אלכסנדר ספרונוב נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 6304/12 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 6304/12 לפני: כבוד הנשיאה מ' נאור כבוד השופטת א' חיות כבוד השופט א' שהם המערער: אלכסנדר ספרונוב נ ג ד המשיבים: 1. מדינת ישראל 2. איגור נוסינסקי 3. סטניסלב נוסינסקי ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת, מיום 10.6.2012, בתפ"ח 26898-05-11, שניתן על ידי כב' השופטים ת' כתילי – סג"נ; א' קולה; ד' צרפתי תאריך הישיבה: י"ט בשבט התשע"ד (20.1.2014) בשם המערער: עו"ד עלאא אלדין עתאמנה בשם המשיבה 1: עו"ד מאיה חדד בשם המשיבים 3-2: עו"ד תומר בן חמו פסק-דין השופט א' שהם: 1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופטים ת' כתילי – סג"נ; א' קולה; ו-ד' צרפתי), בתפ"ח 26898-05-11, מיום 10.6.2012, אשר במסגרתו הורשע המערער בביצוע עבירה של רצח בכוונה תחילה, לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין). כמצוות המחוקק בסעיף 300(א) רישא לחוק העונשין, נידון המערער למאסר עולם בגין הרשעתו בעבירת הרצח. כתב האישום שהוגש נגד המערער 2. מכתב האישום שהוגש נגד המערער עולה, כי בשנת 2010, עבד המערער במפעל "לינרו לייט" באזור התעשייה ציפורית (להלן: המפעל). במהלך עבודתו, הכיר המערער עובדת נוספת במפעל, בשם סבטלנה נוסינסקי (להלן: המנוחה), אישה נשואה, תושבת נצרת עילית. החל מחודש ינואר 2011, נרקמה בין המערער למנוחה, מערכת יחסים רומנטית, אשר במסגרתה נהגו השניים להיפגש במפעל; בדירתו של המערער בעפולה; ובמקומות נוספים. עובר לסוף חודש מרץ 2011, נדברו המערער והמנוחה, כי המנוחה תעזוב את בעלה, וכי היא והמערער יעברו לגור ביחד. לשם כך, ובתיאום עם המנוחה, שכר המערער דירה בנצרת עילית (להלן: הדירה), ועבר להתגורר בה בתחילת חודש אפריל 2011. ביום 14.11.2011, עזבה המנוחה את ביתה שבנצרת עילית, ועברה להתגורר עם המערער בדירה. ואולם, תוך ימים ספורים, התחרטה המנוחה על שעזבה את ביתה, וביקשה להיפרד מהמערער. המערער, בתגובה, איים על המנוחה כי אם תעזוב אותו, הוא יפגע בה ובבני משפחתה. ביום 18.4.2011, יצא המערער מהדירה, לעבודה במשמרת לילה במפעל. המנוחה וידאה בשיחת טלפון שקיימה עם המערער, כי הוא אכן מצוי בעבודה, ובעזרתם של בעלה ובנה, פינתה את כל חפציה מהדירה, והגיעה לביתה של קרובת משפחה בנצרת עילית, שם לנה באותו הלילה. בבוקר של יום ה-19.4.2011, סמוך לשעה 07:00, עת שב המערער לדירה, הוא הבחין כי חפציה של המנוחה נעלמו, ונוכח לדעת כי היא עזבה אותו. נטען בכתב האישום, כי חמתו של המערער בערה בו, והוא התקשר למנוחה, אשר הודיעה לו כי החליטה לעזוב אותו, וכי היא טרם חזרה לבעלה, ובינתיים היא שוהה אצל חברתה. המערער, בתגובה, התקשר למנוחה מספר פעמים, עד אשר קרובת משפחתה של המנוחה ענתה לשיחה, וביקשה ממנו שלא להתקשר יותר. בלילה שבין יום 19.4.2011, ליום 20.4.2011, הייתה המנוחה אמורה לעבוד במפעל במשמרת הלילה. ואולם, ביודעה כי המערער אמור היה לעבוד עמה, באותה משמרת, ומפאת הפחד שחשה מפני המערער, החליפה המנוחה את משמרת הלילה, במשמרת הבוקר ביום שלמחרת. עוד נטען בכתב האישום, כי משהבין המערער כי המנוחה נחושה בדעתה להיפרד ממנו, גמלה בליבו ההחלטה להמיתה. ביום 19.4.2011, לקראת עבודתו במשמרת הלילה, הצטייד המערער בסכין מטבח (להלן: הסכין) על מנת להרוג באמצעותו את המנוחה, כאשר הוא סבר כי היא תגיע לעבוד עמו במשמרת הלילה. המערער הגיע בשעה 19:54 למפעל, ואולם, משנוכח לגלות, בניגוד לציפייתו, כי המנוחה לא הגיעה למפעל, הוא לא השלים את המשמרת במלואה, ועזב את המפעל בשעה 22:45. למחרת, ביום 20.4.2014, בשעה 06:43, הגיעה המנוחה למפעל לעבודתה במשמרת הבוקר. בסמוך לשעה 13:10, המערער, אשר ידע כי המנוחה נמצאת בעבודה, הגיע ברכבו למפעל, כשהוא מצויד בסכין, במטרה להמית את המנוחה, כפי שתכנן. המערער טיפס מעל שער המפעל, נכנס לשטחו, ופנה אל המבנה בו עבדה המנוחה. לאחר מכן, ניגש המערער אל המנוחה, וביקש ממנה להתלוות אליו אל מחוץ למבנה, על מנת לשוחח. המנוחה התלוותה אל המערער, ונכנסה עמו למעבר צר המצוי בין משטחים שאוכסנו בחצר המפעל. בהיות השניים בין המשטחים, אמר המערער למנוחה כי הוא אוהב אותה, והפציר בה לעזוב את בעלה ולחיות עמו. בתגובה, אמרה המנוחה למערער, כי היא בחרה להישאר עם בעלה. לאחר הדברים האלה, שלף המערער את הסכין, ונעץ אותו בגופה של המנוחה, בחזה שמאל, מספר פעמים. מעוצמת הדקירה האחרונה, ניתקה קת הסכין מהלהב, שנותר נעוץ בחזה של המנוחה. המנוחה נפלה ארצה על פניה, ואילו המערער השליך את קת הסכין לארץ, חלף במהירות על פני עובדי המפעל, שמיהרו ובאו למקום ביצוע העבירה, זינק מעל לשער הסגור של המפעל, ועזב את המקום ברכבו. אחת מדקירות הסכין פילחה את ליבה של המנוחה, וגרמה למותה. התשובה לכתב האישום 3. בתשובתו לכתב האישום, הודה המערער כי עבד ביחד עם המנוחה במפעל, ובקיומה של מערכת יחסים רומנטית ביניהם, כמו גם בשכירת הדירה למטרת מגוריהם המשותפים. בהמשך, אישר המערער, כי המנוחה עזבה את ביתה ועברה להתגורר עמו. ואולם, הוא כפר בכך שאיים עליה כי אם תעזוב אותו, הוא יפגע בה ובבני משפחתה. עוד נטען בתגובה, כי מעולם לא גמלה בליבו של המערער ההחלטה להמית את המנוחה. המערער הודה בכך שביום הרצח, הוא נפגש עם המנוחה במפעל. כמו כן, הודה המערער כי בעקבות דין ודברים, בינו לבין המנוחה, "התרחש האירוע הטראגי", שבו הוא דקר את המנוחה. לטענת המערער, לא הייתה לו כל כוונה להמית את המנוחה, ועוד טען כי הוא היה נתון תחת השפעת משקאות משכרים בעת שגרם למותה של המנוחה. הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי 4. ביום 10.6.2012, הרשיע בית משפט קמא את המערער, לאחר שקבע כי הוכחו כל רכיבי עבירת הרצח, וגזר עליו עונש של מאסר עולם. כמו כן, חויב המערער בתשלום פיצויים בסך של 258,000 ₪ לטובת בעלה ובנה של המנוחה. 5. את עיקר הכרעת הדין, ייחד בית משפט קמא, לדיון בשאלת שכרותו של המערער. היינו בשאלה, האם בשעת הרצח היה המערער נתון תחת השפעת משקאות משכרים, כפי שטען; ובמידה והתשובה לכך חיובית, האם עומדת למערער הגנה כלשהי מפני הרשעה בעבירת הרצח. לבסוף, נדונה השאלה האם התקיים במערער היסוד הנפשי הנדרש להרשעה בעבירת הרצח. לאחר סקירת התשתית הראייתית שעמדה בפניו, ותוך דחיית ניסיונו של המערער להתנער מאמרותיו במשטרה ומגרסתו המקורית, ולהציג תחתיה גרסה חדשה, קבע בית משפט קמא, כי "לאחר שבחנו את חומר הראיות, הגענו לכלל מסקנה כי הנאשם לא היה שיכור בעת ביצוע הרצח, ובנסיבות העניין לא עומדת לו הגנה כלשהי מפני הרשעה בעבירת הרצח, וכי התקיים בו היסוד הנפשי הנדרש לצורך הרשעה בעבירת הרצח, המנויה בסעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, ולפיכך מצאנו להרשיע בה את הנאשם ". בית משפט קמא הגיע למסקנה זו לאחר שעמד בהרחבה על הדברים שנמסרו על-ידי המערער, זמן קצר לאחר הרצח, בחקירותיו במשטרה, ובעדותו בבית המשפט. גרסתו הראשונה של המערער, בעת מעצרו 6. ביום 20.4.2011, בשעה 18:00, נעצר המערער, בדירתו בנצרת עילית. לדברי השוטר דרור אליהו (ע"ת 1, עדותו בפרוטוקול הדיון מיום 2.11.2011, עמ' 7, ש' 16 ואילך; דו"ח הפעולה ת/36) (להלן: אליהו), עוד טרם שנמסרה למערער עילת מעצרו, הוא סיפר לשוטרים כי הוא יודע שהוא נעצר בגלל שהרג היום את המנוחה. עוד מסר המערער לשוטרים, כי אין טעם לחייו לאחר שהמנוחה "הלכה" כדבריו, וכי עתה גם הוא רוצה "ללכת". לאחר הדברים הללו, ובעודו נתון באזיקים, ביקש המערער מן השוטרים לעשן סיגריה בטרם יובל למעצר, והם אפשרו לו לעשות כן, כשהוא יושב בסלון דירתו. בעוד השוטרים שוהים עמו בסלון הדירה, מסר המערער גרסה מפורטת באשר לנסיבות ביצוע הרצח, לרבות תיאור האירועים שקדמו לרצח והמניע לו. על פי עדותו של השוטר אליהו, המערער עשה כן מבלי שתושאל על-ידי השוטרים; הוא דיבר מיוזמתו ומרצונו החופשי; ובשטף דיבור (עמ' 14 לפרוטוקול, ש' 5-4). המערער תיאר בפני השוטרים, כיצד הגיע ונכנס אל המפעל, והיכן ראה את המנוחה וביקש ממנה לצאת החוצה ולדבר עמו. לדבריו של המערער, הוא והמנוחה יצאו אל מחוץ למפעל, שם שאל אותה מדוע היא לא מעוניינת בו, ובתגובה, ענתה המנוחה כי היא רוצה לחזור לבעלה. לטענת המערער, לאחר שהמנוחה אמרה לו כי היא מבקשת לשוב לבעלה, הוא הרגיש "כאילו שהיא עזבה אותו", ולאחר מכן שלף את הסכין ודקר אותה שלוש פעמים בחזה. המערער הדגים על גופו של אחד השוטרים היכן דקר את המנוחה, ולדבריו, הסכין נשבר, כך שלהב הסכין נותר בגוף המנוחה, וקת הסכין נותרה בידיו. עוד מסר המערער, כי הוא התכוון להמשיך ולדקור את המנוחה, אך "לא הייתה לו סכין" ו"נראה שהיא כבר הייתה מתה". בהמשך, תיאר המערער כיצד הוא עזב את המפעל, ונסע ברכבו לכנרת ולעפולה, ורק לאחר מכן שב לדירתו. בשלב זה, נשאל המערער על-ידי השוטר אליהו, מדוע לקח עמו את הסכין מהבית, והמערער השיב כי ידע שזה מה שהוא יעשה, "אם היא לא תהיה שלו היא לא תהיה גם של בעלה". לאחר מכן, מסר המערער, כי כעת כשהמנוחה מתה, לפחות הוא יודע שהיא תישאר שלו. לבסוף, טען המערער באוזני השוטרים, כי הוא פצע את עצמו, וכי אין לו חשק לחיות, ומשהרג את המנוחה הוא חפץ למות בעצמו. בהתייחס לדבריו אלה של המערער, קבע בית משפט קמא, כי: "כבר בעת מעצרו, מסר הנאשם גרסה מפורטת, באשר לביצוע הרצח ואופן ביצועו. הוא פירט בפני השוטרים את הרקע בדבר יחסיו עם המנוחה, ואת מניעיו לביצוע הרצח. אמנם, גרסה זו נרשמה מפי הנאשם והובאה באמצעות שוטר אשר נכח במקום, בפניו נאמרו הדברים, אולם מדובר באמרה קבילה, על פי הוראות סעיף 12(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971, וממילא התרשומת האמורה הוגשה בהסכמת הנאשם, כך שהוא אינו חולק על תכנה [...] נוכחנו כי המדובר בגרסת אמת, הנתמכת בראיות המצויות בפנינו [...] ראוי לציין כי, על אף שהנאשם טען בפנינו כי היה שיכור בזמן הרצח, בגרסה ספונטנית ומפורטת זו, הוא לא ציין דבר באשר לצריכת אלכוהול טרם הרצח. גם השוטר דרור אליהו העיד שלא הבחין בכך כי הנאשם היה שיכור". 7. אשר למצבו הכללי של המערער במהלך מעצרו, ציין בית משפט קמא, כי בדו"ח התפיסה והסימון שנערך על-ידי השוטר צחי שבת (ת/38) (להלן: שבת), לא נרשם דבר לגבי הימצאותם של בקבוקי משקה אלכוהולי, מלאים או ריקים, שנמצאו בדירה. ואולם, בעדותו בבית המשפט של השוטר שבת (עמ' 21 לפרוטוקול), אשר נכח במהלך מעצרו של המערער, מסר שבת כי מפיו של המערער נדף ריח של אלכוהול, בעת מעצרו. גם השוטר אליהו, מסר בעדותו, כי בעת המעצר נדף מן המערער ריח של אלכוהול, וכי על גבי השולחן בסלון הבית היה מונח בקבוק משקה, שרק מעט מהנוזל שבו היה חסר. עוד ציין השוטר אליהו, כי המערער טען בפניו כי הוא שתה מן הבקבוק לאחר שחזר מהכנרת, וסמוך להגעת השוטרים לדירתו. לשאלה, האם מלבד הבקבוק שהיה על השולחן, נמצאו במהלך החיפוש בקבוקי אלכוהול נוספים, השיב השוטר אליהו בשלילה. בחקירתו הנגדית, הבהיר אליהו כי במהלך המעצר, המערער היה ערני, דיבר רגיל, ולא התנהג כשיכור. 8. בעדותו בבית המשפט טען המערער, כי בעת מעצרו היה בסלון הבית בקבוק וודקה שחציו ריק, וכי במטבח היו, בנוסף, שני בקבוקי וודקה ריקים אחרים. לטענת המערער, הוא ראה שהשוטרים הבחינו בבקבוקים הריקים, כאשר הפכו את פח האשפה במטבח, במהלך החיפוש שנערך בדירה. עוד טען המערער, כי משחזר לדירתו בערב שלאחר הרצח, הוא שתה "רק שלוק אחד אולי, פעם אחת". ואולם, בחקירתו הנגדית טען המערער, כי הוא כלל אינו זוכר שהשוטרים באו כדי לעצור אותו, וזאת על אף שבעדותו הראשית הוא תיאר את הגעת השוטרים לדירתו. בהמשך, טען המערער, כי אינו זוכר מה סיפר לשוטרים, כיוון ששתה לפני כן, וכי "הראש שלו היה לא בסדר", והוא הבין שעשה "משהו לא בסדר". 9. סנגורו של המערער טען בסיכומיו, כי "אין מחלוקת כי בעת מעצרו, היה הנאשם נתון תחת השפעת משקאות משכרים". בית משפט קמא דחה טענה זו, בקובעו כי: "טענה זו אינה נכונה. טענת הנאשם באשר להימצאות בקבוקי וודקה ריקים בפח האשפה, המעידים על שתיית הנאשם, לא נתמכה בראיה כלשהי. היא אף נסתרה מתוך עדויות השוטרים, ומתוך דו"ח החיפוש ת/38 [...] לעומת זאת, הנאשם הודה כי שתה רק מעט מן הבקבוק, בטרם הגיעו השוטרים לעצרו, והודיה זו בפרט מתיישבת היטב עם עדות השוטר דרור אליהו, לפיה היה חסר בבקבוק שניצב על גבי שולחן הסלון רק מעט מן הנוזל. כמו כן, שתיית כמות קטנה של אלכוהול בטרם נכנסו השוטרים לדירה, כאשר הנאשם מאשר בעדותו כי שהה בדירה רק זמן קצר לפני הגעת השוטרים, וכי לא שתה בשעות שלפני כן (עמ' 140, ש' 24 ואילך), מסבירה מדוע נדף מפיו של הנאשם ריח של אלכוהול בעת מעצרו. יחד עם זאת, על פי עדויות השוטרים אליהו ושבת, הנאשם התנהג כאדם רגיל, ולא נחזה כשיכור, והוא מסר להם גרסה מפורטת ומלאה על אודות ביצוע העבירה. לפיכך, על פי הראיות שבפנינו, הנאשם לא היה שיכור בעת מעצרו". חקירתו הראשונה של המערער במשטרה 10. בפתח חקירתו במשטרה, מיום 20.4.2011 (ת/18), הודה המערער ברצח המנוחה. הוא סיפר לחוקרים כי הרג אותה, בכך שנתן לה "שלוש מכות עם הסכין". המערער מסר, כי בערב שקדם לרצח, הוא הלך לעבודתו במפעל, וכששב בבוקר לדירה, הוא מצא שחפצי המנוחה אינם מצויים בה. לפיכך, הוא ביקש לשוחח עם המנוחה, הלך לקיוסק הסמוך לדירתו, משם צלצל אל המנוחה מטלפון ציבורי. לדברי המערער, בשיחה זו סיפרה לו המנוחה כי היא עזבה את דירתם המשותפת, ועליה לחשוב אם היא רוצה להמשיך לחיות עמו, או לשוב לבעלה. בהמשך, כך טען המערער, הוא רכש שני בקבוקי וודקה, שב לביתו, ושתה כמעט בקבוק אחד שלם. עוד טען המערער בחקירתו, כי לאחר שתיית האלכוהול הוא נרדם, ובשעה 12:00, כאשר התעורר משנתו, הוא נסע למפעל על מנת לשוחח עם המנוחה. המערער תיאר כיצד הגיע למפעל, פגש במנוחה ודיבר עמה, אך משאמרה לו המנוחה כי החליטה לחזור לבעלה, הוא דקר אותה שלוש פעמים בחזה. המערער אישר בחקירתו, כי הוא נטל את הסכין, עמו דקר את המנוחה, מדירתו, וכי עשה כן כיוון שהרגיש כי המנוחה אינה רוצה להיות איתו, ו"אם היא לא שלי אז לא של אף אחד". בית משפט קמא ציין, כי החוקר מחמוד סבאח (להלן: סבאח), אשר נכח במהלך חקירתו הראשונה של המערער במשטרה, שלל בעדותו (בעמ' 106 לפרוטוקול) כי נדף מהמערער ריח של אלכוהול, ולדבריו, בעת החקירה, היה המערער ערני, הוא שיתף פעולה, ענה לשאלות החוקרים, ולא התנהג בצורה חריגה. בית משפט קמא הדגיש, כי בחקירה זו, חשף המערער, בשנית, את המניע לרצח המנוחה, ומסר פרטים אודות מעשי ההכנה שקדמו לרצח, לרבות הצטיידותו של המערער בסכין מטבח שנטל מדירתו. בהתאם לכך, וחרף ניסיונו של המערער לצייר את הרצח כ"תקרית", שאירעה "בלי כוונה", קבע בית משפט קמא, כי נטילת הסכין מהדירה, ואמירותיו המפורשות של המערער כי אם המנוחה "לא שלי אז לא של אף אחד", מצביעות על כך שהתגבשה בליבו של המערער כוונה להמית את המנוחה, עוד טרם ביצוע הרצח. בית משפט קמא דחה, על יסוד הראיות שבאו לפניו, את ניסיונו של המערער, במסגרת חקירתו הראשונה במשטרה, "ליצור" סמיכות זמנים בין עזיבתה של המנוחה את הדירה בשעות הלילה, לבין אירוע הרצח. בית משפט קמא קבע, כי השתלשלות העניינים הייתה כדלקמן: ביום 18.4.2011, ארזה המנוחה את חפציה ועזבה את דירתם המשותפת. בבוקר ה-19.4.2011, כאשר המערער שב ממשמרת הלילה, נודע לו כי המנוחה עזבה את הדירה, ואז ניסה ליצור עמה קשר טלפוני. נקבע, כי במהלך היום שהה המערער לבדו בדירה. בליל ה-19.4.2011, הגיע המערער לעבודה במשמרת הלילה במפעל, אך משנוכח לדעת כי המנוחה החליפה את משמרת הלילה במשמרת הבוקר שלמחרת, הוא לא השלים את עבודתו במשמרת זו במלואה, ועזב את המקום בשעה 22:45. ביום 20.4.2011, לאחר שנודע לו כי המנוחה נמצאת במפעל, הגיע המערער למקום, סמוך לשעת הפסקה הצהריים וביצע את הרצח. בהמשך, ציין בית משפט קמא כי אף בעדותו בבית המשפט, הודה המערער ברצף האירועים כמפורט לעיל. המערער טען בעדותו בבית המשפט, כי העובדה שהוא "פספס" את אירועי יום ה-19.4.2011 בחקירותיו במשטרה, נעוצה בכך שאירועי אותו יום "נמחקו" לו מהזיכרון, עקב שתייה מופרזת של אלכוהול. בית משפט קמא קבע, לעניין זה, כי "בין שתיית אלכוהול באותו יום, ככל שהייתה, ובין מצבו של הנאשם בשעת הרצח, שאירע למחרת בצהריים, ולאחר שהנאשם ישן בלילה, לדבריו, אין דבר וחצי דבר". שחזור הרצח על-ידי המערער 11. בית משפט קמא התייחס בהכרעת הדין לטענת סנגורו של המערער, לפיה המערער הודרך על ידי חוקריו, בעת שחזור הרצח, שנערך בתום חקירתו הראשונה. זאת, מאחר שהמערער היה מבולבל ולא הצליח להצביע על המשטח, אשר סמוך לו התבצע הרצח, עקב צריכת אלכוהול עובר לאירוע. בית משפט קמא קבע, בהקשר זה, כי לטענה זו אין כל תימוכין בחומר הראיות, ועל פי עדות החוקר אחמד שיבלי (להלן: שיבלי), אשר השתתף בשחזור, נשללה האפשרות כי המערער היה שיכור, או שנדף מפיו ריח של אלכוהול. מעדותו של שיבלי, עולה כי המערער היה ערני; הוא מסר פרטים רבים; הצביע על המקומות בהם הוא עבר עד שפגש במנוחה; וסיפר שהוא מתבייש להיכנס למפעל, לצורך השחזור. בית משפט קמא קבע, כי הבלבול בהצבעה על המשטח שבסמוך לו אירע הרצח, הינו בלבול טבעי, נוכח העובדה כי בקרבת מקום, מונחת שורה ארוכה של משטחים, זהים בצורתם. לצד זאת, חזר בית משפט קמא וקבע, כי המערער לא היה שיכור בעת מעצרו, וממילא לא היה שיכור לאחר מכן, בשעת חקירתו במשטרה ובמהלך השחזור. לפיכך, נקבע כי לשאלה האם המערער הודרך על-ידי החוקרים תוך כדי השחזור, אם לאו, אין כל נפקות, מאחר שאין מחלוקת לגבי המקום המדוייק בו אירע הרצח, והמערער כלל אינו מכחיש את ביצועו באותו מקום. חקירתו השנייה של המערער במשטרה 12. ביום 9.5.2011, נחקר המערער, פעם נוספת, (ת/27) וכמו בחקירתו הראשונה, גם בחקירה זו, ניסה המערער "ליצור" את אותה סמיכות זמנים בין עזיבת המנוחה את הדירה, לבין יום הרצח. באמרתו, מסר המערער כי בערב שקדם לרצח, הוא בילה עם המנוחה בדירה, הם אכלו יחד ארוחת ערב, ולאחר מכן הוא עזב את הדירה ונסע לעבוד במשמרת הלילה במפעל. המערער סיפר, כי משחזר לדירה למחרת, הוא גילה שחפצי המנוחה אינם מצויים במקום. בחקירה זו, עומת המערער עם המידע, לפיו הוא הגיע לעבודה במשמרת הלילה ביום 19.4.2014, כשהוא נסער ושתוי, כאשר ברשותו סכין, ועזב את המשמרת לאחר שעות ספורות. המערער הכחיש זאת, ובהמשך אף טען כי רק בבוקר יום הרצח, משמצא שחפצי המנוחה אינם בדירה, הוא החל לשתות, ושתה כמעט בקבוק שלם של וודקה (תמלול החקירה, ת/26, עמ' 8, ש' 17 ואילך). בית משפט קמא חזר על קביעתו, לפיה המערער מצא שחפצי המנוחה אינם בדירה עוד ביום שקדם לרצח, ויש להניח כי שתיית האלכוהול החלה ביום זה, לאחר שהמערער הבין כי המנוחה עזבה אותו. בהתאם לכך, שלל בית המשפט את גרסתו של המערער, לעניין כמות האלכוהול שטען כי שתה בבוקר יום הרצח. עוד מסר המערער, לראשונה בחקירה זו, כי הסכין ששימש לביצוע הרצח, היה ברכבו, שכן מדובר בסכין המשמש אותו להכנת אוכל, במהלך משמרות הלילה במפעל. בית משפט קמא קבע, לעניין זה, כי "גרסה זו הנה גרסה מאוחרת שנועדה למזער את אחריותו של הנאשם, ולפגוע ברושם שהנאשם ביצע מעשי הכנה לקראת רצח המנוחה, ויצא מן הבית אל המפעל בכוונה תחילה להמיתה". עוד ציין בית משפט קמא, כי גרסה זו נסתרת בהודעותיו הקודמות של המערער, אשר מסר בשתי הזדמנויות שונות, כי הצטייד בסכין המטבח עוד בביתו, בטרם נסע למפעל לפגוש את המנוחה. בהמשך, הדגיש בית משפט קמא, כי חרף הודייתו של המערער בביצוע הרצח, ניסיונו של המערער, לטעון כי היה מבולבל ולא הבין את פשר מעשיו, נועד לשוות לאותם מעשים נופך של "תקרית" בלתי מכוונת, ולא כך הוא הדבר. בהתאם לכך, נקבע על-ידי בית משפט קמא כי גרסתו של המערער בחקירתו השנייה במשטרה, לפיה הוא אינו מבין או יודע כיצד אירע הרצח, הינה גרסה כבושה, המנוגדת לגרסאות שמסר מיוזמתו, בעת מעצרו, ובחקירתו הראשונה במשטרה, ואין ליתן בה אמון. גרסת המערער בעדותו בבית משפט קמא, ועדויות נוספות 13. בעדותו בבית משפט קמא, מסר המערער את גרסתו לאירועי הימים 18, 19 ו-20, בחודש אפריל 2011, גרסה הדומה, בעיקרה, לזו שמסר בחקירתו הראשונה במשטרה. ואולם, בשונה מגרסתו בחקירה הראשונה, הרי שבבית משפט קמא טען המערער, כי ביום 19.4.2011, הוא שוחח עם המנוחה מטלפון ציבורי, המצוי בקיוסק הסמוך לדירתו, ובתום השיחה, הודיעה לו המנוחה כי היא צריכה לחשוב, האם להמשיך לגור עמו או לחזור לבעלה. לטענתו, הוא קנה בקיוסק בקבוק וודקה אחד וחזר לדירה, שם שתה את כל הבקבוק, נרדם, וישן שעה או שעתיים. לאחר מכן הוא קם, נטל מהמקרר בקבוק וודקה נוסף שהיה בו, ושתה ממנו עד שעות הערב, ורק בשעה 20:00, הגיע המערער לעבודה במפעל. לשאלת בית המשפט, אישר המערער כי נהוג לשתות וודקה כשהיא קרה. ואולם, כאשר עומת עם השאלה מדוע התחיל לשתות מהבקבוק שקנה בקיוסק, ולא מבקבוק הוודקה הקר שהיה במקרר, חזר בו המערער וטען, כי "לא תמיד" שותים וודקה כשהיא קרה. לדברי המערער, בהיותו במפעל, מנהל המשמרת יבגני מיטלמן (להלן: מיטלמן), הבחין במצבו ושאל אותו האם הוא מסוגל לעבוד, והמערער השיב בחיוב. לאחר כשעה וחצי, כך העיד המערער, הוא אמר למיטלמן שאינו מסוגל לעבוד יותר וחזר לביתו. לטענת המערער, מששב לדירתו, הוא סיים לשתות את בקבוק הוודקה שהיה בדירה, והלך לישון. לפיכך, כך נטען על-ידי המערער, במהלך יום ה-19.4.2011, הוא שתה שני בקבוקי וודקה שלמים, כשעל פי גרסתו, הבקבוקים הריקים היו מוטלים בפח האשפה, וחוקרי המשטרה הבחינו בהם, במהלך החיפוש שערכו בדירתו. ואולם, כפי שצוין לעיל, בית משפט קמא דחה את הטענה בנוגע להימצאותם של הבקבוקים הריקים. 14. על פי עדותו של מיטלמן, אחראי המשמרת במפעל, המערער הגיע למפעל ביום 19.4.2011, בשעות הערב, אך כעבור שעתיים–שלוש, מסר המערער למיטלמן כי הוא אינו יכול להמשיך לעבוד וביקש ממנו לחזור לביתו. בהמשך, כך העיד מיטלמן, הוא והמערער שוחחו, המערער נראה מודאג, במצב רוח לא טוב, וסיפר לו כי המנוחה עזבה אותו, ושהוא "לא יכול בלעדיה". בנוסף, ציין מיטלמן כי הוא קיבל את הרושם שהמערער עלול "לעשות משהו עם עצמו". 15. מעדותו של עדן נזרקביץ' (להלן: נזרקביץ'), עובד במפעל, עולה כי ביום 19.4.2011, המערער נראה לו מוטרד, עצבני ומיואש. לדבריו, הוא הבחין בידית עץ הבולטת מכיס מכנסיו האחורי של המערער. נזרקביץ' ניסה לשוחח עם עובדים אחרים במפעל ואף עם המערער, בנוגע למצבו של המערער. משניגש נזרקביץ' לפינת העישון בה ישב המערער, סיפר לו המערער כי המנוחה עזבה אותו, וקשה לו עם זה, כי הוא אהב אותה. לאחר הדברים האלו, שאל נזרקביץ' את המערער מדוע הוא מסתובב עם סכין בזמן העבודה, ובתגובה העביר המערער את הסכין לקדמת גופו. נזרקביץ' אישר כי הסכין שבה הבחין, היא זו ששימשה לביצוע הרצח. לדברי נזרקביץ', מהמערער נדף ריח של אלכוהול, אך הוא היה במצב "נורמטיבי" ולא שיכור. בנוסף, ציין נזרקביץ', כי המערער אמר לו "שהוא רוצה להרוג אותה ואת עצמו" (עמ' 116 לפרוטוקול, ש' 18 ואילך). יצוין, כי במהלך חקירתו השנייה במשטרה, עומת המערער עם גרסתו של נזרקביץ', לפיה הוא נשא סכין על גופו, וכי נדף ממנו ריח של אלכוהול. המערער הכחיש בתחילה טענה זו, אך לאחר מכן ציין שיתכן שנזרקביץ' ראה אצלו את הסכין בזמן שאכל, או בסמוך לרכבו. כמו כן, הכחיש המערער כי סיפר לנזרקביץ' שהמנוחה עזבה אותו, ושלל כי נדף ממנו ריח של אלכוהול. בית משפט קמא קבע לעניין זה, כי העובדה שהמערער שלל כי נדף ממנו ריח של אלכוהול, אינה מתיישבת עם גרסתו באשר לשתייה מרובה של אלכוהול באותו היום. גם בעדותו בבית המשפט, הכחיש המערער את טענותיו של נזרקביץ', ואף הוסיף וטען, כי כלל לא ראה אותו, ולא שוחח עימו, ביום 19.4.2011. יחד עם זאת, אישר המערער כי לקח עמו סכין, כפי שנהג בכל פעם שעבד במשמרת הלילה, אך ציין כי הסכין היה מונח בתיק העבודה, ולא בכיסו. סנגורו של המערער טען כי יש להעדיף את גרסתו של מיטלמן על פני זו של נזרקביץ', ובהתאם לכך לקבוע כי המערער לא הצטייד בסכין, בערב ה-19.4.2014, עת הגיע לעבודה במפעל. בית משפט קמא קבע, כי גרסאותיהם של נזרקביץ' ומיטלמן, אינן סותרות, ועולה מהן רצף אירועים דומה, באשר לאירועי ערב ה-19.4.2011. בית משפט קמא ציין עוד, כי העובדה שמיטלמן לא הבחין בסכין ברשותו של המערער, אינה שוללת את האפשרות כי נזרקביץ' הבחין בו, ואף שאל את המערער לגבי הסכין. בנוסף, ציין בית משפט קמא, כי המערער עצמו העיד כי הוא נהג ליטול עמו באופן קבוע סכין למפעל, כאשר עבד במשמרת הלילה. בהתאם לכך, קבע בית משפט קמא, כי המערער נטל עמו למפעל את הסכין ששימש לרצח המנוחה, בערב ה-19.4.2011, בציפייה לפגוש במנוחה, אך משנוכח לדעת כי היא לא הגיעה לעבודה, הוא חש שאינו יכול לעבוד יותר, וסר לפינת העישון כשהוא נסער ותחת השפעת אלכוהול. שם פגש בנזרקביץ' ושוחח עמו על תחושותיו ורצונותיו. בית משפט קמא הדגיש, כי: "מעשים אלה, מצביעים על תכנון מוקדם של רצח המנוחה, ועל כך שהתגבשה בליבו של הנאשם כוונה תחילה להמיתה". 16. בהמשך עדותו תיאר המערער את אירועי יום ה-20.4.2011, הוא יום הרצח. המערער מסר בעדותו בבית המשפט, כי לאחר שהתעורר בבוקר יום ה-20.4.2011, הוא הלך לקיוסק על מנת לרכוש סיגריות ובקבוק וודקה נוסף, ומשחזר לדירתו הוא שתה, לטענתו, חצי בקבוק. המערער טען, כי בסמוך לשעה 11:00, התקשר אליו חבר מהעבודה, אשר סיפר לו כי המנוחה נמצאת במפעל. המערער הוסיף עוד, כי הוא המשיך לשתות מבקבוק הוודקה בעת שהמתין בדירתו, עד להפסקת הצהריים במפעל, שבה תכנן לשוחח עם המנוחה. בהמשך, מסר המערער, כי עם הגיעו למפעל, הוא נכנס בקפיצה מעל הגדר. בחקירתו הנגדית, נשאל המערער מדוע הוא נכנס למפעל שלא בדרך הכניסה הראשית, וטען כי הוא הניח שלא יפתחו לו את השער, בזמן שהוא לא אמור לעבוד במפעל. על פי עדותו, משהגיע למפעל ופגש במנוחה, הוא ביקש ממנה להתלוות אליו לרכב, על מנת שיוכלו לשוחח מחוץ למפעל, אך המנוחה סירבה, והשניים נכנסו יחדיו בין המשטחים שאוכסנו בחצר המפעל. במענה לשאלת הסנגור, השיב המערער כי הסכין היה בכיס הימני הקדמי של מכנסיו, וכי נטל אותו מתיק העבודה שהיה ברכבו. המערער טען כי לקח את הסכין על מנת "להפחיד" את המנוחה כי היה בכוונתו להזיק לעצמו, וכי לא התכוון לדקור אותה. בית משפט קמא קבע, כי גרסה זו של המערער הינה גרסה מאוחרת וכבושה, הסותרת את הודעותיו הקודמות, לפיהן נטל את סכין המטבח מביתו כשנסע למפעל, ואת הקביעה העובדתית, לפיה הוא הביא עמו את הסכין עוד בערב הקודם, כאשר ציפה לפגוש את המנוחה במשמרת הלילה במפעל. בנוסף, קבע בית משפט קמא, כי :"טענת הנאשם לפיה ביקש רק 'להפחיד' את המנוחה שיזיק לעצמו, גם היא גרסה כבושה, הסותרת את גרסאותיו הקודמות וכן נסתרת מתוך הדברים שמסר לנזרקביץ', בלילה לפני כן, לפיהם הוא רוצה להרוג את עצמו ואת המנוחה". בהמשך עדותו, תיאר המערער כיצד בוצע הרצח. בעדותו מסר המערער, כי שלף את הסכין על מנת להפחיד את המנוחה, ובתגובה המנוחה התגרתה בו, דחפה אותו וסטרה לו. המערער טען בנוסף, כי המנוחה התחילה לצעוק, וכי הוא הבחין שהיא נופלת עליו "ככה עם הידיים", בעוד שקת הסכין נותרה בידיו. לאחר מכן, כך טען המערער , הוא השליך את קת הסכין במקום, קפץ מעל הגדר, התיישב ברכבו במשך כ-10 דקות על מנת לחשוב על שאירע, ונסע ללא מטרה, עד שהגיע לכנרת. עוד טען המערער, כי מששב לדירתו, הוא נכנס לאינטרנט "לחפש חדשות", והכין תיק, עמו תכנן ללכת ולהסגיר עצמו למשטרה. ואולם, בסמוך לכך, הגיעו השוטרים לדירתו על מנת לעצור אותו. בית משפט קמא קבע, כי גרסתו המאוחרת של המערער, לפיה הוא הותקף על-ידי המנוחה, בעודו מבולבל ושיכור, הינה גרסה כבושה שאין לה כל תימוכין בחומר הראיות, ונשמעה לראשונה רק בחקירתו השנייה של המערער במשטרה. בית המשפט הדגיש, כי מתוך דבריו של המערער במהלך מעצרו, ובחקירתו הראשונה במשטרה, עולה כי המערער הבין היטב את משמעות מעשיו עוד ביום הרצח, ולראיה הוא ידע לספר כיצד דקר את המנוחה שלוש פעמים בחזה באמצעות סכין, ואף הדגים זאת על גבי גופם של השוטרים. לפיכך נקבע, כי אין ליתן אמון בגרסתו המאוחרת של המערער, לפיה המנוחה תקפה אותו בסמוך לרצח, וכי היה מבולבל ושיכור, ואין לו ידיעה כיצד הוא דקר את המנוחה. בית משפט קמא, הוסיף וקבע, כי: "אין לטענה של מאבק המנוחה בנאשם כל אחיזה בדו"ח הנתיחה הפתולוגית (ת/12) [...] שנית, על פי עדויות העדים שנכחו במקום הרצח, לא נשמעו כל צעקות, למעט צעקה אחת של המנוחה, במילה 'איי', והרצח התרחש לאחר שהייתה בין הנאשם ובין המנוחה שיחה שקטה, בשפה הרוסית". 17. בית משפט קמא התייחס, בהקשר זה, לעדותה של נטליה מסטוסלוסקי (להלן: מסטוסלוסקי), עובדת במפעל, ממנה עולה כי המערער והמנוחה נראו כשהם נכנסים לאזור המשטחים, שם ניהלו שיחה, במהלכה אמרה המנוחה למערער כי היא החליטה להישאר עם בעלה, והמערער אמר לה כי הוא אוהב אותה ומעוניין לחיות עמה. לאחר מכן, כך העידה מסטוסלוסקי, היא שמעה שנאמר בשקט "איי", בקולה של המנוחה. גם אנטולי דוידוב, העובד אף הוא במפעל, מסר עדות דומה לזו של מסטוסלוסקי. בית משפט קמא הדגיש, לעניין זה, כי אף המערער, במהלך שחזור הרצח, שלל כי היו צעקות בעת המפגש עם המנוחה. ועל כן, גרסה מאוחרת זו, לפיה המנוחה התגרתה במערער עובר לרצח, עומדת בסתירה לעדויות האובייקטיביות ולדברי המערער עצמו. לפיכך, נקבע על-ידי בית משפט קמא, כי לא קדמה לרצח התגרות כלשהי מצד המנוחה. 18. כאמור, על פי עדותו של המערער, הוא שתה למעלה מחצי בקבוק וודקה בבוקר יום ה-20.4.2011. ואולם, בית משפט קמא קבע, כי עדות זו נסתרה על-ידי השוטר דרור אליהו, שמסר כי רק מעט מהנוזל האלכוהולי היה חסר בבקבוק, ולכך יש להוסיף את אמירתו המפורשת של המערער, לפיה הוא שתה "רק שלוק אחד". בית משפט קמא ציין, כי המערער לא הזכיר בחקירתו הנגדית כי היה "שיכור", וגם כשנשאל על כך ישירות, הוא מסר גרסאות סותרות. עוד לעניין זה, ציין בית משפט קמא כי אף מסרטון מצלמת האבטחה, המתעד את הליכתו של המערער במפעל, בסמוך לביצוע הרצח, עולה כי הוא הלך ישר ויציב, ולא נראה שיכור. בנוסף, הדגיש בית משפט קמא, כי גם מעדויות עובדי המפעל, עולה כי המערער לא נחזה כשיכור, ולא התנהג כשיכור בשעת הרצח. לפיכך, נקבע כי אין ליתן אמון בטענתו של המערער בדבר שכרותו ביום הרצח, הן משום שמסר גרסאות סותרות באשר לכמות האלכוהול שצרך ובאשר למועד בו שתה, והן משום שמדובר בגרסאות מאוחרות, שנמסרו לראשונה רק בעדותו בבית המשפט, וליתר דיוק, רק בחקירתו הנגדית. כסיכום ביניים, קבע בית משפט קמא, כי המערער המית את המנוחה, באמצעות סכין מטבח שנטל עמו, וזאת בכוונה תחילה ובדם קר, ומבלי שקדמה למעשה זה כל התגרות. לפיכך, נקבע כי יסודותיה העובדתיים של העבירה, כמו גם קיומו של היסוד הנפשי הנדרש לצורך הרשעה בעבירת הרצח, הוכחו מעבר לספק סביר. הטענה בדבר קיומם של מחדלי חקירה 19. לאחר זאת, פנה בית משפט קמא לבחון את טענותיו של המערער באשר להימנעותה של המשטרה לערוך בדיקת דם למערער, עובר למעצרו, לשם גילוי רמת האלכוהול בדמו. נטען על-ידי המערער, כי מדובר במחדל חקירה משמעותי, אשר יש לזקוף אותו לחובת המשיבה, שכן לבדיקה זו, לוּ נערכה, הייתה חשיבות רבה מבחינת הגנתו של המערער. בית משפט קמא, דחה טענה זו, בציינו, כי: "ביצוע בדיקה לבדיקת רמת האלכוהול בדמו של הנאשם זמן רב כל כך לאחר אירוע הרצח, לא היה מעלה ולא היה מוריד, שכן לא היה ניתן להסיק מן הבדיקה מסקנה כלשהי באשר לרמת האלכוהול בדמו בשעת הרצח". בא-כוחו של המערער, טען, בהקשר זה, כי גם ביצוע בדיקת אלכוהול מאוחרת, לאחר מספר שעות ממועד השתייה, עשוי ללמד על רמת האלכוהול בדמו של המערער בשעת הרצח, בכפוף לנתונים בדבר קצב הספיגה והסילוק של האלכוהול בגופו של המערער. בית משפט קמא, דחה אף טענה זו, נוכח העובדה כי היא לא נתמכה, כנדרש, בחוות דעת מומחה, וכן משום שלא הובאו ראיות כלשהן בדבר הנתונים, שלדברי הסנגור עצמו, עשויים להשפיע על תוצאות הבדיקה, ובכלל זה, רמת "הסבילות" של המערער לאלכוהול; צריכת מזון עובר לבדיקה; וסוג האלכוהול שצרך. כמו כן, הדגיש בית משפט קמא, כי העובדה שאינה שנויה במחלוקת, לפיה המערער שתה לאחר הרצח ועוד טרם שנעצר, שיבשה אף היא את האפשרות להסיק מסקנות כלשהן מבדיקת אלכוהול מאוחרת. בית משפט קמא הדגיש, כי בהתאם להלכה הפסוקה, ביצוע בדיקת אלכוהול, לאחר ביצוע העבירה, המעלה כי המערער היה נתון תחת השפעת משקאות משכרים, אין בה די כדי לקבוע כי המערער היה שיכור בשעת ביצועה של העבירה. בהתייחסו למסמך הפסיכיאטרי, אליו הפנה בא כוחו של המערער, קבע בית משפט קמא, כי אף שנרשם במסמך זה כי מפיו של המערער נדף ריח של אלכוהול, לא נאמר באותו מסמך פסיכיאטרי כי המערער היה שיכור או נהג כשיכור, אלא צוין כי המערער "היה רגוע, הגיב היטב, ולא ניחן בהפרעות חשיבה כלשהן". לפיכך, נקבע על-ידי בית משפט קמא, כי אין לייחס למשטרה מחדל כלשהו באי-עריכת בדיקת ריכוז האלכוהול בדמו של המערער. טענת השכרות המלאה או החלקית 20. לאחר הדברים האלה, דן בית משפט קמא, באריכות, בטענתו של המערער באשר למצב שכרותו, שכן טענה זו מבליעה בתוכה כפירה ביסוד הנפשי הנדרש בעבירת הרצח. מן הראוי לציין, כי עוד לפני הדיון הנרחב בטענה זו, כבר קבע בית משפט קמא עובדתית כי המערער כלל לא היה שיכור בשעת הרצח. בא כוחו של המערער טען בסיכומיו בפני בית משפט קמא, כי בעת ביצוע העבירה, היה המערער במצב של "שכרות מדעת", לגביה נקבע בסעיף 34ט(ב) לחוק העונשין, כי כאשר מדובר בעבירה תוצאתית, ניתן להרשיע את הנאשם אך בעבירה שהיסוד הנפשי שלה הוא אדישות, דהיינו, בהריגה ולא ברצח. לחילופין, טען בא-כוחו של המערער, כי יש להחיל על המערער את הסייג העוסק ב"שכרות חלקית", המופיע בסעיף 34ט(ה) לחוק העונשין, ולקבוע כי, אמנם, המערער לא היה חסר יכולת של ממש, בשעת המעשה, להבין את אשר עשה או את הפסול שבמעשהו, אולם "עקב שכרות חלקית הוא לא היה מודע, בשעת המעשה, לפרט מפרטי העבירה". הסנגור הוסיף וטען, כי בהתאם לאמור בסעיף 34כב(ב) לחוק העונשין, ולהלכה שנקבעה בע"פ 7164/10 ג'אן נ' מדינת ישראל (1.12.2012), בפסקה 12 (להלן: עניין ג'אן), המערער הניח תשתית ראייתית המעוררת ספק סביר בדבר התקיימותו של סייג השכרות החלקית, ומשלא הוסר הספק על-ידי המשיבה, יש להחיל עליו את הסייג, ושלא להרשיעו בעבירת הרצח. 21. במסגרת בחינת השאלה, האם המערער היה נתון "במצב של שכרות", קבע בית משפט קמא, כי אין לשלול את האפשרות כי המערער צרך אלכוהול עובר לביצוע הרצח. ואולם, לשיטתו של בית משפט קמא, לא הונחה כל תשתית ראייתית לכך שהמערער היה נתון תחת השפעת אלכוהול בשעת ביצוע המעשה, או כי לצריכת האלכוהול הייתה השפעה כלשהי על תפקודו. בית משפט קמא הוסיף עוד, כי לא הוכחה כמות האלכוהול ששתה המערער, וציין, כי לעניין זה נמסרו גרסאות סותרות מפיו של המערער. בנוסף, הדגיש בית משפט קמא, כי גם אם ניתן להניח לטובת המערער כי היה נתון תחת השפעת אלכוהול בעת ביצוע הרצח, הרי שלא הובאה כל ראיה באשר לכך שהוא היה "חסר יכולת של ממש" להבין את המעשה, את הפסול שבו, או להימנע מעשייתו. בהמשך, חזר בית משפט קמא על רצף האירועים, החל מהתכנון המוקדם אשר קדם לביצוע עבירת הרצח, וכלה בהכנת תיק חפצים וחיפוש חדשות באינטרנט, טרם הגעת השוטרים לדירתו. בית משפט קמא ציין, בהקשר זה, כי: "פעולות מודעות היטב אלה, אינן מתיישבות עם 'מצב של שכרות' וחוסר התמצאות. מעשיו של הנאשם מצביעים על כך שהנאשם היה מודע היטב לפסול שבמעשהו. דברי הנאשם בעת מעצרו ובחקירתו במשטרה, מצביעים על הבנה מלאה של הפסול במעשה, על המניע לביצועו, ועל מודעות לדרך התרחשותו". לפיכך, נקבע כי המערער אינו חוסה בצילה של הגנת השכרות, הקבועה בסעיף 34ט(ב) לחוק העונשין. 22. לאחר זאת, פנה בית משפט קמא לבחון את השאלה, האם קמה למערער הגנה חלקית מפני הרשעה בעבירת הרצח. זאת שכן, על פי הטענה, על אף שהמערער לא היה בשעת המעשה "חסר יכולת של ממש להבין את אשר עשה או את הפסול שבמעשהו, או להימנע מעשיית המעשה", הרי שעקב "שכרות חלקית", הוא לא היה מודע, בשעת המעשה, "לפרט מפרטי העבירה". עוד נטען, כי קיים קשר סיבתי בין היעדר המודעות לבין העובדה שהמערער היה נתון במצב של "שכרות חלקית". בית משפט קמא דחה אף טענה זו, שכן מתוך עדותו של המערער עצמו עולה בבירור כי הוא זכר היטב כיצד הצטייד בסכין, וכיצד גמר אומר בדעתו שאם המנוחה לא תהיה שלו, אז "לא תהיה לאף אחד". כמו כן, זכר המערער כיצד הוציא את הסכין מכיסו והחזיקו בידו; זכר את מספר הדקירות שדקר את המנוחה; ואף זכר שלאחר הדקירה האחרונה, קת הסכין נותרה בידו והוא השליכה ארצה. לפיכך, נקבע כי המערער היה מודע היטב לכל יסודותיה העובדתיים של עבירת הרצח, ולכל פרט מפרטיה, ועל כן הוא אינו חוסה גם בצילה של הגנת ה"שכרות החלקית". 23. על יסוד האמור לעיל, הרשיע בית משפט קמא את המערער בעבירה של רצח בכוונה תחילה, לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין. באותו מעמד, דן בית משפט קמא את המערער, בגין הרשעתו בעבירת הרצח, לעונש של מאסר עולם, כמצוות המחוקק בסעיף 300(א) לחוק העונשין. בנוסף, ובהתאם לסעיף 77(א) לחוק העונשין, השית בית משפט קמא על המערער תשלום פיצויים בסך של 258,000 ₪, לבעלה ולבנה של המנוחה, ונקבע כי סכום זה יחולק ביניהם בחלקים שווים. תמצית טענות המערער בערעור על הכרעת הדין 24. ביום 26.8.2012, הגיש המערער, באמצעות בא-כוחו, עו"ד עלאא אלדין עתאמנה, הודעת ערעור על פסק דינו של בית משפט קמא. בעקבותיה, הוגשו ביום 3.1.2013, נימוקי הערעור מטעמו של המערער, אשר במסגרתם התבקש בית משפט זה לזכות את המערער מהרשעתו ברצח המנוחה. לחילופין, נטען כי במידה שהערעור על הכרעת הדין ידחה, יש לבטל את חיובו של המערער בתשלום פיצוי כספי, וזאת נוכח הוראת סעיף 300(א) לחוק העונשין, לפיה אדם המבצע עבירת רצח, דינו מאסר עולם ועונש זה בלבד. 25. את ערעורו תלה המערער בשלוש טענות מרכזיות. תחילה נטען, כי המערער צרך אלכוהול עובר לאירוע, ולמרות שמעדויות השוטרים שעצרו אותו עולה כי נדף מפיו ריח של אלכוהול, לא נערכה לו בדיקת דם לגילוי רמת האלכוהול בדמו. משכך, לטענת המערער, יש לראות באי ביצוע הבדיקה משום מחדל חקירתי, ולקבוע כי המערער היה תחת השפעת אלכוהול בעת האירוע. בהמשך לכך נטען, כי המערער היה נתון תחת השפעת אלכוהול, באופן שנמנעה ממנו האפשרות להבין את טיב מעשיו, דבר השולל את מודעותו לפרט מפרטי העבירה, ולפיכך עומדת לו הגנת השכרות החלקית. בנסיבות אלה, כך נטען, שגה בית משפט קמא שעה שהרשיעו בעבירת הרצח, עבירה הדורשת כתנאי להרשעה, יחס חפצי של כוונה להתרחשות התוצאה, בעוד שניתן להרשיעו רק בעבירה של הריגה, הדורשת יסוד נפשי של אדישות כלפי התוצאה. לביסוס טענותיו, הפנה הסנגור לעדותו של המערער בבית המשפט, ולפרטים שמסר בחקירותיו במשטרה מהם עולה, לגישתו של הסנגור, כי המערער לא היה מודע לשלב הוצאת הסכין על-ידו ולדקירת המנוחה. לבסוף, טען המערער, כי שגה בית משפט קמא משקבע כי דו"ח הפעולה של השוטר אליהו (ת/36), שהשתתף במעצרו, הוגש בהסכמתו וכי הוא לא חלק על תוכנו. לטענת המערער, הוא לא הסכים לתוכנו של הדו"ח שנרשם על-ידי השוטר אליהו, אלא רק להגשתו במסגרת תיק המוצגים ובכפוף לחקירת העד. עוד נטען, כי נוכח דוקטרינת הפסילה הפסיקתית, לא ניתן היה להסיק מסקנות לחובתו של המערער, על סמך דברים שהשמיע בפני השוטר, בסמוך למעצרו, מאחר שהלה לא הזהירו ולא הודיע לו על זכויותיו. בכלל זאת, לא מסר לו השוטר באיזו עבירה הוא חשוד; על זכותו להיוועץ עם עו"ד; ולא הזהירו מפני הפללה עצמית, ועל כן אין מדובר בהודאה שהייתה "חופשית ומרצון". 26. בדיון אשר נערך בפנינו, בחר הסנגור, עו"ד עלאא אלדין עתאמנה, להתרכז בטענה לפיה המערער היה שיכור בשעת הרצח, ועל כן לא הבין את טיב מעשיו ומשמעותם. בפתח דבריו, נטען על-ידי הסנגור, כי מעדותו של המערער עולה באופן מובהק, כי לא הייתה לו כל כוונה לרצוח את המנוחה, וכל רצונו היה לשוחח עמה. לצד הדברים הללו, הפנה סנגורו של המערער, למחדל החקירה, הנובע מכך שלא נערכה למערער בדיקת אלכוהול בסמוך למועד מעצרו, ועוד נטען, כי בעת שחזור הרצח, המערער "הובל" על-ידי החוקר למקום ביצוע הרצח, ולא הצביע על המקום ביוזמתו. עוד טען הסנגור, כי במידה שהערעור על הכרעת הדין ידחה, אין מקום לחייב את המערער בתשלום פיצויים, דבר שאינו נתון לסמכותו של בית משפט קמא, שכן העונש בעבירת הרצח הינו מאסר עולם, ועונש זה בלבד. תמצית תשובת המשיבה לערעור על הכרעת הדין 27. המשיבה סבורה, כי פסק דינו של בית משפט קמא הינו פסק דין מפורט ומנומק, וקביעותיו מבוססות על אדנים מוצקים. נטען, בהקשר זה, כי, המערער לא הצביע על עילה כלשהי המצדיקה התערבות בקביעות המהימנות ובממצאים העובדתיים שנקבעו על ידי בית משפט קמא. 28. לגישת המשיבה, התזה, אותה הציג בא-כוח המערער, לפיה המערער היה מבולבל ושיכור בעת ביצוע הרצח, כאשר אין לו כל ידיעה כיצד דקר את המנוחה, הינה גרסה כבושה ומאוחרת, אשר סותרת את דבריו של המערער בשעת מעצרו ובחקירותיו במשטרה, ובצדק נדחתה על-ידי בית משפט קמא, מכל וכל. לגישת המשיבה, צדק בית משפט קמא בניתוח הראיות שהובאו בפניו, ובקביעתו הפוזיטיבית כי התקיים במערער היסוד הנפשי הנדרש בעבירת הרצח. עוד נטען, כי גם אם נניח כי המערער היה נתון תחת השפעת משקאות משכרים, הרי שהוא לא הרים, ולוּ במעט, את הנטל להוכחת סייג השכרות המלאה או החלקית. המשיבה הוסיפה וטענה, כי חרף תיאוריו של המערער, לפיהם הוא שתה כמות גדולה של וודקה עובר לרצח, הרי שבשום שלב הוא לא ייחס את ביצוע הרצח לשתיית האלכוהול, ולא נטען על-ידו כי הוא היה בערפול חושים או במצב תודעתי שלא איפשר לו להבין את הפסול שבמעשיו ואת התוצאה הקטלנית שעלולה להיות מנת חלקה של המנוחה. בנוסף, ציינה המשיבה כי אף מעדויותיהם של עובדי המפעל, מסרט מצלמת האבטחה, ומרצף הפעולות שביצע המערער לאחר הרצח, עולה בבירור כי הוא לא היה במצב של שכרות או של בלבול. 29. בהתייחס לטענת המערער, לפיה הוא לא הוזהר על-ידי השוטר אליהו ולא הודעו לו זכויותיו וסיבת מעצרו, ועל כן יש לפסול את הודאתו מכוח כלל הפסילה הפסיקתי, נטען כי עוד טרם שהוסברה לו עילת המעצר, מסר המערער כי הוא יודע מהי הסיבה למעצרו, "בגלל שהוא הרג היום את סבטלנה החברה שלו". לפיכך, הוסיפה וטענה המשיבה, כי מדובר בהודאה ספונטנית, וכי בא כוחו של המערער לא חלק על תוכן הדברים שנמסרו על-ידי המערער, ואשר תועדו בדו"ח זיכרון הדברים. בנסיבות אלה, כך לטענה המשיבה, לא נפלה כל שגגה תחת ידו של בית משפט קמא בקובעו, כי המערער הסכים לתוכנה של הראיה. עוד נטען, כי בסמוך למועד מעצרו של המערער, "העמיד אותו השוטר על זכות השתיקה והודיע לו כי כל דבר שיאמר על-ידו יתועד ועשוי לשמש נגדו כראיה בבית המשפט". המשיבה הוסיפה עוד, כי גם בתחילת חקירתו הראשונה של המערער במשטרה, הוא הועמד על זכויותיו בשנית, לרבות זכותו להיוועץ בעו"ד, אלא שהמערער ויתר במפורש על זכות זו, וכשפורטו בפניו החשדות המיוחסים לו, הוא השיב: "איזה חשדות אני הרגתי אותה אני דקרתי אותה וזהו [...] אני נתתי לה שלוש מכות עם סכין, זהו מה עכשיו" (ת/17, עמ' 4). 30. לגישת המשיבה, ההחלטה להמית את המנוחה התגבשה בליבו של המערער כבר בשלב בו הוא גילה כי היא עזבה את הדירה, והחלטה זו התגברה כאשר המנוחה השיבה למערער, עת שוחחו במפעל, כי אינה מוכנה לחזור אליו. עוד טענה המשיבה, כי ניתוח דבריו של המערער בעת מעצרו ולאחר מכן בעת חקירתו, מוביל למסקנה אחת ויחידה, לפיה המערער פעל מתוך הבנה ומודעות מלאה למעשיו, ולכל פרט מפרטי העבירה, לרבות, הפעולות שנעשו על-ידו לקטילתה של המנוחה. 31. בהמשך, התייחסה המשיבה גם לטענתו של המערער, לפיה הימנעותם של החוקרים מביצוע בדיקה לגילוי רמת האלכוהול בדמו של המערער, עולה כדי מחדל חקירתי, שיש לזקוף אותו לחובת המשיבה ולטובת המערער. נטען, כי אין ממש בטענה זו, שכן מתיעוד חקירותיו של המערער במשטרה, מעדויות השוטרים שנכחו בעת מעצרו ובשעת חקירתו, ולנוכח פרטי הפרטים שנמסרו על-ידו באשר לאירוע הרצח, הרי שלא הונחה, ולוּ תשתית עובדתית מינימאלית, שהקימה חובה על המשטרה לבצע בדיקת דם. עוד נטען, בהקשר זה, כי המערער שיתף פעולה עם השוטרים, הבין את הסיטואציה בה הוא מצוי, ומעל לכל, הוא לא העלה כל טענה, לפיה העבירה בוצעה בהיותו נתון תחת השפעת אלכוהול. בנוסף, שללה המשיבה את טענת המערער, כי גם במרחק הזמן ניתן לבצע בדיקה לגילוי רמת האלכוהול המשוערת שהייתה בדמו של המערער בעת האירוע, שכן מדובר בטענה ספקולטיבית, אשר לא נתמכה בחוות דעת מומחה. עוד נטען, כי גם הסתמכותו של המערער על האמור בבדיקה הפסיכיאטרית שנערכה לו (נ/1) לפיה נדף מפיו ריח של אלכוהול, אינה יכולה להועיל לו, שכן בד בבד עם אמירה זו, עולה מחוות הדעת כי המערער לא היה במצב של ערפול חושים, דבר שהמצריך ביצוע בדיקת אלכוהול. על יסוד האמור, סבורה המשיבה כי יש לדחות את ערעורו של המערער על הרשעתו בעבירת הרצח. בנוסף, נטען על-ידי המשיבה, כי יש לדחות גם את טענותיו של המערער באשר לפיצויים שנפסקו לחובתו, וזאת בהסתמך, בין היתר, על ע"פ 7033/04 יאיר נ' מדינת ישראל (11.9.2006) (להלן: עניין יאיר), שבו נקבע, כי הטלת פיצויים לפי סעיף 77(א) לחוק העונשין, אינה בגדר רכיב עונשי נוסף, כי אם "סעד מהיר", שניתן לנפגעי העבירה, מבלי שיאלצו להמתין עד להכרעה בתביעה אזרחית, ככל שזו תוגש על-ידם. המשיבה הוסיפה וטענה, כי אין להתערב בשיעור הפיצויים, שכן "אין מקרה הולם יותר להטלת מלוא הפיצוי מאשר עבירת הרצח, שהיא העבירה החמורה ביותר שבספר החוקים". דיון והכרעה 32. לאחר שעיינתי בהכרעת דינו המקיפה של בית משפט קמא, בהודעת הערעור, בעיקרי הטיעון מטעם המערער, ובתגובת המשיבה, והאזנתי בקשב רב לטיעוני הצדדים בדיון אשר נערך בפנינו, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות, וכך אציע לחברותַי לעשות. 33. במסגרת הדיון בערעור, מיקד המערער את עיקר טענותיו בשאלת שכרותו במועד ביצוע הרצח, ובקיומו של הסייג שעניינו הגנת השכרות החלקית, בעת ביצוע המעשה. אין צריך לומר כי לא היתה כל מחלוקת באשר לקיומו של היסוד העובדתי הנדרש בעבירת הרצח. משכך, וכיוון שהסייג האמור נוגע בטבורו ליסוד הנפשי של עבירת הרצח, בדגש על "יסוד ההחלטה להמית", עיקר הדיון יתמקד בשאלה האם, בעת שהמערער נעץ את סכינו בגופה של המנוחה, התקיים בו היסוד הנפשי הדרוש לשם הרשעה בעבירת הרצח בכוונה תחילה, לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין. 34. טרם שאדרש לסוגיה זו, אעמוד בקצרה על יסודות עבירת הרצח, לרבות היסוד הנפשי הדרוש לשם הרשעה בעבירה זו, בהתאם לפסיקתו של בית משפט זה. יסודות עבירת הרצח בכוונה תחילה 35. סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין קובע, כי ה"גורם בכוונה תחילה למותו של אדם" יואשם ברצח, ודינו "מאסר עולם ועונש זה בלבד". היסוד העובדתי בעבירה זו, הוא גרימת מותו של אדם, כאשר מבחינת היסוד הנפשי מדובר בגרימת המוות ב"כוונה תחילה", ובין שני היסודות, הפיזי והנפשי, צריך להתקיים קשר סיבתי - עובדתי ומשפטי. היסוד הנפשי הנדרש לשם גיבוש עבירת הרצח 36. סעיף 301(א) לחוק העונשין מגדיר "כוונה תחילה", בזו הלשון: "לעניין סעיף 300, יראו ממית אדם כמי שהמית בכוונה תחילה אם החליט להמיתו, והמיתו בדם קר, בלי שקדמה התגרות בתכוף למעשה, בנסיבות שבהן יכול לחשוב ולהבין את תוצאות מעשיו, ולאחר שהכין עצמו להמית אותו או שהכין מכשיר שבו המית אותו" [ההדגשות שלי – א.ש.]. כפי שנפסק לא אחת, הביטוי "כוונה תחילה" טומן בחובו שלושה יסודות הכרחיים, והם: "ההחלטה להמית"; "ההכנה"; ו"היעדר קנטור" - אשר רק בהצטברם יחדיו, ניתן לומר כי מתקיימת בנאשם אותה "כוונה תחילה", הנדרשת בסעיף 300(א)(2) לחוק העונשין (ראו, מבין רבים, ע"פ 8107/10 עזר נ' מדינת ישראל (9.9.2013) (להלן: עניין עזר); ע"פ 502/10 מחאמיד נ' מדינת ישראל (22.10.2012) (להלן: עניין מחאמיד); ע"פ 431/08 גואברה נ' מדינת ישראל (13.4.2010); וכן, יורם רבין ויניב ואקי דיני העונשין – א' 436-430 (מהדורה שלישית, 2014) (להלן: רבין וואקי)). יסוד ההחלטה להמית 37. בעניין עזר עמדתי, בפסקה 24, על משמעותו של יסוד "ההחלטה להמית": "יסוד "ההחלטה להמית", עניינו ביסוד נפשי, ובמסגרתו נדרשת הוכחת קיומה של כוונה בשני מישורים נפרדים. הראשון, הוא מישור רציונאלי, ובגדרו נדרשת צפיית אפשרות התרחשותה של התוצאה הקטלנית, ואילו המישור השני עניינו ביחס האמוציונאלי של המבצע, ובמסגרתו יש לבחון את חפצו של הנאשם בהתקיימותה של התוצאה הקטלנית (ע"פ 1902/10 אדרי נ' מדינת ישראל (7.1.2013) (להלן: עניין אדרי); ע"פ 759/97 אליאבייב נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(3) 468 (2001) (להלן: עניין אליאבייב); וכן, גבריאל הלוי תורת דיני העונשין – ב 166 (2009)). 38. עוד נקבע בהלכה הפסוקה, כי ההחלטה להמית אינה חייבת להתגבש לאורך זמן ולהיבחן על-ידי הנאשם באופן מעמיק, אלא שדי בכך כי ההחלטה תתגבש במהלך האירוע עצמו או בסמוך אליו (ע"פ 512/82 דניאליס נ' מדינת ישראל, פ"ד מ"ה (2) 496, 503 (1991); ע"פ 7520/02 חמאתי נ' מדינת ישראל, פ"ד נח (2) 710, 716 (2004); וכן סעיף 301 (ג) לחוק העונשין, לפיו "כדי להוכיח כוונה תחילה אין צורך להראות שהנאשם היה שרוי בהלך נפש מסוים במשך זמן פלוני או תוך תקופה פלונית שלפני ביצוע העבירה או שהמכשיר שבו בוצעה הוכן בזמן פלוני שלפני המעשה"). 39. ההחלטה להמית בעבירת הרצח, יסודה בצפיית האפשרות להתרחשות התוצאה הקטלנית וברצון כי זו תתממש. נקבע, בהקשר זה, כי נוכח הקושי להתחקות אחר מצבו ההכרתי-תודעתי של הנאשם, ונבכי נפשו, התפתחה בפסיקתו של בית משפט זה "חזקת הכוונה". חזקה זו, הינה חזקה עובדתית- ראייתית, אשר גורסת כי אדם מתכוון, בדרך כלל, לתוצאות הנובעות באופן טבעי ובהסתברות גבוהה ממעשיו. בהתייחס ספציפית לעבירת הרצח, נקבע, כי "מי שגרם למותו של אחר על-ידי מעשה, המיועד לפי אופיו ולפי מהותו לגרום לתוצאה קטלנית, גם נשא בליבו את הכוונה להביא לתוצאה הטבעית של מעשהו" (ע"פ 686/80 סימן-טוב נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(2) 253, 262 (1982)). יפים, בהקשר זה, דברי השופט נ' סולברג, בע"פ 8667/10 ניג'ם נ' מדינת ישראל (27.12.2012), בפסקה 22: "בהעדר יכולת להתחקות אחר נבכי נפשו של אדם, ומשההחלטה להמית הריהי מחשבה סובייקטיבית של נאשם, שלא תמיד ניתן להוכיחה בראיות ישירות, נעזרים בתי המשפט ב"חזקת הכוונה", אשר מניחה כי "אדם מתכוון לתוצאות הטבעיות הנובעות ממעשיו" (ע"פ 228/01 יעקב כלב נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(5) 365, 376 (2003). חזקה זו נובעת מן ההנחה שמי שגרם למותו של אדם על-ידי מעשה אשר על-פי טיבו מיועד לגרום לתוצאה קטלנית, גם התכוון בתוככי-נפשו להביא לתוצאה טבעית זו, שהיא פועל יוצא ממעשהו. באמצעות חזקת הכוונה ניתן להוכיח הן את צפיית האפשרות להשגת התוצאה הקטלנית, הן את רצון הנאשם כי תוצאה זו תתממש. לעתים די בהצטברותם של מאפיינים אובייקטיביים אחדים, כגון הכלי ששימש לגרימת החבלה ומיקום החבלה בגוף המנוח, כדי להסיק מסקנה באשר לכוונת הנאשם. חזקה זו מבוססת על ניסיון החיים; היא אינה חלוטה, ודי בכך שהנאשם יעורר ספק סביר בראיות המקימות את החזקה, על מנת להפריכה". 40. כאמור, המדובר בחזקה שאינה חלוטה, ובידי הנאשם האפשרות לסותרה, בין על-ידי הבאת ראיות ובין על-ידי מתן הסבר מתקבל על הדעת, באופן שיהיה בו כדי לעורר ספק סביר באשר לכוונה העולה מתוך המעשים שהוכחו (ע"פ 3126/96 עמיר נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(3) 638, 649-650 (1996)). במידה שהנאשם אינו עושה כן, "חזקת הכוונה" הופכת לראיה חלוטה באשר לכוונתו להביא למותו של המנוח (ע"פ 229/89 מדינת ישראל נ' שניר, בפסקה 5 (1.9.1993)). יסוד ההכנה 41. כפי שנקבע בפסיקה, יסוד "ההכנה", הינו יסוד פיסי טהור, שעניינו בשאלה האם ההחלטה להמית התקבלה לאחר מחשבה ושיקול דעת, או שמא מדובר בהחלטה ספונטנית. יסוד "ההכנה" עוסק בהכנות הפיסיות אשר ערך הנאשם לשם מימוש כוונתו, ובכלל זה, הכנתם של אמצעים המיועדים לביצוע המעשה. ככלל, שלב "ההכנה" לקראת ביצוע מעשה ההמתה, מובחן ומופרד משלב "ההחלטה להמית". ואולם, "לא אחת החלטה להמית ומעשה הכנה להמתה שלובים ואחוזים זה בזה, ואלה יחדיו עשויים להתמזג עם מעשה ההמתה עצמו עד שאין פסק זמן נראה לעין בין זה לזה" (עניין אליאבייב, בעמ' 470). 42. ייאמר כבר עתה, כי בענייננו לא היתה כל מחלוקת לגבי יסוד ההכנה, ובאשר ליסוד "ההחלטה להמית" הרי שכלל הראיות מוביל למסקנה חד משמעית כי אף יסוד זה הוכח כדבעי. כפי שציינתי בעניין עזר: "אופן ביצוע ההמתה, האמצעי ששימש לביצועה ומיקום הפגיעה, עשויים לבסס, או לכל הפחות לחזק, בהיעדר הסבר סביר אחר, את ההנחה בדבר החלטתו של הנאשם להמית את קורבנו". כך גם בענייננו, הסכין בו הצטייד המערער, אשר שימש לביצוע המעשה, הוא לכל הדעות כלי קטלני, ואופן ביצוע המעשה – שלוש דקירות בחזה של המנוחה – מעשה שתוצאתו הטבעית היא תוצאה קטלנית, כל אלה מעידים כי גמלה בליבו של המערער ההחלטה להמית את המנוחה. מבלי להתייחס, בשלב זה, לטענתו של המערער בנושא השכרות, ניתן לקבוע כי לא עלה בידי המערער להפריך את "חזקת הכוונה", ולוּ כדי הותרת ספק סביר בדבר התקיימותה. יסוד היעדר-הקנטור 43. הרשעה בעבירת הרצח מחייבת הוכחתו של יסוד שלישי ונוסף, והוא, כאמור, "היעדר קנטור". במסגרתו, נדרשת המאשימה להוכיח כי הנאשם לא קונטר על-ידי קורבנו, או על ידי מאן דהוא אחר, עובר לביצוע המעשה, ובמילותיו של סעיף 301(א), יש להוכיח כי הנאשם "המיתו בדם קר, בלי שקדמה התגרות בתכוף למעשה, בנסיבות שבהן יכול לחשוב ולהבין את תוצאות מעשיו". שאלת קיומו של קנטור נבחנת באמצעות שני מבחנים מצטברים- המבחן הסובייקטיבי והמבחן האובייקטיבי: "המבחן הראשון הוא: האם ההתנהגות המקנטרת השפיעה בפועל על הנאשם עד כדי לגרום לאיבוד שליטתו העצמית, כך שביצע את המעשה הקטלני בלי לחשוב על תוצאת מעשהו? המבחן השני הוא: האם 'אדם מן היישוב' היה עשוי, בהיותו נתון במצבו של הנאשם, לאבד את השליטה העצמית ולהגיב בדרך הקטלנית בה הגיב הנאשם? רק אם התשובה לכל אחת משתי השאלות הללו היא חיובית, לא ייחרץ דינו של הנאשם לרצח והוא יורשע בהריגה" (עניין מחאמיד, בפסקה 31; ע"פ 369/69 בנו נ' מדינת ישראל, פ"ד כד(1) 561, 579 (1970). ראו עוד ע"פ 3071/92 אזואלוס נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 573 (1996); ע"פ 10091/09 שפירוב נ' מדינת ישראל (26.06.2012))". יודגש, בהקשר זה, כי מאחר שמדובר בשני מבחנים מצטברים, די לה למאשימה אם תוכיח כי אחד מהם אינו מתקיים, על מנת שיסוד "היעדר הקנטור" יבוא על סיפוקו. 44. בענייננו, ניסה המערער לטעון כי הוא הותקף על-ידי המנוחה, עובר לנעיצת הסכין בגופה, אך משנדחתה טענה זו על-ידי בית משפט קמא, הוא לא חזר על טענה זו במסגרת הערעור. כאמור, המערער משליך את עיקר יהבו על הטענה כי בעת ביצוע הרצח הוא היה שרוי במצב של "שכרות מדעת", ועל כן קמה לו "הגנת השכרות החלקית". נעבור, אפוא, לדון בטענה זו, שהיא למעשה הטענה היחידה שהועלתה על-ידי המערער, כהגנה מפני הרשעתו בעבירת הרצח. סייג השכרות – סעיף 34ט לחוק העונשין 45. לפי שטיעונו של המערער מתמקד, כאמור, בסייג השכרות הקבוע בסעיף 34ט לחוק העונשין, נביא להלן את לשונו: "(א) לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שעשה במצב של שכרות שנגרמה שלא בהתנהגותו הנשלטת או שלא מדעתו. (ב) עשה אדם מעשה במצב של שכרות והוא גרם למצב זה בהתנהגותו הנשלטת ומדעת, רואים אותו כמי שעשה את המעשה במחשבה פלילית, אם העבירה היא של התנהגות, או באדישות אם העבירה מותנית גם בתוצאה. (ג) גרם אדם למצב השכרות כדי לעבור בו את העבירה, רואים אותו כמי שעבר אותה במחשבה פלילית אם היא עבירה של התנהגות, או בכוונה אם היא מותנית גם בתוצאה. (ד) בסעיף זה "מצב של שכרות" – מצב שבו נמצא אדם בהשפעת חומר אלכוהולי, סם מסוכן או גורם מסמם אחר, ועקב כך הוא היה חסר יכולת של ממש, בשעת המעשה, להבין את אשר עשה או את הפסול שבמעשהו, או להימנע מעשיית המעשה. (ה) סעיפים קטנים (א), (ב) ו-(ג) חלים גם על מי שלא היה חסר יכולת כאמור בסעיף קטן(ד), אך עקב שכרות חלקית לא היה מודע, בשעת מעשה, לפרט מפרטי העבירה". בהתאם לסעיף 34ט(א), סייג השכרות יחול רק כאשר שכרות זו "נגרמה שלא בהתנהגותו הנשלטת או לא מדעתו" של הנאשם. כעולה מסעיף זה, רק אם מתקיימים שני תנאים מצטברים, יוכל הנאשם לחסות תחת סייג השכרות. על תנאים אלו, עמדתי בע"פ 7000/10 אלפידל נ' מדינת ישראל (‏25.10.2012): "התנאי האחד – כי מדובר בשכרות שנגרמה שלא מרצונו של הנאשם, בין משום שאולץ להשתכר, ובין אם מדובר בשכרות שנגרמה מבלי שהנאשם היה מודע לכך שהוא משתכר, בשל חוסר ידיעתו כי הוא צורך חומר אלכוהולי. התנאי השני – יש להוכיח קיומו של קשר סיבתי בין השפעת החומר האלכוהולי או המסמם, לבין היותו של הנאשם חסר יכולת של ממש להבין או להימנע מעשיית המעשה (ע"פ 3243/95 דניאל נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(1) 769 (1998); ע"פ 9258/00 נטרלשווילי נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(2) 673 (2002); ע"פ 6679/04 סטקלר נ' מדינת ישראל (11.5.2006) (להלן: עניין סטקלר)). נטל הראיה להיות הנאשם במצב של שכרות מוטל על כתפי הנאשם, לאור האמור בסעיף 34ה לחוק העונשין והפרשנות שניתנה לו בפסיקה (למשל, ע"פ 1493/98 סטפ נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(4) 679, 685 (2002); עניין סטקלר, פסקה 52). ואולם, נטל השכנוע רובץ עדיין על שכמה של התביעה, ודי לנאשם לעורר ספק סביר שמא קיים סייג לאחריותו הפלילית (סעיף 34כב(ב)לחוק העונשין)". סייג השכרות החלקית 46. כיום, המערער אינו טוען להגנה המלאה מאחריות פלילית, בהתאם לסעיף 34ט(א)לחוק העונשין, מאחר שאין בפיו כל טענה שאותה שכרות נטענת נגרמה שלא בשליטתו, או שלא מדעתו (ראו, בהקשר זה, רבין וואקי, כרך ב', בעמ' 775). המערער נסמך על הוראת סעיף34ט(ב) לחוק העונשין, המעניקה הגנה מסוימת למי שנכנס למצב של שכרות בהתנהגות נשלטת ומדעת, וזאת מפני הרשעה בעבירות תוצאה, בה נדרש יחס חפצי של כוונה מצד המבצע, להתרחשות התוצאה (ראו, לעניין זה, ע"פ 2452/02 טיקמן נ' מדינת ישראל (12.12.2005) (להלן: עניין טיקמן); ע"פ 4383/06 ‏יוסף דנינו נ' מדינת ישראל (25.1.2012); רבין וואקי כרך ב', בעמ' 779-778). על הרציונל העומד בבסיס הפחתת אחריותו של המבצע מעבירה של כוונה לעבירה שהיסוד הנפשי בה הוא של אדישות, עמד השופט א' לוי בעניין טיקמן, בפסקה 12: "שונה הדבר כאשר מדובר בעבירות תוצאה, בהן נדרש יחס חפצי של כוונה מצד המבצע להגשמתה של תוצאה זו. במצב זה, כך קובע סעיף 34ט(ב) לחוק העונשין, יש לראות את המבצע-השיכור כמי שביצע את המעשה תוך אדישות להתרחשותה של התוצאה, ולא יותר מכך. נדמה, כי הרעיון הניצב בבסיסו של סייג זה, הוא כי לא ניתן לרתום את חזקת הפזיזות, בדבר הסיכון המודע שהשיכור נוטל על עצמו בעת צריכתו של החומר המשכר, כדי ליחס למבצע אחריות לעבירה הדורשת יסוד נפשי חמור יותר, של כוונה". 47. לפיכך, ההוראות החשובות לענייננו הן אלו המופיעות בסעיפים 34ט(ב) ו- 34ט(ה),שמן הראוי לחזור ולהזכירן, כלשונן: (ב) עשה אדם מעשה במצב של שכרות והוא גרם למצב זה בהתנהגותו הנשלטת ומדעת, רואים אותו כמי שעשה את המעשה במחשבה פלילית, אם העבירה היא של התנהגות, או באדישות אם העבירה מותנית גם בתוצאה. (ה) סעיפים קטנים (א), (ב) ו-(ג) חלים גם על מי שלא היה חסר יכולת כאמור בסעיף קטן(ד), אך עקב שכרות חלקית לא היה מודע, בשעת מעשה, לפרט מפרטי העבירה". 48. הוכחת סייג השכרות החלקית בהתאם למסלול זה, מצריכה הנחת תשתית עובדתית איתנה, ממנה ניתן ללמוד, כי הנאשם "עקב שכרות חלקית לא היה מודע, בשעת מעשה, לפרט מפרטי העבירה". מלשון הסעיף עולה כי נדרשים שלושה תנאים מצטברים לתחולת הסייג: (א) היותו של הנאשם נתון תחת השפעת חומר משכר בעת ביצוע העבירה (או תחת השפעתו של גורם מסמם כלשהו); (ב) אי-מודעותו של הנאשם לפרט מפרטי העבירה בשעת המעשה – כגון העובדה שהוא אוחז בסכין; (ג) קשר סיבתי בין צריכת החומר המשכר לבין אי מודעותו של הנאשם לפרט מפרטי העבירה (עניין ג'אן, בפסקה 13; עניין דנינו, בפסקה 34; ע"פ 5266/05 זלנצקי נ' מדינת ישראל, בפסקאות 47-36 (22.2.2007) (להלן: עניין זלנצקי); עניין טיקמן, בפסקאות 17-11). בהתאם לכך, על הטוען לקיומה של שכרות חלקית, לעורר, לפחות ספק סביר, כי הוא ביצע את העבירה במצב של שכרות (ראו למשל, ע"פ 8107/09 דענא נ' מדינת ישראל, בפסקאות 33-32 (‏27.6.2011)). 49. ובחזרה לענייננו. התנהגותו של המערער לפני ובעת ביצוע המעשים, מושא כתב האישום, מלמדת כי לא עלה בידו לעורר ספק סביר בדבר מודעותו למעשיו, או באשר למודעותו לכל פרט מפרטי העבירה. בראש ובראשונה, יש להזכיר את קביעתו העובדתית של בית משפט קמא, לפיה המערער לא היה במצב של "שכרות חלקית" בעת האירוע. קביעה זו מבוססת כדבעי, על יסוד הראיות שהוצגו בפני בית משפט קמא, ובכלל זאת, עדויות עובדי המפעל; תנועותיו והתנהלותו של המערער כעולה מסרט האבטחה; התנהגותו של המערער בשעת הרצח; ופעולותיו, המאופיינות בקור רוח וביישוב הדעת, לאחר מעשה ההמתה. כל אלה אינם מתיישבים עם היותו של המערער במצב של שכרות, מלאה או חלקית (עניין זלנצקי, בפסקה 38; עניין סטקלר, בפסקה 63). 50. לכך יש להוסיף, כי גם אם צרך המערער כמות מסויימת של אלכוהול, יש טעם בקביעתו של בית משפט קמא, לפיה לא הייתה לשתיית האלכוהול כל השפעה על החלטתו של המערער להמית את המנוחה, תוך ביצוע הפעולות הנדרשות לשם השגת מטרה זו. עולה ממכלול הראיות, כי המערער פעל מתוך מודעות מלאה למעשיו, בעת ביצוע הרצח, ולאחריו. כאמור, עובדי המפעל, אשר פגשו את המערער טרם קרות האירוע, לא ציינו, ולוּ ברמז, כי המערער נחזה בעיניהם כאדם שיכור, או כמי שנתון תחת השפעת משקאות משכרים. כזכור, המערער הגיע באמצעות רכבו למפעל, כשהוא מצויד בסכין, טיפס מעל השער, נכנס לשטח המפעל, ופנה אל המבנה בו עבדה המנוחה. הוא ניגש אל המנוחה, וביקש ממנה להתלוות אליו אל מחוץ למבנה, ובהיותם ליד אחד המשטחים, ביצע המערער את הרצח. המערער זכר היטב כי הצטייד בסכין; כי הוציא את הסכין מכיסו עובר לביצוע הרצח; ותיאר בפרוטרוט לשוטרים כיצד הביא למותה של המנוחה, בכך שנתן לה "שלוש מכות עם הסכין". המערער זכר בנוסף כי לאחר הדקירה האחרונה, נותרה ידית הסכין בידו והוא השליכה ארצה. המערער אף הסביר את המניע למעשיו – באומרו כי ביצע את הרצח, כיוון שהרגיש כי המנוחה אינה מוכנה לחיות עמו, ואם היא לא תהיה שלו "אז לא של אף אחד". 51. העולה מן המקובץ הוא, כי המערער היה מודע היטב לכל פרט מהפרטים המרכיבים את עבירת הרצח, וביצע את המעשה הנפשע בהיותו מודע למעשיו, ועל כן הוא אינו חוסה בצילה של הגנת השכרות החלקית. משנדחתה הגנתו של המערער בנושא השכרות חלקית, ונדחתה טענתו בדבר חוסר מודעותו למעשיו, המסקנה המתבקשת היא דחיית ערעורו של המערער על הרשעתו בעבירת הרצח. 52. ואם הגענו עד הלום, נותר לנו עוד לדון בשתי טענות שהעלה המערער, שכפי שיובהר להלן, אין בהן כדי לשנות את התוצאה שאליה הגעתי. הנושא הראשון, נוגע לטענת המערער, לפיה הוא לא הוזהר על-ידי השוטר אליהו, אשר לא העמידו על זכויותיו ולא הסביר לו את סיבת מעצרו, ועל כן יש לפסול את הודאתו בפני השוטר. מן הראוי לציין, בהקשר לטענה זו, כי אף לוּ הייתה נפסלת ההודאה הראשונה, שנמסרה לשוטר אליהו, בהתאם לאמות המידה שנקבעו בע"פ 5121/98 יששכרוב נ' התובע הצבאי הראשי, פ"ד סא (1) 461 (2006), בשל אי יידועו של המערער בדבר זכויותיו בחקירה, לא היה בעובדה זו כדי לשנות מהמסקנה המרשיעה אליה הגיע בית משפט קמא. ממכלול הראיות עולה, כי גם בהתעלם מהודאתו הראשונה של המערער בפני השוטרים, בזמן מעצרו, קיימות ראיות חד משמעיות להוכחת הנטען בכתב האישום, כך שפסילת ההודאה אינה מעלה ואינה מורידה מבחינתו של המערער. עם זאת, יש להדגיש, כי מדו"ח הפעולה, שהוגש על-ידי השוטר אליהו, עולה, כי טרם שהיה סיפק בידו להזהיר את המערער ולהודיעו על עילת מעצרו, החל הלה לדבר בשטף, והבהיר כי הוא יודע מהי סיבת מעצרו, "בגלל שהוא הרג היום את סבטלנה החברה שלו". עוד ראוי להזכיר, כי עוד טרם שהמערער החל למסור את עיקרי גרסתו, הוסברו לו זכויותיו, ובכלל זאת, הובהרה לו זכות השתיקה העומדת לו, והוא הוזהר מפני הפללה עצמית. לא זו אף זו, בדברים שנמסרו לשוטרים, טרם שהודע למערער על זכויותיו בחקירה, המדובר באמירה ספונטנית, אשר ההגנה לא חלקה על תוכנה, ואין עילה להתערב בקביעתו של בית משפט קמא, כי המערער הסכים לתוכנה של הראיה. לאור האמור, יש לדחות את טענתו זו של המערער. 53. טענה נוספת שהועלתה על-ידי המערער נוגעת למחדל חקירה הנעוץ, לשיטתו, בעובדה כי לא נערכה לו בדיקה לשם בירור רמת ריכוז האלכוהול בדמו. בית משפט קמא, דחה טענה זו, בעיקר בשל העובדה כי לא הונחה תשתית ראייתית, ממנה ניתן ללמוד כי היתה משמעות כלשהי לבדיקה זו, מבחינת הגנתו של המערער. המערער נעצר מספר שעות לאחר ביצוע הרצח, ואין חולק כי טרם מעצרו הוא צרך משקה אלכוהולי בכמות בלתי ידועה. בנסיבות אלה, לא ברור אם בדיקת ריכוז האלכוהול בדמו של המערער - לוּ נערכה בדיקה כזו - היה בה כדי ללמד על מצבו של המערער במועד ביצוע הרצח. זאת, בעיקר כאשר לא הוגשה חוות דעת מומחה, ממנה ניתן ללמוד על האפשרות לערוך חישובים המלמדים על ריכוז האלכוהול בשעת הרצח, תוך מתן משקל לנתונים שונים, כמו קצב ספיגת האלכוהול על-ידי המערער; סבילותו של המערער לאלכוהול; תזונתו בשעות הרלוונטיות; סוג המשקה שצרך; ועוד. לכך יש להוסיף, כאמור, את העובדה כי צריכת האלכוהול, על-ידי המערער, לאחר ביצוע הרצח, משבשת את האפשרות להגיע לתוצאה בעלת משקל של ממש, המעידה על מצבו של המערער במועד ביצוע הרצח. בנסיבות אלה, אינני סבור כי מדובר במחדל חקירה מבחינתם של חוקרי המשטרה. לבסוף, גם אם נניח כי מדובר במחדל חקירה, והיה על החוקרים לערוך למערער - סמוך למועד מעצרו - בדיקה של ריכוז האלכוהול בדמו, עדיין יש להראות כי בשל מחדל זה, "נפגעה יכולתו של הנאשם להתמודד כראוי עם חומר הראיות אשר עמד נגדו, עד כי קיים חשש ממשי כי הגנתו קופחה, כמו גם זכותו להליך הוגן" (ע"פ 5633/12 ניימן נ' מדינת ישראל (10.7.2013) בפסקה 48, וראו גם, ע"פ 3947/12 סלאח נ' מדינת ישראל (21.1.2013); ע"פ 5386/05 אלחורטי נ' מדינת ישראל (18.5.2006)). כפי שהובהר לעיל, ובשים לב למכלול הראיות שהוצגו בעניינו של המערער, אינני סבור כי באי עריכת הבדיקה נפגעה הגנתו של המערער, או שקופחה זכותו להליך הוגן. סיכומם של דברים 54. מהאמור לעיל עולה, כי בדין הורשע המערער ברצח המנוחה, ולפיכך אציע לחברותַי לדחות את הערעור על הרשעתו של המערער, ולהותיר את הכרעת דינו של בית משפט קמא על כנה. רכיב הפיצוי בגזר הדין 55. המערער חויב, כאמור, גם בפיצויים בסך של 258,000 ₪ לטובת בעלה של המנוחה ובנה, וזאת בנוסף למאסר עולם, שהוא עונש החובה הקבוע בעבירת הרצח. אינני רואה כל ממש בטענתו של המערער, לפיה בית המשפט היה מנוע מלפסוק פיצויים לנפגעי העבירה, בנוסף להטלת עונש מאסר העולם, וזאת לאור האמור בסעיף 77(א) לחוק העונשין, לפיו ניתן לחייב נאשם בתשלום פיצויים לניזוק לשם "פיצוי הנזק או הסבל שנגרם לו". כפי שנקבע בעניין יאיר, הטלת פיצויים לפי סעיף 77(א) לחוק העונשין, אינה מהווה רכיב עונשי נוסף, כי אם פיצוי אזרחי, ועוד נקבע, כי לעניין ערעור רואים את החיוב בפיצויים כפסק דין "שניתן בתובענה אזרחית של הזכאי נגד החייב בו" (סעיף 78 לחוק העונשין). לפיכך, גם דינה של טענה זו להידחות. 56. כאמור, הגעתי למסקנה כי יש לדחות את הערעור, וכך אציע לחברותַי לעשות. ש ו פ ט הנשיאה מ' נאור: אני מסכימה. הנשיאה השופטת א' חיות: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' שהם. ניתן היום, ‏ו' בשבט התשע"ה (‏26.1.2015). הנשיאה ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 12063040_I08.doc יא מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il