משה מויאל נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 6308/02 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 6308/02 בפני: כבוד השופטת ד' ביניש כבוד השופט א' ריבלין כבוד השופט א' א' לוי המערער: משה (בן מרדכי) מויאל נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על גזר דינו של בית-המשפט המחוזי בחיפה, שניתן ביום 18.6.2002, בת"פ 130/02, על ידי כב' השופט א' שיף תאריך הישיבה: ב' באדר ב התשס"ג (06.03.03) בשם המערער: עו"ד יעל אור בשם המשיבה: בשם שירות המבחן: עו"ד שרית טובין גב' רבקה נוייברג פסק-דין השופט א' א' לוי: 1. בחודש אפריל 1995, נדון המערער בגין ביצועה של עבירה לפי פקודת הסמים המסוכנים, למאסר על-תנאי וכן לחמש שנות פסילה מלקבל או להחזיק ברישיון נהיגה. אותה עת נשא המערער בעונש מאסר של שלוש וחצי שנים בגין עבירות אחרות לפי פקודת הסמים המסוכנים, ולפיכך, תחילתה של תקופת הפסילה החלה לאחר ששוחרר ממאסרו, והיא היתה בתוקף גם בשנת 1999, כאשר המערער ביצע את העבירות נשוא תיק זה. בתאריך 6.11.99, בשעות אחר הצהריים, נהג המערער ברכב אף שהיה פסול מלעשות זאת, ואותה עת היה נתון להשפעתן של גלולות הרגעה אותן נטל באותם ימים. בהגיעו לעקומה ימינה סטה המערער עם רכבו, חצה את קו ההפרדה הרציף ועבר למסלול הנגדי, ופגע ברוכב אופנוע שהיה אותה עת בן 19 בלבד, וגרם למותו. בכתב האישום נטען עוד, כי בעקבות התאונה נדרש המערער למסור בדיקת דם עקב החשד שנהג בשכרות ותחת השפעה של סמים, אך הוא סרב לעשות זאת. על רקע כל אלה טענה המשיבה בכתב האישום המתוקן שהגישה לבית משפט קמא, כי המערער חטא בשורה של מחדלים בדרך נהיגתו, וכתוצאה מכך ביצע עבירת הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין התשל"ז-1977, בנוסף עבירות לפי תקנות תעבורה. 2. המערער הודה בעובדותיו של כתב-האישום המתוקן, ובית המשפט הרשיעו בעבירות שיוחסו לו. הכרעת-הדין ניתנה בחודש מרץ 2002, אך ההליכים הסתיימו רק לאחר 3 חודשים, הואיל ובית המשפט החליט לקבל תסקיר של שרות המבחן וכן לאפשר למערער להביא ראיות לעניין העונש. בסופו של דבר גזר בית המשפט המחוזי למערער עונש שכלל את אלה: א. שנתיים וחצי מאסר בפועל. ב. 18 חודשי מאסר על תנאי בעבירות לפי סעיפים 298 ו-304 לחוק העונשין. ג. 15 שנות פסילה שתחילת מניינן מיום שחרורו של המערער ממאסרו. ד. שנת מאסר על-תנאי בגין נהיגה בזמן פסילה. המערער לא השלים עם העונש שהושת עליו, ומכאן הערעור שבפנינו. 3. מאז היה המערער נער צעיר הוא התמכר לשימוש בסמים מסוכנים, ובעקבות כך התדרדר לחיי פשע וביצע עבירות רבות, בעיקר כנגד רכוש ולפי פקודת הסמים המסוכנים. בגין כל אלה הוא נשא בעונשי מאסר ממושכים, אך למרבה הדאבה לא היה באותה ענישה כדי להרתיעו מלשוב לסורו. עם זאת, מצא שרות המבחן כי בשנת 1997 חלה תפנית משמעותית בחייו של המערער, כאשר נשא אשה ונולדה לו בת, והוא החל לעבוד בצורה מסודרת וקבועה. כמו כן נטען, כי בעקבות השימוש הממושך בסמים, נטל המערער גלולות הרגעה ועשה זאת בהוראת רופאיו. לנוכח אותו מפנה, ולאור התרשמותו של שרות המבחן כי המערער מנהל מזה מספר שנים אורח חיים נורמטיבי והוא מנותק מעולם הסמים, המליץ השרות להסתפק בעונש מתון. בתסקיר נוסף שהונח בפנינו עובר לדיון בערעור, ההמלצה היתה להסתפק בעונש מאסר אותו יוכל המערער לרצות בעבודות שירות, והוא יהיה מלווה בפיקוח, שתוכניתו תיקבע לאחר אבחון פסיכיאטרי שייערך למערער. לאור כל אלה עתרה באת-כוחו המלומדת של המערער, עו"ד יעל אור-פלדמן, להקל בעונשו של שולחה, ובעיקר להימנע משליחתו לשאת בעונש מאסר במתקן כליאה, הואיל והוא לא יוכל להתמיד בגמילתו מסם, ואף קיים חשש שיפגע בעצמו. 3. האזנו ברוב קשב לטיעוניה של באת-כוח המערער, ונתנו את דעתנו להמלצותיו של שרות המבחן, אך לא מצאנו מקום ללכת לקראת המערער מעבר למה שנעשה בערכאה הראשונה. הנחת המוצא היא שאכן חל מפנה משמעותי בהתנהגות המערער ואורח חייו, והנחה זו מתבססת על הראיות שהובאו בפני בית המשפט המחוזי, ובעיקר על עדותו של מי שסייע בתהליך השיקום, מר חרות לפיד. אך לכל אלה נתן בית המשפט המחוזי את דעתו, והוא זקף אותם כנימוקים לקולא, אולם הוא גם שקל שיקולי ענישה אחרים, כמו השמירה על אינטרס הציבור והרתעת העבריין, ולכן איננו סבורים כי יצאה מתחת לידיה של הערכאה הראשונה תוצאה שגויה. אדרבא, נראה שהמערער לא נגמל לחלוטין מנטייתו לעבור על איסורים שבחוק, וכך נמצא כי לאחר ששוחרר ממאסרו האחרון, הוא תקף את אשתו, וגם מעבירות בתחום התעבורה לא משך את ידו. הראיה הטובה ביותר לכך היא, שגם לאחר שהוגש כתב-האישום המקורי לבית משפט השלום (בחודש אפריל 2000), ולאחר שבית המשפט אסר על המערער לנהוג ברכב מנועי, הוא הפר את האיסור וביצע עבירת תעבורה נוספת, בחודש אוגוסט 2000. אך עם כל חומרתן של עובדות אחרונות אלו, לא בהן אנו רואים את העיקר, אלא בעובדה שכתוצאה ממעשיו של המערער קופד פתיל חייו של אדם צעיר, שלרוע מזלו נקלע למסלול נסיעתו של המערער באותו יום. באותו זמן לא היה המערער רשאי לנהוג (עקב פסילתו), ולא כשיר לנהוג (עקב נטילתן של גלולות ההרגעה), ועל כן אין מנוס מהמסקנה שאת התאונה הזו ניתן היה למנוע, לו רק מילא המערער אחר הוראתו של בית המשפט, או למצער היה מקיים את החובות שכל משתמש בדרך חייב בהן. אך לא זו היתה דרכו של המערער, ובנוסף לעובדה שדעתו לא היתה צלולה, ואולי עקב כך, הוא נהג במהירות בלתי סבירה בעקומה, סטה לנתיב התנועה הנגדי, פגע ברוכב האופנוע, וגרם למותו. התנהגות מסוג זה הנה התנהגות מופקרת ושלוחת רסן, ולנוכח הקטל הנמשך בדרכים, לו תורם הגורם האנושי תרומה מכרעת, אין מנוס מהמסקנה כי יש להכביד את היד על מבצעיהן של עבירות בתחום זה. כך נהג בית המשפט המחוזי, ועל כן לא מצאנו מקום להתערבותנו. הערעור נדחה. ש ו פ ט השופטת ד' ביניש: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט א' ריבלין: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' א' לוי. ניתן היום, ט"ז באדר ב' תשס"ג (20.3.03). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 02063080_O04.doc/ שמ מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il