בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
ע"פ 629/95
בפני: כבוד
השופט י' קדמי
כבוד
השופטת ד' דורנר
כבוד
השופט ח' אריאל
המערער: ליאור
(אלי) לוי
נ
ג ד
המשיבה: מדינת
ישראל
ערעור
על פסק דין בית המשפט המחוזי
בתל-אביב-יפו
מיום 28.12.94 בתפ"ח 210/94
שניתן
על ידי כבוד השופטים:
א'
א' לוי, ד' ברלינר ונ' ישעיה
תאריך
הישיבה: ח' בסיון תשנ"ח (2.6.98)
בשם
המערער: עו"ד מרוז דניאל
בשם
המשיבה: עו"ד פטר אריה
פסק-דין
השופט ח' אריאל:
1. לפנינו ערעור על הרשעתו של הנאשם ברצח, בבית
המשפט המחוזי בתל-אביב (ת.פ. 210/94), שנדון למאסר עולם.
הרקע למעשה היה סכסוך שכנים, בבית דירות
משותף, ברחוב דוד המלך, 160, בראש העין.
המנוח, ירון וסקר ז"ל, שמצא את מותו
בארוע זה, גר עם הוריו ובני משפחתו באותו בית, היה אותה עת חייל בן 21.
בין הנאשם לבין הורי המנוח היו סכסוכים
הקשורים במגורים המשותפים שהביאו לאלימות מילולית מצדו של הנאשם, לרבות איומים
בפגיעה פיזית בהורי המנוח ובשכן אחר ואף איום לרצוח בסכין את אבי המנוח אליהו
וסקר.
הסכסוך המידי שהביא להתפרצות באותו יום היה
ריב הקשור בהשקיית הגינה, ו"השיבר" המספק את המים.
2. אותו יום מר ונמהר היה יום שישי 22.4.94.
המנוח ואביו חזרו מקניות בשעות הצהריים.
הויכוח עם הנאשם החל משזה התעסק עם ה"שיבר", דרכו זורמים המים המשותפים
לדיירי הבניין. הנאשם הציע לאביו של המנוח ולשכנים אחרים, אבנר ומשה קרגאוקר, ללכת
לשכן אחר שם יראה להם מכתב, הקשור בסכסוך ביניהם, שקיבל מהמועצה המקומית.
השכן לא היה בביתו. בדרכם חזרה נכנס הנאשם
לדירתו. האחרים שוחחו בחדר המדרגות עם שכנה, בשם לילך, וכל אותה עת המשיך הנאשם
לקלל אותם דרך שלבי התריס שבחדר המדרגות, בקול רם. המנוח ששמע את הצעקות בדירה
בקומה הרביעית ניגש לתריס ושאל את הנאשם מדוע הוא מקלל. הנאשם הגיף את התריס
והמנוח, בכעס, הכה באגרופים על תריס זה ושבר כמה משלביו.
השכן ניסה להרגיע את המנוח כשבאותה עת קרא
הנאשם מתוך דירתו, מבין שלבי התריס, למנוח: "אם אתה גבר יא מאנייק תבוא
אלי".
המנוח זינק לעבר דירת הנאשם, מעל גדר המבדילה
בין גינתו הפרטית של הנאשם וניגש לדלת דירתו של הנאשם.
שלושת האחרים שנכחו במקום, היו אביו של המנוח,
אליהו, אבנר ואביו משה קרגאוקר. המנוח דפק בחוזקה, על דלתו של הנאשם, באגרוף. הדלת
נפתחה והנאשם הניף את ידו שאחזה בסכין ודקר את המנוח. כתוצאה מכך נפטר המנוח. אבנר
ניסה להוציא את הסכין מידיו של הנאשם, אך היה זה מאוחר מדי.
3. בית משפט קמא קבע כי יש להרשיע את הנאשם ברצח
משנתמלאו כל התנאים הדרושים לכך.
באשר לנושא ההכנה קבע, בית משפט קמא, כי הנאשם
נטל את סכין הקומנדו שהיה בביתו לצורך הדקירה במנוח והתייצב מאחורי הדלת כשידו
מושטת לעבר המנוח.
את הכוונה להמית הסיק בית המשפט מאותן הנסיבות
של ההכנה ונעיצת הסכין, בעוצמה, בליבו של המנוח. מעשה כזה מביא, לדעת בית המשפט,
למודעות כי התוצאה תהיה לא אחרת מאשר מוות. בנוסף לכך קבע בית משפט קמא כי זו היתה
גם התוצאה שהנאשם חפץ בה, באותו רגע, בין בשל הכעס על שבירת השלבים ובין בשל הכעס
הנמשך על אביו של המנוח.
באשר לסוגיית הקינטור, הגיע בית המשפט למסקנה
בדבר העדרו, הן על פי המבחן האובייקטיבי והן על פי המבחן הסובייקטיבי וזאת
"כאשר הנאשם הוא המקלל והוא המזמין את המנוח להכנס פנימה בצורה מעליבה
ומשפילה". באשר למבחן האובייקטיבי "ברור שלא ניתן לדבר על קינטור
אובייקטיבי שהרי אף אדם מן הישוב לא היה מגיב - בעוד הוא נמצא לבטח בתוך דירתו -
בהזמנת המקנטר לתוך דירתו על מנת לדוקרו".
בית משפט קמא גם דחה את הטענה כאילו הנאשם
איבד את שליטתו העצמית וזאת על פי התנהגותו, תוך המעשה ולאחריו.
עוד היה בית משפט קמא סבור שהנאשם המתין
להזדמנות להפרע מאביו של המנוח ושלל גם את טענת ההגנה העצמית.
לעניין זה קבע בית המשפט כי "המנוח נדקר
מיד עם כניסתו לדירה ולא כחלק ממאבק".
4. לצורך הדיון עלינו להוסיף, כי על פי קביעות
בית משפט קמא נדקר המנוח לפחות שתי דקירות על-ידי הנאשם (וייתכן גם שלוש), לרבות
הדקירה בחזה, שהביאה למותו של המנוח. ד"ר היס וד"ר ליטבק אישרו כי הסכין
האמורה יכלה לגרום למוות וכי המנוח נדקר שתיים או שלוש דקירות. אורך התעלה היתה
כ14- ס"מ בבית החזה והיא חדרה ממש ללב, כאורך להב הסכין.
הנאשם ברח לדירה סמוכה ולאחר מכן הובל על-ידי
המשטרה. לדברי העדים לא היו בו כל סימני פגיעה והוא עוד צעק לעבר אחת הנוכחות:
"יש לי עוד שניים לרצוח".
בשלב מאוחר יותר נראה פצע בולט במצחו של הנאשם
ועל פי מסקנת בית המשפט, בהתחשב בדברי רס"ר סימון וענונו, היכה הנאשם את עצמו
במצחו עם ידיו הכבולות.
5. לגבי השימוש בסכין (המדובר בסכין קומנדו) -
טען הנאשם כי הוא השתמש, באותו זמן, בסכין, באופן שגרתי, לחיתוך בשר ולאחר מכן
לקילוף תפוחי-אדמה.
לדבריו, לאחר ויכוח עם אליהו חזר לעסקי
הבישול, השאיר את הדלת פתוחה ואז החל המנוח לפגוע בתריס. הוא ביקש מילדיו להסתתר
והלך לסגור את דלת הבית. כל אותו זמן היה הסכין בידיו. או אז ראה אדם קופץ עם רובה
M-16. הוא חשש שאיש זה ואליהו ואבנר באים לתקוף
אותו. לדבריו הוא ניסה לחסום את הדלת, אך לא הצליח, הוא הותקף ונכנס להלם ואינו
מבין כיצד נדקר המנוח.
גירסה זו לא נתקבלה, על-ידי בית המשפט והיה לו
יסוד לכך.
6. הסנגור המלומד חזר, אף כי בשפה רפה, על חלק
מטענותיו העובדתיות, בבית משפט קמא, שלא נתקבלו על-ידו והוסיף לכך את טענותיו
לענין הגנה עצמית וצורך. טענות אלה כבר נדחו, בדין, על ידי בית משפט קמא, לאור
העובדות כפי שנקבעו על-ידו והמעוגנות בחומר הראיות.
ברי כי הנאשם היה יכול להסתגר בביתו ולהמנע
ממעשי הדקירה. הנאשם התגרה במנוח וקראו "לקרב" בצורה מבזה. בנסיבות אלה
טענת הגנה עצמית וצורך הינן טענות בעלמא.
7. הטענה העיקרית של הסנגור היא כי, במקרה
שלפנינו, לא קיים יסוד ההחלטה להמית הנדרש על פי סעיף 300(א)(2), לחוק העונשין
תשל"ז1977-.
ההחלטה להמית - משמעה, הן צפיית התוצאה
הקטלנית והן הרצון להתגשמותה (ראה ע"פ 339/84 רבינוביץ נ' מדינת ישראל,
פ"ד לט(4) 253). שני רכיביה של ההחלטה להרוג הם רכיבים סובייקטיביים הראשון
"שכלי" והשני "רגשי" (ראה ע"פ 672/81 עזיז נ' מדינת
ישראל, פ"ד לח(3) 292) ולפיכך, בהעדר הודאה מהנאשם, יש צורך להוכיח את
דבר קיומם מתוך הנסיבות האובייקטיביות.
מהעובדות שנקבעו על-ידי בית משפט קמא, כדין,
עולה כי היתה כוונה כזו על כל רכיביה. ניתן ללמוד זאת מאופי מעשיו ומצורת הביצוע
(ראה ע"פ 322/87 דרור נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(3), 718, 724).
גם אם נתעלם מהצהרותיו של הנאשם כי יתנקם
באביו של המנוח, לפני המקרה ומדבריו לאחר המקרה כי נותרו עוד שניים לרציחתם, עולה
בבירור ממעשי הנאשם כי היתה כוונה כאמור. הנאשם צבר בתוכו טינה כלפי אבי המנוח
ובבוא ההזדמנות התגרה בבנו, המנוח וניצל את התקרית שארעה באותו יום וקרא למנוח
לבוא אליו. שם המתין, הנאשם, עם סכין קומנדו ודקרו, לפחות, פעמיים. נכון שמדובר,
ברוב המקרים האמורים, בפעולה תוך כדי חמת-זעם, אך אין בהם, כפי שהסנגור רוצה
לראות, בבחינת העדר כוונה ודם חם כמשמעותם בדין. גם קנטור, כמשמעו בדין ובפסיקה,
אין במקרה שלנו.
אכן נראה כי נושא החיכוך בין הנאשם לבין שכניו
נבעו מדבר פעוט ערך, אך לדאבוננו, לא פעם גרמו מקרים כאלה, בהעדר ריסון עצמי,
למוות. יהא זה מרחיק לכת, בשל כך, כדי להפוך רצח להריגה, רק משום שמדובר בהצטברות
של רוגז, סערת רגשות וחמת-זעם. חיי אדם נקטלו בדקירות סכין כשהנאשם, על פי
הנסיבות, צפה אפשרות זו ורצה בה, מתוך כעס וטינה ועליו לתת את הדין על כך.
8. אני מציע, איפוא, לחבריי הנכבדים לדחות את
הערעור, הן על ההרשעה והן על העונש.
ש ו
פ ט
השופט י' קדמי:
אני מסכים לדחיית הערעור.
ש ו
פ ט
השופטת ד' דורנר:
אני מסכימה לדחיית הערעור.
ש ו
פ ט ת
הוחלט כאמור בפסק דינו של כב' השופט חנוך
אריאל.
ניתן היום, כ"ח בסיון תשנ"ח
(22.6.98).
ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו
פ ט
העתק
מתאים למקור
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
95006290.S05/אמ