טמירה פינצ'וק נ. הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ

32 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 6290/18 וערעור שכנגד לפני: כבוד השופטת ע' ברון כבוד השופט ע' גרוסקופף כבוד השופט א' שטיין המערער והמשיב 1 בערעור שכנגד: עזבון טמירה פינצ'וק ז"ל נ ג ד המשיב 1 בערעור והמשיב 2 בערעור שכנגד: 1. הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ המשיבים 4-2 בערעור והמערערים בערעור שכנגד: 2. אמנונים חברה לעבודות עפר בע"מ 3. אמנון בן יהודה 4. שרה וינברג ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו מיום 19.06.2018 בת"א 24400-02-14 שניתן על ידי כב' השופט יהודה פרגו תאריך הישיבה: כ"ז באייר התש"ף (21.5.2020) בשם המערערת והמשיבה 1 בערעור שכנגד: עו"ד שמואל גלינקא בשם המשיב 1 בערעור והמשיב 2 בערעור שכנגד: עו"ד יעל אנטנולי בשם המשיבים 4-2 בערעור והמערערים בערעור שכנגד: עו"ד אמיר פינטו; עו"ד אופיר צברי פסק-דין השופט ע' גרוסקופף: לפנינו ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט יהודה פרגו) בת"א 24400-02-14 מיום 19.6.2018, במסגרתו חויבו המשיבים 4-2 (הם המערערים בערעור שכנגד) לשלם למערערת (היא המשיבה 1 בערעור שכנגד) סך של 400,000 ש"ח כ"שכר טרחה ראוי" עבור ייצוגם על ידי עו"ד אריה פינצ'וק ז"ל בהליכים שהתנהלו לפני למעלה משני עשורים בינם ובין המשיב 1 (הוא המשיב 2 בערעור שכנגד). רקע עובדתי עו"ד אריה פינצ'וק ז"ל (להלן: עו"ד פינצ'וק) ייצג במשך חייו המקצועיים את המשיבה 2 בערעור (היא המערערת 1 בערעור שכנגד), אמנונים חברה לעבודות עפר בע"מ (להלן: אמנונים), וצדדים הקשורים לה (להלן יחד: אמנונים ומנהליה), בהליכים משפטיים שונים בהם לקחו חלק. עם אמנונים ומנהליה נמנים המשיבים 4-3 בערעור (הם המערערים 3-2 בערעור שכנגד), מר אמנון בן יהודה וגב' שרה וינברג, שהיו שניים מבעלי מניותיה ומנהליה של אמנונים בתקופה הרלוונטית (להלן: בן יהודה ו-וינברג, בהתאמה). בתוך כך, ייצג עו"ד פינצ'וק את אמנונים ומנהליה בהליכים משפטיים שהתנהלו החל משנת 1989 בינם לבין המשיב 1 בערעור (הוא המשיב 2 בערעור שכנגד), הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ (להלן: הבנק). בהליכים אלה ניתן פסק דין בשנת 1996, במסגרתו לא נפסק לטובת אמנונים ומנהליה סעד כספי. עם זאת, בעקבות תביעה נוספת שהגישו אמנונים ומנהליה נגד הבנק בשנת 2003, לאחר שעו"ד פינצ'וק נפטר ואחרי שייצוגם הועבר לידי עו"ד אופיר צברי (להלן: עו"ד צברי), הושג בסופו של דבר הסכם פשרה בשנת 2013, במסגרתו התחייב הבנק להעביר לאמנונים ומנהליה סך של 12 מיליון ש"ח (להלן: סכום הסכם הפשרה). השאלה הניצבת לפתחנו היא לאיזה שיעור, אם בכלל, מתוך סכום הסכם הפשרה זכאי עיזבונה של גב' טמירה פינצ'וק ז"ל, אשר הייתה היורשת היחידה של בעלה, עו"ד פינצ'וק (להלן: פינצ'וק. יצוין כי התביעה הוגשה על ידי גב' טמירה פינצ'וק, ואולם היא נפטרה לדאבון הלב לאחר שניתן פסק הדין מושא הערעורים דנן, ועיזבונה בא בנעליה). המחלוקת בין הצדדים נסובה, מחד גיסא, על דרישת פינצ'וק לנתח מסוים מסכום הסכם הפשרה, כשכר טרחתו המוסכם של עו"ד פינצ'וק עבור ייצוג אמנונים ומנהליה בהליכים הנ"ל; ומאידך גיסא, על טענת אמנונים, בן יהודה, וינברג והבנק לשלילת הזיקה שבין הייצוג הנ"ל, שהסתיים לכל המאוחר עם פטירתו של עו"ד פינצ'וק בשנת 2001, ובין סכום הסכם הפשרה שהעביר הבנק לאמנונים ומנהליה שנים רבות לאחר מכן. זו תמצית הדברים, ולהלן נרחיב בהם ככל שהדבר דרוש להבנת המחלוקת הנטושה בין הצדדים להליך דנן. ההליכים שהתנהלו מול הבנק קודם לפטירתו של עו"ד פינצ'וק עניינו של הסכסוך המשפטי בין אמנונים ומנהליה לבין הבנק הינו חשבון בנק אותו ניהלה אמנונים בסניף של הבנק בעיר חדרה (להלן: חשבון הבנק). משהצטברו חובות בחשבון הבנק, הגיש הבנק בשנת 1989 תביעה בסדר דין מקוצר לבית המשפט המחוזי בחיפה נגד אמנונים, מנהליה והערבים לחובותיה על יתרת חוב בסך של כ-1 מיליון ש"ח (ת"א 940/89. להלן: תביעת הבנק). אמנונים ומנהליה ביקשו מעו"ד פינצ'וק שייצג אותם בתביעת הבנק, בעבור שכר טרחה שהוסכם עמו. לאחר שניתנה החלטה למתן רשות להתגונן, אמנונים ומנהליה גמרו אומר להגיש נגד הבנק תביעה נגדית, ולצורך כך נחתם ביום 6.10.1991 הסכם שכר טרחה, הכתוב בכתב יד, בין אמנונים לבין עו"ד פינצ'וק (להלן: הסכם שכר הטרחה). ויובהר, הצדדים להסכם שכר הטרחה הם אמנונים ועו"ד פינצ'וק בלבד (בן יהודה ווינברג חתומים אמנם על ההסכם, אך זאת רק כמורשי חתימה מטעם אמנונים). מפאת חשיבות הדברים לענייננו נביא את עיקר הסכם שכר הטרחה כלשונו: "[...] והואיל ובעקבות החלטת ביה"מ בבקשה לרשות להתגונן מעונינים אמנונים ומנהליה להגיש נגד הבנק תביעה נגדית, בין במסגרת תביעת הבנק, ובין במסגרת אחרת (כגון תביעה נפרדת וכדומה), הכל כפי שפינצ'וק יחליט בדבר לפי שיקול דעתו המקצועי (להלן 'התביעה הנגדית'); והואיל ואמנונים והמנהלים אינם מסוגלים לממן את שכר טרחתו של פינצ'וק [במסגרת] הטיפול והייצוג בתביעה הנגדית, והם בקשו הסכמתו להעניק להם את השכר עפ"י הסכם שכר טירחה כמפורט להלן: על כן מעיד כתב זה כי הצדדים הסכימו ביניהם כדלקמן: 1. אמנונים מבקשת מפינצ'וק להגיש ולנהל בשמה (ובשם מנהליה) תביעה נגדית נגד הבנק ופינצ'וק מסכים לקבל על עצמו את הייצוג והטיפול בתביעה הנ"ל. 2. תמורת שירותו הנ"ל של פינצ'וק יהיה חלק מסוים – כמפורט בסעיף 3 להלן – משניים אלה. א. מכל סכום שיפסק לטובת אמנונים ולטובת מי מנהליה בתביעה הנגדית, או ישולם להם עפ"י הסדר פשרה. ב. מכל סכום אשר בחישוב שייעשה בעקבות פסק הדין שינתן בתביעת הבנק, יגיע – אם יגיע – מהבנק לאמנונים, או ישולם לה עפ"י הסדר פשרה. 3. ואלה החלקים מתוך הסכומים שבסעיף 2א' ו-2ב' שיגיעו לפינצ'וק: א. אם הפשרה תושג לפני השמעת הראיות בשתי התביעות (תביעת הבנק והתביעה הנגדית) – יהיה שכרו 17.5% מסכומי הפשרה, בצרוף מ.ע.מ. ב. אם הפשרה תושג לאחר התחלת השמעת הראיות, אך לפני שלב הסיכומים – יהיה השכר 22.5% מהסכומים האמורים, בצרוף מ.ע.מ. ג. אם לא תושג פשרה, או אם היא תושג לאחר מתן פסק דין בתביעת הבנק ובתביעה הנגדית ע"י בית המשפט המחוזי – יהיה השכר 30% מכל אחד משני הסכומים בצרוף מ.ע.מ. 4. שכר הטירחה המוזכר בסעיפים 2 ו-3 לעיל הוא בנוסף [ל]זה שאמנונים והמנהלים התחיבו לשלם לפינצ'וק בעבור ניהול המשפט בתביעת הבנק. 5. אם פינצ'וק יבקש זאת תמחה אמנונים לפינצ'וק את סכומי שכר הטירחה האמורים, ותחתום על כתב המחאה מתאים שינוסח על ידו. עם החתימה על כתב ההמחאה והעברתו לבנק, יהיה פינצ'וק לבדו הזכאי לגבות ולקבל מהבנק את הסכומים שהומחו, ולאמנונים ומנהליה לא תהיינה בגינם זכויות אלו שהן." בהמשך לחתימה על הסכם שכר הטרחה, הגישו אמנונים ומנהליה באמצעות עו"ד פינצ'וק כתב תביעה שכנגד (ת"א 131/92. להלן גם: התביעה הנגדית הראשונה), ולאחר שבקשתם לפטור מתשלום אגרה נמחקה, שבו והגישו ביום 14.2.1993 תביעה נוספת נגד הבנק אשר הועמדה על סך 2 מיליון ש"ח (ת"א 165/93. להלן גם: התביעה הנגדית השנייה). במסגרת זו טענו אמנונים ומנהליה, בהתבסס על חוות דעת שערך מר אמנון שוורץ מחברת שגיא חישוב ריבית וייעוץ כלכלי בע"מ (להלן: המומחה שוורץ ו-חברת שגיא, בהתאמה), כי חובותיה של אמנונים לבנק נבעו, בין היתר, מחיובי ריבית בשיעורים מוגזמים, קביעות שרירותיות של מסגרות אשראי, כפיית תכניות חיסכון וחיובי יתר של ריבית בגין שיקים. עוד נטען כי התנהלות זו של הבנק הביאה לקריסת אמנונים. תביעת הבנק והתביעה הנגדית השנייה אוחדו ונדונו במאוחד. בפסק דינו מיום 4.8.1996 קבע בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט שמואל פינקלמן ז"ל) את אמות המידה לפיהן יש לחשב את החיובים ההדדיים שבין הצדדים, ולצד זאת דחה בית המשפט את התביעה הנגדית השנייה (להלן: פסק הדין משנת 1996). כשלושה שבועות מאוחר יותר, ביום 26.8.1996, ולקראת הגשת ערעורים הדדיים על פסק הדין משנת 1996, נחתם, בהתאם לסעיף 5 להסכם שכר הטרחה, הסכם המחאה בין אמנונים, בן יהודה ווינברג, לבין עו"ד פינצ'וק (להלן: הסכם ההמחאה). תוכן הסכם ההמחאה חשוב גם הוא לענייננו ולכן נביא את עיקריו כלשונם: "[...] והואיל ובעקבות ההחלטה למתן רשות להתגונן שניתנה בתביעת הבנק, החליטו אמנונים ומנהליה להגיש נגד הבנק תביעה נגדית, (להלן 'התביעה הנגדית') והם בקשו מפינצו'ק להכינה, להגישה ולייצגם בה, ובקשר עם כך הם חתמו עמו על הסכם שכר טירחה נוסף (להלן 'ההסכם הנ"ל'); והואיל ופסק הדין בתביעת הבנק ובתביעה הנגדית ניתן ע"י בית המשפט (כב' השופט פינקלמן) ביום 4.8.96; והואיל ובהסכם הנ"ל נקבע, בין היתר, שאם לא תושג עם הבנק פשרה וינתן פסק דין, יהיה שכרו של פינצו'ק 30% מכל אחד משני הסכומים הבאים (בצרוף מ.ע.מ) [...] והואיל ובפסק הדין הנ"ל מיום 4.8.96 דחה ביה"מ את התביעה הנגדית, ומאידך קבל שורה של טענות הגנה שנטענו בתביעה הבנק, והתוצאה מכך היא שבחישוב נכון על הבנק להחזיר לאמנונים סכום מסויים (להלן 'סכום ההחזר לפי פסק הדין מיום 4.8.96'); והואיל ואמנונים ומנהליה בקשו מפינצו'ק להגיש לבית המשפט העליון ערעור (להלן 'הערעור') על חלקים מפסק הדין הנ"ל (החלקים שבהם דחה ביה"מ המחוזי את התביעה הנגדית, ואלה שבהם הוא דחה טענות הגנה מסוימות שנטענו על ידם כנגד תביעת הבנק); והואיל ופינצ'וק בקש מאמנונים שהיא תמחה לזכותו את הסכום שהוא זכאי לו עפ"י ההסכם הנ"ל ופסק הדין הנ"ל, וכן כל סכום נוסף או אחר שהוא יהיה זכאי לו עפ"י פסק הדין שיינתן לזכותה של אמנונים – אם ינתן לזכותה – בערעור שהיא מבקשת להגיש כאמור; על כן מעיד כתב זה כי הצדדים הסכימו ביניהם כדלקמן: 1. אמנונים ממחה בזה לזכותו ולטובתו של פינצ'וק: א. 30% מכל סכום שיפסק – אם יפסק – לטובתה ו/או לטובת מנהליה בתביעה הנגדית. וכן: ב. 30% מסכום ההחזר שיגיע לה מהבנק עפ"י פסק הדין הסופי בתביעת הבנק. 2. ההמחאה האמורה היא סופית מוחלטת ובלתי חוזרת, ומעת החתימה על כתב זה, יהיה פינצ'וק לבדו הזכאי לגבות מהבנק את הסכומים נשוא ההמחאה ולקבלם ממנו, ולאמנונים ומנהליה לא תהייה בגינם כל טענה או תביעה. 3. אמנונים תודיע לבנק על ההמחאה במכתב רשום (או במכתב שיימסר ע"י שליח עם אישור קבלה)." עוד באותו היום, 26.8.1996, שלח עו"ד פינצ'וק את הסכם ההמחאה אל הבנק, ואילו ב"כ הבנק השיב לו כעבור יומיים, ביום 28.8.1996, כי "מאחר ולמרשי לא ידוע על פסק דין נגדו בתיק שבנדון ומאחר וערעורים עדיין לא מקנים זכות כלשהי – מרשי בקשני להחזיר לכם את המחאת החוב". עו"ד פינצ'וק טען במכתב תגובה כי על פי כללי החישוב שנקבעו בפסק הדין משנת 1996 מגיע לאמנונים כסף מהבנק, וכי הסכם ההמחאה שנשלח לבנק לא הוחזר על ידו. לאחר חילופי דברים אלה, ביום 30.9.1996 נשלח הסכם ההמחאה לרשם החברות, וביום 14.10.1996 נרשמה המחאת הזכות בספר השעבודים של החברה (להלן: ההמחאה לעו"ד פינצ'וק). באותם ימים, הן אמנונים והן הבנק הגישו ערעורים הדדיים על פסק הדין משנת 1996 (ע"א 7162/96 וע"א 7287/96), ושניהם נדחו על ידי בית משפט זה ביום 9.11.1998. בחלוף כחודשיים וחצי, ביום 24.1.1999, פנתה אמנונים באמצעות עו"ד פינצ'וק לבית המשפט המחוזי בחיפה, על מנת שיבהיר את פסק הדין משנת 1996 (להלן: בקשת ההבהרה משנת 1999). בבקשה זו נטען, בהתבסס על חוות דעת מטעם המומחה שוורץ, כי על פי אמות המידה שנקבעו בפסק הדין משנת 1996, לא רק שלא קיימת יתרת חוב לאמנונים כלפי הבנק אלא שהבנק הוא זה שחייב כספים לאמנונים. על כן התבקש בית המשפט "להוציא פסק דין המחייב את הבנק לשלם למבקשים את הסכומים העולים מחישוביו של אמנון שוורץ". בו ביום, דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה בנימוק שפסק הדין משנת 1996 הפך לחלוט, תוך שציין כי "משגמר בית משפט זה את מלאכתו שוב אין הוא יכול להתיחס לפסק דין שנתן גם חתם עליו, אלא בדרכים שהמחוקק קבע אותן". כעבור כשנתיים ורבע, ביום 15.4.2001, הלך עו"ד פינצ'וק לבית עולמו, אך כפי שעוד יפורט להלן הסכסוך המשפטי בין אמנונים ומנהליה לבין הבנק המשיך להתנהל גם בשנים שלאחר מכן. הזיקה שבין שני הנדבכים של הסכסוך היא סלע המחלוקת שבין הצדדים להליך דנן. ההליכים שהתנהלו מול הבנק לאחר פטירתו של עו"ד פינצ'וק ביום 14.2.2002, פתח הבנק תיק הוצאה לפועל (מספר 01-14653-02-4) בלשכת ההוצאה לפועל בתל אביב-יפו נגד אמנונים ומנהליה, כשסכום החוב עמד על 2 מיליון ש"ח. מנגד, הגישו אמנונים ומנהליה באמצעות עו"ד צברי בקשה בטענת "פרעתי", וטענו כי הבנק הוא שחייב להם סכום בסך העולה על 5 מיליון ש"ח. לאחר מספר חודשים, ביום 10.10.2002, הורה ראש ההוצאה לפועל בתל אביב-יפו לסגור את התיק, משקבע כי פסק הדין משנת 1996 אינו בר אכיפה במסגרת ההוצאה לפועל, וכי על מנת לאוכפו נדרש להגיש תובענה מחודשת על פיו או לקבל פסיקתא מתאימה מבית המשפט. בפסק דין מיום 17.12.2004, דחה בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו ערעור שהגיש הבנק על החלטת ראש ההוצאה לפועל, ובקשת רשות ערעור על פסק דין זה נדחתה גם היא, תוך שנקבע כי פסק הדין משנת 1996 "אכן קובע הוראות ועקרונות לחישוב של הסכומים במחלוקת, אך הוא אינו קובע את סכום החיובים. מדובר, אפוא, בפסק-דין הצהרתי אשר מצהיר על זכויות הצדדים, אך אין בו חיובים אופרטיביים, אשר יש בהם להפוך את פסק-הדין לבר אכיפה" (רע"א 743/05 הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ נ' בן יהודה (14.3.2006)). ביני לביני, ביום 22.6.2003 הגישו אמנונים ומנהליה לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו תביעה כספית חדשה נגד הבנק, על ידי עו"ד צברי ומשרדו (ת"א 1730/03; בהמשך הועברה התביעה לבית המשפט המחוזי מרכז וקיבלה את המספר 5542-08-07. להלן גם: התביעה החדשה). במסגרת זו, עתרו אמנונים ומנהליה לחייב את הבנק להשיב להם סך של כ-7.6 מיליון ש"ח, וזאת בהתבסס על אמות המידה שנקבעו בפסק הדין משנת 1996, ועל פי חוות דעת שערך המומחה שוורץ הדומה לזו שערך לצורך בקשת ההבהרה משנת 1999. בהחלטה מיום 25.5.2004 דחה בית המשפט המחוזי בקשה שהגיש הבנק לדחיית התביעה החדשה על הסף מחמת מעשה בית דין. זאת, בין היתר, מהטעם שהתביעה הנגדית השנייה שהגישו אמנונים ומנהליה נגד הבנק (ת"א 165/93) עסקה בנזקי אמנונים כתוצאה ממעשי הבנק (תביעה שנדחתה, כאמור, בפסק הדין משנת 1996), ואילו התביעה החדשה עניינה בהשבת כספי אמנונים בהתאם לאמות המידה שנקבעו בפסק הדין משנת 1996. ערעור ובקשת רשות ערעור שהגיש הבנק על החלטה זו נדחו אף הם (רע"א 12018/04 הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ נ' אמנונים חברה לעבודות עפר בע"מ (7.3.2005)). בהמשך לכך, ביום 7.3.2013 ניתן פסק דין על ידי בית המשפט המחוזי מרכז (כב' השופט ד"ר אחיקם סטולר), בגדרו חויב הבנק לשלם לאמנונים ומנהליה סך של כ-20 מיליון ש"ח (להלן: פסק הדין משנת 2013). בחלוף מספר חודשים, מחק בית משפט זה ערעור שהגיש הבנק על פסק הדין משנת 2013, ונתן תוקף של פסק דין להסכם פשרה שנחתם בין הצדדים ביום 26.6.2013 (להלן: הסכם הפשרה), על פיו התחייב הבנק לשלם לאמנונים ומנהליה סך של 12 מיליון ש"ח – הוא "סכום הסכם הפשרה", הנזכר בפסקה 2 לעיל (ע"א 2934/13 הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ נ' אמנונים חברה לעבודות עפר בע"מ (8.7.2013)). חודש לאחר מכן, ביום 7.8.2013, פנה עו"ד אברהם מיכלביץ (מי שהיה שותפו של עו"ד פינצ'וק. להלן: עו"ד מיכלביץ) לבנק, בבקשה שיכבד את ההמחאה לעו"ד פינצ'וק. לפניה זו השיב הבנק כעבור מספר ימים בטענה כי המחאת הזכות הנטענת לא התקבלה בבנק ולא הובאה לידיעתו, כי היא אינה מתייחסת להליכים שהתנהלו במסגרת התביעה החדשה בין הבנק לבין אמנונים ומנהליה, וכי מכל מקום ביום 30.6.2013 שולמו להם מלוא הסכומים אותם היה על הבנק לשלם בהתאם להסכם הפשרה. עוד יצוין, כי ביום 7.8.2013 פנה עו"ד מיכלביץ לראשונה גם לעו"ד צברי, בטענה לזכאות משרדו לכספים מתוך סכום הסכם הפשרה. לאחר שפניות אלו ונוספות נדחו, הוגשה התביעה מושא ההליך דנן. במאמר מוסגר, יצוין כי זמן קצר לאחר החתימה על הסכם ההמחאה (לטובת עו"ד פינצ'וק), ביום 12.9.1996 חתמו אמנונים ומנהליה על הסכם המחאה נוסף לפיו המחו לזכותה של חברת שגיא, אשר המומחה שוורץ פעל כזכור מטעמה, סכום של 125,000 ש"ח שישולם מההחזר שיגיע, ככל שיגיע, מהבנק, וזאת עבור עבודתה של חברת שגיא במסגרת ההליכים שהתנהלו נגד הבנק עד למתן פסק הדין משנת 1996 (להלן: ההמחאה הראשונה לחברת שגיא). על פי המחאה זו, שנרשמה ברשם החברות, ההמחאה הראשונה לחברת שגיא הינה בת תוקף "לאחר תשלום הסכומים לעו"ד פינצ'וק שהם נשוא הסכם ההמחאה עמו מיום 26.8.1996". כעבור שנים, ביום 18.1.2012, נרשמה לטובת חברת שגיא המחאת זכות נוספת מצד אמנונים ומנהליה, על סך 920,000 ש"ח, עבור עבודה נוספת שביצעה בקשר לתביעה החדשה (להלן: ההמחאה השנייה לחברת שגיא). באותו היום נרשמה גם המחאת זכות לטובת עו"ד צברי על מלוא זכויות אמנונים ומנהליה לקבלת כספים במסגרת התביעה החדשה (להלן: ההמחאה לעו"ד צברי). התביעה מושא ההליך דנן ביום 12.2.2014 הגישה פינצ'וק לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו תביעה כספית נגד הבנק ואמנונים ומנהליה (להלן: תביעת פינצ'וק). במסגרת זו, טענה פינצ'וק כי בהתאם לסעיף 3(ג) להסכם שכר הטרחה, ובהתאם להסכם ההמחאה ולייפוי כוח מיום 26.1.2000 שנחתם על ידי גב' סוניה בן יהודה (גרושתו של בן יהודה. להלן: ייפוי הכוח משנת 2000), היא זכאית לקבל מהבנק ומאמנונים ומנהליה, ביחד ולחוד, סך השווה ל-30% בתוספת מע"מ מכל סכום אותו התחייב הבנק לשלם או שילם לאמנונים ומנהליה על פי הסכם הפשרה (סך זה הוערך ב-3.6 מיליון ש"ח בתוספת מע"מ, מתוך 12 מיליון ש"ח שהם "סכום הסכם הפשרה", כנזכר לעיל). בעיקרו של דבר, השתיתה פינצ'וק את עמדתה על הטענה כי התביעה החדשה, פסק הדין משנת 2013 והסכם הפשרה – הם כולם המשך של התביעות שנדונו בפסק הדין משנת 1996, ומבוססים על עקרונות החישוב שנקבעו בגדרו. הערה: מבין הצדדים הקשורים לאמנונים שהיו צד להליכים שנסקרו לעיל, ואשר כונו עד כה יחד בשם אמנונים ומנהליה, הוגשה תביעת פינצ'וק נגד בן יהודה ווינברג בלבד. זאת, ככל הנראה, מאחר ששניהם חתומים על הסכם שכר הטרחה כמורשי חתימה מטעם אמנונים ועל הסכם ההמחאה. עם זאת, לשם הנוחות יכונו להלן אמנונים, בן יהודה ווינברג גם הם בשם: אמנונים ומנהליה, ובמקומות שבהם קיימת נפקות להבחנה בין מנהליה השונים של אמנונים תהא ההתייחסות לשמות המנהלים הרלוונטיים. אמנונים ומנהליה טענו מנגד כי אין לקשור בין ייצוגם על ידי עו"ד פינצ'וק לבין סכום הסכם הפשרה. בכללם של דברים, טענו אמנונים ומנהליה כי לאחר שפסק הדין משנת 1996 הפך לחלוט, ולאחר שאף נדחתה בקשת ההבהרה משנת 1999, עו"ד פינצ'וק הפסיק לטפל בטענותיהם כלפי הבנק. כמו כן, נטען כי לאחר שעו"ד פינצ'וק נפטר עברו התיקים בהם טיפל לטיפולו של עו"ד מיכלביץ, וכי בעקבות שריפה שפרצה במשרדם נקראו אמנונים ומנהליה בשנת 2003 לקחת את התיק בעניינם (להלן: תיק אמנונים), בו לא נעשה כל טיפול נוסף מעבר לטיפולו של עו"ד פינצ'וק. בעניין זה הודגש כי תיק אמנונים נמסר לאמנונים ומנהליה על ידי עו"ד מיכלביץ ללא התניה או דרישה כספית כלשהי, וכי רק בשלב מאוחר יותר, ולאחר שנועצו במומחה שוורץ, פנו אמנונים ומנהליה לעו"ד צברי, והוא זה אשר גילה את האפיק המשפטי דרכו הוגשה התביעה החדשה נגד הבנק. בנסיבות אלו, נטען כי פינצ'וק אינה זכאית לתשלום שכר טרחה כלשהו או למימוש הסכם ההמחאה. הבנק סבר גם הוא כי דינה של תביעת פינצ'וק להידחות. לטענתו, בהליכים לגביהם נחתם הסכם ההמחאה, אשר התנהלו לפני השופט פינקלמן בבית המשפט המחוזי בחיפה, לא נפסק סכום כלשהו לטובת אמנונים ומנהליה, ומטעם זה אף הוחזר הסכם ההמחאה לעו"ד פינצ'וק מיד עם קבלתו. עוד טען הבנק כי מכל מקום מלוא סכום הסכם הפשרה הועבר על ידו בחודש יוני 2013 לאמנונים ומנהליה, בטרם קיבל הסכם הפשרה תוקף של פסק דין. בד בבד, הגיש הבנק הודעה לצד שלישי נגד אמנונים ומנהליה, למקרה בו יחויב בתשלום סכום כלשהו עקב תביעת פינצ'וק (להלן: ההודעה לצד שלישי). פסק הדין נשוא הערעור והערעור שכנגד ביום 19.6.2018 ניתן פסק דינו של בית המשפט קמא, במסגרתו חויבו אמנונים ומנהליה, ביחד ולחוד, לשלם לפינצ'וק סך של 400,000 ש"ח בתוספת ריבית והצמדה ומע"מ כחוק, כ"שכר טרחה ראוי" עבור ייצוגם על ידי עו"ד פינצ'וק בהליכים שהתנהלו בינם ובין הבנק. לצד זאת, נדחו הטענות שהפנתה פינצ'וק כלפי הבנק, וכפועל יוצא נדחתה גם ההודעה לצד שלישי. כמו כן, בית המשפט חייב את פינצ'וק לשאת בהוצאותיו של הבנק בסך כולל של 50,000 ש"ח, אך קבע כי במערכת היחסים שבין פינצ'וק לאמנונים ומנהליה לא יינתן צו להוצאות. בהסתמך על הראיות שהונחו לפניו, קבע בית המשפט כי לאחר שנדחתה בקשת ההבהרה משנת 1999, עו"ד פינצ'וק "הרים ידיים" וחדל לטפל בתיק אמנונים. כן נקבע כי עו"ד פינצ'וק לא עשה כל שימוש בייפוי הכוח משנת 2000, וכי אין בו כדי ללמד על כך שניתן היה לשיטתו לעשות דבר מה נוסף במסגרת תיק אמנונים. בית המשפט הוסיף וקבע כי אף עו"ד מיכלביץ ראה בתיק אמנונים כתיק סגור, שלא ניתן לעשות בו כל דבר נוסף. לתמיכה במסקנה זו צוין, בין היתר, כי עו"ד מיכלביץ המשיך לטפל בתיקיו של עו"ד פינצ'וק לאחר מותו, לרבות תביעה על סך של כ-600,000 ש"ח שהוגשה נגד הבנק בחודש פברואר 2001 על ידי הגב' שולמית בן יהודה (אמו של בן יהודה, שהייתה ערבה לחובותיה של אמנונים), בהתבסס על פסק הדין משנת 1996, ואשר נדחתה מחמת התיישנות. נקבע כי יש בכך ללמד על הכרתו של עו"ד מיכלביץ את תיק אמנונים ואת פסק הדין משנת 1996, ועל כך שהיה ממשיך לקדם את הטיפול בתיק אמנונים לו סבר כי ניתן היה לעשות כן. בעניין זה, דחה בית המשפט את טענת עו"ד מיכלביץ לפיה בן יהודה לקח מיוזמתו את תיק אמנונים על מנת להעבירו לטיפול של עורך דין אחר, ושמטעם זה נמנעה מעו"ד מיכלביץ האפשרות להגיש תביעה נוספת נגד הבנק. יתר על כן, נקבע כי אף לאחר שנודע לו על הגשת התביעה החדשה, לא פנה עו"ד מיכלביץ לעו"ד צברי בטענה לזכאות משרדו לשכר טרחה. בהקשר זה הובהר, כי בהינתן שעו"ד מיכלביץ הוא זה שאימת את חתימתו של בן יהודה על הסכם שכר הטרחה ועל הסכם ההמחאה, שהנם הסכמים תלויי תוצאה, אין זה משכנע שעו"ד מיכלביץ לא ידע עד ליום 7.8.2013, אז פנה לראשונה כאמור לעו"ד צברי, על קיומו של הסכם שכר הטרחה, או שסבר עד לאותו המועד כי עו"ד פינצ'וק קיבל את מלוא שכר הטרחה המגיע לו. בית המשפט הוסיף ודחה את טענת עו"ד מיכלביץ לפיה בן יהודה התחייב להעביר לו תשלום כלשהו מכוח הסכם שכר הטרחה. אחר הדברים האלה, נקבע כי הסכם שכר הטרחה והסכם ההמחאה התייחסו אך ורק לתביעות ההדדיות – קרי, תביעת הבנק (ת"א 940/89) ו"תביעה נגדית" אותה עמדה אמנונים להגיש באותו התיק (אשר הוגשה לבסוף במסגרת ת"א 131/92, ושכונתה לעיל בשם התביעה הנגדית הראשונה) – ולא לתביעה שהגישו אמנונים ומנהליה מאוחר יותר (ת"א 165/93, שכונתה לעיל בשם התביעה הנגדית השנייה). תמיכה למסקנה זו מצא בית המשפט קמא בכך שבהודעה שנשלחה לרשם החברות ביום 14.10.1996, החתומה על ידי אמנונים ובן יהודה, נאמר כי "פרטי הנכסים המשועבדים" הם "30% + מ.ע.מ מכל סכום שיגיע לחברה או שיפסק לטובתה בתיק 940/89 ובתיק 131/92 של בית המשפט המחוזי בחיפה" – דברים שנכתבו גם בהודעת רשם החברות בדבר רישום ההמחאה לעו"ד פינצ'וק. בית המשפט הוסיף וציין כי מסקנתו הנ"ל נלמדת גם מלשון ההמחאה הראשונה לחברת שגיא, וכן מלשון התצהיר של בן יהודה שצורף לה. על רקע זה, ובהינתן שלא נפסק לזכות אמנונים ומנהליה סכום כסף כלשהו במסגרת פסק הדין משנת 1996, נקבע כי יש לדחות את טענת פינצ'וק בדבר זכאותה לכספים מכוח הסכם שכר הטרחה והסכם ההמחאה. בית המשפט קמא הדגיש כי סכום הסכם הפשרה הינו תוצאת התביעה החדשה, שהוגשה באמצעות עו"ד צברי שנתיים לאחר פטירתו של עו"ד פינצ'וק. כפועל יוצא מכך, נקבע בנוסף כי יש לדחות את תביעת פינצ'וק נגד הבנק, המסתמכת על הסכם ההמחאה, וצוין בהקשר זה כי לנוכח הודעת הבנק מיום 28.8.1996 לפיה הוא מחזיר לעו"ד פינצ'וק את הסכם ההמחאה, היה על עו"ד פינצ'וק לשלוח לבנק העתק מההסכם, אך הדבר לא נעשה. אף על פי כן, קבע בית המשפט קמא כי אין באמור לאיין את זכותה של פינצ'וק לקבל שכר טרחה ראוי עבור טרחתו של עו"ד פינצ'וק בייצוג אמנונים ומנהליה במסגרת תביעת הבנק, התביעה הנגדית הראשונה והתביעה הנגדית השנייה (להלן: שכר הטרחה הראוי). זאת, לנוכח התרומה הרבה שהייתה להליכים אלה הן עבור התביעה החדשה שהוגשה על ידי עו"ד צברי, הן עבור תוצאת פסק הדין משנת 2013 והן עבור הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין. לביסוס מסקנתו, הפנה בית המשפט לדברים שנאמרו בתביעה החדשה, בעדותו של המומחה שוורץ ובפסק הדין משנת 2013 – אשר לשיטתו קושרים כולם ישירות בין ייצוג אמנונים ומנהליה על ידי עו"ד פינצ'וק ופסק הדין משנת 1996 לבין התביעה החדשה והכספים שאמנונים ומנהליה קיבלו לבסוף במסגרת הסכם הפשרה. לפיכך נפסק כי "על טרחתו וייצוג הנתבעים בהליכים קודמים אלו ותרומתו לתוצאה הסופית, זכאי עו"ד אריה פינצ'וק ז"ל ל'שכר טרחה ראוי'" (עמ' 51 לפסק הדין). בית המשפט ציין כי אין בעובדה שתביעת פינצ'וק אינה כוללת דרישה מפורשת לתשלום שכר טרחה ראוי כדי לשנות ממסקנתו. בהמשך לכך, העמיד בית המשפט קמא את שיעורו של שכר הטרחה הראוי שיש לפסוק לזכות פינצ'וק על סך 400,000 ש"ח. לעניין זה צוין, כי בשיחות שקיימו בן יהודה ועו"ד מיכלביץ לאחר תשלום סכום הסכם הפשרה, הבהיר בן יהודה כי הגם שלא מגיעים לעו"ד פינצ'וק כספים בשל הסכם שכר הטרחה, קיימת בכל זאת נכונות מצד בעלי המניות של אמנונים לשלם לפינצ'וק סכום שנע בין 300,000 ל-400,000 ש"ח, ומצד בן יהודה אף בתוספת מע"מ. בשים לב לכך, ולעדויות שניתנו בהליך, קבע בית המשפט כי מקורה של נכונות זו היא בהסכם שכר הטרחה שנחתם בין אמנונים ומנהליה לבין עו"ד צברי (להלן: הסכם אמנונים–צברי), אותו יש לראות כחוזה לטובת אדם שלישי, בהתאם לסעיף 34 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: חוק החוזים הכללי). בית המשפט ציין כי מסקנה זו מתבקשת "ברמת סבירות גבוהה ביותר עד כדי וודאות" מאחר שלשיטתו אמנונים ומנהליה הסתירו את הסכם אמנונים-צברי במסגרת ההליך קמא. לבסוף, דחה בית המשפט קמא את טענת אמנונים ומנהליה להתיישנות עילת תביעת פינצ'וק, אשר נולדה לשיטתם לכל המאוחר במועד פטירתו של עו"ד פינצ'וק. נקבע כי עו"ד פינצ'וק היה זכאי לשכר טרחה "תלוי תוצאה", ולפיכך כל עוד לא נפסק סכום כלשהו לזכות אמנונים ומנהליה לא נולדו הזכות ועילת התביעה לעו"ד פינצ'וק לדרוש את תשלום שכר טרחתו. לשיטת בית המשפט קמא, עילת התביעה בגינה הוגשה תביעת פינצ'וק התגבשה רק עם החתימה על הסכם הפשרה, ומשכך לא התיישנה. להשלמת התמונה, יצוין כי בהחלטה מיום 9.4.2014 ניתן על ידי בית המשפט קמא (כב' השופטת שלומית יעקובוביץ) צו עיקול זמני עד לסך של 3.6 מיליון ש"ח על הנכסים והזכויות המוחזקים בחשבון הבנק של אמנונים או המגיעים לאמנונים ומנהליה מהבנק (להלן: צו העיקול הזמני). בהתאם לצו, הפקידה פינצ'וק בקופת בית המשפט קמא עירבון בסך 50,000 ש"ח. עוד יצוין, ורלוונטיות הדברים תובהר להלן, כי בעקבות ההחלטה על מתן צו העיקול הזמני, הודיע הבנק כי סך של 1,228,521 ש"ח מתוך סכום הסכם הפשרה (להלן: הסכום המעוקל) עודנו מוחזק בחשבון הבנק של אמנונים בגין צו עיקול שהוטל עליו לטובת נושה שלה, לפי צו של לשכת ההוצאה לפועל בחדרה מיום 14.3.2013 (תיק מספר 12-02790-11-3) (כפי שיצוין להלן, על פי טענת הבנק, היתרה מתוך סכום הסכם הפשרה, כ-10.8 מיליון ש"ח, הופקדה ביום 30.6.2013 על ידיו בחשבון נאמנות על שם עו"ד צברי). על כן הודגש בהודעת הבנק כי צו העיקול הזמני נרשם על הסכום המעוקל, וצוין כי על הסכום המעוקל מוטלים עיקולים נוספים. טענות פינצ'וק לטענת פינצ'וק, בפסק דינו של בית המשפט קמא נפלו מספר שגיאות מהותיות המצדיקות את התערבות ערכאת הערעור. ראשית, נטען כי מסקנתו של בית המשפט קמא לפיה עו"ד פינצ'וק זכאי לשכר טרחה רק עבור עבודתו במסגרת תביעת הבנק (ת"א 940/89) והתביעה הנגדית הראשונה (ת"א 131/92) – סותרת את הוראותיהם הברורות של הסכם שכר הטרחה ושל הסכם ההמחאה. כך, נטען כי סעיפים 2(ב) ו-3(ג) להסכם שכר הטרחה אינם נוקבים במספר הליך מסוים, וכי לפי לשונו המפורשת של הסכם זה שכרו של עו"ד פינצ'וק ישולם מכל סכום שיקבלו אמנונים ומנהליה כתוצאה מחישוב שיעשה בעקבות פסק הדין שיינתן בתביעותיהם ובתביעת הבנק. לשיטת פינצ'וק, גם לשונו של הסכם ההמחאה תומכת בעמדה לפיה זכאותו של עו"ד פינצ'וק היא לסכומים שייפסקו בעתיד, כתוצאה מדרך החישוב שנקבעה בפסק הדין משנת 1996. על כך מוסיפה פינצ'וק, כי המסקנה הנ"ל של בית המשפט קמא סותרת אף את הראיות בתיק ואת יתר קביעותיו, בין היתר בעניינים הבאים: הקשר הישיר שבין פסק הדין משנת 1996 לבין התביעה החדשה, פסק הדין משנת 2013 וסכום הסכם הפשרה ששולם לבסוף לאמנונים ומנהליה; בחירת אמנונים ומנהליה להסתיר את הסכם אמנונים–צברי והשלכותיה; התניית ההמחאה הראשונה לחברת שגיא בתשלום שכר הטרחה לעו"ד פינצ'וק על פי הסכם ההמחאה; הודאתו של המומחה שוורץ כי קיבל את שכר טרחתו מכוח ההמחאה הראשונה לחברת שגיא, אשר התייחסה למספרי ההליכים הספציפיים שהתנהלו אצל השופט פינקלמן (שנתן את פסק הדין משנת 1996), באופן זהה לניסוח של ההמחאה לעו"ד פינצ'וק; ודחיית טענת ההתיישנות של אמנונים ומנהליה מהטעם ששכר הטרחה לו זכאי עו"ד פינצ'וק הינו תלוי תוצאה. שנית, ובהמשך לאמור, נטען כי לא היה מקום לדחות את תביעת פינצ'וק נגד הבנק. זאת, בפרט בהינתן שהוכח כי הבנק שילם לחברת שגיא ולעו"ד צברי כספים מכוח ההמחאות לחברת שגיא וההמחאה לעו"ד צברי, ובמיוחד מקום בו הסכם ההמחאה לטובת עו"ד פינצ'וק נחתם לאחר פסק הדין משנת 1996, בגדרו לא נפסק סכום כלשהו, אלא רק נקבעו בו אמות המידה לפיהן יש לחשב את החיובים ההדדיים שבין הצדדים. פינצ'וק מוסיפה לעניין זה כי הבנק נמנע מלהביא ראיות מטעמו ולכן לא נסתרה הטענה כי המחאת הזכות לעו"ד פינצ'וק נמסרה לבנק ומעולם לא הוחזרה על ידו. שלישית, נטען כי חומר הראיות בתיק גם אינו מתיישב עם מסקנת בית המשפט קמא לפיה עו"ד פינצ'וק "הרים ידיים" וחדל לטפל בתיק אמנונים לאחר שנדחתה בקשת ההבהרה משנת 1999. כך, נטען כי אמנונים ומנהליה היו מרוצים מהטיפול של עו"ד פינצ'וק בתיק אמנונים, כי לא הייתה להם כל כוונה להעביר את הטיפול בתיק לעורך דין אחר, וכי עו"ד פינצ'וק התעתד להגיש תביעה כספית נוספת נגד הבנק ואף הכין והחתים לצורך כך את ייפוי הכוח משנת 2000. פינצ'וק סבורה כי לו רצו אמנונים ומנהליה להקטין את שיעור שכר טרחתו של עו"ד פינצ'וק במקרה שחלק מהטיפול בטענותיהם כלפי הבנק יבוצע על ידי עורך דין אחר, הם היו מציינים זאת במפורש בהסכם שכר הטרחה ואף קובעים מנגנון מתאים להפחתת שיעור שכר טרחתו של עו"ד פינצ'וק. פינצ'וק מוסיפה וטוענת כי גם הקביעות בדבר היכרותו של עו"ד מיכלביץ את תיק אמנונים וביחס להיעדר כוונתו לקדם את הטיפול בו, אינן מתיישבות עם הראיות שהוצגו לבית המשפט קמא. כן מלינה פינצ'וק על כך שבית המשפט קמא לא דן כלל בטענותיה ביחס לסתירות שהתגלו לשיטתה בעדות של בן יהודה, כגון הכחשתו בתחילת ההליך כי חתם על הסכם שכר הטרחה. לחלופין, טוענת פינצ'וק כי שכר הטרחה הראוי שנפסק לזכותה אינו משקף באופן הוגן וראוי את העבודה המשפטית המסורה, המקצועית והמוצלחת שביצע עו"ד פינצ'וק עבור אמנונים ומנהליה במשך למעלה מעשור, שבלעדיה לא היה משלם הבנק לאמנונים ומנהליה את סכום הסכם הפשרה. בנוסף טוענת פינצ'וק כי היה על בית המשפט לפסוק הוצאות לזכותה בשים לב לכך שתביעתה התקבלה באופן חלקי, ולעומת זאת לא היה עליו לפסוק הוצאות לזכות הבנק, מאחר שלא תמך את עמדתו בעדים ובראיות. לנוכח האמור, סבורה פינצ'וק כי על אמנונים ומנהליה והבנק לשלם לה, ביחד ולחוד, את סכום התביעה במלואו, ולחלופין סכום אחר גדול יותר מזה שפסק לה בית המשפט קמא. טענות אמנונים ומנהליה אמנונים ומנהליה גורסים מנגד כי יש לדחות את הערעור שהגישה פינצ'וק משהוא מופנה לקביעות עובדתיות ולקביעות מהימנות של בית המשפט קמא. כן טוענים אמנונים ומנהליה כי יש לבטל את חיובם בתשלום כספי לפינצ'וק בגין שכר טרחה ראוי. לביסוס עמדתם מועלות הטענות המרכזיות הבאות: ראשית, נטען כי בהינתן שפינצ'וק תבעה סעד כספי שמבוסס על הסכם שכר הטרחה, ובשים לב לכך שבית המשפט קמא קבע כי הסכם זה אינו חל על ההליך שבמסגרתו שילם הבנק לאמנונים ומנהליה את סכום הסכם הפשרה, הרי שהיה נדרש לדחות את תביעת פינצ'וק, ולא היה מקום לפסוק לה שכר טרחה ראוי שכלל לא התבקש על ידה. לעניין זה נטען בנוסף כי בהלכה הפסוקה נקבעו תנאים למתן סעד שלא התבקש על ידי התובע, ובנסיבות המקרה דנן לא רק שתנאים אלה אינם מתקיימים, אלא שבית המשפט קמא אף לא נדרש להם. עוד נטען כי בלאו הכי עילת השכר הראוי נולדה לכל המאוחר עת הפך פסק הדין משנת 1996 לחלוט, ומשכך התיישנה זה מכבר, וכי לא היה מקום לחייב את בן יהודה ווינברג באופן אישי, בהינתן שהסכם שכר הטרחה נחתם בין עו"ד פינצ'וק לאמנונים בלבד. בצד זאת, נטען כי בהתאם למבחנים שנקבעו בפסיקה, ובהינתן שייצוג אמנונים ומנהליה על ידי עו"ד פינצ'וק הופסק בתום לב עם פטירתו, ומבלי שמרבית הטיפול בתיק אמנונים בוצעה על ידו, פינצ'וק גם אינה זכאית לפיצויי ציפייה בשיעור הנקוב בהסכם שכר הטרחה. שנית, נטען כי קביעת בית המשפט קמא לפיה הסכם אמנונים–צברי הינו חוזה לטובת צד שלישי – אינה מתיישבת עם הדין, ולפיכך ממילא הסכם זה לא יצר זכות חוזית לעו"ד פינצ'וק. כך, נטען כי הגם ששמו של עו"ד פינצ'וק מוזכר בהסכם אמנונים–צברי לא משתמעת ממנו כוונה להקנות לו זכות, כי עו"ד פינצ'וק לא ידע על הקניית הזכות הנטענת, וכי מכל מקום ההסכם שונה עם עריכת ההמחאה לעו"ד צברי ועם חלוקת סכום הסכם הפשרה בין אמנונים ומנהליה. עוד נטען כי אין זה ברור כיצד בית המשפט קמא קבע את שקבע ביחס לתוכנו של הסכם אמנונים–צברי מבלי שהסכם זה הוצג במסגרת ההליך. לעניין זה הודגש כי מאחר שבן יהודה נחקר על אודות הסכם אמנונים–צברי אין לקבל שהסכם זה הוסתר, וצוין כי פינצ'וק והבנק נמנעו מלהגיש בקשה מתאימה למתן צו לגילויו. שלישית, טוענים אמנונים ומנהליה כי הגם שסיכמו להעביר ליורשי עו"ד פינצ'וק סך של 300,000 ש"ח כמחווה של רצון טוב, הרי שלאחר שפינצ'וק דחתה את המחווה פג תוקפה, וצוין כי הסך הנ"ל כבר שולם לצורך הגנה משפטית בתביעת פינצ'וק ובהודעה לצד שלישי. רביעית, נטען כי אין לקשור בין הסכם שכר הטרחה לבין התביעה החדשה וסכום הסכם הפשרה, הן מהטעמים שהוצגו בעניין זה על ידי בית המשפט קמא, הן מאחר שפסק הדין משנת 2013 לא הסתמך על פסק הדין משנת 1996, והן בהתחשב בכך שאי ההצלחה של עו"ד פינצ'וק בטיפול בתיק אמנונים היא זו שגרמה לאמנונים ומנהליה לנהל הליכים משפטיים מורכבים וסבוכים במשך כ-12 שנים בשורה של ערכאות. בהקשר זה הודגש כי משנהפך פסק הדין משנת 1996 לחלוט נוצר מעשה בית דין כנגד עילות התביעה של אמנונים ומנהליה נגד הבנק, עליו נדרשו להתגבר באמצעות עורכי דין אחרים במסגרת התביעה החדשה. לבסוף נטען כי בהינתן הפער בין הסכום עליו הוגשה תביעת פינצ'וק לסכום שנפסק לזכותה, היה מקום לחייבה בהוצאות הולמות. טענות הבנק הבנק סומך ידיו על פסק דינו של בית המשפט קמא וסבור כי יש לדחות את הערעור שהגישה פינצ'וק. בעיקרו של דבר, שב הבנק על הטענות שהעלה במסגרת ההליך קמא, ומדגיש כי אין הוא חייב לפינצ'וק דבר, בהינתן שלא נפסק סכום כלשהו לטובת אמנונים ומנהליה בהליכים לגביהם נחתם הסכם ההמחאה לטובת עו"ד פינצ'וק, לנוכח כך שעו"ד פינצ'וק לא פנה לבנק בדרישה כלשהי ולו פעם אחת מאז פנייתו מיום 26.8.1996, ובשים לב לכך שמלוא סכום הסכם הפשרה (למעט הסכום המעוקל) הועבר על ידו לאמנונים ומנהליה עוד בטרם קיבל הסכם הפשרה תוקף של פסק דין. נוסף על כך, מדגיש הבנק את הטענות הבאות: ראשית, נטען כי בניגוד לטענות פינצ'וק, לא שילם הבנק לחברת שגיא כספים מכוח המחאות הזכות שנרשמו לטובתה, אלא הוא שילם את סכום הסכם הפשרה במלואו (למעט הסכום המעוקל) לחשבון נאמנות על שם עו"ד צברי, בהתאם להמחאה לעו"ד צברי. משכך, ומאחר שהסכם שכר הטרחה לא הומצא לבנק, ואף לא כל הסכם אחר, סבור הבנק כי כל טענותיה של פינצ'וק הן במישור היחסים שבינה לבין אמנונים ומנהליה בלבד. כן נטען כי אם אכן כדברי פינצ'וק קמה לבנק ידיעה קונסטרוקטיבית לגבי קיומה של ההמחאה לעו"ד פינצ'וק, הרי שגם לפינצ'וק קמה ידיעה קונסטרוקטיבית ביחס להמחאה לעו"ד צברי, ואילו היא לא פעלה לביטולה ולכן אין לה להלין אלא על עצמה. שנית, נטען כי אף אם קמה לפינצ'וק זכות כלשהי בסכום הסכם הפשרה ששילם הבנק לאמנונים ומנהליה, הרי שרשלנותה של פינצ'וק מגבשת אשם תורם שדי בו כדי לדחות את הערעור שהגישה נגד הבנק. לעניין זה מציין הבנק כי פינצ'וק נמנעה בין היתר מהפעולות הבאות: בדיקת הסכם שכר הטרחה עם עו"ד פינצ'וק והסדרת תשלום הכספים בגינו עם אמנונים ומנהליה; פנייה לבנק בקשר לזכויותיה מכוח ההמחאה לעו"ד פינצ'וק; פנייה לעו"ד צברי מאז עבר אליו הטיפול בתיק אמנונים, ואף לאחר שביום 4.8.2013 נודע לה כי הבנק צפוי לשלם כספים לעו"ד צברי במסגרת התביעה החדשה. בצד האמור, טוען הבנק כי ככל שיתקבל הערעור נגדו ובעקבות כך יחויב בתשלום לפינצ'וק, הרי שבהתאם להודעה לצד שלישי יהיה זכאי לשיפוי מלא מאמנונים ומנהליה. סיכומי תשובה מטעם הצדדים לטענת פינצ'וק, הערעור שהגישה אין עניינו בקביעות עובדה ומהימנות אלא נסוב הוא על קביעותיו של בית המשפט קמא ביחס לפרשנות ולתחולה של הסכם שכר הטרחה ושל הסכם ההמחאה. מתן משקל מלא ומכריע ללשון ההסכמים השנויים במחלוקת בענייננו, כפי שנדרש לשיטת פינצ'וק בנסיבות המקרה דנן, מבסס את טענותיה בערעור שהגישה. בהמשך לכך, נטען כי בניגוד לניסיון אמנונים ומנהליה למשוך את הדיון למישור פיצויי הציפייה וליחסי השליחות שהתקיימו בינם ובין עו"ד פינצ'וק, הסכסוך דנן מצוי בשדה החוזי שלגביו טענותיה של פינצ'וק נותרו ללא מענה הולם. בהתייחס לטענות הבנק, סבורה פינצ'וק כי על פי דיני המחאת חיובים חבות הבנק כלפי עו"ד פינצ'וק קמה ביום 26.8.1996, אז שלח עו"ד פינצ'וק לבנק הודעה בדבר הסכם ההמחאה. במצב דברים זה, טוענת פינצ'וק כי משבחר להעדיף את ההמחאה לעו"ד צברי על ההמחאה לעו"ד פינצ'וק שקדמה לה, אין לבנק להלין אלא על עצמו. כן נטען כי אין נפקות לכך שהבנק לא שילם בעצמו כספים לחברת שגיא, שכן הלכה למעשה חברת שגיא קיבלה לידיה כספים בהתאם להמחאה הראשונה שנרשמה לזכותה, אשר הייתה זהה בהוראותיה להמחאה לעו"ד פינצ'וק. פינצ'וק אף מוחה על הטענה לאשם תורם מצדה, בטענה שהבנק הוא זה שניסה באופן עקבי במשך שנים למנוע את ההתחשבנות הכספית בהתאם לפסק הדין משנת 1996. באשר לערעור שכנגד, טוענת פינצ'וק כי דינו להידחות על הסף מאחר שלנוכח היעדר הזיקה בין שני הערעורים היה על אמנונים ומנהליה להגיש ערעור עצמאי. כן נטען כי יש לדחות את הערעור שכנגד לגופו, שהרי אף לפי פסק דינו של בית המשפט קמא התגבשה בין הצדדים הסכמה ברורה לפיה עו"ד פינצ'וק יעניק לאמנונים ומנהליה שירותים משפטיים תוך ציפייה ששכר טרחתו ישולם לו בהמשך הדרך מתוך הכספים שיפסקו בעתיד לטובתם. בנסיבות אלו, נטען כי עו"ד פינצ'וק זכאי לשכר ראוי מכוח סעיף 46 לחוק החוזים הכללי או מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט, כפי שנטען עוד בתביעת פינצ'וק. בנוסף נטען כי בדין חייב בית המשפט קמא אף את בן יהודה ווינברג באופן אישי, בשים לב לכך שהם חתומים על הסכם שכר הטרחה, שהם היו צד להליכים בפני השופט פינקלמן ויוצגו בהם על ידי עו"ד פינצ'וק, ושהם זכו באופן אישי יחד עם אמנונים בסכום הסכם הפשרה. אמנונים ומנהליה סבורים כי בהינתן הזיקה העניינית שבין הערעורים יש לדחות את טענת פינצ'וק לדחיית הערעור שכנגד על הסף. כן נטען כי בניגוד לטענת פינצ'וק, עתירתה לשכר ראוי לא נטענה במפורש בכתב התביעה ובהתאם להלכה לפיה סעד זה יש להוכיח בראיות ובאמצעות חוות דעת מומחה, דינה להידחות במקרה דנן. בהתייחס לטענות הבנק, טוענים אמנונים ומנהליה כי מאחר שהבנק נמנע מהגשת ערעור שכנגד, אין לאפשר לו להחיות במסגרת סיכומיו את ההודעה לצד שלישי שנדחתה בפסק דינו של בית המשפט קמא. כן נטען כי מאחר שבית המשפט קמא לא קיים דיון לגופה של ההודעה לצד שלישי, הרי שיש לקיים דיון נפרד בעניין ככל שיתקבל הערעור נגד הבנק. מכל מקום, טוענים אמנונים ומנהליה כי ההודעה לצד שלישי לא הוכחה כדבעי, ודי בכך להביא לדחייתה. בנוסף הודגש כי הבנק לא הוכיח כי סכום הסכם הפשרה (למעט הסכום המעוקל) שולם על ידו מכוח ההמחאה לעו"ד צברי, ונטען כי למעשה הוחזקו הכספים בנאמנות אצל עו"ד צברי לפרק זמן מוגבל ותחום עד לאישור הסכם הפשרה על ידי בית משפט זה. אמנונים ומנהליה מוסיפים וטוענים כי אין יסוד לעמדת הבנק לפיה קבלת הערעור נגדו תביא להתעשרותם שלא כדין על חשבונו, שכן הבנק בחר להתעלם מההודעה שנמסרה לו על ההמחאה לעו"ד פינצ'וק. עוד צוין כי לו אמנונים ומנהליה היו מודעים לטענות פינצ'וק לא היו מסכימים להתפשר עם הבנק על סך של 12 מיליון ש"ח. הדיון בערעור ובערעור שכנגד בצד הערעור שהגישה פינצ'וק, הוגשה גם בקשה למתן סעד זמני בערעור. בהחלטה מיום 2.9.2018 (כב' השופט דוד מינץ) ניתן צו האוסר על הבנק "לעשות כל שימוש או דיספוזיציה בסך של 1,228,521 ש"ח [הוא "הסכום המעוקל" – ע' ג'] בתוספת פירותיו, סכום אשר עוקל זה מכבר בצו עיקול זמני במסגרת ההליך שהתנהל לפני בית המשפט המחוזי" (להלן: הצו הזמני בערעור). בהחלטות נוספות שניתנו על ידי אותו המותב נקבע כי העירבון שהפקידה פינצ'וק, בסף 50,000 ש"ח, להבטחת צו העיקול הזמני שניתן בהליך קמא, ישמש גם לצורך הצו הזמני בערעור, והובהר כי הצו הזמני בערעור יחול גם על חלקה של פינצ'וק מתוך הכספים אשר לגביהם נאסר כל שימוש או דיספוזיציה. בדיון שהתקיים ביום 21.5.2020, הצענו לצדדים הסדר פשרה, על פיו הסכום שישולם לפינצ'וק יוגדל בשיעור מסוים. הצדדים הודיעו בתום הדיון כי ברצונם לבוא בדברים על מנת לנסות ולהגיע להסכמות, וכי הם מסתפקים בטיעונים שהגישו בכתב היה והמחלוקת ביניהם תיוותר בעינה. כעבור כשבועיים, הודיעה פינצ'וק כי מתווה הפשרה שהוצע בדיון מקובל עליה, אך אמנונים ומנהליה הודיעו כי הם מתנגדים לו. בעיקרו של דבר, טענו אמנונים ומנהליה כי על רקע בקשת פירוק שהוגשה נגד אמנונים על ידי אחד מנושיה (פר"ק 62233-01-19. להלן: הליך הפירוק), אשר עוכבה עד להכרעה בערעורים דנן, כל הסכמה לפשרה בקשר לסכום המעוקל המופקד בבנק דורשת את אישור בית המשפט של פירוק ועלולה להתפרש כהסכמה להעדפת פינצ'וק על פני נושי אמנונים. בעקבות האמור, ביום 30.7.2020 התקיים דיון בתר-ערעור לפניי, בו נכחו גם הנושה שהגיש את בקשת הפירוק (מר עדוי עזרי. להלן: הנושה עזרי) וב"כ כונס הנכסים הרשמי, במטרה לנסות להביא את כלל הצדדים הנוגעים בדבר לפשרה אשר תסיים את המחלוקות שביניהם ואף תחסוך ניהולם של הליכים משפטיים נוספים. בתום הדיון ניתנה החלטה בה צוין כי בכפוף להסכמת הבנק (שנציגתו לא הצליחה ליצור קשר עם מרשיה במהלך הדיון) הצדדים הגיעו להסכמות אשר פורטו בפרוטוקול הדיון, ונקבע כי עליהם להגיש לבית המשפט הסכם פשרה מפורט בהתאם להסכמות אליהן הגיעו. בהמשך לכך, ולאחר שניתנו לצדדים מספר ארכות למיצוי ההידברות ביניהם, הודיע הנושה עזרי כי מתווה הפשרה שהוצע בדיון בתר-הערעור אינו מקובל עליו. למען תהא התמונה שלמה, יצוין כי בהודעה שהגישו אמנונים ומנהליה ביום 18.11.2020 צוין כי יום קודם לכן הוגשה על ידם לבית המשפט קמא תובענה הצהרתית (ה"פ 44103-11-20) כנגד הנושה עזרי לאכיפת ההסכמות אליהן הגיעו הצדדים בדיון בתר-הערעור. מעיון בנט המשפט עולה כי תובענה זו קבועה לדיון מקדמי ביום 26.5.2021. דיון והכרעה הכרעה בערעורים שלפנינו מחייבת התייחסות למספר סוגיות מרכזיות: מה טיבה של תביעת פינצ'וק: תביעה חוזית לשכר מוסכם או תביעה במסגרת דיני עשיית עושר ולא במשפט לשכר ראוי. בהנחה שהתביעה היא לשכר מוסכם, האם קמה לפינצ'וק הזכות לתבוע אותו על פי ההסדר החוזי שבין הצדדים. מהו היקף השכר המוסכם המגיע לעו"ד פינצ'וק. מה דינה ומשמעותה של המחאת הזכות שנעשתה לטובתו של עו"ד פינצ'וק. מהי אחריותם של בן יהודה ווינברג, מנהלי אמנונים, לתשלום שכר הטרחה המוסכם. נדון בשאלות אלה כסדר הצגתן. טיב תביעת פינצ'וק: שכר מוסכם או שכר ראוי כאשר בעל מקצוע, ועורך דין בכלל זה, מעניק שירות מקצועי לאחר עשויה לקום לו זכות לתשלום שכר בעבור עבודתו משני מקורות נורמטיביים שונים: דיני החוזים או דיני עשיית עושר ולא במשפט. במקרה החוזי, עסקינן בזכות לשכר מוסכם; במקרה המבוסס על דיני עשיית עושר ולא במשפט, ענייננו בזכות לשכר ראוי (ראו דניאל פרידמן ואלרן שפירא בר-אור דיני עשיית עושר ולא במשפט 242-235 (מהדורה שלישית, התשע"ה) (להלן: פרידמן ושפירא, עשיית עושר)). זכות לשכר מכוח חוזה קמה כאשר השירות ניתן על פי הסכם שנכרת בין בעל המקצוע לבין מקבל השירות, והסכם זה מסדיר, במפורש או מכללא, את זכותו של בעל המקצוע לקבל תשלום בעבור שירותיו. ויובהר, הסדרת נושא השכר בחוזה עשויה להיות מפורשת, על דרך של קביעת המנגנון על פיו ייקבע שכר נותן השירות, כגון תשלום בסכום גלובלי, על פי שעות העבודה, היקף העבודה וכיו"ב; אך היא עשויה להיעשות גם מכללא, כאשר מהחוזה משתמע כי הכוונה היא שלנותן השירות תשולם תמורה, מבלי שפורש מהו המנגנון על פיו יקבע השכר. במקרה זה, יש להשלים את אופן קביעת השכר החוזי באמצעות מנגנוני ההשלמה החוזיים הקבועים בחוק, כגון מנהג או הוראות השלמה דיספוזיטיביות (ראו, למשל, סעיפים 26 ו-46 לחוק החוזים הכללי). בין כך ובין כך, משהוסדרה הזכות לשכר בגין עבודה על בסיס חוזי, וכל עוד עומד החוזה בתוקפו, התביעה לשכר העבודה אמורה להיות מכוחו, ואין היא יכולה להיות מכוחם של דיני עשיית עושר ולא במשפט. זאת כחלק מהעיקרון לפיו כאשר מתן טובת ההנאה מוסדר בחוזה, אין תחולה לדיני עשיית עושר ולא במשפט, שכן במצב הדברים האמור לא ניתן לראות בטובת ההנאה ככזו שניתנה "שלא על פי זכות שבדין" (ראו סעיפים 1 ו-6 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979, וכן פרידמן ושפירא, עשיית עושר, עמ' 135 – 142. ליישום בהקשר בו עסקינן ראו, למשל, ע"א 606/85 ליכטנשטיין-לאור נ' חברת 66 קבלני תל אביב בע"מ, פסקה 6 (27.3.1988): "בשנת 1961 נערך הסכם שהסדיר את מערכת היחסים בין המנוח לחברה, וממילא אין, על כן, מקום לדון בשכר ראוי"). ליישום בהקשרים אחרים השוו ע"א 11/87 מדינת ישראל נ' חירם לנדאו, עבודות עפר כבישים ופיתוח בע"מ, פ"ד מג(4) 287, 292 (1989): ("התעשרות, שכל כולה היא על סמך החוזה וכחלק מן החיובים הנובעים מן החוזה עצמו, אינה יכולה להיות 'שלא כדין'"); ע"א 276/09 טאבא נ' מינהל מקרקעי ישראל, פסקה 20 (2.1.2011); ת"צ (מרכז) 22190-01-13 נדב נ' התאגיד המנהל של המאגר לביטוח רכב חובה ("הפול") בע"מ (5.4.2016) (ערעור שהוגש נמחק בהמלצת בית המשפט העליון. ראו ע"א 4475/16)). זכות לשכר מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט, דהיינו לשכר ראוי, עשויה לקום במצבים בהם נותן השירות אינו זכאי לשכר מוסכם. אפשרות אחת, היא שכלל לא התקיים הסדר חוזי בין הצדדים, כגון שהשירות ניתן לאדם שלא הזמינו או שהצדדים לא השכילו לגבש את התנאים הנדרשים על מנת לכרות הסכם (ראו פרידמן ושפירא, עשיית עושר, עמ' 242-238); אפשרות שניה, היא שבין הצדדים נכרת הסכם, ואולם הוא לא מסדיר את מתן טובת ההנאה בה עסקינן, למשל כאשר מדובר בעבודות נוספות שבוצעו על ידי נותן השירות, החורגות ממסגרת החוזה ומהסדריו (ראו פרידמן ושפירא, עשיית עושר, עמ' 142-138); אפשרות שלישית, היא שההסדר החוזי בדבר מתן השירות כשל, לדוגמה כאשר ההסכם בין הצדדים בוטל מחמת פגם ברצון או הפרה, ועל כן אין אפשרות לתבוע את השכר שהיה מוסכם תמורת השירות שניתן (ראו פרידמן ושפירא, עשיית עושר, עמ' 138, 238-236). בכל אחד מהמצבים הללו אין באפשרות נותן השירות לתבוע שכר מוסכם (בין אם בשל העדר הסכם; בין אם בשל חוסר הרלוונטיות של ההסכם לשירות בו מדובר; ובין אם מחמת כישלון ההסכם), ונפתחת עבורו האפשרות לתבוע שכר ראוי מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט. ויובהר, העובדה שלא ניתן לתבוע שכר מוסכם בשל שירות שניתן, אין פירושה שבהכרח קמה הזכות לקבל בגינו שכר ראוי. שאלת הזכות לשכר ראוי צריכה להיבחן בהתאם לדיני עשיית עושר ולא במשפט, היכולים להוביל במקרים מסוימים למסקנה כי למרות שניתן שירות בעל ערך, אין זכות לתשלום בגינו. כך, למשל, כשנותן השירות התכוון מלכתחילה לתת שירותים מסוימים בלא לקבל שכר בעבורם (ראו פסקי דינו של השופט (כתוארו אז) אהרן ברק בע"א 474/80 גרובר נ' תל-יוסף, פ"ד לה(4) 45, 58 (1981); ובע"א 4753/92 מנדלבליט נ' חברת מעונות שיקמונה (בפירוק) (29.6.1994), וכן פרידמן ושפירא, עשיית עושר עמ' 101-100) או כשמדובר בשירות שניתן ללא הזמנה מצד מקבל השירות, ואשר אינו נופל לגדר החריגים המכירים בזכות לתשלום בגין טובת הנאה כפויה (ראו פרידמן ושפירא, עשיית עושר, עמ' 100-99, 1041-1035, וראו גם דעת הרוב בע"א 430/79 בנישתי נ' ששון, פ"ד לה(2) 400 (1981). לגישה המבקשת להרחיב את קשת המצבים בהם ניתן לתבוע השבה בגין טובת הנאה כפויה ראו אריאל פורת "בעד הרחבתה של חובת ההשבה" עיוני משפט לא 521 (2009)). ודוק, לעיתים קו הגבול שבין שכר הסכמי, מכוח הסכם מכללא, לבין שכר ראוי, מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט, הוא דק למדי. כך, לדוגמה, כאשר סוכם על ביצוע עבודה, מבלי שסוכם התשלום בגינה, הרי שניתן לומר כי בין הצדדים נכרת הסכם הטעון השלמה בסוגיית השכר או שלא נכרת הסכם בשל העדר מסוימות בשאלת השכר. החלופה הראשונה משמעה שעסקינן בשכר הסכמי; החלופה השנייה משמעה שאנו דנים בשכר ראוי (השוו ע"א 499/89 רמת אביבים בע"מ נ' מירון, בן-ציון ופריבס, עורכי-דין, שותפות רשומה, פ"ד מו(4) 586, 594-593 (1992); ראו גם: דניאל פרידמן "שכר-טרחה ראוי לעורך-דין" המשפט ב 105, 108-107 (התשנ"ה)). אכן, קו הגבול בעולם המעשה עלול להיות מעורפל; אך מבחינה משפטית עיונית ההבחנה צריכה להיות ברורה. במקרה בו עסקינן, אין חולק כי זכותו של עו"ד פינצ'וק לשכר בעבור השירותים המשפטיים שהעניק לאמנונים הוסדרה בחוזה – הסכם שכר הטרחה. חוזה זה קבע הוראות מפורשות בעניין השכר ההסכמי לו זכאי עו"ד פינצ'וק: שכר זה ישולם על ידי אמנונים והינו תלוי תוצאות, כאשר ללא תוצאות לא יקבל עו"ד פינצ'וק תשלום בעבור שירותיו; השכר ייגזר מתוצאות ההליכים המשפטיים, ויעמוד על האחוזים הקבועים בסעיף 3 להסכם שכר הטרחה מהסכומים המוגדרים בסעיף 2 של הסכם שכר הטרחה; עו"ד פינצ'וק זכאי לקבל את שכרו על דרך של המחאת זכות אמנונים לתקבולים מהבנק. במצב דברים זה, ועל פי ההבחנה שהוצגה לעיל בין שכר הסכמי לבין שכר ראוי – כל עוד הסכם שכר הטרחה עומד בתוקפו, על עו"ד פינצ'וק לתבוע את שכרו מכוחו, ולא עומדת לו האפשרות להגיש תביעה לשכר ראוי. ואכן, תביעת פינצ'וק לקבלת שכר טרחתו של עו"ד פינצ'וק, ביחס לשירותים שנתן במסגרת ההליכים המשפטיים שניהל בשם אמנונים כנגד הבנק, הינה תביעה לשכר הסכמי, המתבססת על הסכם שכר הטרחה, שלשיטתה של פינצ'וק מעולם לא בוטל על ידי מי מהצדדים. אמנונים ומנהליה, וכן הבנק, דוחים אמנם את תביעת פינצ'וק, ואולם זאת לא מהטעם שהסכם שכר הטרחה בוטל, אלא מאחר שלשיטתם לא קמה לעו"ד פינצ'וק הזכות לתשלום מכוחו. הווה אומר: הצדדים להליך דנן חלוקים בעיקרו של דבר בשאלת זכאותו של עו"ד פינצ'וק לשכר הסכמי מכוח הסכם שכר הטרחה, ואילו טענותיהם לעניין זכאותו לשכר ראוי הועלו אך במסגרת הערעורים דנן בעקבות פסק דינו של בית המשפט קמא. כפי שארחיב בהמשך, לשיטתי עו"ד פינצ'וק זכאי לשכר הסכמי מכוח הסכם שכר הטרחה. אם אכן כך, ובשים לב לעקרונות שפורטו לעיל, הרי שעל פי הדין המהותי לא קמה לעו"ד פינצ'וק זכות לשכר ראוי. ויובהר, אם הייתי סבור שהחוזה בין הצדדים כשל, ואינו יכול לשמש בסיס לתביעת השכר המוסכם, הרי שהייתה נפתחת הדרך בפני פינצ'וק לתבוע שכר ראוי בגין טובת ההנאה שהפיקה אמנונים ומנהליה מעבודתו של עו"ד פינצ'וק (השוו ע"א 136/92 ביניש-עדיאל נ' דניה סיבוס חברה לבנין, פ"ד מז(5) 114 (1993); ע"א 8934/17 אלי זהר – נאמן המכון לרפורמות מבניות בע"מ נ' החברה הכלכלית לראש העין בע"מ (17.3.2019)). זאת ועוד, את השכר הראוי בגין העבודה שביצע עו"ד פינצ'וק היה מקום לפסוק במקרה דנן בשים לב להסכמות שהושגו בין הצדדים, בשינויים המחויבים שיובהרו להלן, שכן בנסיבות בהן עסקינן הן משקפות חלוקת סיכונים שלא נס לחה (השוו פרידמן ושפירא, עשיית עושר, עמ' 242: "נוכח אופיה של הקטגוריה הנוכחית, ראוי להתחשב בהסכמות, ולו חלקיות, שהושגו בין הצדדים ביחס לגובה התשלום"). לפיכך, יתכן מאד שהיינו מוצאים את דרכנו לאותה תוצאה מבחינה מעשית גם בנתיב זה. זכות פינצ'וק לשכר המוסכם על מנת לזכות בשכר מוסכם יש להוכיח כי התקיימו התנאים החוזיים המקימים את הזכאות לו על פי החוזה. הטענה המרכזית של אמנונים ומנהליה היא שלפי הסכם שכר הטרחה, ובפרט סעיף 2 שלו, היה עו"ד פינצ'וק זכאי לשכר רק אם במסגרת ההליכים הנזכרים בגדרו היה נפסק לזכותה של אמנונים או משולם לה סכום כסף כלשהו. על כן, לשיטתם, משאין מחלוקת כי פסק הדין משנת 1996 לא הבשיל לאמנונים זכות כספית, ובהינתן שהערעורים ההדדיים על פסק הדין ובקשת ההבהרה משנת 1999 נדחו כולם, הרי שתנאי זה לא התקיים, ולפיכך דין תביעת פינצ'וק לשכר מוסכם להידחות. אלא שקריאה זו של הסכם שכר הטרחה, אליה הצטרף בית המשפט קמא, מצמצמת יתר על המידה את האמור בו. תחילה יאמר כי בעוד שהסכם שכר הטרחה (אשר נערך בשנת 1991), מתייחס במפורש לתביעת הבנק שהוגשה קודם לכריתתו (בשנת 1989), הרי שבמועד החתימה על הסכם שכר הטרחה טרם הוגשה "תביעה נגדית" כלשהי (הסכם שכר הטרחה נועד לסכם את התנאים להגשת תביעה שכזו באמצעות עו"ד פינצ'וק). ממילא, הסכם שכר הטרחה מותיר פתח רחב באשר לתחולתו על ההליכים אותם ייזמו אמנונים ומנהליה נגד הבנק. כך, צוין בהסכם זה כי בעקבות החלטת בית המשפט בבקשה לרשות להתגונן "מעונינים אמנונים ומנהליה להגיש נגד הבנק תביעה נגדית, בין במסגרת תביעת הבנק, ובין במסגרת אחרת (כגון תביעה נפרדת וכדומה), הכל כפי שפינצ'וק יחליט בדבר לפי שיקול דעתו המקצועי (להלן 'התביעה הנגדית')". כמו כן, וכאן העיקר, ההסכם מבהיר במפורש כי שכר טרחתו של עו"ד פינצ'וק בגין עבודתו ישולם לא רק מתוך הסכומים שישולמו לאמנונים או למנהליה ב"תביעה הנגדית", אלא גם "מכל סכום אשר בחישוב שייעשה בעקבות פסק הדין שינתן בתביעת הבנק, יגיע – אם יגיע – מהבנק לאמנונים, או ישולם לה עפ"י הסדר פשרה" (סעיף 2(ב) להסכם שכר הטרחה). יתר על כן, המשך ההסכם אינו קובע מסמרות בשאלת מועד ההגעה לפשרה בין הצדדים ומסתפק באפשרות שזו "תושג לאחר מתן פסק דין בתביעת הבנק ובתביעה הנגדית ע"י בית המשפט המחוזי" (סעיף 3(ג) להסכם שכר הטרחה). והנה, הלכה למעשה, בפסק הדין משנת 1996 נקבעו אמות מידה לחישוב ההתחשבנות ההדדית בין הבנק לבין אמנונים ומנהליה, ובסופו של דבר (לאחר התדיינות נוספת בין הצדדים), הושג ביחס ליישומן הסדר פשרה מכוחו קמה לאמנונים ומנהליה זכות לתשלום סך של 12 מיליון ש"ח. נראה איפוא, כי התנאי האמור לתשלום השכר המוסכם התקיים. מסקנה זו מקבלת משנה תוקף לנוכח התנהלות הצדדים לאחר שניתן פסק הדין משנת 1996. כך, עת חתמו הצדדים ביום 26.8.1996 על הסכם ההמחאה כבר היה ברור כי תביעת הבנק והתביעות הנגדיות מטעם אמנונים ומנהליה לא הצמיחו לאחרונים, בשלב הנוכחי, זכות כספית כלשהי (פסק הדין המחוזי הדוחה תביעות אלה ניתן ב- 4.8.1996). אלא שלמרות זאת התקשרו הצדדים בהסכם נוסף, במסגרתו המחו אמנונים ומנהליה לעו"ד פינצ'וק את זכותו מכוח הסכם שכר הטרחה, ונקטו בעניין זה בלשון רחבה לפיה המחאת הזכות חלה על "הסכום שהוא זכאי לו עפ"י ההסכם הנ"ל [הסכם שכר הטרחה – ע' ג'] ופסק הדין הנ"ל [פסק הדין משנת 1996 – ע' ג'], וכן כל סכום נוסף או אחר שהוא יהיה זכאי לו עפ"י פסק הדין שיינתן לזכותה של אמנונים – אם ינתן לזכותה – בערעור שהיא מבקשת להגיש כאמור". בהינתן שפסק הדין משנת 1996 לא פסק לאמנונים ומנהליה זכות כספית כלשהי, אינני רואה דרך אחרת לפרש את הרישא של הציטוט הנ"ל מתוך הסכם ההמחאה אלא באופן המלמד על כך שהצדדים הביאו בחשבון את האפשרות ששכר טרחתו של עו"ד פינצ'וק ייגזר מהתחשבנות שתיעשה על יסוד פסק הדין משנת 1996, ובכלל זה סכום שישולם בהסדר פשרה. אלמלא כן, היו מסתפקים הצדדים בסיפא של הציטוט הנ"ל ומסכימים על המחאת זכות שתחול על פירות הערעור בלבד. הנה כי כן, העובדה שהתביעות הנגדיות שהגישו אמנונים ומנהליה נדחו אינה מהווה סוף פסוק בענייננו. ההסכמים שנכרתו בין אמנונים ומנהליה לבין עו"ד פינצ'וק, והתנהלות הצדדים במשך מספר שנים, מוליכים למסקנה כי אין בסיס לצמצם את זכותו של עו"ד פינצ'וק מכוח הסכם שכר הטרחה רק לאשר נפסק באופן ישיר ומיידי במסגרת תביעת הבנק, התביעה הנגדית הראשונה או התביעה הנגדית השנייה. ובמילים אחרות, עו"ד פינצ'וק אמנם לא הכניס את אמנונים ומנהליה לתוככי הארץ המובטחת, אך משנכנסו לבסוף לתחומה הרי שלנוכח המערכת ההסכמית בין הצדדים זכאי הוא לשכר מכוח הסכם שכר הטרחה על שהעמידם בסמוך לגבולותיה. כנגד מסקנה זו מעלים אמנונים ומנהליה, וכן הבנק, שתי טענות עיקריות: ראשית, כי הזכות לתשלום קמה לאמנונים בעקבות פועלו של עו"ד צברי, ולא בעקבות עבודתו של עו"ד פינצ'וק. ואולם טענה זו אינה מתארת בצורה מלאה את שהתרחש. אכן יוזמתו ומיומנותו של עו"ד צברי היו חיוניות לכך שיושג לבסוף הסכם הפשרה עם הבנק. ואולם הסכם זה הושג אף בעקבות פסק הדין משנת 1996, ואמות המידה שנקבעו בו להתחשבנות שבין הצדדים. מכאן, שהגם שעבודתו של עו"ד פינצ'וק לא הייתה תנאי מספיק לקבלת הכספים, היא הייתה תנאי הכרחי לכך, ממש כמו עבודתו של עו"ד צברי. לפיכך לא ניתן לשלול את זכותו של עו"ד פינצ'וק לשכר מוסכם רק מהטעם שהתוצאה הסופית חייבה מעורבותו של עורך דין נוסף. שנית, כי הזכות לשכר המוסכם נזנחה על ידי עו"ד פינצ'וק, בין אם בכך שעד ליום מותו לא השלים את הטיפול בתביעה נגד הבנק, ונראה כי התייאש ממנה; בין אם בכך שתיק אמנונים הוחזר אחר כבוד לאמנונים ומנהליה בשנת 2003 על ידי עו"ד מיכלביץ, שותפו של עו"ד פינצ'וק. אלא שלא ניתן לראות באירועים הללו משום נטישת הזכות לשכר מוסכם בגין שירותיו של עו"ד פינצ'וק. העובדה שבמשך השנתיים ורבע שחלפו מאז מתן ההחלטה בבקשת ההבהרה משנת 1999 ועד לפטירתו של עו"ד פינצ'וק לא טופל תיק אמנונים על ידו, אינה מלמדת על כך שוויתר על זכותו לשכר המוסכם. לכל היותר, היה הדבר יכול לשמש הצדקה לאמנונים לבטל את ההתקשרות עם עו"ד פינצ'וק מחמת העובדה שלא פעל במיומנות הנדרשת ממנו כעורך דין. ואולם, לפי החומר המצוי בתיק, אמנונים ומנהליה מעולם לא ביטלו את ההתקשרות עם עו"ד פינצ'וק במהלך ימי חייו. אף העברת תיק אמנונים על ידי עו"ד מיכלביץ לאמנונים ומנהליה אינה יכולה ללמד על ויתור מצד עו"ד פינצ'וק על זכותו לשכר מוסכם, מאחר שזכות זו לא הייתה בידיו של עו"ד מיכלביץ (אלא בידי עו"ד פינצ'וק), וממילא לא היה יכול לוותר על זכות שלא הייתה שייכת לו. הפרשנות הסבירה יותר של יחסי הצדדים היא שהסכם העסקתו של עו"ד פינצ'וק על ידי אמנונים ומנהליה הגיע לידי סיום עם פטירתו, ואולם בכך אין כדי ללמד על ויתור על זכותו לקבל שכר טרחה בגין הייצוג שהעניק לאמנונים במהלך חייו. הערה: בשולי הדברים התייחסו הצדדים גם למעורבותו של עו"ד מיכלביץ בתיק אמנונים, והאפשרות שנטל אליו את הטיפול בו לאחר פטירתו של עו"ד פינצ'וק. ואולם, סוגיה זו איננה נראית רלוונטית להכרעה בתיק שלפנינו. הסכם שכר הטרחה הוא הסכם בין עו"ד פינצ'וק לבין אמנונים, ותביעת פינצ'וק היא לשכר לו זכאי עו"ד פינצ'וק מכוח אותו הסכם בגין השירותים שהוא העניק לאמנונים ומנהליה. להשלמת התמונה אוסיף כי ניתן לסבור, שבנסיבות בהן מדובר, הסכם שכר הטרחה נכשל, גם אם לא בוטל, וזאת מאחר שפטירתו של עו"ד פינצ'וק מהווה אירוע מסכל, המונע את האפשרות להמשך ביצועו, ואף שולל את האפשרות של פינצ'וק לאכוף את החוזה ולזכות בשכר המוסכם (וראו סעיף 18 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970 (להלן: חוק התרופות); דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים כרך ג' 418-416 (2003) (להלן: פרידמן וכהן, חוזים ג')). על פי ניתוח חלופי זה, אין עו"ד פינצ'וק זכאי אומנם לשכר המוסכם, ואולם הוא זכאי לשכר ראוי המשקף את טובת ההנאה שנתן לאמנונים ומנהליה (וראו סעיף 18(ב) לחוק התרופות, המקנה לבית המשפט סמכות להורות על השבה הדדית של מה שהתקבל על פי החוזה שסוכל). בקביעת גובהה של טובת הנאה זו יש להתחשב במקרה דנן, כפי שצוין לעיל, במנגנון התמורה החוזית (השוו פרידמן ושפירא, עשיית עושר, עמ' 924-919). לפיכך, דומה שהתוצאה הכספית שתוצג להלן יפה גם תחת ניתוח חלופי זה. המסקנה המתבקשת מהדיון לעיל היא שלעו"ד פינצ'וק הייתה נתונה על פי הסכם שכר הטרחה זכות לתשלום שכר מוסכם בגין השירותים שנתן לאמנונים ומנהליה במהלך חייו, וכי זכות זו הבשילה לכדי זכות כספית כלפי אמנונים כאשר נחתם הסכם הפשרה עם הבנק. היקף הזכות לשכר מוסכם מהו השכר המוסכם לו זכאי עו"ד פינצ'וק בעקבות הסכם הפשרה, שהקנה כזכור לאמנונים ומנהליה סכום של 12 מיליון ש"ח? עניין זה מוסדר בסעיף 3(ג) להסכם שכר הטרחה, הקובע כי אם הפשרה תושג רק לאחר מתן פסק דין בתביעת הבנק ובתביעה הנגדית בבית המשפט המחוזי (כפי שאכן אירע), יהיה שכרו של עו"ד פינצ'וק 30% מסכום הפשרה בתוספת מע"מ. מכאן, שלכאורה, זכאית פינצ'וק לתבוע 3.6 מיליון ש"ח בתוספת מע"מ בעקבות הסכם הפשרה, שהושג עם הבנק בשנת 2013. לא בכדי ציינתי "לכאורה", שכן מתעוררת השאלה האם את החישוב האמור יש לערוך ביחס למכלול סכום הסכם הפשרה (12 מיליון ש"ח), או שמא יש לנכות ממנו הוצאות שהיו לאמנונים ומנהליה על מנת להשיגו. הוצאות אלה נחלקות לשניים: ראשית, שכר הטרחה ששולם לחברת שגיא בגין סיועה בחוות דעת כלכליות (1.045 מיליון ש"ח (קרן) בהתאם לשני הסכמי ההמחאה שנרשמו לזכותה); שנית, שכר הטרחה ששולם לעו"ד צברי, העומד על פי הנמסר לנו על 17.5% מסכום הסכם הפשרה בתוספת מע"מ. להלן נבחן את השאלה אם יש לנכות כל אחת מההוצאות הללו משכר טרחתו המוסכם של עו"ד פינצ'וק. שכר הטרחה ששולם לחברת שגיא – הסכם שכר הטרחה מזכה את עו"ד פינצ'וק בשכר מוסכם העומד, כאמור, על 30% מהסכום אשר ישולם על פי הסדר פשרה. על פי לשונו, הסכם שכר הטרחה איננו מתייחס להוצאות שיהיו לאמנונים לצורך הגעה להסדר הפשרה, ומכאן שהסכמת הצדדים לא התייחסה לרווח שיצמח לאמנונים מהסדר פשרה, אלא לתקבולים שישולמו לאמנונים ומנהליה מכוחו. תמיכה במסקנה זו מתקבלת גם מעיון בהמחאה הראשונה לחברת שגיא (מיום 12.9.1996), המבהירה כי המחאת הזכות לטובת חברת שגיא בגובה שכרה (125,000 ש"ח באותה עת), היא "לאחר תשלום הסכומים לעו"ד פינצ'וק שהם נושא הסכם ההמחאה עמו מיום 26.8.1996". מכאן שאין מקום לנכות משכר הטרחה המוסכם את שכר הטרחה ששולם לחברת שגיא בגין שירותיה, וכך גם לגבי הוצאות נוספות שהיו לאמנונים בדרך להסכם הפשרה. שכר הטרחה ששולם לעו"ד צברי – מצב הדברים שונה ביחס להוצאות שהוציאו אמנונים ומנהליה ביחס לשכר טרחתו של עו"ד צברי. הטעם לכך מבחינה אינטואיטיבית פשוט: הנחת הצדדים, עת כרתו את הסכם שכר הטרחה, היא שעו"ד פינצ'וק הוא שייתן את מכלול השירותים המשפטיים הדרושים לצורך השגת סכום הסכם הפשרה, וממילא לא יידרש תשלום לעורכי דין אחרים (וזאת בשונה מתשלום ליועצים כלכליים, כדוגמת חברת שגיא, אשר היה ברור לצדדים כי אמנונים תידרש לשאת בו במלואו, בנוסף לשכר טרחתו של עו"ד פינצ'וק). ואולם, הלכה למעשה, לא השלים עו"ד פינצ'וק את הטיפול המשפטי בתיק אמנונים, ולפיכך נדרשו אמנונים ומנהליה לשכור עורכי דין חדשים, ולשאת בתשלום שכר טרחתם. במצב דברים זה, הרי שגם אם הסכם שכר הטרחה ממשיך להסדיר את יחסי הצדדים, אך מתבקש כי ההוצאה הנוספת האמורה, שהסכם שכר הטרחה לא צפה אותה ולא התייחס אליה, ואשר אין מחלוקת כי הייתה חיונית וסבירה בנסיבות העניין, תנוכה מתוך שכר הטרחה המוסכם שהובטח לעו"ד פינצ'וק. מהי הקונסטרוקציה המשפטית המאפשרת לנכות את שכר טרחתו של עו"ד צברי מתוך שכר הטרחה המוסכם שהובטח לעו"ד פינצ'וק? סבורני כי ניתן לעשות כן על בסיס מספר דוקטרינות: אפשרות אחת, היא לראות בשכר טרחתו של עו"ד צברי כנזק שנגרם לאמנונים בעקבות כך שעו"ד פינצ'וק לא השלים את ביצוע התחייבותו להעניק את שירותיו המשפטיים עד לסיומה של ההתדיינות מול הבנק, ולקזז נזק זה מהשכר החוזי שהובטח לעו"ד פינצ'וק (דהיינו שילוב של סעיפים 10 ו-20 לחוק התרופות); אפשרות שניה, היא לראות בשכירת עו"ד צברי הוצאה סבירה למניעת הנזק שנגרם לאמנונים בעקבות אי יכולתו של עו"ד פינצ'וק להשלים את הטיפול בתיק אמנונים, ומתן אפשרות לקזזו מהשכר החוזי המוסכם לפי סעיף 14(ב) לחוק התרופות; אפשרות שלישית, היא לראות בקיזוז האמור תנאי נדרש על פי סעיף 4 לחוק התרופות, בו ראוי להתנות את אכיפת זכותו של עו"ד פינצ'וק לתשלום השכר החוזי (תביעה לשכר הסכמי היא תביעה לאכיפת חיוב כספי. להרחבה ביחס לתביעה שכזו, ראו נילי כהן "זכות ותרופה באכיפת חיוב כספי – מחוק התרופות לטיוטת הקודקס האזרחי" הפרקליט מח 355 (2006)); אפשרות רביעית, היא לראות בקיזוז האמור משום סעד של ניכוי מהמחיר בו רשאית אמנונים לעשות שימוש מכוח סעיף 4(א)(2) לחוק חוזה קבלנות, התשל"ד-1974. המשותף לכל האפשרויות הללו, ולקונסטרוקציות נוספות שיתכן כי ניתן להציע, היא שיש בהן כדי להביא להתאמת המחיר החוזי המוסכם לערך השירותים שניתנו בפועל על ידי עו"ד פינצ'וק, וזאת תוך שמירת חלוקת הסיכונים החוזית, בהינתן שהסכם שכר הטרחה מוסיף להסדיר את יחסי הצדדים (השוו איל זמיר "תרופות בשל הפרת חוזה: פיצויי ציפייה, פיצויי הסתמכות, השבת התעשרות ושחזור השקילות החוזית" משפטים לד 91, 176-143 (התשס"ד)). הערה: גם על פי הניתוח החלופי, הרואה בפטירת עו"ד פינצ'וק אירוע מסכל (ראו פסקה 52 לעיל), ניתן להגיע לתוצאה זו באמצעות ראיית ההפרש בין השכר החוזי המוסכם להוצאות שהוצאו על שכירת שירותיו של עו"ד צברי כטובת ההנאה שצמחה לאמנונים ומנהליה מהשירותים שניתנו על ידי עו"ד פינצ'וק (השוו פרידמן ושפירא, עשיית עושר, עמ' 899-898, 921-919). סיכומו של דבר – פינצ'וק זכאית לשכר המוסכם בגין השירותים המשפטיים שהעניק עו"ד פינצ'וק לאמנונים ומנהליה בקשר להליכים שהתנהלו ביניהם לבין הבנק. השכר המוסכם הוא בגובה 30% מסכום הסכם הפשרה בתוספת מע"מ, בניכוי שכר טרחתו של עו"ד צברי, אשר החליף את עו"ד פינצ'וק לאחר פטירתו, והשלים בכך את עבודתו. מאחר ששכר טרחתו של עו"ד צברי עומד על 17.5% מסכום הסכם הפשרה בתוספת מע"מ, ובהינתן שלא שמענו טענה מפי פינצ'וק בדבר סבירותו, הרי שהסכום לו זכאית פינצ'וק (שכר הטרחה המוסכם בניכוי שכר טרחתו של עו"ד צברי) הוא בשיעור 12.5% מסכום הסכם הפשרה בתוספת מע"מ, דהיינו 1.5 מיליון ש"ח בתוספת מע"מ. תוקפה ומשמעותה של ההמחאה לעו"ד פינצ'וק בהסכם שכר הטרחה לא הסתפקו הצדדים בקביעת שכר הטרחה המוסכם לו יהיה עו"ד פינצ'וק זכאי בגין שירותיו, אלא קבעו גם כי יהיה רשאי לדרוש כי אמנונים תמחה לו את סכומי שכר הטרחה המוסכם ותחתום על כתב המחאה שינוסח על ידו לצורך כך. ואכן, כ-5 שנים לאחר החתימה על הסכם שכר הטרחה, חתמו אמנונים ומנהליה על הסכם המחאה בו הם ממחים לטובת עו"ד פינצ'וק, בין השאר, "30% מסכום ההחזר שיגיע לה מהבנק עפ"י פסק הדין הסופי בתביעת הבנק". לא זו אף זו, הודעה בדבר ההמחאה נרשמה כשעבוד שעשתה אמנונים במרשם החברות, ונמסרה עליה הודעה לבנק. השאלה בה עלינו לדון בשלב זה היא מה משמעותה של המחאת הזכות האמורה. האם ההמחאה לעו"ד פינצ'וק היא בעלת נפקות משפטית? סעיף 1(א) לחוק המחאת חיובים, התשכ"ט-1969, קובע כי "זכותו של נושה, לרבות זכות מותנית או עתידה לבוא, ניתנת להמחאה ללא הסכמת החייב, זולת אם נשללה או הוגבלה עבירותה לפי דין, לפי מהות הזכות או לפי הסכם בין החייב לבין הנושה". קיימת מחלוקת בשאלה מה המשמעות של המונח "זכות עתידה לבוא" אליו מתייחס הסעיף, והאם היא כוללת בחובה גם זכות שטרם באה לעולם, ואשר היווצרותה אינה וודאית (השוו לעמדות שהובעו בע"א 36/11 חברת דואר ישראל בע"מ נ' חפציבה שיכון ופיתוח בע"מ (3.9.2015) על ידי הנשיאה מרים נאור מזה (פסקאות 44-43 לחוות דעתה), והשופט יצחק עמית מזה. כן ראו שלום לרנר המחאת חיובים 198-181 (2002) (להלן: לרנר, המחאת חיובים); מיגל דויטש דיני המחאת חיובים 111-92 (2018) (להלן: דויטש, המחאת חיובים). לעמדתי המרחיבה בשאלה זו ראו נינה זלצמן ועופר גרוסקופף מישכון זכויות 204-200 (2005)). ואולם, דומני כי לא יכול להיות ספק כי הזכות שקמה לאמנונים מכוח ההתחשבנות בינה לבין הבנק היא זכות בת המחאה לפי סעיף 1(א) לחוק המחאת חיובים, שכן במועד החתימה על הסכם ההמחאה (26.8.1996) הזכות בה מדובר כבר באה לעולם (ודוק, הזכות מכוח הסכם הפשרה היא תחליף הזכות מכוח ההתחשבנות, ולפיכך ככל שהומחתה הזכות מכוח ההתחשבנות, הרי שהזכות מכוח הסכם הפשרה שייכת אף היא לנמחה. השוו לרנר, המחאת חיובים, עמ' 345). אשר על כן, בשים לב לכך שבהסכם ההמחאה נאמר כי אמנונים ממחה לעו"ד פינצ'וק "30% מסכום ההחזר שיגיע לה מהבנק עפ"י פסק הדין הסופי בתביעת הבנק", נראה כי ההמחאה תקפה, ומשמעותה ש-30% מסכום הסכם הפשרה שייכים לפינצ'וק. מהן ההשלכות של קביעה זו בעולם המעשה? עניין זה יש לבחון בשלושה מישורים שונים: ראשית, מאחר שחלק מסכום הסכם הפשרה (הסכום המעוקל) טרם שולם, ומוחזק בידי הבנק, מתעוררת השאלה האם יכולה פינצ'וק לטעון לבעלות בזכות לכספים אלה מכוח ההמחאה לעו"ד פינצ'וק; שנית, מאחר שיתרת סכום הסכם הפשרה (בניכוי התשלום לעו"ד צברי ולחברת שגיא) הועברה לידי אמנונים ומנהליה, מתעוררת השאלה האם באפשרות פינצ'וק לתבוע את השבתם מידיהם מכוח ההמחאה לעו"ד פינצ'וק; שלישית, מאחר שהבנק לא פעל עד כה לפי ההמחאה לעו"ד פינצ'וק, וזאת למרות שנמסרה לו הודעה עליה, יש לבחון את אחריותו בגין כך כלפי פינצ'וק. להלן אתייחס לכל אחד מהמישורים הללו כסדר הצגתם. הבעלות בזכות ליתרת סכום הסכם הפשרה המוחזקת בידי הבנק (הסכום המעוקל) – בהינתן שהזכות ל-30% מסכום הסכם הפשרה הועברה לעו"ד פינצ'וק, ואולם בפועל שולמו יותר מ-70% מסכום הסכם הפשרה לאמנונים ומנהליה, הרי שהתוצאה המתבקשת היא שכל היתרה שנותרה בידי הבנק, דהיינו הסכום המעוקל, מצויה בבעלותו של עו"ד פינצ'וק, וכי הוא, ולא אמנונים ומנהליה, זכאי לגבות אותה מהבנק. הזכות לתבוע השבה מאמנונים ומנהליה – סעיף 2 להסכם ההמחאה מבהיר כי "היא סופית מוחלטת ובלתי חוזרת, ומעת החתימה על כתב זה, יהיה פינצ'וק לבדו הזכאי לגבות מהבנק את הסכומים נשוא ההמחאה ולקבלם ממנו, ולאמנונים ומנהליה לא תהייה בגינם כל טענה או תביעה". למרות זאת משכו אמנונים ומנהליה מהבנק קרוב ל-90% מסכום הסכם הפשרה. לכאורה מחייב הדבר כי אמנונים ומנהליה יידרשו להשיב לעו"ד פינצ'וק קרוב ל-20% מסכום הסכם הפשרה שהיה שייך לו, מכוח הסכם הפשרה. ואולם מאחר ש-17.5% מסכום הסכם הפשרה הועבר לעו"ד צברי, כפי שממילא נדרש היה לעשות, הרי שההשבה הנדרשת בפועל מאמנונים ומנהליה היא בהיקף של כ-2.5% בלבד (וזאת בתוספת רכיב המע"מ, אותו יש להעביר כנגד קבלות שיאפשרו לאמנונים להזדכות בגינן). מבחינה כספית משמעות הדבר היא שעל אמנונים ומנהליה להשיב לפינצ'וק סכום של 271,479 ש"ח (וכן את רכיב המע"מ על כלל ה-1.5 מיליון ש"ח, כנגד קבלות). הזכות לתבוע את הבנק בגין אי כיבוד ההמחאה לעו"ד פינצ'וק – לבנק נמסרה הודעה בדבר ההמחאה לעו"ד פינצ'וק, ואולם הוא התכחש לה ונמנע מלפעול על פיה. בכך חשף עצמו הבנק לאפשרות שההגנה המוקנית לחייב במקרה של פירעון לממחה מכוח סעיף 2(ב) לחוק המחאת חיובים לא תחול לגביו, וזאת מאחר שפירעון זה בוצע לאחר שהוצגה לבנק המחאה בכתב מאת הממחה (למשמעות ההודעה לחייב על ההמחאה ראו לרנר, המחאת חיובים, עמ' 162-143; דויטש, המחאת חיובים, עמ' 281-280). אפס, אין צורך שנעמיק בסוגיה, שכן גם אם קיימת חבות לבנק בעניין זה, הרי שבנסיבות המקרה היא מוגבלת לפער בין הסכום המגיע לפינצ'וק (1.5 מיליון ש"ח) לסכום המעוקל (1,228,521 ש"ח), קרי 271,479 ₪ (להלן: הסכום העודף), ואינה מצטברת למלוא חבות אמנונים ומנהליה (דהיינו, פינצ'וק יכולה להיפרע רק פעם אחת את הסכום העודף). במילים אחרות, גם אם תוכר חבות הבנק הרי שלפנינו מצב של ריבוי חייבים, כאשר ביחסים הפנימיים שבין הבנק, אשר שילם לגורם הלא נכון, לבין אמנונים ומנהליה, אשר קיבלו בפועל את הסכום העודף, אמנונים ומנהליה חייבים בשיפוי הבנק (ראו: דניאל פרידמן ונילי כהן "ריבוי חייבים" דיני חיובים – חלק כללי 218 (דניאל פרידמן עורך, 1994)). בהינתן שאמנונים ומנהליה שילמו ממילא סכום של 200 אלף ש"ח לפינצ'וק בעקבות פסק דינו של בית המשפט קמא, והסכימו להוסיף סכום נוסף של 100 אלף ש"ח במסגרת דיוני הפשרה, הדיון בעניין חבות הבנק לסכום העודף הפך תיאורטי. סיכומו של חלק זה – ההמחאה לעו"ד פינצ'וק העבירה לו את הזכות ל-30% מהכספים המגיעים לאמנונים מההתחשבנות, ולימים, ולאחר קיזוז הסכום ששולם לעו"ד צברי בגין עבודתו, ל-12.5% מסכום הסכם הפשרה. כתוצאה מכך יש לראות בכל הסכום המעוקל כשייך לפינצ'וק, וכן לחייב את אמנונים ומנהליה להשיב לידה את ההפרש בסך של 271,479 ש"ח, וכן, כנגד קבלות, את סכום המע"מ ביחס למלוא הסכום המגיע לפינצ'וק. אחריות מנהליה של אמנונים בית המשפט קמא מצא את בן יהודה ווינברג, מנהליה של אמנונים, אחראים באופן אישי לתשלום השכר הראוי שפסק לטובת פינצ'וק. משמצאנו כי אין מקום לחיוב בשכר ראוי ממילא דינו של חיוב אישי זה להתבטל. זאת ועוד, כפי שהובהר לעיל הסכם שכר הטרחה לא הטיל חיוב אישי על בן יהודה ווינברג לתשלום השכר המוסכם שהובטח לעו"ד פינצ'וק, ולפיכך גם במישור זה אין מקום להטלת חיוב אישי עליהם. ואולם, וגם עניין זה הובהר לעיל, משנטלו אמנונים ומנהליה מסכום הסכם הפשרה יותר מכפי חלקם, בסך של 271,479 ש"ח, וזאת בניגוד להתחייבותם בהסכם ההמחאה (עליו הם חתומים באופן אישי), הרי שבן יהודה ווינברג חייבים גם הם, יחד ולחוד עם אמנונים, בהשבת הסכום האמור לפינצ'וק, וכן בהשבת סכום המע"מ על מלוא שכר הטרחה המגיע לפינצ'וק, כנגד קבלות (במאמר מוסגר יוער כי מטענות הצדדים עולה כי סכום הסכם הפשרה חולק בין כלל מנהליה של אמנונים, אך מאחר שבן יהודה ווינברג הם הנתבעים היחידים בתביעת פינצ'וק, הרי שרק אותם ניתן לחייב בגדרי ההליך דנן). עוללות הדיון עד כה מאפשר להכריע בגורל התביעה, ולפיכך אינני רואה צורך להתייחס ליתר הממצאים והקביעות של בית המשפט קמא, וטענות הצדדים לגביהם, ואציע להותיר אותם בצריך עיון. חריג לכלל זה היא הקביעה לפיה הסכם אמנונים-צברי הוא בגדר חוזה לטובת צד שלישי. קביעה זו נראית, על פניה, בעייתית, כבר מהטעם שהסכם אמנונים-צברי לא הונח לפניי בית המשפט קמא, וממילא קשה לראות כיצד ניתן היה לבסס ממצא שכוונת הצדדים להסכם זה הייתה ליצור חוזה לטובת עו"ד פינצ'וק, כצד שלישי. גם לגופם של דברים, ממצא לפיו הצדדים להסכם זה ביקשו להעניק זכות תביעה משפטית לעו"ד פינצ'וק אינה נראית מבוססת בנסיבות העניין (למשמעות הדרישה הקבועה בסעיף 34 לחוק החוזים הכללי, לפיה חוזה לטובת צד שלישי נוצר כאשר "משתמעת מן החוזה כוונה להקנות" זכות תביעה לצד השלישי (המוטב), ראו פרידמן וכהן, חוזים ג', עמ' 149-141). לפיכך, מקביעה זו אבקש להסתייג באופן מפורש. סוגיה אחרונה שאבקש להזכיר נוגעת לאופן תשלום הסכום המעוקל. בעניין זה הצעתי במהלך המשא ומתן לפשרה כי הסכום האמור, שהבנק נמנע מתשלומו בשל ההתדיינויות, ישא הפרשי הצמדה וריבית לפי חוק, וזאת בהינתן ההלכה שנפסקה על ידי בית משפט זה בעניין ע"א 6574/99 משרד השיכון נ' עו"ד בנימין קרייתי, מפרק חברת ביתרומעץ, פ"ד נח(3) 313 (2004) (וראו גם החלטתי לאשר ניהול תובענה כייצוגית בת"צ (מרכז) 2010-06-11 מוסאי נ' המגן חברה לביטוח (12.12.2012)). הבנק נתן הסכמתו לכך במסגרת הפשרה, אשר כאמור לעיל, לא יצאה בסופו של דבר אל הפועל. לפיכך, ועל מנת למנוע התדיינות מיותרת בעתיד, אציע להבהיר עניין זה במסגרת פסק הדין. סוף דבר אם תשמע דעתי אציע לחברתי ולחברי כי הערעור והערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט קמא יתקבלו, וכי נורה במקום האמור בפסק הדין כמפורט להלן: הסכם שכר הטרחה מקנה לעו"ד פינצ'וק כלפי אמנונים זכות לשכר טרחה מוסכם בגין שירותיו בקשר לתביעת הבנק, לתביעה הנגדית הראשונה ולתביעה הנגדית השנייה בשיעור של 30% מסכום הסכם הפשרה בתוספת מע"מ, בניכוי שכר הטרחה שסוכם עם עו"ד צברי (17.5% בתוספת מע"מ מסכום הסכם הפשרה), דהיינו 12.5% מסכום הסכם הפשרה, שהם 1.5 מיליון ש"ח בתוספת מע"מ (כנגד קבלות). ההמחאה לעו"ד פינצ'וק היא המחאה תקפה, והיא הקנתה לעו"ד פינצ'וק בעלות בזכות ל-30% מסכום הסכם הפשרה. מששולמו כ-90% מסכום הסכם הפשרה לאמנונים ומנהליה, לעו"ד צברי ולחברת שגיא, יש לקבוע כי היתרה שנותרה בידי הבנק (הסכום המעוקל) שייכת לפינצ'וק. סכום זה עומד לפי הצהרת הבנק על 1,228,521 ש"ח, ואליו יוסיף הבנק הפרשי הצמדה וריבית על פי חוק ממועד חתימת הסכם הפשרה ועד ליום התשלום. אמנונים, בן יהודה ווינברג חייבים, יחד ולחוד, בהשבה לפינצ'וק של ההפרש שבין סכום שכר הטרחה (1.5 מיליון ש"ח) לבין הסכום המעוקל, דהיינו 271,479 ש"ח בתוספת מע"מ על מלוא סכום שכר הטרחה (כנגד קבלות). סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית על פי חוק ממועד הגשת תביעת פינצ'וק. למען הסר ספק מובהר כי קביעת בית המשפט קמא בדבר חיוב אמנונים, בן יהודה ווינברג בתשלום שכר טרחה ראוי בסכום של 400,000 ש"ח מבוטלת, וכי כל סכום ששולם על חשבון חיוב זה על ידי אמנונים ומנהליה יחשב כתשלום על חשבון השבת ההפרש הנזכר בפסקה ג' לעיל. משבוטל פסק הדין קמא יש מקום לבטל גם את החיוב בהוצאות שהושת על פינצ'וק לזכות הבנק. בהינתן ההסכמות אליהם היו הצדדים מוכנים להגיע במסגרת ההליך, ואשר לא יצאו לפועל, אציע כי נמנע מלהטיל חיוב בהוצאות בערכאתנו. ש ו פ ט השופטת ע' ברון: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט א' שטיין: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ע' גרוסקופף. ניתן היום, ‏כ' באייר התשפ"א (‏2.5.2021). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 18062900_Y28.docx עו מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1