הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין נ. גבריאל פרץ עו"ד

פסק-דין בתיק על"ע 6299/05 בבית המשפט העליון על"ע 6299/05 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט ד' חשין המערער: הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין נ ג ד המשיב: עו"ד גבריאל פרץ ערעור הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב-יפו על פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין בתיק בד"א 8/05 שניתן ביום 20.6.05 על-ידי עו"ד ר' הורביץ (אב"ד), עו"ד ח' באואר ועו"ד ש' הלר תאריך הישיבה: כ"א בתמוז תשס"ו (17.7.06) בשם המערער: עו"ד עמוס ויצמן בשם המשיב: עו"ד דוד ליבאי; עו"ד אלעד רט פסק-דין השופט א' רובינשטיין: א. לפנינו ערעור הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב- יפו על פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין (עו"ד ר' הורביץ (אב"ד), עו"ד ח' באואר, עו"ד ש' הלר) מיום 20.6.05 בבד"א 8/05, בגדרו נדחה ערעור המערער על החלטתו של בית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב- יפו (עו"ד נ' קנת (אב"ד), עו"ד אלי ליאון, עו"ד יואל כץ) מיום 20.12.04 בבד"א 123/04. רקע ב. (1) המשיב, עורך דין, הורשע בפלילים בעבירות שונות של מרמה וזיוף לפי הוראת סעיף 220 לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש], תשכ"א- 1961, הוראות סעיפים 98(א) ו- 98(ג) לחוק מיסוי מקרקעין (שבח, מכירה ורכישה), תשכ"ג- 1963 והוראות סעיפים 418 ו- 420 לחוק העונשין, תשל"ז- 1977. (2) בקצרה ייאמר, כי בכתב אישום שהוגש לבית משפט השלום בתל אביב- יפו (ת"פ 7333/95) הואשמו המשיב וגיסו בכך שבין השנים 1992 ל- 1994 ערכו מספר עסקאות מקרקעין תוך ביצוע עבירות זיוף ומרמה. כמתואר באישום הראשון, רכשו המשיב וגיסו בניין דירות בתל אביב מבלי להצהיר על רכישה זו בפני רשויות המס. לאחר מכן מכרו את דירות הבניין בהציגם עצמם כבאי כוח הבעלים ומבלי לדווח על הכנסותיהם. עניינם של האישומים השני, השלישי והרביעי בדיווחים שונים שמסר המשיב לרשויות המס ביחס לנכסים שונים, ואשר, כך נטען, היו שקריים. לפי המתואר באישום החמישי, זייף המשיב שלושה מסמכים והגיש אותם לרשויות המס. (3) בפסק דין מיום 15.1.03 הרשיע בית משפט השלום (השופטת נ' לידסקי) את המשיב בשלושת האישומים הראשונים, וזיכה אותו מהאישום הרביעי. באשר לאישום החמישי: המשיב זוכה מעבירות הזיוף אך הורשע בעבירה אחת של עשיית שימוש במסמך מזויף. ביום 23.2.03 גזר בית משפט השלום על המשיב שנים עשר חודשי מאסר לריצוי בפועל; 10 חודשי מאסר על תנאי; וקנס בסך 150,000 ₪. (4) הן המשיב וגיסו והן המדינה עירערו לבית המשפט המחוזי (ע"פ 70751/03, ע"פ 70752/03, ע"פ 70661/03). בפסק דין מיום 1.7.04 (סגנית הנשיא ד' ברלינר (אב"ד), השופט ז' המר, השופטת י' שיצר) נדחה ערעורם של המשיב וגיסו כנגד הכרעת הדין. מנגד, קיבל בית המשפט את ערעורה של המדינה והרשיע את המשיב בשלוש עבירות של זיוף ובשלוש עבירות של שימוש במסמך מזויף. יחד עם זאת, קיבל בית המשפט המחוזי את ערעור המשיב וגיסו כנגד חומרת העונש: את תקופת המאסר העמיד על תקופה בת שישה חודשים, אותה יוכלו לרצות בדרך של עבירות שירות. מנגד העלה בית המשפט המחוזי את גובה הקנס והעמידו על סך 400,000 ₪. (5) בקשת רשות ערעור שהגיש המשיב לבית משפט זה נדחתה בהחלטה מיום 16.11.04 (רע"פ 9460/04 פרץ נ' מדינת ישראל (לא פורסם; השופטת ביניש)). ההליך המשמעתי ג. (1) לאחר שהורשע המשיב בבית המשפט המחוזי, הגיש המערער קובלנה כנגד המשיב לבית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב יפו (בד"מ 123/04; להלן בית הדין המחוזי). בקובלנה התבקש בית הדין המחוזי להשעות את המשיב זמנית מכוח הוראת סעיף 78(ב) לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א- 1961 (להלן החוק), וכן להטיל על המשיב עונש, וזאת מכוח הוראת סעיף 75 לחוק. (2) ביום 17.11.04 החליט בית הדין המחוזי להשעות זמנית את המשיב ממקצוע עריכת הדין עד להכרעה סופית בבקשה להטלת העונש. (3) בדיון שהתקיים בפני בית הדין המחוזי לא חלק בא כוחו של המשיב, כי בעבירות בהן הורשע המשיב יש משום קלון. להכרעת בית הדין המחוזי נותרה, אפוא, שאלת הענישה הראויה בנסיבות המקרה דנן. (4) החלטת בית הדין המחוזי ניתנה ביום 20.12.04. בפסק דינו התייחס בית הדין המחוזי לחומרת המעשים בהם הורשע המשיב. בצד שיקול זה התייחס בית הדין לנסיבותיו האישיות של המשיב, ובהן עברו הנקי; עינוי הדין שנגרם לו עקב התמשכות ההליכים בעניינו; גירושיו; מצבו הכלכלי; העובדה כי לאחר הגשת כתב האישום חדל לעסוק כמעט לחלוטין בעריכת דין; ותרומתו לחברה, הבאה לידי ביטוי בשירות צבאי ארוך ובהתנדבות למען נזקקים. כן עמד בית הדין על העובדה, לפיה פרע המשיב את חובו לרשויות המס. לאחר ששקלל את כלל הגורמים הרלבנטיים, הטיל בית הדין המחוזי על המשיב עונש של השעיה לתקופה בת חמש שנים. נקבע, כי שנתיים וחצי יהיו השעיה בפועל ושנתיים וחצי על תנאי שלא יורשע במשך שנתיים שוב בעבירות בהן הורשע. (5) כנגד ההחלטה האמורה הגיש הועד המחוזי ערעור לבית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין (בד"א 8/05; להלן בית הדין הארצי). ביום 20.6.05 ניתן פסק דינו של בית הדין הארצי. בפסק הדין נדחתה טענת בא כוח המערער, לפיה בגדרו של הליך משמעתי אין ליחס משקל לנסיבותיו האישיות של מבצע העבירה ולנסיבות ביצוע העבירה. כן נאמר, כי עונש השעיה של חמש שנים בפועל הוא הרף העליון המתאים לעבירות שיש עימהן קלון מתחום עבירות הצווארון הלבן. נוכח האמור ונוכח נסיבותיו האישיות של המשיב דנן, דחה בית הדין הארצי את הערעור. (6) מכאן הערעור שלפנינו. הטענות בערעור ד. (1) הערעור דנא מופנה כנגד חומרת העונש, שהושת על המשיב. בערעור נטען מפי עו"ד וייצמן בשם המערער, כי טעו בתי הדין הקודמים בכך, שלא הרחיקו את המשיב לצמיתות מלשכת עורכי הדין. בתי הדין הקודמים טעו במשקל שנתנו לנסיבותיו האישיות של המשיב, שכן ככל שהעבירות בהן הורשע עורך הדין חמורות יותר, כך יקטן משקלן של נסיבותיו האישיות. בענייננו, כך לטענת הועד המחוזי, המדובר בעבירות מופלגות בחומרתן ובשלושה אישומים שונים. בדיון בפנינו הטעים בא כוחו של הועד המחוזי, כי כאשר בעבירות זיוף עסקינן, יש להשית עונש ארוך ומשמעותי. עוד נטען, כי עבירות כה חמורות של העלמת עסקאות, עסקאות פיקטיביות הכרוכות בעריכת מסמכים פיקטיביים וזיוף מסמכים, יש בהן כדי להצדיק הרחקת המשיב לצמיתות מלשכת עורכי הדין. בהקשר זה נטען, כי השמירה על טהרו של מחנה עורכי הדין, רמתו, שמו הטוב והאמון שהציבור רוחש לו, עלולים להיפגע נוכח העונש הקל - לשיטת המערער - שהוטל על המשיב. (2) מנגד טען בא כוחו המלומד של המשיב, עו"ד פרופ' ליבאי, כי יש להותיר על כנו את העונש שהוטל על המשיב. לדבריו, תקופת ההשעיה שהוטלה על המשיב אינה חורגת באופן בלתי סביר ממדיניות הענישה. נטען, כי בתי הדין הקודמים איזנו כראוי בין שיקולי הענישה השונים, ואין מקום להתערבות באיזון זה בגדרו של הליך זה, שהוא בבחינת 'גלגול שלישי'. עוד נטען, כי המשיב חדל בפועל לעסוק בעריכת הדין עם הגשת כתב האישום, בשנת 1996, ומשכך החלה תקופת ההשעיה, הלכה למעשה, כבר ממועד זה. מה שעשה מאז היה עבודות מזדמנות. ועוד, המדובר במי ששירות שירות ראוי לציון (מפקד בצה"ל). מאז האישום הפלילי עבר גם משברים אישיים וכלכליים שפגעו בו ביותר. דיון והכרעה ה. (1) הפרשה שבפנינו מעוררת שאלה נושנה, המאפיינת הליכים פליליים וגם הליכים משמעתיים, ועניינה היחס שבין הגמול והרתעת הרבים, שיקולים הפועלים ככלל להטות את הכף לכיוון חומרה, לבין נסיבות ושיקולים אישיים, שבדרך כלל יפעלו בכיוון ההפוך. דילמה זו מלוה כל פורום שיפוטי שמטוטלתו נעה בין מידת הדין למידת הרחמים. (2) דומה שאין חולק, כי עבירות פליליות מן הסוג שבהן הורשע המשיב ראויות לענישה משמעתית מחמירה. בשכבר הימים, בעל"ע 1/64 מרגלית נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יח(2) 601, 605, מקרה שבו הוצא עורך דין מן הלשכה בעקבות הרשעה בעבירה פלילית שיש עמה קלון, ציין השופט (כתארו אז) חיים כהן כי "...בכגון דא חייבות הרשויות בעלות סמכויות השיפוט המשמעתי לשאת לנגד עיניהן את טובת הציבור ואת רמתו ואת שמו הטוב של מקצוע הפרקליטות, ולעניין זה נסיבותיו האישיות והמשפחתיות של עורך הדין הנאשם אינן יכולות להשפיע להמתקת הדין". אמנם לאחר מכן, אולי בעולם אופטימי יותר מבחינת יצר לב האדם, נגזרו על עורך דין שהורשע בעבירה של מתן הצהרה כוזבת ביודעין, אך שישה חודשי השעיה (על"ע 6/70 פלוני נ' לשכת עורכי הדין, פ"ד כה(1) 673). ואולם, הועלה הרף: עו"ד שמואל הורביץ נדון לחמש שנות השעיה על עבירות שכללו זיוף מסמך בנסיבות מחמירות ושימוש במסמך מזויף, והדבר אושר בבית משפט זה (על"ע 6/87, 8/87 הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב-יפו נ' הורביץ, עו"ד וערעור שכנגד (לא פורסם)). פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי באותו עניין נדרש לפסיקה בעניין מרגלית הנזכר. ועוד, בעל"ע 9/86, 12/86 הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב יפו נ' גדעון רגב עו"ד וערעור נגדי, פ"ד מ(4) 456, שעסק בעורך דין אשר זייף פסק דין, נותר על כנו עונש השעיה של חמש שנים (דעת רוב של השופט – כתארו אז – לוין והשופט חלימה); השופט (כתארו אז – ברק) הציע עונש חמור יותר. זיוף פסק דין היה גם נושאו של הליך משמעתי נגד עו"ד אייל רוזנברג שהושעה בבית הדין המחוזי של הלשכה (ברוב דעות) לשבע שנים (בד"מ 37/96) שעה שדעת המיעוט הציעה השעיה לעשר שנים. בפרשת על"ע 2579/80 הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב נ' הופמן, פ"ד מה(4) 729 (השופטים ברק, א' גולדברג ומצא) אושרה השעיה לחמש שנים של עורך דין שהורשע בעבירות על חוק הפיקוח על המטבע; בעל"ע 2758/97 גולדשטיין נ' הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין (לא פורסם) (השופטים אור, שטרסברג-כהן וי' גולדברג) הוטלו על עורך דין שהורשע בקשירת קשר וביצוע פשע ובקבלת דבר במרמה חמש שנות השעיה (העונש הוחמר בבית משפט זה, במקום שנה שהוטלה בבית הדין המשמעתי הארצי). עתירה לדיון נוסף (דנ"פ 2971/98, הנשיא ברק, לא פורסם) נדחתה. בעל"ע 3467/00 הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב יפו נ' מ' צלטנר עו"ד, פ"ד נו(2) 895 (השופטת פרוקצ'יה) הושעה עורך דין שהורשע בעבירות מס חמורות לחמש שנים בפועל (בנוסף לשנה על תנאי). אמנם היתה גם ענישה קלה יותר: בעל"ע 4244/91 בן שלמה נ' לשכת עורכי הדין (לא פורסם) הושעה עורך דין, שזייף מסמך (החלטת רשמת הדוחה בקשה למתן עיכוב יציאה) ונדון לשנתיים וחצי השעיה בפועל ושנתיים וחצי על תנאי, וצוין כי שם היה המדובר במעשה חד פעמי. בעל"ע 8280/05 הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין נ' טוני שלם עו"ד (טרם פורסם) (השופטת פרוקצ'יה) נדונה עורכת דין לשנים עשר חודשי השעיה (העונש הוחמר מ-6 חודשים), בעקבות הצהרה כוזבת לשלטונות המס, ובית משפט זה ציין כי אינו ממצה את הדין כערכאת ערעור שנייה. עינינו הרואות, כי הענישה המשמעתית בחלק ניכר מן המקרים הללו היה חמש שנות השעיה בפועל, אך לעתים למעלה או למטה מזה על פי הנסיבות. נאמר כאן, כי בעינינו, במישור הנורמטיבי, אמת המידה הראויה צריכה לנטות ככלל לכף חומרה; הבוחר במקצוע עריכת הדין יידע, כי נטל עליו מידות של התנהגות מתוך יושר ויושרה, כדי להוציא לטובה את שמו של המקצוע ולא להבאיש את ריחו בעיני הרבים, וכדי לבסס את אמון הציבור בו ולא לערערו. (3) אמנם, לא למותר להבהיר, כי הן בפרשת צלטנר והן בפרשת שלם צוין, שנסיבות אישיות יש לשקלל בגדרי הענישה, אלא שמשקלן היחסי עשוי להיות שונה. כך אמרה השופטת פרוקצ'יה בפרשת שלם, כי "במסגרת שיקולי הענישה המשמעתית אין להתעלם מנסיבותיו האישיות של הנאשם, כפי שהדבר נעשה בענישה בהליך הפלילי. נסיבות אישיות של נאשם הן לעולם בגדר שיקולים רלבנטיים בגזירת דין בכל תחום ובכל מישור, בין פלילי ובין משמעתי. יחד עם זאת, משקלו היחסי של הגורם האישי ביחס לגורמים הנעוצים באינטרס הציבור עשוי להיות שונה במישור המשמעתי לעומת המישור הפלילי ... שיקולי האיזון בין עניינו של נאשם בשיקום וריהבליטיציה לעומת אינטרס ההגנה על בטחון הציבור במשפט הפלילי, אינם במוקד הענישה המשמעתית שעיקרה מתן הגנה למערכת המקצועית הכוללת מפני פגיעה באימון הציבורי והגנה על צרכן השירות המקצועי הפוטנציאלי". עורך הדין הוא "קצין בית המשפט" גם כלפי כלל הציבור, ולא רק כלפי לקוחו; חובתו לקיים "והייתם נקיים מה' ומישראל" (במדבר ל"ב, כ"ב). (4) המסר העולה מכל אלה, ראשית, הוא ביסודו מגמת החמרה בענישה, בודאי במקרים של זיוף; ואף כי זיוף פסק דין הוא ברמת חומרה מיוחדת, גם זיוף אחר עומד בניגוד קוטבי ליושרה המצופה ממקצוע עריכת הדין. שנית, אי התעלמות משיקולים אנושיים – כי בבני אנוש עסקינן – אך ייחוס משקל בולט להגנה על המקצוע ועל האמון בו. עדיין נותר לבית הדין המשמעתי לדרגותיו ולבית משפט זה, מטבע הדברים, מתחם של שיקול דעת. (5) ובענייננו שלנו: קראתי בתשומת לב רבה את דבריהם של בתי הדין המשמעתי. התרשמתי מן ההעמקה והרצינות שבה עשו מלאכתם. בית הדין הארצי, שבערעור על פסק דינו עסקינן, גם ערך השוואה בין החלטות שיפוטיות שונות בהקשרים קרובים והגיע למסקנה שאליה הגיע. בלא לפגוע בכך, וגם בטענותיו הסדורות של בא כוח המשיב, יש ליתן יתר ביטוי לחומרה שבה שבפרשה, ובמיוחד מספר האישומים והתמשכות העבירות - להבדיל ממעידה חד פעמית. יש צורך להעביר את המסר, כי בכגון דא תהא הענישה לכף חומרה. עם זאת לא התעלמתי מנסיבותיו האישיות של המשיב, כפי שתוארו, ונתתי לכך משקל, לרבות העובדה – המופיעה בפסק דינו של בית הדין הארצי - שמאז 1996, לאחר הגשת כתב האישום נגדו היתה עבודתו של המשיב כעורך-דין מינימלית, על משמעויות הדבר. כדרכנו אין מקום למיצוי הדין בערעור הלשכה בגלגול שלישי, שאילולא כן היה מקום להחמיר יותר. לכן אם דעתי תישמע, ישונה פסק הדין של בית הדין הארצי, כך שההשעיה בפועל תהא לארבעים וחמישה חודש, והיתרה על תנאי לשנתיים, וזאת מסיום ההשעיה בפועל. ש ו פ ט השופט ד' חשין: 1. לצערי, אין בידי להסכים לתוצאה שאליה הגיע חברי, השופט רובינשטיין, בשאלת העונש המשמעתי ההולם בנסיבות הענייניות והאישיות של המקרה שלפנינו. חברי סבור כי יש לקבל את הערעור, שהגיש הוועד המחוזי, ולהעלות את תקופת ההשעיה בפועל, שהושתה על המשיב, משנתיים וחצי לארבעים וחמישה חודש. אף אני בדעה כי בנסיבות מקרה זה, יש מקום להתערב בפסיקתם של בתי הדין המשמעתיים של הלשכה. אלא, שבשונה מדעתו של חברי, אני סבור כי יש להגדיל את תקופת ההשעיה בפועל אף מעבר למה שחברי הציע ולהעמידה על 5 שנים. עם זאת, כמוני כחברי, אינני סבור כי דינו של המשיב להוצאה מן הלשכה. 2. הרקע העובדתי והדיוני שביסוד ערעור זה פורט בחוות דעתו של חברי, ואינני מוצא צורך לחזור ולהציגו כאן. 3. פתח דבר, רואה אני להבהיר, כי המחלוקת ביני לבין חברי אינה נסבה על מטרותיה של הענישה המשמעתית, אף לא על שיקולי הענישה שהינחו את חברי. נהפוך הוא. בדרכי לתוצאה העונשית הראויה במקרה זה, התחלתי את מסעי באותה תחנת מוצא שחברי החל בה – תכליתה של הענישה המשמעתית, להבדיל מזו הפלילית – קרי: הגנה על מקצוע עריכת הדין מפני פגיעה באימון הציבור בו והגנה על ציבור הנזקקים לשירותם של עורכי הדין (ראו פסק דינה של חברתי השופטת פרוקצ'יה בפרשת שלם, הנזכרת בחוות דעתו של חברי). בדרכי חלפתי גם אני על פני אותן אבני דרך שניתבו גם את דרכו של חברי, והן: הנסיבות הקונקרטיות של העבירה וההתחשבות בנסיבות האישיות של המשיב; אלא שהן הובילו אותי לתחנה סופית אחרת, הרחוקה מספר תחנות מזו שחברי ירד בה. 4. אף אני, כמו חברי, סבור כי עלינו ליתן נפקות לחומרה שבה רואים אנו את הפרשה, ובעיקר את מספר האישומים (וריבוי האירועים במסגרת האישום הראשון), כמו גם את התמשכות העבירות בין השנים 1994-1992, להבדיל ממעידה חד פעמית. בדומה לכך, שותף אני לדברי חברי בדבר הצורך להעביר מסר כי בכגון דא תהא הענישה נוטה לכף חומרה. כפי שהיטיב חברי להראות, על בסיס המקרים שהובאו בחוות דעתו, הענישה המשמעתית בחלק ניכר מהמקרים הללו היתה חמש שנות השעיה בפועל, ולעיתים למעלה או מטה מזה, על פי הנסיבות. כמו חברי, אף אני לא התעלמתי מהצורך להתחשב בנסיבותיו האישיות של המערער, אך סבור אני כי אין בהן כדי להצדיק בענייננו סטייה לקולא מתחת לרף הענישה של חמש שנות השעיה בפועל. כל כך, משום שלטעמי העבירות שהמשיב הורשע בהן, בנסיבותיהן הקונקרטיות, עולות בחומרתן ובקלון הטבוע בהן על אלה שהובאו בפסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי ואשר נדונו גם בחוות דעתו של חברי (פרשת צלטנר, פרשת הופמן ופרשת גולדשטיין). זאת, בשל הרשעתו של המשיב בשלוש עבירות של זיוף, שאותן ביצע "בתפקידו ובמעמדו כעורך דין" (פסק הדין של בית המשפט המחוזי, עמ' 41), ובשלוש עבירות של שימוש במסמך מזוייף (יצויין, כי עבירות הזיוף והשימוש במסמך מזוייף נקשרו לפרשת הבניין נשוא האישום הראשון). מסכים אני, כמובן, עם חברי כי "גם זיוף אחר" – ולא רק זיוף של פסק דין – "עומד בניגוד קוטבי ליושרה המצופה ממקצוע עריכת הדין". יסוד זה של חומרה – זיוף ושימוש במסמך מזוייף – לא נמצא באף לא אחת מן הפרשות האחרות שהוצגו לעיל. 5. נסיבותיו האישיות של המשיב פורטו כולן בחוות דעתו של חברי, ואינני רואה צורך לחזור עליהן. עם זאת, רואה אני להידרש כאן בקצרה להתייחסותו של בית הדין הארצי לעניין זה. בפסק דינו, שאישר את פסק דינו של בית הדין המשמעתי המחוזי, מפרט בית הדין הארצי את הנסיבות האישיות ואת המחיר הכבד שנגבה מהמשיב, ומסכם באומרו: "המשיב שילם מלוא החופן – הן במישור האישי, הן במישור המקצועי והן במישור הכלכלי – עבור העבירות שביצע לפני כעשר שנים, מתוך שטות, ובראשית דרכו כעורך דין". מסכים אני לדברים אלה, למעט האמירה "מתוך שטות". העבירות שהמשיב ביצע לא נעשו מתוך דחף רגעי, ולא היו בגדר מעידה חד פעמית, אלא מדובר בעיסקאות מרובות שהתפרשו על פני כשנתיים ונעשו מתוך מודעות מלאה ובכוונת המכוון. 6. לאור כל האמור לעיל, ולאחר התחשבות בנסיבותיו האישיות של המערער כיום ותרומתו לחברה – בין השאר, בשירות צבאי ארוך (סגן אלוף בצנחנים) ובהתנדבות למען נזקקים ותרומה לקהילה – באתי לכלל מסקנה כי העונש המשמעתי ההולם יימצא לנו בהעמדת עונשו של המשיב על חמש שנות השעיה בפועל, החל מיום 17.11.05 (יום הטלת ההשעיה הזמנית). זאת, בנוסף לעונש של השעיה על תנאי לתקופה של שנתיים וחצי, החל ממועד סיום ההשעיה בפועל. ש ו פ ט הנשיא א' ברק: מסכים אני לפסק דינו של חברי השופט ד' חשין. ה נ ש י א הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ד' חשין. ניתן היום, י' באלול תשס"ו (3.9.06). ה נ ש י א ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 05062990_T01.doc מפ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il