספקלריה של דיני המזונות. נטען, כי במקום בו מגולמות זכויות אישיות של הזוכה, לזוכה עדיפות על פני החייב, אולם במקרה דנן, בו זכויותיו האישיות של הזוכה, המשיב, אינן נפגעות – אין עדיפות לזוכה. כן נטען, כי נוכח פסק דין בר נוי וחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, יש ליתן פרשנות דווקנית למונח "תיק מזונות", שלא יכלול תיק של חוב למשיב, ובכך יפגע בזכות הקניין של המערער. המשיב תמך יתדותיו – מנגד – בפסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה, והוסיף כי ישנה חשיבות רבה ליכולת הגבייה של המשיב לשם הטבת מצבם של מקבלי המזונות, ונוכח הסך העצום של חובות חייבי המזונות למשיב. צוין, כי המחוקק לא ערך הבחנה בין חוב מזונות כלפי אשה ובין חוב מזונות כלפי המשיב, ואף לא התכוון להבחנה שכזו. לראיה הצביע בא כוח המשיב על מספר מקרים בהם יצר המחוקק הבחנה מפורשת בין שני סוגי החוב, בניגוד לחוק זה – בו שתק המחוקק. ו. בית המשפט, מפי השופטת בן עמי, דחה את הערעור, ונימק החלטתו בהעדר הוראת חוק מפורשת להבחנה בין חוב ישיר למשפחת החייב ובין החוב למשיב. בית המשפט אף אימץ חלק מנימוקי בית המשפט לענייני משפחה, ובמיוחד הדגיש את הרציונל שבבסיס הסעיף; את העובדה שהמשיב נכנס לנעלי הזכאים, והוא זכאי לזכויות שבכללן שריון מאיחוד תיקים; וכי המערער אינו צריך ליהנות מכך שהמשיב ממלא את חובתו. טענות הצדדים בבקשת רשות הערעור ז. המערער חוזר וטוען, כי שגה בית המשפט המחוזי שעה שבחן את השאלה המשפטית מנקודת מבט של דיני המזונות, ולא התייחס לרציונלים שבבסיס חוק ההוצאה לפועל. נטען, כי העדפת המשיב על פני שאר הנושים מהוה פגיעה בעקרון השויון, ואין בצידה כל הגיון, שהרי זכותו דומה באופיה לזכות שאר הנושים. כן נטען, כי החלטות בתי המשפט הקודמים פוגעות בזכות הקניין של המערער, ואינן מתחשבות במצבו הכלכלי הרעוע. הוטעם, כי איחוד התיקים בעניינו של המערער מתחייב מכורח המציאות, לאחר שהוכרז כחייב מוגבל באמצעים, ואין ביכולתו לעמוד בהחזר החוב אלא באמצעות איחוד תיקים. כן מציע המערער לפרש את הגדרת "תיק מזונות" שבסעיף 74 לחוק ההוצאה לפועל בפרשנות תכליתית-דווקנית; נטען, כי פרשנות שכזו מובילה למסקנה, ששריון מפני איחוד התיקים נכון ביחס לחיוב מזונות אישי של קרובי החייב (המערער), ולא ביחס למשיב - גוף איתן כלכלית. ח. המשיב מפנה בתשובתו להוראת סעיף 14 לחוק המזונות (הבטחת תשלום) וטוען, כי המחוקק העניק למשיב את כל הכלים הנתונים לזוכה, כדי שיוכל לגבות את חוב המזונות מהחייב. נטען, כי פרשנותו המוצעת של המערער לחוק סותרת את תכלית הוראת סעיף 14, הנועד להיטיב עם הזכאים; נטען גם כאן, כי המחוקק לא התכוון להבחין בין חוב מזונות כלפי קרובי משפחתו של החייב ובין חוב כלפי המשיב, שהרי אילו רצה לעשות כן היה מציין זאת במפורש, כפי שעשה בהוראות חוק אחרות. כן חוזר המשיב וטוען כי גבייה מלאה של תשלומי המזונות מהחייב תיטיב עם הזכאים ולא תפגע בקופת המדינה. נטען, כי אפשרות של איחוד תיק המזונות עלולה ליצור מצב אבסורדי לפיו ייצא חוטא נשכר; לא זו בלבד שהמשיב נושא בחובו של המערער, אלא שבאיחוד תיקים ייהנה המערער מהפגיעה בעדיפותו של חוב זה אל מול החובות האחרים. לבסוף מבקש המשיב לשוב ולהבחין ענייננו מפסק הדין בעניין בר נוי – שכן עסקינן בשאלת העדפה קניינית של החייב על פני הזכאי, ולא בשאלת חירותו של אדם ממאסר. לחיזוק טענותיו צירף המשיב את עמדת היועץ המשפטי לממשלה בשאלה דנא (שניתנה בתמ"ש 7955/98 המוסד לביטוח לאומי נ' דרי דוד); חוות הדעת תמכה במסקנה כי אין לכלול באיחוד תיקים תיק מזונות שפתח המשיב. ט. בדיון בפנינו הצביע בא כוח המערער על תיקון מס' 29 לחוק ההוצאה לפועל שייכנס לתוקף ברובו בחודש זה (מאי 2009), ובו הבחין המחוקק בין חיובי מזונות לקרובי המשפחה ולמשיב, גם בעניינים שאינם קשורים למאסר חייב. מכאן, טוען בא כוח המערער, כי לא העביר המחוקק את הזכויות למשיב באופן מלא גם בעניינים הקשורים לזכות קניינית, כבנידון דידן. באת כוח המשיב טענה מנגד, כי אילו רצה המחוקק לחלק בין סוגי החוב בעניין איחודי תיקים, היה עושה זאת במפורש, אך הוא לא עשה כן. הוטעם, כי בתיקי חוק המזונות (הבטחת תשלום המשיב) קובע מבחן הכנסה, ולעיתים התשלום הניתן נמוך מפסק הדין, ועל כן ככל שבידי המשיב יהא לגבות את ההפרש, יוכל להעביר לזוכים את הסכום, ואף שאמנם יש גם זכות תביעה עצמאית לגבי ההפרש, לא תמיד יש בידי הזוכים להגיש תביעות; ויש מהזוכים, זוכות נפגעות אלימות, המעדיפות ניתוק מהחייב, וכך תביעה תוגש על ידי המשיב. הכרעה י. לפנינו שאלה פרשנית הטבולה במדיניות שיפוטית. אומר כבר כאן, כי עמדתי היא, וכך אציע לחבריי, שיש ללכת בדרך שהתוו בתי המשפט הקודמים ובדומה לעמדתו של היועץ המשפטי לממשלה. עמדה זו תנומק בהמשך, אך היא מושתתת בעיקר על יסוד ערכי, קרי, אומרים אנו לחייב, הגם לא שילמת מזונות לבני ביתך והטלת את התשלום על קופת הציבור, וגם חסמת את קופת הציבור מגביית התשלומים ששילמה בצו המחוקק כדי שבני ביתך לא יבואו לפת לחם? אותו מחוקק, הפה שהפריד בין חוב המזונות לחוב לנושים האחרים, הוא גם שהתיר למשיב, המוסד לביטוח לאומי המשלם, לגבות את כספו, ואין להעמידו בדרגה שונה מזו של המערער עצמו. ואכן, פרשה זו לא כעניין בר נוי היא, כפי שיבואר, שכן לא בשלילת חירותו של אדם עסקינן אלא בסדרי עדיפות כלכליים לגביית חוב. במועד מתן ההחלטות נשוא הערעור, לא נתן המחוקק דעתו במפורש להבחנה בין חיוב מזונות הנגבה על ידי המשיב לחוב הנגבה על ידי הזוכים לפי פסק הדין. כיום - בעקבות תיקון מס' 29 - ברי כי המחוקק נתן עתה דעתו להבחנה זו, המחזקת ביסודה, לדעתי, את הפירוש התומך בטענת המבקש. י"א. בטרם נמשיך, נזכיר כי בקשה זו מהוה ערכאה רביעית של דיון בנושא, לאחר ראש ההוצאה לפועל, בית המשפט לענייני משפחה ובית המשפט המחוזי. ברי כי בכגון דא נשקלת רשות ערעור במשורה שבמשורה, נוכח הלכת חניון חיפה (רע"א 123/82 חניון חיפה נ' מצת אור (הדר חיפה), פ"ד לו (3) 123 - ממלא מקום הנשיא, כתארו אז, שמגר). ובכפל הלכה זו, כיוון שבערכאה רביעית עסקינן. במקום אחר נזמן לי לומר: "כי צריכות לשרור נסיבות נדירות שבנדירות, קיצוניות ממש, כדי שערכאה שיפוטית רביעית תידרש לאותה מחלוקת. מעבר לנושא לעיצומו, מדיניות שיפוטית ולוא גם הליברלית ביותר, אינה יכולה ככלל להלום, בעומס שבו נתונים בתי המשפט, גלגול רביעי..." (רע"א 9885/06 שלטי הגליל נ' בנק לאומי (לא פורסם); ראו גם רע"א 9335/06 בנא נ' שלוח חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם) - השופט אלון). עם זאת, וחרף האמור, משהמדובר בסוגיה בעלת השלכות רוחב ניתן לשקול רשות ערעור, ואף שקביעתם של ראש ההוצאה לפועל, בית המשפט לענייני משפחה ובית המשפט המחוזי, כולם כאחד, נראית נכונה - אציע לחברי, כאמור, ליתן רשות ערעור, כדי ליתן תוקף בהיר להכרעתנו העשויה להשליך על מקרים לא מעטים, אך לא להיעתר לערעור. סעיפים 74א ו-74ב לחוק ההוצאה לפועל י"ב. עניין לנו בפרשנות הוראה בחוק ההוצאה לפועל, היא הוראת סעיף 74א, הקובעת, לעניין האפשרות של איחוד תיקים: "'תיק' - תיק הוצאה לפועל, למעט תיק מזונות, ענין שאינו כספי, וענין שהועבר לבית המשפט לפי סעיף 81א(ג) כל עוד לא הוכרע בו סופית" (ההדגשה הוספה - א"ר). סעיף 74ב(א) קובע: "חייב רשאי לבקש איחודם של כל התיקים התלויים ועומדים נגדו (להלן - בקשת איחוד)" - אך צירוף ההוראות מלמד, כי בתיק מזונות אין לבקש איחוד תיקים. הטעם לכך ברור, כדי ליתן עדיפות לחוב מזונות בהוצאה לפועל; המחוקק ראה את המזונות כרכיב קיומי, העומד בדרגת חיוב וגביה גבוהה מזו של חוב אחר. טעם נוסף הוא צורת גבייתו של חוב מזונות, המתחדשת ובאה, ובמובן זה שונה היא מהסדר תשלומים רגיל. י"ג. באים אנו עתה לחוק המזונות (הבטחת תשלום), ולשאלה האם בואו של המשיב בנעלי הזוכה תוקפו לכל עניין ודבר, או שמא נתקלים אנו במחסום, בנקודת "עד כאן", בדומה לפרשת בר נוי. דעתי היא כאפשרות הראשונה, קרי, לכל ענין ודבר. חוק המזונות (הבטחת תשלום) י"ד. משכבר הימים, בחצי יובלה של המדינה, נחקק חוק המזונות (הבטחת תשלום) כחוק סוציאלי, שמטרתו לספק מזונות, אויר לנשימה, למשפחתו של חייב מזונות שאינו עומד בתשלומים, אם בהיעדר יכולת ואם משנמלט או נעלם החייב ואיננו. ט"ו. סעיף 14 לחוק המזונות (הבטחת תשלום) קובע: "(א) המוסד יגבה מן החייב כל סכום שהגיע או המגיע ממנו לזוכה לפי פסק הדין למזונות, לרבות ריבית כפי שנפסק והוצאות גביה ושכר טרחת עורך-דין כפי שנקבע בהוצאה לפועל. (ב) פסק הדין למזונות יבוצע בדרך האמורה בחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז- 1967, כאילו ניתן לזכות המוסד, לרבות האמור בפרק ז' שבו. (ג) היה המוסד חב לחייב סכום כסף על פי כל דין, רשאי הוא לקזז כנגד אותו סכום את התשלום המשתלם לזוכה; החייב רשאי לפנות בענין הקיזוז לבית הדין האזורי לעבודה" (הדגשה הוספה - א"ר). ט"ז. "פסק הדין למזונות יבוצע... כאילו ניתן לזכות המוסד", דהיינו - המחוקק העמיד את המשיב בנעלי הזוכה. בדברי ההסבר להצעת החוק (הצעת חוק המזונות (הבטחת תשלום), תשל"א - 1971 הצעות חוק תשל"א 94), נאמר כך: "בעיה אנושית היא קורותיה של אשה שבעלה זנח אותה ואת ילדיו, בלי לדאוג לצרכיהם. לאחר התדיינות ממושכת היא מקבלת, בדרך כלל, פסק דין למזונות נגד בעלה, אך במקרים רבים - הסטטיסטיקה מראה על כשלושת אלפים בקשות לשנה - אין כוחותיה עומדים לה בנסיבות החיים לגבות את המגיע לה על פי פסק הדין. החוק המוצע בא להבטיח אמצעי מחיה לאשה ולילדים שזכו בפסק הדין למזונות ולשחרר אותם מהליכי הוצאה לפועל. לפי המוצע, מי שזכה בפסק דין למזונות, רשאי, אם אין ברצונו להוציא לפועל את פסק הדין בדרך הרגילה, להגישו למוסד לביטוח לאומי ולקבל מאותו מוסד תשלום חודשי קבוע. המוסד יעמוד במקום הזוכה לגבות מן החייב את מלוא הסכום... גבה המוסד מן החייב יותר מאשר שילם לזוכה, יעביר את ההפרש לזוכה לאחר שניכה ממנו הוצאות גביה" (ההדגשות הוספו - א"ר). י"ז. כפי שציין המשיב, מימושו של סעיף 14(א) נעשה הן בתשלום חודשי לזכאי המזונות (דבר שקדם אף לחוק הבטחת הכנסה, תשמ"א-1981), והן באכיפת פסקי הדין על-ידי המשיב. דעת לנבון נקל, כי לא הרי מרדף משפטי של הזוכים עצמם אחר החייב, כהרי פעולת גוף ממלכתי, בעל יכולות מינהליות ומשפטיות. לכן גם הסיכוי לגביה, אם בכלל גבוה יותר כשהדבר נעשה על ידי המשיב. דרך אחרונה זו היא ענייננו בתיק זה. במקרה דנא, שומו שמים, חב המערער לרעייתו סכומים המסתכמים בסדרי גודל של מאות אלפים מאז 1996 ו-1999 (195,677 ₪ בניכוי 8,309 ₪ בלבד(!) ששולמו), ובסך הכל לאפריל 2007 יתרת חוב של 187,368 ₪, והדעת נותנת כי הסכום תפח עוד. מובן כי משמעות הבקשה הנוכחית היא, כי הגם שאילו תבעה אשת החייב היה החוב משוריין מפני איחוד תיקים, משהמשיב הוא התובע, דינו להימצא בשורה אחת עם שאר הנושים, כאילו קופת הציבור היא כיס עמוק ללא תחתית. זאת אין להלום. י"ח. אך מעבר לשני אלה - קביעת המחוקק כי המשיב בא בנעלי הזוכה וההגינות המתבקשת - ישנה סיבה מהותית נוספת. סעיף 15 לחוק המזונות (הבטחת תשלום) קובע: "15. העברת ההפרש לזוכה גבה המוסד מן החייב יותר מהתשלומים ששילם לזוכה לפי חוק זה, יעביר את ההפרש לזוכה אחרי ניכוי הוצאות גביה ושכר טרחת עורך דין, במידה שנגבו מהחייב כאמור בסעיף 14 (א)". ברוב המקרים, הסכום שמשלם המשיב לזוכה לפי חוק המזונות נמוך משמעותית מסכום המזונות שנפסק (ראו תקנה 4 לתקנות המזונות (הבטחת תשלום), תשל"ג - 1972 המפנה לתוספת לחוק הבטחת הכנסה, תשמ"א - 1980), וכמובן לעולם אין הוא עולה עליו (ראו סעיף 3 לחוק המזונות). ככל שמצליח המשיב, שבידו על פי רוב כלים אפקטיביים יותר לניהול הליכי גבייה, לגבות סכומים משמעותיים יותר (העולים על התשלום הקבוע בתקנות) - מועברים סכומים אלה לזוכים עצמם. י"ט. שיעור הדברים הוא, כי במקרה של הליכי גבייה מוצלחים, הנהנים מהליכי ההוצאה לפועל הם בני המשפחה ולא המשיב - ומסיבה זו הטענה כי אין לתת למשיב ליהנות מהיתרונות שהקנה המחוקק לבני המשפחה אינה מדויקת. לשון אחר, הקביעה כי סעיף 74א אינו חל על תיקים בהם בא המשיב בנעלי הזוכה עלול לפגוע בזוכים עצמם ולשלול מהם את היתרונות שהקנה להם המחוקק על נושים אחרים. אכן, לצערנו במקרים רבים הליכי הגבייה אינם עולים יפה, ומסיבה זו היתה פניית המחוקק למשיב מלכתחילה - אך במישור העקרוני שיתכנו לו ביטויים מעשיים, שיטת המערער פוגעת באותם זוכים להם ביקש המחוקק לתת יתרון. פרשת בר נוי כ. המערער נאחז - כאמור - בפסק הדין בענין בר נוי, אותו פסק דין נדרש כזכור לסוגיה ספציפית, קרי, בקשתו של המשיב כי יינתן צו מאסר נגד החייב לפי פסק דין למזונות, בלא חקירת יכולת. נקבע שם, מפי המשנה לנשיא השופט ש' לוין, כי אין המוסד יכול לבקש צו מאסר, שכן "אם אמנם כשמדובר בתיק מזונות יש להעדיף את צרכי המחיה של הזוכים על פני חרותו האישית של החייב, מאבד שיקול זה את משמעותו. כאשר הנושה הוא המוסד לביטוח לאומי..." (עמ' 575) ועוד נאמר שם (עמ' 576), "שבמקבילית הכוחות בין צרכי הזכאים וחירותו של החייב, הנוטה לטובת הזכאים, המערערים הם עצמם לממש את פסק הדין שניתן לזכאים, משתנה המאזן כשהמוסד הפך לנושה, שאין כל סיבה להעדיף את צרכי הגביה שלו על פני שיקולים הכרוכים בחרותו של החייב". כ"א. הגם שעל פני הדברים מבחינה הלכת בר נוי בין המוסד לביטוח לאומי לחייב עצמו, בגדרי ההוצאה לפועל, ובכך נאחז המערער והדבר מובן – קירוב מבטנו אליה מצביע על מדרג שבנתה במערכת הזכויות. אותה פרשה מיקדה עצמה בשאלת המאסר, קרי, הניתן לאסור חייב מזונות בלא חקירת יכולת על פי הוראת סעיף 74 לחוק ההוצאה לפועל. משמוטלת היתה בכף שאלת החירות האישית, ראה בית משפט זה להעמידה מעל אינטרס כלכלי, חשוב ככל שיהא, ומכאן הכרעתו לצמצם את המאסר בלא חקירת יכולת. כ"ב. לא אכחד, כי לדידי ניתן גם לקרוא את הלכת בר-נוי בלשון רחבה יותר, קרי, באמרה "לפיכך - כך נראה לי - מחייבת פרשנות נכונה של סעיף 74 לחוק ההוצאה לפועל לקבוע שעניינו הוא אך בזכות אישית של קרובי החייב הנזכרים בו, ולא כשמדובר במוסד לביטוח לאומי". אך קריאה כזאת מתעלמת מן המשפט הקודם בפסק הדין שאליה מוסבת המילה "לפיכך", קרי, זה המדבר על המשיב כמי "שאין כל סיבה להעדיף את צרכי הגביה שלו על פני שיקולים הכרוכים בחרותו של החייב". יש לקרוא איפוא את הלכת בר נוי וכך אציע לחברי, כמחילה עצמה על מקרה שבו מה שמוטל בכף הוא חירותו של החייב; במקרה כזה כמובן באים אנו אל זכויות היסוד שבחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ובראשן זו שבכותרת חוק היסוד, זו החרותה והמנויה בסעיף 5, אשר קובע כי "אין נוטלים ואין מגבילים את חירותו של אדם במאסר, במעצר, בהסגרה או בכל דרך אחרת". כ"ג. בענייננו שלנו אין מדובר כמובן במאסר, ועל כן יש לקבוע כי אין חל הרציונל של הלכת בר נוי. חוק ההוצאה לפועל (תיקון מס' 29), תשס"ט - 2009 כ"ד. אכן המערער טוען, כאמור, כי בתיקון 29 לחוק ההוצאה לפועל הכיר המחוקק בהבדל בין תיקי מזונות המנוהלים על ידי המשיב, לבין תיקים המנוהלים על ידי הזוכים עצמם. אכן, סעיף 66ב לחוק ההוצאה לפועל שנחקק בתיקון זה מורה כי הגבלות שניתן להטיל על חייב (שרשימתן מופיעה בסעיף 66א) "לא יוטלו אלא בהתקיים אחד מתנאים אלה": "(1) החייב הובא לפני רשם ההוצאה לפועל... הוכח לרשם ההוצאה לפועל כי הוא בעל יכולת המשתמט מתשלום החוב ולא ניתן הסבר סביר לאי-התשלום... (2) החוב הפסוק נובע ממזונות המגיעים מן החייב לבן זוגו, לילדו או להורהו, למעט חוב מזונות שגובה המוסד לביטוח לאומי לפי חוק המזונות (הבטחת תשלום)... (3) החייב הוא בעל יכולת המשתמט מתשלום חובותיו..." (ההדגשה הוספה - א"ר). ברם, מה ניתן ללמוד מקיומה של הבחנה זו? אילו הייתי הולך בדרכו של המערער, ומפרש הבחנה זו כאינדיקציה להגבלה המוטלת על כוח הגבייה של המשיב, כסבור הייתי כי הגבלה זו נקבעה במקום שהמחוקק סבר שיש לקבעה, ולא נקבעה ביתר המקומות - כיון שהמחוקק סבר שאין היא נדרשת שם. לדידי, הדבק הדברים מלמד, שאין מדובר במגמה אשר עניינה הגבלה כללית של כוח הגבייה של המשיב - אלא בקביעה המקבילה לעניין בר נוי. קרי, כשם שבעניין בר נוי נקבע שאין להשית מאסר ללא חקירת יכולת בתיק שמנהל המשיב, נקבע בתיקון 29 שאין להטיל הגבלות ללא הבאה בפני הרשם (כאמור בסעיף קטן (1)) בתיק שמנהל המשיב. כ"ה. ניתן דעתנו לרשימת ההגבלות, ונראה כי בחלקן הגדול הן אישיות, נוגעות לחופש התנועה והעיסוק (אף כי לא בחומרה של מאסר), כגון הגבלה מקבלת דרכון, או מקבלת רשיון נהיגה ועיכוב יציאה מן הארץ (הגבלות אחרות הן כלכליות, כגון לעניין הגבלה בפעולות בנקאיות, כרטיס חיוב, או חלק בתאגיד). אמנם הורחבה ההגנה על זכויות החייב גם להגבלות שאינן חירות, אך ההגבלות האישיות מדברות בעדן, ועיקרן של ההגנות הוא שמיעה שיפוטית בטרם נקיטת הסנקציות, ולא שינוי מהותי של אפשרות הגביה. בין כך ובין כך, ומבלי לטעת מסמרות, דומה שאין בהבחנה זו כדי לתמוך בשיטת המערער. סוף דבר כ"ו. ולבסוף, בטרם חתימה, לא למותר להזכיר כי עמדת המשיב התקבלה בבית המשפט לענייני משפחה גם בתיקים אחרים. בעניין ב.מ. (תמ"ש (ירושלים) 28031/99 ב.מ. נ' המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם)) מנתה סגנית הנשיא מימון תשעה טעמים להעדפת עמדת המשיב, וכך נקט השופט גרינברגר בעניין ד' ד' הנזכר מעלה. סוף דבר, אציע לחברי שלא להיעתר לערעור. המערער ישא בהוצאות המשיב בסך 8,000 ₪. ש ו פ ט השופטת א' פרוקצ'יה: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' רובינשטיין. ניתן היום, כ"ז באייר התשס"ט (21.5.09). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 07006310_T06.doc מה + מפ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il