נינה דומינצקי נ. משרד הפנים- רשות האוכלוסין וההגירה

4 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 6304/18 לפני: כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופטת ע' ברון כבוד השופט י' אלרון העותרים: 1. נינה דומניצקי 2. סרגיי ברז'יזיצקי נ ג ד המשיבים: 1. משרד הפנים – רשות האוכלוסין וההגירה 2. שר הפנים עתירה למתן צו על תנאי תאריך הישיבה: י"א באלול התשע"ט (11.9.2019) בשם העותרים: עו"ד לורה מקסיק בשם המשיבים: עו"ד סיון דגן פסק-דין השופט ע' פוגלמן: 1. העותרת 1 (להלן: העותרת), שנולדה באוקראינה בשנת 1939, מבקשת כי תינתן לה אשרת עולה, שכן לטענתה היא יהודייה והוריה היו יהודים. העותרת אף מציינת כי בנה, העותר 2 (להלן: העותר) עלה לישראל בשנת 1997 לאחר שהציג תעודת לידה שלה ובה צוינה יהדותה, ובשלב מאוחר יותר גם בתה (שנפטרה למרבה הצער) עלתה ארצה. העותרת מבקשת לסמוך על תעודת הלידה שלה, שלדבריה שימשה בסיס להכרה בעותר כזכאי שבות, וטוענת כי אין לסטות מההחלטה שהתקבלה בזמנו בהתייחס לעותר גם בעניינה. לטענתה התיעוד שהציגה מבסס את זכאותה לשבות. 2. המשיבים מצידם טוענים כי לאחר בדיקה מקיפה של התיעוד שהוצג, נמצא כי מסמכים מרכזיים שהציג העותר בנוגע ליהדותה הנטענת של העותרת הם כוזבים. בעוד שבתה של העותרת הגישה בשנת 1996 בקשה לאשרת עולה כבת זוג של יהודי בשנת 1996, ובגדרה הגישה תעודת לידה חוזרת שלה משנת 1971 ובה העותרת נרשמה בסעיף הלאום כ"רוסייה", העותר הגיש את בקשתו על יסוד תעודת לידה חוזרת, שהונפקה בשנת 1997 ובה מופיעה אמו כיהודייה. 3. המשיבים מתייחסים בפירוט לכל אחד ואחד מהמסמכים שהגישה העותרת בתמיכה לבקשתה לאשרת עולה. העולה מהמקובץ, כי המסמכים אשר הונפקו לעותרת עד לשנת 1996 אינם מבססים את טענת העותרת ליהדות ובחלקם אף נעשו מחיקות באזור רישום הלאום, ואילו רק משנת 1996 החלו העותרת ובנה להופיע במסמכים, שכולם מסמכים חוזרים, כיהודים. 4. נוסף לכך התקבל ביום 26.12.18 אצל גורמי "נתיב" אישור רשמי מהארכיון באוקראינה, שצורף לתגובת המדינה. בספר רישומי הלידות של כנסיית "פוקרבסקי" מופיע רישום של אם העותרת, חריסטינה, שנולדה ביום 6.2.1903 והוטבלה לנצרות ביום 7.2.1903. הוריה של חריסטינה רשומים כבני הדת הפרבוסלבית. בנוסף הועבר רישום פטירה של אבי העותרת בו הוא מופיע כ"רוסי" ורישום פטירה של אם העותרת בו היא מופיעה כ"אוקראינית". העותרים מצידם לא ביקשו להגיש תצהיר נוסף או תגובה בכתב, ולהתייחס לנתונים אלה שפורטו בתגובה המקדמית מטעם המשיבים, ואף לא היתה מצידם כל התמודדות עם הנתונים לגופם, על אף היותם נתונים אותנטיים שנרשמו ככל הנראה "בזמן אמיתי" ומשקלם הראייתי משמעותי. מסקנת המשיבים מן המכלול היא כי לא עלה בידי העותרת להוכיח את יהדותה. 5. כלל ידוע הוא כי לצורך הוכחת מעמד מכוח חוק השבות על מבקש המעמד להציג ראיות אשר רשות סבירה היתה מסתמכת עליהן ורואה בהן ראיות בעלות משקל וערך הוכחתי לפי נסיבות המקרה (בג"ץ 8047/11 סובול נ' משרד הפנים, פסקה י' (17.2.2013)). בבדיקת הראיות המנהליות שמוגשות להם מסתייעים המשיבים בגורמי מקצוע ב"נתיב" המומחים בבחינת תיעוד ומסמכים שהונפקו על ידי שלטונות חבר העמים ומדינות חבר העמים לשעבר (בג"ץ 265/07 נטליה עבו נ' השר לביטחון פנים, פסקה 13 (16.6.2011)). במקרה דנן המשיבים, בסיוע אנשי המקצוע, לא מצאו כי הוצגו ראיות ברמה המינהלית הנדרשת על מנת לבסס את זכאותה של העותרת לשבות, בהינתן הטעמים שעל תמציתם עמדנו לעיל. גם אם היינו מניחים לטובת העותרת כי מלכתחילה הרימה את הנטל הראשוני, הרי נמצאו – כמפורט לעיל – ראיות לסתור, אליהן לא היתה התייחסות ממשית מטעם העותרת. משמסקנתם של גורמי המקצוע מבוססת על המכלול, הרי לפי אמות המידה המקובלות לביקורת שיפוטית במאטריה זו, לא מצאנו עילה להתערבותנו בשיקול דעתה של הרשות. 6. קודם לחתימת הדברים נציין כי המשיבים כללו בתגובתם המקדמית – בין היתר – גם התייחסות לחוות דעת שהוכנה בבית הדין הרבני בטבריה ממנה עלה לכאורה כי העותר אינו יהודי ומודע לכך שהורשה לעלות בטעות. בעקבות הודעה משלימה שהוגשה בהתאם להחלטתנו, אליה צורף תיעוד משלים, מצאנו כי הדברים המפורטים בחוות דעת מברר היהדות אינם מבוססים כדי הצורך. הערנו על כך למשיבים, שלא כפרו באמור. באת כוח העותרים ביקשה לעשות שימוש בהתנהלות לא תקינה זו כדי לתמוך בבקשת העותרת לשבות, אולם אין בטעות האמורה כדי לשנות את התמונה עליה עמדנו לעיל. משרד הפנים הבהיר כי הסירוב לבקשת העותרת ניתן לפני הליך בירור היהדות בבית הדין הרבני, על בסיס התיעוד שהוצג למשיבים ולגורמי "נתיב". (בהקשר זה נזכיר כי הסירוב הראשוני לבקשת המעמד היה ביום 3.5.16 בעוד שחוות הדעת של מברר היהדות – מש/7 – היא מיום 15.3.2018). אך ברור הוא כי הזכות לשבות צריכה להיבחן על יסוד ראיות מנהליות רלבנטיות שהוצגו, כפי שהובהר לעיל. הקושי במסמך מברר היהדות, בהתייחס לדברים שנאמרו לו על ידי העותר, אינו יכול להשליך על המסקנות שהוסקו מהתיעוד שנבחן על ידי גורמי המקצוע ב"נתיב". 7. גם ניסיונה של העותרת להתבסס על הכרה בזכאותו של העותר לשבות, כמפורט לעיל, אינו עולה בקנה אחד עם פסיקתנו. יש שוני מהותי בין העותרת שזכותה לשבות טרם הוכרה, לבין העותר, שזכאותו לשבות הוכרה לפני שנים רבות. אין בנתון אחרון זה כדי לגרוע מסמכותה של הרשות המוסמכת להחליט בבקשה של העותרת לשבות על סמך מכלול הראיות המנהליות המונחות לפניה במועד בחינת הבקשה, בלא שתהיה כבולה להחלטה קודמת בעניינו של העותר שניתנה על יסוד תשתית חלקית ולא מלאה, ולטענת המשיבים אף מטעה וכוזבת (השוו: בג"ץ 4504/05 סקבורצוב נ' השר לביטחון פנים (4.11.2009); בג"ץ 6381/13 אלכסיי סקבורצוב נ' שר הפנים (3.7.2014)). 8. בסיכום הדברים ייאמר כי החלטת המשיבים והכרעתנו בהליך זה מיוסדות על הראיות המנהליות שהונחו לפני המשיבים בשלב הנוכחי. אין באמור כדי לחסום את דרכה של העותרת לפנייה נוספת בבקשה לאשרת עולה, ככל שיהיו בידה ראיות מנהליות נוספות לבסס את טענתה. העתירה נדחית אפוא בהעדר עילה להתערבותנו. בנסיבות העניין, אין אנו עושים צו להוצאות. ניתן היום, ‏י"ב באלול התשע"ט (‏12.9.2019). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ 18063040_M11.docx אג מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, http://supreme.court.gov.il 1