יגאל מולי תיירות בע"מ נ. בית המשפט השלום בפתח תקוה - כבוד הש

פסק-דין בתיק בג"ץ 6291/14 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 6291/14 לפני: כבוד הנשיא א' גרוניס כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט ע' פוגלמן העותרים: 1. יגאל מולי תיירות בע"מ 2. קווין ייזום ותיירות (2002) בע"מ 3. קווינקו להז'ר אינטרנשיונל בע"מ 4. (י.ז.) קווינקו בע"מ 5. שירלי זילכה 6. פרופ' חיים אסיאג, רו"ח 7. פרץ טובי 8. אורי טובי 9. אילן סילקו נ ג ד המשיבים: 1. בית משפט השלום בפתח תקווה – כבוד השופטת אושרית רוטקופף 2. יואב יצחק 3. עו"ד יוסי כהן 4. יגאל זילכה עתירה למתן צו על תנאי וצו ביניים תגובת המשיב 2 מיום 23.9.2014 תגובת המשיבים 4-3 מיום 23.9.2014 בקשה חוזרת של העותרים מיום 29.9.2014 להגשת תשובה לתגובת המשיב 2 בשם העותרים: עו"ד עופר ברטל; עו"ד גיורא בן טל; עו"ד הילה וינטרוב; עו"ד מאור לוי בשם המשיב 2: עו"ד יורם מושקט; עו"ד מנחם אברהם בשם המשיבים 4-3: עו"ד ד"ר יוסי כהן פסק-דין הנשיא א' גרוניס: 1. העתירה שלפנינו מופנית נגד מספר החלטות ביניים שניתנו על ידי בית משפט השלום בפתח-תקווה (כבוד השופטת א' רוטקופף) במסגרת קובלנה פלילית שהוגשה בהתאם לסעיף 8 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (ק"פ 41486-09-12). העותרים אינם בעלי דין בהליך המתנהל בבית משפט השלום. בעתירתם הם מבקשים לבטל את הוראת בית המשפט למשיב 4, המשמש עד תביעה בהליך, להעביר מסמכים שונים הנוגעים אליהם לידי המשיב 2, הנקבל בהליך. כן ביקשו העותרים צו ביניים שימנע את העברת המסמכים עד להכרעה בעתירה. 2. אלה עיקרי המסכת העובדתית שהובילה להגשת העתירה. ביום 20.9.2012 הגיש המשיב 3, עורך הדין יוסי כהן, נגד המשיב 2, העיתונאי יואב יצחק, קובלנה פלילית בגין לשון הרע. ברקע לקובלנה עמדו פרסומים שפרסם המשיב 2 באתר אינטרנט שבבעלותו, בהם טען כי המשיב 3 מספק למשיב 4 שירותי ייעוץ למטרת ביצוע עבירות פליליות ("קונסליירי"), וכי קיבל מהמשיב 4 סכומי כסף גדולים שלא כדין. שמו של המשיב 4 הופיע ברשימת עדי התביעה. ואכן, המשיב 4 העיד כעד תביעה במסגרת הקובלנה הפלילית. יוער, כי בצד ההליך הפלילי ועוד לפני הגשתו, פתח המשיב 4 הליך אזרחי נגד המשיב 2, וזאת בעילות של הוצאת לשון הרע והפרת פרטיות. 3. ביום 30.6.2013 הגיש המשיב 2 לבית משפט השלום בקשה להמצאת מסמכים על ידי עד, לפי סעיף 108 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982. בבקשה נדרש המשיב 4, שכאמור הינו עד תביעה, להמציא מסמכים שונים. ביום 30.10.2013 נעתר בית משפט השלום לבקשה, והורה למשיב 4 להביא עמו את המסמכים במועד עדותו. לטענת העותרים, לאחר שהסתבר למשיב 4 כי עליו להעיד בדיון שנקבע ליום 6.2.2014, ביקש ביום 4.2.2014 לבטל החלטתו זו של בית המשפט. המשיב 4 טען כי חלק מהמסמכים שהתבקש להביא עמו לדיון אינם בידיו, כי אחרים אינם רלוונטיים לקובלנה, וכי על חלק מהמסמכים חלים צווי איסור פרסום. הדיון התקיים ביום 6.2.2014, בלא שהמשיב 4 הביא עמו את המסמכים. ביום 19.3.2014 דחה בית משפט השלום את בקשתו של המשיב 4. בית המשפט קבע כי כבר הכריע בשאלת רלוונטיות המסמכים בהחלטתו מיום 30.10.2013. אשר למסמכים עליהם חל צו איסור פרסום קבע בית המשפט, כי אין בהצגת המסמכים בדיון בבית המשפט משום הפרת הצווים. בית המשפט הבהיר, כי ייאסר אף פרסומם של שאר המסמכים שיוצגו על ידי המשיב 4, כמו גם השימוש בהם שלא במסגרת ההליך. בית המשפט התייחס בנפרד למסמכים מסוימים הנוגעים להליך אחר המתנהל בבית משפט לענייני משפחה, וקבע כי אלה יוגשו במעטפה סגורה לעיונו טרם קבלת החלטה בעניינם. ביום 7.4.2014 הגיש המשיב 2 לבית משפט השלום בקשה נוספת, בה ביקש להורות למשיב 4 להעביר את המסמכים לידיו. בית המשפט נעתר לבקשה ביום 9.4.2014. יוער, כי בהחלטות הקודמות הורה בית המשפט למשיב 4 אך להביא עמו את המסמכים לדיון בבית המשפט, ואילו בהחלטה מיום 9.4.2014, ההוראה שניתנה למשיב 4 הייתה להעבירם לידי המשיב 2 ישירות. בקשה שהגיש המשיב 4 ביום 8.5.2014 לעיון מחדש בהחלטה זו נדחתה ביום 2.7.2014. 4. ביום 28.7.2014 הגישו העותרים לבית משפט השלום בקשה לעכב את העברת המסמכים לידי המשיב 2, עד אשר תינתן להם ההזדמנות לטעון את טענותיהם בעניין. אף שהעותרים אינם בעלי דין בהליך המתנהל בבית משפט השלום, הם ראו עצמם נפגעים מהוראת בית המשפט למשיב 4 להעביר את המסמכים לידי המשיב 2. לטענתם, מסמכים אלה כוללים מידע רגיש וסודי הנוגע להם. ביום 11.9.2014 קיים בית משפט השלום דיון בבקשה זו, במהלכו הציע כי באי כוחו של המשיב 2 יעיינו במסמכים במשרדי באי כוח העותרים. המשיב 2 דחה את ההצעה, ועמד על זכותו לעיין במסמכים בעצמו. ביום 16.9.2014 דחה בית המשפט את בקשת העותרים, וקבע כי יש לקיים את החלטותיו הקודמות. בפרט ציין בית המשפט, כי החשש לפרסום מסמכים רגישים אינו משמעותי, נוכח צווי איסור הפרסום הקיימים לגבי חלק מהמסמכים, ונוכח איסור הפרסום שהטיל בית המשפט עצמו על כל המסמכים שיעביר המשיב 4. בית המשפט אף העיר כי קיים קשר בין העותרים לבין המשיב 4, וכי חלק מהם מופיעים ברשימת העדים מטעם המשיב 3. לכן קבע בית המשפט, כי על המשיב 4 להעביר את כלל המסמכים לידי המשיב 2 על פי החלטתו מיום 30.10.2013, וזאת עד ליום 21.9.2014. 5. על רקע זה, הגישו העותרים את העתירה דנא, בה הם מבקשים כי בית משפט זה יבטל את החלטת בית משפט השלום מיום 16.9.2014 ואת ההחלטות שקדמו לה בעניין העברת המסמכים למשיב 2. עיקר טענתם של העותרים היא, כי העברת המסמכים לידי המשיב 2 תפגע בהם ובצדדים שלישיים נוספים אליהם מתייחסים המסמכים. העותרים טוענים כי בית המשפט הורה על העברת המסמכים מבלי שעיין במסמכים בעצמו כדי לקבוע אם הם אכן דרושים למשיב 2 לצורך הגנתו, ומבלי שניתנה להם זכות טיעון. לטענת העותרים, בהחלטתו מיום 16.9.2014 כלל לא נתן בית משפט השלום דעתו לטענותיהם בדבר הרלוונטיות של המסמכים להליך, ולפגיעה שתיגרם להם כתוצאה ממסירת המסמכים למשיב 2. העותרים מוסיפים כי נוכח ניסיון העבר, קיים חשש שהמשיב 2 יפר את צווי איסור הפרסום שהוטלו על המסמכים ויפרסמם אם יגיעו לידיו. לפיכך, העותרים מטילים ספק בקביעת בית משפט השלום, כי צווי איסור הפרסום הם ערובה מספקת לכך שהמסמכים לא ייחשפו. העותרים טוענים עוד כי עמידתו של המשיב 2 על קבלת המסמכים לידיו אינה אלא ניסיון לדלות חומר לטובת פרסומים מכפישים נוספים. הם מבקשים כי בית משפט זה יקבע כי לכל היותר, יוכל המשיב 2 לעיין במסמכים שייקבע כי הם רלוונטיים לקובלנה במשרדי באי כוח העותרים, לאחר שייבחן כל מסמך לגופו. 6. העותרים טוענים כי ראוי שבית משפט זה, בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, יבטל את החלטות הביניים שנתן בית משפט השלום בעניין מסירת המסמכים. לשיטתם, המקרה דנא נמנה עם המקרים החריגים בהם מוצדקת התערבותו של בית המשפט הגבוה לצדק בהחלטת ביניים בהליך פלילי. זאת, נוכח החשש כי דחיית העתירה תוביל לנזק בלתי הפיך כתוצאה מפרסומם האפשרי של המסמכים הרגישים, אותו לא ניתן יהיה לתקן באמצעות ערעור על פסק הדין הסופי. העותרים סבורים כי חסומה בפניהם הדרך להגיש ערעור על החלטת הביניים לבית המשפט המחוזי. הם מציינים, כי הם אינם בעלי דין בהליך בבית משפט השלום, וכי ממילא, ככלל אין אפשרות להגיש ערעור על החלטת ביניים בהליך פלילי. 7. ביום 19.9.2014 החלטתי ליתן צו ארעי על פי צד אחד, המעכב את ביצוע החלטתו של בית משפט השלום מיום 16.9.2014. כמו כן התבקשו המשיבים 4-2 להגיש תגובות לבקשת העותרים למתן צו ביניים עד להכרעה בעתירה. המשיבים 3 ו-4, הם הקובל ועד התביעה בהליך בבית משפט השלום בהתאמה, טוענים כי יש לקבל את העתירה מהטעמים שפורטו בה, ולהותיר את הצו הארעי על כנו עד להכרעה בעתירה. הם מעלים מגוון טענות הנוגעות לרקע הסכסוך בינם לבין המשיב 2, שאין צורך לפרטן. המשיב 2, מצידו, סבור כי יש לדחות את העתירה על הסף, ולמצער לגופה, באשר היא אינה עומדת בתנאים שנקבעו בפסיקה להתערבותו של בית המשפט הגבוה לצדק בהחלטות ביניים בהליך פלילי. לשיטתו, אין מדובר אלא בניסיון לעקוף את הכלל לפיו אין ערעור על החלטה מסוג זה. המשיב 2 מוסיף, כי העותרים הסכימו להציג לו את המסמכים, והמחלוקת נגעה אך לאופן שבו הדבר יתבצע. לדבריו, מחלוקת זו נוגעת לאופן ניהול ההליך, ואין בית המשפט הגבוה לצדק נוהג להתערב בעניינים מסוג זה. עוד טוען המשיב 2 כי העתירה נגועה בחוסר ניקיון כפיים משום שאינה מציגה את העובדות כהווייתן, ואף הוגשה בחוסר תום לב, במטרה לפגוע במשיב 2 וכחלק ממאמץ רחב יותר מצד המשיבים 4-3 להתנכל לו. כפי שיובהר להלן, נוכח המסקנה שאליה הגעתי, אין צורך להידרש למגוון טענותיו של המשיב 2 ביחס להתנהלות העותרים, למניעיהם ולזיקה בינם לבין המשיבים 4-3. ביום 29.9.2014 ביקשו העותרים את רשות בית המשפט להשיב לתגובת המשיב 2. 8. לאחר עיון בעתירה ובתגובות לבקשה לצו ביניים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות על הסף. זאת, מהטעם שעומד לרשות העותרים סעד חלופי. אכן, טעם זה לא הועלה על ידי המשיב 2. עם זאת, כעניין שבשגרה, נוהג בית משפט זה לבחון, אף מיוזמתו, האם עומד לעותרים שבפניו סעד חלופי, אף מבלי שעוררו את השאלה בעצמם. כפי שנכתב בעבר, עילות הסף, ובכללן עילת הסעד החלופי, נועדו "לשרת בעיקר מדיניות שיפוטית, ולאו דווקא את הצדדים" (ראו בג"ץ 1901/94 לנדאו נ' עיריית ירושלים, פ"ד מח(4) 403, 411-410 (1994); וכן אליעד שרגא ורועי שחר המשפט המינהלי – עילות הסף 224-223 (2008)). סבורני שבמקרה דנא, רשאים העותרים להגיש ערעור על החלטת בית משפט השלום מיום 16.9.2014 לבית המשפט המחוזי, הגם שאינם בעלי דין בהליך המתנהל שם. במקרים שונים בעבר קבע בית משפט זה, כי אם מכריע בית משפט במסגרת ניהולו של הליך גם בזכויותיו או במעמדו של צד שלישי, שאינו בעל דין בהליך, עשויה לקום לצד השלישי זכות ערעור על ההחלטה (ראו, למשל, בש"פ 658/88 חסן נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(1) 670, 677-676 (השופט ש' לוין); 695-694 (השופט א' ברק) (1991) (להלן – עניין חסן); בג"ץ 4689/94 אבי יצחק נ' השופט צמח, פ"ד מח(5) 70, 94-93 (השופט מ' חשין), 114-113 (השופט ד' לוין) (1994) (להלן – עניין אבי יצחק); בג"ץ 188/96 צירינסקי נ' סגן נשיא בית משפט השלום, פ"ד נב(3) 721, 729-728 (השופט י' קדמי), 742-741 (השופטת ד' דורנר), 748-745 (השופטת ט' שטרסברג-כהן) (1998) (להלן – עניין צירינסקי); בג"ץ 217/06 בן חיים נ' אריאל חזק – שופט בימ"ש השלום באשדוד (10.1.2006) (להלן – עניין בן חיים); ראו עוד יעקב קדמי על סדר הדין בפלילים – חלק שני 1832-1829 (2009)). 9. בהליכים הנזכרים לעיל ובאחרים נפסק, כי המבחן לפיו תוכרע השאלה אם למי שאינו בעל דין בהליך עומדת זכות ערעור הוא מבחן פונקציונלי, הכולל שני תנאים. ראשית, נדרש שיתקיים "הליך" בעניינו של הצד השלישי. שנית, אותו הליך צריך להסתיים בהכרעה שיפוטית, המשנה את מערך הזכויות והחובות שחלו על הצד השלישי עובר לנתינתה (ראו עניין חסן, עמודים 677-676)). אם מתקיימים התנאים הללו, ההכרעה ביחס לצד השלישי משולה לפסק דין, עליו ניתן לערער (בזכות), אף שההכרעה אינה מסיימת את ההליך בין בעלי הדין המקוריים. ההיגיון העומד בבסיס הכלל האמור הוא הצורך לאפשר לבעל דין בפועל, היינו, מי שאינו בעל דין בהליך אך למעשה התקיים הליך בעניינו כנספח להליך העיקרי, להשיג על החלטה המשפיעה עליו במישרין (ראו, למשל, עניין חסן, בעמוד 695-694; עניין בן חיים, פיסקה 3). יחד עם זאת, מובן, שלא כל החלטה שיפוטית המשפיעה על אינטרסים שונים של מי שאינו בעל דין בהליך תוכר כפסק דין, עליו רשאי אותו צד שלישי לערער (וראו, לדוגמה, עניין צירינסקי). 10. על כך יש להוסיף, כי ככלל בית משפט זה לא יתערב בהליכים המתנהלים בבתי המשפט שחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 דן בהם. התערבות כאמור עשויה להיות מוצדקת רק במקרים חריגים ויוצאי דופן, בהם פעל בית משפט בחוסר סמכות, או אם מדובר בתופעה קיצונית של שרירות בתחום מינהלי טהור (ראו בג"ץ 583/87 הלפרין נ' סגן נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים, פ"ד מא(4) 683, 702 (1987); בג"ץ 7768/12 צ'רני נ' בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, פיסקה 4 (26.10.2012)). כבר נקבע במקרים דומים בעבר, בהם עתרו מי שלא היו בעלי דין בערכאה הדיונית לבית משפט זה נגד החלטות בהליך בו הם אינם בעלי דין, כי יש להעדיף את מסלול הערעור על פי סדרי הדין הרגילים. יפים כאן דבריו של השופט מ' חשין בעניין אבי יצחק: "[...] פסק הדין בפרשת חסן עיקרו הוא, לדעתי, בקביעת מדיניות שיפוטית להתווייתן של דרכי ביקורת על החלטות הניתנות בערכאה ראשונה. ההנחיה היא, כי ביקורת על מחלוקות ה'נספחות' להליך עיקרי תיעשה ככל הניתן במסגרתו ובדרכיו של אותו הליך: הליך פלילי ו'נספחיו' בגדרי ערעור פלילי, הליך אזרחי ו'נספחיו' בגדרי ערעור אזרחי" (שם, בעמודים 94-93). 11. במקרה דנא, קמה לעותרים זכות ערעור על החלטת בית משפט השלום בעניין המצאת המסמכים למשיב 2. אשר לתנאי הראשון שנקבע בפסיקה, ברי כי התקיים בעניינם של העותרים "הליך" בבית משפט השלום. העותרים הגישו בקשה לבית המשפט, בה השיגו על החלטת בית המשפט להורות על המצאת המסמכים למשיב 2, ובקשה זו נדונה ונדחתה על ידי בית המשפט (והשוו לדוגמה המובאת בעניין חסן, בעמודים 695-694). אף התנאי השני מתקיים בענייננו. החלטת בית המשפט קובעת באופן סופי את המצב המשפטי בשאלת העברת המסמכים מושא המחלוקת לידי המשיב 2. אם נכונה טענת העותרים כי יש במסמכים אלה מידע העשוי לפגוע בזכויותיהם, הרי שהחלטה זו משליכה במישרין על העותרים, אף אם הם אינם נדרשים להמציא מסמכים בעצמם. טעם מיוחד התומך בהכרה בזכות הערעור של העותרים על החלטת בית משפט קמא בנסיבות דנא הוא החשש עליו הצביעו, כי אם יועברו המסמכים לידי המשיב 2 לפי החלטת בית משפט, יפורסמו אלה ברבים כך שלא תהא עוד אפשרות מעשית לערער עליה. נוכח חשש זה, דומה שאין מקום לדרוש מהעותרים להמתין עד שיוגש ערעור על פסק הדין הסופי שיינתן בהליך, וקיימת הצדקה להכיר בזכותם לערער על החלטת בית משפט השלום כבר עתה. הואיל והעותרים עומדים בתנאים שנקבעו בפסיקה להכרה בזכות ערעור של מי שאינו בעל דין, יש להעדיף את מסלול הערעור הפלילי על פני בירור עתירה מסוג זה בבית המשפט הגבוה לצדק. 12. העתירה נדחית איפוא על הסף. מובן, שאינני מביע כל עמדה לגופו של עניין באשר לטענותיהם של בעלי הדין בעתירה. יחד עם זאת, מאחר שביצוע החלטת בית משפט השלום יציב את העותרים בפני מעשה עשוי, כך שערעור עליה לא יהיה רלוונטי עוד, הצו הארעי שניתן בהחלטתי מיום 19.9.2014 יישאר בתוקף עד להחלטה אחרת של בית המשפט המחוזי שידון בערעור. אם לא יוגש ערעור, יפקע הצו הארעי בחלוף המועד להגשתו. נוכח דחייתה של העתירה על הסף, וזאת בנימוק שלא הועלה כלל על ידי המשיב 2 (או על ידי משיב אחר), אין צורך להידרש לבקשת העותרים מיום 29.9.2014 להשיב לתגובה שהגיש המשיב 2 על פי החלטתי מיום 19.9.2014. אין צו להוצאות. ניתן היום, י"ח בתשרי התשע"ה (12.10.2014). ה נ ש י א ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 14062910_S02.doc דז מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il