זורי דזנשוילי נ. מדינת ישראל.

בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 6289/94 בפני: כבוד השופט י' קדמי כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן כבוד השופט י' טירקל המערער: זורי בן משיח דזנשוילי נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו בת.פ.ח 509/94 שניתנה ביום 18.10.94 על ידי כבוד השופטים א' א' לוי, ד' ברלינר ונ' ישעיה תאריך הישיבה: י"ז בחשון תשנ"ח (17.11.1997) בשם המערער: עו"ד כהן אלי (ישראל) בשם המשיבה: עו"ד תמר בורנשטיין פסק - דין השופט י. קדמי 1. פתח דבר זהו ערעור כנגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (ת.פ.ח. 509/93), לפיו הורשע המערער ברצח שי סבח ז"ל (להלן "המנוח"), עבירה לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין; ונדון בשל כך למאסר עולם. הערעור מופנה כנגד ההרשעה; כאשר טענתו המרכזית של המערער היא, כי אין לו כל קשר למעשה הרצח שבו הורשע. 2. להלן בתמצית, עיקרי העובדות הדרושות לבירור הערעור: א. הארוע נושא האישום בתאריך 1.11.93 סמוך לפני השעה 22:00, נהג סעדיה בן חמו - המכונה סידו - (להלן: "המתלונן"), במכונית אמריקאית אדומה מסוג ביואיק (להלן: ה"ביואיק"), בכביש עוקף לוד בואכה "צומת התעבורה". במושב שליד הנהג ישב אותה שעה המנוח ואילו במושב האחורי ישב אדם שלישי בשם יעקב אלחרר (להלן: "אלחרר"). בהגיעה לצומת, נעצרה הביואיק על פי הוראת הרמזור המוצב שם; וסמוך לאחר מכן, נחסמה על ידי מכונית לבנה (להלן "המכונית הלבנה"), שעקפה אותה מימין ונעצרה, אלכסונית, לפניה. מן המכונית הלבנה ירד אדם רעול פנים כשבידו אקדח 9 מ"מ מסוג פרבלום, ניגש לחלון הימני הקדמי של הביואיק וירה מספר יריות לכיוון המנוח, שישב, כאמור, במושב שליד הנהג. קליע אחד פגע במנוח והרגו. המתלונן - שישב, כאמור, ליד ההגה - סובב את הביואיק לאחור ונמלט מן המקום כשהוא נוסע במסלול שבו היה, לאמור: נגד כיוון התנועה. הרוצח, חזר אל המכונית הלבנה ונהגה של אותה מכונית החל דולק אחרי הביואיק שבו נהג המתלונן. במהלך בריחתה, הגיעה הביואיק אל פסי הרכבת המצויים במרחק מספר קילומטרים מ"צומת התעבורה". בנקודה זו אזל הדלק מהביואיק; ונוסעיה - המתלונן ואלחרר - נמלטו אל פרדס סמוך כשהמנוח נותר לבדו בתוך המכונית. במהלך בריחתה של הביואיק מהמכונית הלבנה, נקלע למקום קצין המשטרה סנ"צ בוקובזה (להלן: "בוקובזה"), אשר מיהר לנסוע בעקבות שתי המכוניות עד שהגיע אל הביואיק, שעמדה - ללא דלק כאמור - ליד פסי הרכבת. בוקובזה ניגש לביואיק והבחין במנוח שנותר יושב בה. בשלב זה, נגשו אל בוקובזה המתלונן ואלחרר - שהסתתרו בין השיחים - וסיפרו לבוקובזה מה ארע. תיאור הארוע נרשם על ידי בוקובזה בדו"ח, ממנו ניתן ללמוד את פרטי הגרסה שהציג המתלונן מיד לאחר הארוע. ב. מהלך החקירה עם היוודע דבר הרצח, העריכה המשטרה: כי בהתחשב בעברו הפלילי תכנן הרוצח לפגוע במתלונן; וכי הפגיעה במנוח - צעיר ללא עבר פלילי - הייתה בשל טעות בזיהוי מצידו של הרוצח. על פי מידע מודיעיני שהיה ברשות המשטרה - לפיו היה סכסוך אלים בין המערער לבין המתלונן - ניגש רס"ר יהודה לוי, רכז המודיעין בתחנת לוד, לביתו של המערער, שעות ספורות לאחר הרצח, סמוך לשעה 01:00. רס"ר לוי מצא את המערער בביתו, ביחד עם חברתו ואימו; ולבקשתו של לוי נילוה אליו המערער לחקירה בתחנת המשטרה. במסגרת החקירה בתחנת המשטרה - שבסיומה שוחרר - מסר המערער, כי שהה כל הערב בביתו. בשלב זה, כך על פי רס"ר לוי, לא ציין המערער, כי יחד עימו היה בבית - במשך כל אותו הערב - חברו אלי מימון. עובדה זו, אשר יש בה כדי לספק "אליבי" למערער, הועלתה על ידו רק בשלב מאוחר של החקירה. עם זאת ראוי לציין, כי חקירתו של המערער בליל הרצח, לא תועדה על ידי רס"ר לוי בו במקום; והדו"ח שערך לגביה, נרשם על ידו רק לאחר כ- 3.5 שבועות. המשטרה לא ביצעה בליל הרצח חיפוש בביתו של המערער. חיפוש כזה נערך רק בשלב מאוחר יותר של החקירה, ביום 19.11.93, עם מעצרו של המערער; ובמסגרתו, נתגלו ונתפשו שלושה פריטים בעלי משמעות לעניינינו: גרב אישה שחורה קשורה בקצה (העשויה לשמש "רעלה"), שתי כפפות צהובות מגומי ושקית אשר הכילה סמרטוט ובתוכו עטוף נרתיק אקדח. על שלושת הפריטים נמצאו שרידי ירי. במהלך מעצרו של המערער הוכנס לתאו מדובב ושיחותיהם הוקלטו. בשיחותיו - המוקלטות - עם המדובב, התוודה בפניו המערער, כי הוא זה שביצע את הרצח נושא האישום (להלן: ה"התוודות"). בין היתר, סיפר המערער למדובב, כי התכוון לרצוח את המתלונן והריגתו של המנוח נעשתה עקב טעות: לדבריו, המערער האמין, שהמתלונן הוא זה שיושב במושב שליד הנהג; ורק לאחר מעשה התברר לו, שהשניים "התחלפו" סמוך לפני ביצוע הרצח. מאוחר יותר, כאשר הודיעו החוקרים למערער שיש ברשותם הודייה מצידו, הכחיש המערער מיד את אמיתות הדברים שמסר למדובב וטען: כי הדברים נאמרו על ידו למדובב - שהיה מוכר לו בתור שכזה - כהתרברבות גרידא, מתוך כוונה להבהיר לו מיהו ומה יכולתו על מנת שיתייחס אליו בהתאם (להלן: "ההתרברבות"). לגבי מקור הפרטים שנמסרו על ידו למדובב, הסביר המערער, כי קלט אותם מן הפרסומים בכלי התקשורת ומשמועות ששמע אודות הרצח בפרק הזמן הארוך - כשלושה שבועות - שחלף ממועד הרצח ועד למעצרו. לתמיכת עמדתו בענין זה, מצביע המערער על שניים אלה: ראשית - והוא עיקר - שבהתוודותו משולבים פרטים "לא נכונים", אשר אילו היה הוא הרוצח לא היה "נכשל" בהם; ושנית - חומר הראיה מציג עובדות ש"אינן מתישבות" עם היותו הרוצח. גם אלה וגם אלה יפורטו להלן. ג. העובדות ה"לא נכונות" המשולבות בהתוודות להלן, בתמצית, עיקרי העובדות שלטענת המערער "אינן נכונות"; ועל כן, תומך שילובן על ידו בהתוודות בטענת ההתרברבות: (1) סוג מכוניתו של הרוצח במסגרת ההתוודות מסר המערער, כי הרוצח השתמש ברכב "אמריקאי" קרי: רכב גדול במיוחד; ואילו חלק מעדי הראייה שהזדמנו למקום הארוע והבחינו ב"מכונית הלבנה", מסרו בעדותם תיאור שאינו עולה בקנה אחד עם סיווגה האמור על ידי המערער. ספק בהקשר זה, פועל, לשיטת ב"כ המערער, לזכות שולחו. (2) מספר היריות שנורו על ידי הרוצח במסגרת ההתוודות טען המערער, כי ירה פעמיים; ובמהלך איסוף הראיות, אכן נמצאו שני קליעים בלבד: האחד - במכונית (הביואיק); והשני - בגופו של המנוח. עם זאת, במהלך הבדיקה שנערכה על ידי מומחה המשטרה במכונית האמורה, נתגלה במתקן האוורור שבה "חור" (להלן: ה"חור"), שבשוליו סימני נחושת; ואלה מצביעים על אפשרות שהחור נגרם על ידי קליע מסוג הקליעים שנמצאו במכונית ובגופו של המנוח. חור זה, לא נגרם, לדעת המומחה, על ידי אחד משני הקליעים האמורים; ובדרך זו, נותרת - לשיטת ב"כ המערער - אפשרות ממשית שנורתה יריה שלישית, שהקליע שלה יצר את ה"חור" ונעלם בתוך המכונית. להשלמת התמונה, ראוי לציין: כי המתלונן מסר בהקשר זה בעדותו ששמע שתי יריות; בעוד שהעד שוורץ אמר, שלהערכתו היו "כ- 3 יריות" במהלך הרצח. אילו המערער היה הרוצח - מסכם בא כוחו - היה פותר את חידת הקליע השלישי; ומכל מקום, הספק בהקשר זה פועל לזכותו. (3) מסלול תנועתו של היורה בהתוודותו מסר המערער, כי הרוצח "בא מאחורה"; ולשיטת ב"כ המערער משמעות הדברים היא שהיריות נורו כאשר היורה נמצא ליד חלקה האחורי של הביואיק. מאידך גיסא, הממצאים האוביקטיביים שנמצאו בזירת הרצח מניחים בסיס למסקנה, שאחת היריות נורתה כאשר היורה נמצא מול דלת הנוסע שישב ליד הנהג, לאמור: קרוב יותר לחזית המכונית מאשר לחלקה האחורי. (4) שעת הרצח במהלך ההתוודות ציין המערער - מספר פעמים - שהרצח בוצע בשעה 23:00; כאשר אין מחלוקת על כך, שהרצח בוצע בין השעה 21:48 לשעה 22:00. (5) ההסבר לטעות בזיהוי הנוהג במסגרת ההתוודות, סיפר המערער למדובב: כי בתחילת הערב - שבו בוצע הרצח - ראה את המנוח נוהג ברכב, כשהמתלונן יושב לצדו; ומכאן מסקנתו, שבשלב כלשהו לפני ביצוע הרצח - ככל הנראה כאשר המכונית נכנסה לסמטה ולא היתה נתונה לתצפית שקיים המערער - התחלפו המתלונן והמנוח במקומותיהם. בכך הסביר המערער למדובב את הסיבה לכך שירה במנוח שישב ליד הנהג, כאשר כוונתו היתה לפגוע במתלונן. לשיטת המערער, משהוכח בעליל כי חילופין כאלו לא התרחשו וכי המתלונן היה מי שנהג בביואיק במשך כל הערב, אין מנוס מן המסקנה, שהמערער מסר למדובב "הסבר לא נכון" לפגיעה במנוח; כאשר מקורו של ה"כזב" נעוץ בשמועות שנפוצו בפרק הזמן שחלף ממועד הרצח ועד למועד ההתוודות. ד. העובדות ש"אינן מתיישבות" עם היות המערער הרוצח הלכה למעשה המדובר בהקשר זה - לצד טענת האליבי שבה ידובר בנפרד - ב"עובדה" אחת בלבד והיא: "גובהו" של הרוצח. בעדותו בבית המשפט מסר המתלונן, כי הרוצח היה אדם גבה קומה באופן בולט ויוצא דופן; ואילו המערער אינו עונה לתיאור זה וגובהו אינו חורג מן הרגיל. תיאור זה של המתלונן, אינו מתישב עם קומתו של המערער; ובכך מוצא המערער עובדה "מוכחת" השוללת את היותו הרוצח. 3. ההכרעה בביהמ"ש המחוזי בית המשפט המחוזי הרשיע את המערער בעבירת הרצח שיוחסה לו בכתב האישום, על פי ההתוודות שמסר בפני המדובב; וזאת, לאחר שדחה את טענת ההתרברבות ומצא בחומר הראיות "דבר מה" מספיק לאימותה. א. ההתוודות לשיטתו של בית המשפט המחוזי יש ליתן אמון מלא בתוכן ההתוודות, אשר אין מחלוקת שהיתה "חופשית ומרצון". ההתוודות מפורטת, מקיפה וכוללת דברי הסבר - מלווים בהבעת צער - לטעות שנפלה בזהות הקרבן; והגיונה הפנימי של הגרסה המוצגת בה - לרבות הצורה שבה היא מוצגת - אינם מתיישבים עם טענה של "התרברבות", המכוונת להציג תדמית קשוחה. אדרבא, תוכן ההתוודות והצורה שבה נעשתה בפני המדובב, מלמדים כי מדובר בהודיית אמת, שנבעה מיסורי הנפש שבהם התייסר המערער בשל כך שהמית את ה"איש הלא נכון". ב. ה"דבר מה" את "הדבר מה" לביסוס ההרשעה על פי ההתוודות, מצא בית משפט קמא בשורה של גורמים, שאלה העיקרים שבהם: (1) ידיעת פרטים מוכמנים בית המשפט הצביע על מספר עובדות, שהיו יכולות להיות ידועות למערער במועד ההתוודות, רק אם היה נוכח בעצמו בזירת הרצח; ואלו העקריות שבהן: (א) בהתוודותו מספר המערער: כי עקב אחר תנועותיה של מכוניתו של המתלונן (הביואיק) בליל הרצח; וכי ראה אותה נכנסת לסמטה מסוימת (שם להערכתו בוצעו חילופי הנהגים אשר גרמו לטעות בזיהוי הקורבן). עובדה זו - ביקור המכונית בסמטת הרותם - התבררה בבית המשפט במהלך עדותו של הצוער סיבוני, שלקח חלק בתצפית שקיימה המשטרה אחר תנועותיו של המתלונן באותו לילה; ולא הייתה יכולה להיות ידועה למערער במועד שבו התוודה, אלא אם אכן עקב אחרי המכונית - כטענתו בהתוודותו - עובר לביצוע הרצח. (ב) בהתוודותו תיאר המערער את הצעקות שנשמעו מהביואיק בעת שנורו אל תוכה היריות; ומסר תאור מדויק ומפורט של האופן בו חסם הרוצח את הביואיק. פרטים אלה תואמים במלואם את המציאות; ולפחות תיאור החסימה אינו נמנה בין הפרטים שה"שמועה" מפיצה אותם ברבים. בהקשר זה ציין בית המשפט, כי לא רק עצם ידיעת הפרטים הללו מלמדת על נוכחות המערער בזירת הארוע; אלא שגם הפרוט והדרך שבה נמסרו הדברים במסגרת ההתוודות, מביאים לאותה מסקנה. (2) שיחות הטלפון מביתו של המערער לבית החולים "אסף הרופא" במרשם שיחות הטלפון שבוצעו מביתו של המערער בליל הרצח, נמצאות שתי שיחות לבית החולים אסף הרופא בשעות 23:27 ו- 23:29. לשיטתה של התביעה, בוצעו השיחות הללו במטרה לברר את מצבו של המנוח, אשר, לגירסת המערער, נורה על ידו בטעות. בפי המערער - אשר הודה כי נמצא בביתו אותה שעה - אין הסבר אחר לשיחות האמורות. בית המשפט קיבל את עמדת התביעה כמתישבת הגיונית עם ההתוודות בהריגתו של קרבן הרצח בטעות: השעות שבהן בוצעו השיחות אינן שעות "רגילות" לקבלת פרטים על מצבם של חולים; ואי יכולתו של המערער ליתן הסבר "אחר" לקיומן תומכת במסקנה האמורה. (3) השקרים העומדים בבסיס דחיית טענת האליבי בשלב מאוחר יחסית של חקירתו, טען המערער כי בשעת ביצוע הרצח, שהה בביתו יחד עם חברו, אלי מימון; וחזר על הטענה בעדותו בבית המשפט. טענת האליבי, התבססה על שיחות טלפון שבוצעו מבית המערער בליל הרצח וכן על עדויותיהם של אלי מימון והמערער. בית המשפט קבע, כי טענת אליבי זו לא הוכחה; וכי במהלך המאמץ להוכיחה נדרש המערער ל"שקרים" אשר יש בהם, כשלעצמם, כדי להוות "דבר מה" נוסף לאימות הודייתו. 4. הטענות בערעור כנגד ההרשעה להלן, בתמצית, עיקרי טענותיו של ב"כ המערער כנגד הרשעת שולחו: א. "היפוך" נטל ההוכחה בקשר לטענת ההתרברבות טענה מרכזית של ב"כ המערער היא, כי בית המשפט המחוזי נתפס לטעות, כאשר התמקד בבחינת ההסבר שנתן המערער להתוודות שמסר בפני המדובב, כאילו הוא נושא בנטל השכנוע שתוכן ההתוודות אינו אמת, אלא "התרברבות" גרידא. על פי הדין, התביעה היא הנושאת בנטל השכנוע בדבר אמיתות ההתוודות; וטענת ה"התרברבות" אינה אלא "מכשול" שמניח המערער בפני התביעה בדרך הרמת נטל השכנוע המוטל עליה, כאשר די לו בהותרת ספק שמא אכן ב"התרברבות" המדובר. במצב דברים זה - כך מסכם ב"כ המערער - היה על בית המשפט לבחון, אם יש בכוחם של הגורמים שעליהם הצביע המערער לתמיכה בטענת ה"התרברבות" - שילוב עובדות "לא נכונות" בהודייה גופה והוכחת עובדות ש"אינן מתישבות" עם היות המערער הרוצח - כדי להקים ספק לזכותו; ולא - אם עלה בידי המערער להוכיח כי אכן התרברב בהתוודותו. לתמיכת טענתו כי יש בחומר הראיה כדי להקים ספק לפחות שמא ההתוודות כוזבת, מדגיש ב"כ המערער: את העדויות בדבר סוג הרכב שבו נסע הרוצח; את העדות בדבר גובהו החריג של הרוצח; את העדויות בדבר מספר היריות שנורו במהלך הרצח; ואת עדותו של השוטר סיבוני, לפיה המתלונן נהג ברכבו כל הערב, עובר לרצח, ולא "התחלף" עם המנוח בשלב ה"ביקור" בסימטת רותם, כפי שטוען המערער בהודייתו. עוד מצביע הסנגור בהקשר זה על כך, שאין בהתוודות זכר למרדף של מכונית הרוצח אחרי מכוניתו של המתלונן; כאשר לנוכח מרכזיותה של עובדה זו, יש בהעדרה מן ההתוודות, גורם התומך תמיכה רבתי בטענת ה"התרברבות". ב. מקור המידע של פרטי ההתוודות בהכרעת הדין דחה בית המשפט המחוזי את טענת המערער, שהפרטים שמסר במהלך ההתוודות נודעו לו מפי חוקריו ומשמועות שהילכו בלוד בתקופה הממושכת יחסית - כשלושה וחצי שבועות - שחלפה בין הרצח לבין מעצרו. לטענת הסנגור, אין די בענין זה בדחייה על בסיס אי מתן אמון, הנעוץ בהתרשמות גרידא; ועל התביעה היה להראות - קרי: להוכיח בראיות פוזיטיביות - שהמערער משקר בענין זה. ג. ה"מידע המודיעיני" כ"הנחת עבודה" טענה נוספת שמעלה הסנגור כנגד הרשעת שולחו, מתייחסת ל"הנחת העבודה" של בית המשפט קמא, לפיה הוכח שלמערער היה מניע לרצח. על פי גרסת התביעה: המערער ביקש לפגוע במתלונן, על רקע סכסוך אלים שהיה קיים ביניהם ואשר במהלכו דקר המתלונן את המערער וגרם לו חבלה גופנית; כאשר הפגיעה במנוח, כשהוא יושב ליד המתלונן, נעוצה בטעותו של המערער בזיהוי מיקומם של נוסעי המכונית. "הנחת עבודה" זו - טוען הסניגור - לא הוכחה בראיות; והיא נשענת אך ורק על "אמירה" כוללנית וסתמית מצידם של אנשי המשטרה בדבר קיומו של "מידע מודיעיני" כאמור. המידע גופו לא הוצג כראיה; ולמערער לא ניתנה כל אפשרות לבחון את טיבו ומשקלו הראייתי. במצב דברים זה, הופכת "הנחת העבודה" האמורה - לשיטת ב"כ המערער - ל"השערה" גרידא; ועל בית המשפט היה להתעלם ממנה. ד. שיחות הטלפון לביה"ח אסף הרופא לשיטת הסניגור, טעה בית המשפט בכך שסבר, כי בהעדר הסבר מצד המערער בקשר לקיום השיחות לבית החולים, יש לשיחות אלו משקל ראייתי לחובתו על אף שתכנן נותר עלום. טענת הסניגור היא, כי העדר ראיה פוזיטיבית בדבר זהות מבצע השיחות, משמיט את הבסיס מתחת לכוחן הראייתי לחובת המערער; שהרי התביעה היא שצריכה להוכיח - במידה שלמעלה מספק סביר - את הקשר שבין המערער לשיחות. השיחות הללו - כך מסכם הסניגור - נמנות בין הראיות שעליהן נשענת הרשעתו של המערער; ובתור שכאלה, היה על התביעה להוכיח, במידה הדרושה בפלילים, שהמערער הוא שקיימן או, לפחות, שהן קוימו מטעמו. בית המשפט המחוזי "הניח" לחובת המערער, שהוא זה ששוחח עם בית החולים; ומשלא נתן אמון בהכחשתו - סבר, בטעות, כי ה"הנחה" האמורה הופכת לראיה מספקת. כך לא היה רשאי לעשות. ה. טענת האליבי לשיטתו של ב"כ המערער, טעה בית המשפט בקביעתו, שטענת האליבי שהעלה המערער להגנתו, לא הוכחה במידה הדרושה. טענה זו סומך ב"כ המערער על שלושה ראשים: האחד - עדויותיהם של אלי מימון והמערער בבית המשפט, לפיהן שהו השניים יחד בבית המערער בשעת הרצח; השני - שיחת טלפון שקיים המערער מביתו, בשעה רלוונטית, עם אחד, יהושוע פלומבו (להלן: "פלומבו"); והשלישי - שתי שיחות טלפון שקיים המערער מביתו, בשעת הרצח ממש, עם כנרת לוי (להלן: "כנרת") ובעלה שם טוב לוי (להלן: "שם טוב"). טענת הסניגור היא: כי אין בחומר הראיות כדי להפריך - פוזיטיבית - את עדותם של המערער ושל מימון בענין זה; וכי משלא הובאו ראיות מפריכות להוכחת זהותו של מי ששוחח עם פלומבו ועם בני הזוג לוי, לא היה בית המשפט רשאי לדחות את גרסתו של המערער כבלתי אמינה ולקבוע כי לא הוא זה שקיים שיחות אלו. 5. ההכרעה בערעור א. קיומו של מניע: "הנחת עבודה"? כאמור, בפי ב"כ המערער טרוניה קשה, על שבית המשפט המחוזי קיבל את דברי אנשי המשטרה בדבר תוכנו של מידע מודיעיני, לפיו היה סכסוך אלים בין המערער לבין המתלונן, כראיה לאמיתותו של המידע; ומצא במידע זה, גורם לאימות תכנה של ההתוודות ובסיס לקביעת קיומו של מניע אצל המערער להמית את המתלונן. ככל שמדובר בהוכחת עצם קיומו של המידע המודיעיני, אין לטרוניה האמורה בסיס; ורשאי היה בית המשפט למצוא בכך הסבר לפנייה המיידית של המשטרה אל המערער, לחקירתו ולמעצרו. מאידך גיסא, מקובל עלי שעצם קיומו של המידע, אינו יכול לשמש "גורם מאמת" להתוודות, כל עוד לא הוכחה אמיתותו. אכן, אישור מה לאמיתות תוכנו של המידע האמור מתחייב מן העובדה שהמערער מסר בהתוודותו, שביקש את נפשו של המתלונן (דוקא) ורק מחמת טעות המית במקומו את המנוח. ברם, המידע האמור נמנה בין רכיבי ה"דבר מה" הדרוש לאימותה של ההתוודות; ואין בכוחה של ההתוודות לאמת את עצמה מתוכה. ההתוודות אינה מהווה במקרה דנא "תוספת מאמתת" לראיה "עיקרית" המוכיחה את אמיתות המידע; אלא היא הראיה ה"עיקרית" הטעונה אימות. אשר על כן, כל עוד לא תוכח אמיתותו של המידע בראיה נאותה, אין בכוחו לשמש גורם מגורמי ה"דבר מה" להוכחת אמיתות ההודייה. ברם, אף שהדין עם ב"כ המערער, אין בטרונייתו בענין זה כדי לסייע לשולחו. בית המשפט המחוזי פירט בהכרעת הדין קשת של גורמים מאמתים, המרכיבים את ה"דבר מה" הדרוש לאימות ההתוודות; וכוחם של גורמים אלה, אינו נעוץ ואינו קשור בקיומו של המידע המודיעיני. כפי שיובהר להלן, יש בגורמים המאמתים האמורים - ללא קשר לקיומו של המידע המודיעיני - די והותר לאימותה של ההתוודות. דין טרוניתו של ב"כ של המערער בהקשר זה, איפוא, להידחות. בשולי הדברים יצוין, כי משאומתה ההתוודות ב"דבר מה" מספיק, אושרה, למעשה, גם אמיתותו של המידע המודיעיני האמור, ככל שהוא מתייחס לקיומו של מניע אצל המערער לרצוח את המתלונן; שהרי, כאמור, המערער מאשר, למעשה, בהתוודות את תוכן המידע המודיעיני בהקשר זה. ב. טענת האליבי כאמור, טענת המערער היא: כי בשעות הערב והלילה שבו התרחש רצח המנוח, הוא שהה בבית משפחתו יחד עם חברו מימון; וכי שוחח בפרק זמן זה בטלפון המצוי בבית המשפחה עם פולומבו ובני הזוג לוי. להלן יבחן כל אחד מהגורמים הנ"ל בנפרד: (1) השהייה בבית בחברתו של מימון גירסת המערער בענין זה הינה גירסה כבושה מובהקת; ואילו עדותו של מימון - העומדת בבסיסה - לוקה בחוסר אמינות על פי אופן מסירתה. המערער כבש את גרסתו בענין זה - ובאחת מהודעותיו אף טען כי שהה בבית לבדו - עד לאחר שמימון נחקר במשטרה ומסר בהודעתו, כי שהה בליל הרצח יחד עם חברו המערער בביתו של האחרון; ואילו את העדות בבית המשפט בענין זה מסר מימון "כמי שכפאו שד ונראה היה בעליל כי הוא מעדיף להיות בכל מקום אחר מאשר על דוכן העדים" (עמ' 69 להכרעת הדין), כאשר הוא מרבה לנקוט ב"לא זוכר" בתשובה לשאלות שהופנו אליו. במצב דברים זה, אין להלין על בית המשפט, על שקבע כי דבריהם של המערער ומימון בענין זה אינם מהימנים עליו; ומכל מקום, אנכי לא מצאתי עילה להתערבות במימצאו זה. (2) שיחת הטלפון לפלומבו על פי המירשם, התקיימה שיחה זו בליל הרצח בשעה 20:46. ברם, בעדותו מסר פלומבו, כי לא זכורה לו בהקשר זה שיחת טלפון עם המערער עצמו, אלא עם בני משפחה אחרים המתגוררים עמו; ואילו המערער לא היה עקבי בגרסתו בנושא זה: בתחילת החקירה מסר כי לא ניהל כל שיחת טלפון עם פלומבו; ורק בשלב מאוחר "נזכר", כי למעשה קיים עמו מספר שיחות, שהאחרונה שבהן היתה בליל הרצח. במצב דברים זה, אין, לשיטתי, לבא בטרוניה אל בית המשפט המחוזי, על שהחליט שלא ליתן אמון בטענתו של המערער, כי הוא היה זה ששוחח עם פלומבו; ולא מצא בכך אחיזה לטענת האליבי. (3) שיחות הטלפון עם בני הזוג לוי כזכור, מופיעות במירשם שתי שיחות טלפון, שקוימו מביתו של המערער לביתם של בני הזוג לוי, בפרק הזמן שבו התרחש הרצח. בעדותו בבית המשפט, טען המערער כי הוא זה שקיים את שתי השיחות האמורות: הראשונה - עם כנרת, אשתו של לוי, והשנייה עם לוי עצמו; וזאת, לאחר, שבחקירתו במשטרה טען שאין לו כל קשר עם לוי. את השוני שבין שתי הגרסאות, הסביר המערער בכך, שהשיחות נסבו אודות סחר בסמים והוא לא רצה להסתבך בענין זה. ברם, בית המשפט לא קיבל הסבר זה, בהתחשב בכך: שהמערער ידע בעת שמסר את גרסתו בענין זה במשטרה, שהוא חשוד ברצח ולא בסחר בסמים; והדעת אינה נותנת, שהוא יוותר על ראיית אליבי לענין הרצח, בשל חשש להסתבך בעבירות סמים. כנרת נקראה גם היא אל דוכן העדים בנושא זה, ובעדותה אישרה כי המערער התקשר אליהם בליל הרצח פעמיים: פעם אחת שוחח עמה ושמע ממנה כי בעלה במקלחת; ובפעם השנייה שוחח עם בעלה. דא עקא, שבהודעתה במשטרה טענה כנרת, שאין היא מכירה את המערער ובני משפחתו ולא זכורות לה שיחות טלפון שהתקבלו בביתה בליל הרצח. את השוני שבין שתי הגרסאות הסבירה כנרת בכך, שבעלה מעורב בעסקי סמים ובעת שזומנה להעיד במשטרה הורה לה להשיב "לא יודעת ולא מכירה". גם שם-טוב לוי עצמו נקרא אל דוכן העדים ובעדותו אישר, כי בליל הרצח התקשר אליו המערער פעמיים: בפעם הראשונה דבר עם אשתו - כנרת - אשר לפי הוראתו השיבה שהוא איננו יכול לענות לטלפון, על מנת לאפשר לו לקיים בירור שהיה דרוש לו לשיחה עם המערער; ובפעם השנייה - דיבר עמו אישית, לאחר שקיים בירור כאמור. בית המשפט דחה את דבריהם של כנרת ושל בעלה כבלתי מהימנים: את דברי כנרת - בעיקר בשל השוני שבין עדותה לבין הודעתה במשטרה; ואת דברי שם-טוב - בשל אי התאמתם לדבריה של כנרת ובשל היותם מאולצים ולוקים בחוסר הגיון פנימי. טענת אליבי הינה טענת הגנה מיוחדת: אין היא מסתפקת בהצבת ספק לצד עדותם של העדים המזהים את הנאשם כמי שעשה את המעשה המיוחס לו בכתב האישום; אלא, שהיא מזמינה את בית המשפט לקבוע מימצא פוזיטיבי, השולל לחלוטין את האפשרות שהנאשם הוא אותו אדם. בתור שכזו, טענת האליבי מכוונת כנגד האישום; בעוד שטענה של טעות בזיהוי, מכוונת כנגד היכולת לסמוך על העדים המעידים עליו. בשל אופיה האמור, ניתן לטענת האליבי מעמד מיוחד: מן ההיבט הדיוני - הנאשם נדרש להציגה בפתח הדיון ולאפשר לתביעה לבחון מחדש את הגשת כתב האישום; ואילו מן ההיבט הראייתי - אין הנאשם יכול להסתפק בעדותו והוא חייב להביא ראיות התומכות בטענתו ומקימות בסיס לדחייה מוחלטת של הראיות הטוענות לנוכחותו של הנאשם בזירת העבירה. לא עומד הנאשם בחובה הראייתית האמורה - יורדת טענתו מ"גדולתה" כטענת אליבי; והופכת לטענה "רגילה" כנגד אמינותם של העדים המזהים את הנאשם. הכלל המתחייב ממצב דברים זה סוכם בע"פ 347/88 (מז,355,4, דמיאניוק) כדלקמן: "נאשם הטוען טענת אליבי צריך להוכיח את טענתו או לעורר ספק סביר בליבו של בית המשפט אם אמנם הוא זה שביצע את המעשים המיוחסים לו." במקרה שבפנינו, דחה בית המשפט את עדותם של העדים מימון, כנרת ושם-טוב לוי כבלתי מהימנות; ולא מצא בעדותו של פלומבו תמיכה לטענת האליבי. לשון אחר - בית המשפט קבע כי המערער לא עמד בחובת הראייה בקשר לטענת האליבי; והתוצאה היא, שטענת האליבי הפכה לטענה "רגילה" כנגד מהימנותה של ההתוודות, המדברת בנוכחות המערער בזירת הרצח. טענה זו - שנסמכה בסופו של דבר על עדותו של המערער לבדה - נדחתה על ידי בית המשפט כבלתי מהימנה, כמפורט לעיל בהרחבה; ואנכי לא מצאתי טעם להתערב בענין זה. ג. מהימנותה של ההתוודות: טענת ההתרברבות (1) הרשעתו של המערער מבוססת על ההתוודות כעדות עיקרית יחידה; כשלצידה נמצא - לשיטתו של בית המשפט המחוזי - "דבר מה" מספיק לביסוס הרשעה על פיה. טענת המערער היא: כי תוכן ההודייה אינו אמת; וכי היא נאמרה על ידו למדובב כ"התרברבות" לצורך יצירת תדמית של עבריין קשוח, על מנת להבטיח את מעמדו בבית הכלא לרבות בעיני שותפו לתא המעצר, המדובב. כידוע, אין מבססים הרשעה בפלילים על הודיית חוץ כראיה יחידה, אלא אם כן מצוי לצידה "דבר מה" שתכליתו אימות תוכנה של ההודייה וסילוק חששות שמא היא כוזבת. משקלו הראייתי של ה"דבר מה" - הדרוש, כאמור, לסילוק החשש שמא תוכנה אינו אמת - משתנה בהתאם לנסיבות; וככל שיש בנסיבות הענין כדי לתמוך בחשש האמור - כן יגבר משקלו של ה"דבר מה" הדרוש לביסוס ההרשעה על פי ההודייה וההיפך. כאמור, "ההודייה" - קרי: ההתוודות - שמסר המערער בפני המדובב, נעשתה על ידו "חופשית ומרצון"; ולנוכח הקלטתה בזמן אמת, אין מחלוקת על תוכנה, לשונה, צורתה והאופן שבו נעשתה. במצב דברים זה ה"דבר מה" הנדרש לאימותה של ההתוודות מכוון, בעיקרו, להשמטת הבסיס מתחת לחשש שמא אמר המערער - מרצונו ומסיבות השמורות עמו - שקר על עצמו; וכאמור, טענתו היא כי אמר "שקר" במכוון, על מנת ליצור לעצמו תדמית של עבריין קשוח. במקרה שבפנינו מצוי ה"דבר מה" הדרוש לאימותה של ההתוודות בשניים: ראשית - בידיעת פרטים "מוכמנים", לאמור - פרטים שעל פי טיבם לא יכול לדעת אותם מי שמייחס לעצמו את עשיית המעשה נושא האישום, אלא אם כן הוא זה שעשאו; ושנית - בהתנהגות "מסבכת" לאחר מעשה, הכוללת שיחות לבית החולים ומסירת שקרים בעניין מהותי (האליבי) במהלך החקירה. (2) ברם, עד שאנו באים לבחון אם יש בכוחם של הגורמים האמורים כדי לספק את דרישת ה"דבר מה", מן הראוי ליתן את הדעת לטענת ה"התרברבות", העומדת בבסיס הסברו של המערער לעשייתה המכוונת של הודייה כוזבת. נסיון החיים והשכל הישר אומרים, שאין אדם מודה, חופשית ומרצון, בביצועה של עבירה, אלא אם כן אמת בפיו; וככל שמדובר בעבירה חמורה יותר, כך גובר כוחה של ההנחה האמורה. בכך, הבסיס לקבילותה של הודיית חוץ כחריג לכלל הפוסל עדות מפי השמועה; ומשעומדת היא במבחני המהימנות - הפנימי והחיצוני - לעשייתה בסיס להרשעה. אשר על כן, כאשר הודייה נמסרת חופשית ומרצון והיא עומדת, כשלעצמה, במבחני המהימנות, אין המודה יכול לפטור עצמו ממנה בטיעון גרידא שהיא כוזבת, ולהטיל על התביעה את נטל הפרכתו. וכך נאמר בהקשר זה מפי הנשיא שמגר: "הודאה בעבירה חמורה נושאת עימה תוצאות חמורות עבור הנאשם שהודה, שהרי גם הודאה מחוץ לכתלי בית המשפט היא ראיה קבילה, ואם הועברה בשבט הביקורת של שני המבחנים הנ"ל (הפנימי והחיצוני), ניתן לבסס עליה הרשעה. מכאן, כי ניתן לצפות לכך שהנאשם, הרוצה להתכחש בבית המשפט להודאתו שניתנה מחוץ לבית המשפט ואשר בעקבותיה הוא צפוי למאסר עולם, יעשה צעד ראוי כדי לשכנע את בית המשפט באמיתות התיזה המאוחרת יותר שלו." (ד"נ 3081/91 קוזלי ואח' נ' מדינת ישראל מ"ה(4) 441 בעמ' 486). (ההדגשה שלי - י.ק.). דברים אלה נאמרו בקשר להודייה שהועלו טענות קשות כנגד קבילותה; ועל כן, יש להם משנה תוקף כאשר מדובר בהודייה, שהכל מסכימים שנעשתה חופשית ומרצון. אכן, התביעה היא הנושאת בנטל השכנוע כי הודיית חוץ שמסר נאשם מהימנה ואמינה היא; ועל כן, די לו לנאשם להקים ספק בענין זה. ברם, במקום שבו מדובר בהודייה שנמסרה חופשית ומרצון ועמדה לכאורה במבחני המהימנות האמורים, אין די בהעלאת טענה גרידא שההודאה כוזבת ועל הנאשם לעשות "צעד ראוי כדי לשכנע את בית המשפט" באמיתותה של הגירסה המאוחרת יותר, המוצגת על ידו בבית המשפט "במקום" הגירסה שהציג בהודייה. (3) על מנת לתמוך בטענתו כי ההודייה שמסר למדובב הינה כוזבת, מצביע המערער על שני גורמים, התומכים, לשיטתו, בטענת ה"התרברבות" -לפיה ההודיה שמסר בפני המדובב אינה אמת - ואלו הם: האחד - שילובם של פרטים ענייניים "לא נכונים" בהודייה; והשני - קיומן של עובדות ש"אינן מתיישבות" עם ההודייה. כמפורט לעיל בפסקת העובדות, מנה ב"כ המערער בהקשר זה חמישה עניינים מרכזיים לגביהם מסר המערער בהתוודות "פרטים לא נכונים"; והצביע על עובדה אחת - גובהו של הרוצח - כשוללת את האפשרות שהמערער הוא הרוצח. להלן יבחן כל אחד מששת הגורמים האמורים: (א) סוג מכוניתו של הרוצח סוג המכונית שבה נסע הרוצח נותר בתום הדיון שנוי במחלוקת בין העדים השונים: המערער מסר בהודייתו כי הרוצח הגיע במכונית אמריקאית (רוצה לומר: מכונית גדולה במיוחד); ואילו עדי הראייה שהזדמנו למקום - שאין טעם שלא לסמוך על דבריהם - מתחלקים לעדים שעדותם מתיישבת עם התיאור האמור ולכאלה המדברים על מכונית "קטנה" יותר. כאמור, אין טעם לחשוד במי מן העדים כי הינו "משקר" בענין זה. העדים מסרו עדות על פי התרשמותם; וזו הושפעה ללא ספק מאופיו של הארוע, שהסיט את תשומת הלב ליריות ולמירדף בנתיב ה"אסור". ההתרשמות בנסיבות כאלה אינה מקימה בסיס נאות לקביעת מימצא של ממש; ובנסיבות הענין, נותר נושא זה "מעורפל". במצב דברים זה אין לומר כי התיאור שנמסר על ידי המערער בהתוודות "אינו נכון"; וכי אי התאמתו למציאות - אם אכן אינו מתאים - נעוצה בכך שהמערער לא היה במקום ולא נסע באותה מכונית. (ב) "גובהו" של הרוצח קומתו של הרוצח לא הותירה רושם מיוחד אצל העד שוורץ, שהגיע למקום במכוניתו עובר לרצח והבחין ביורה וביריות. ויתירה מזו - המתלונן לא הצביע על גורם זה כ"מאפיין" את הרוצח, במסגרת התיאור שמסר לסנ"צ בוקובזה סמוך לאחר המעשה. הדעת נותנת, כי אם אכן היה הרוצח גבוה במידה החורגת מן המקובל, הדבר לא היה נעדר מן התיאור המיידי שמסר המתלונן לסנ"צ בוקובזה; ואף לא נעלם מעיניו של העד שוורץ. במצב דברים זה, אין ב"גובה חריג" של הרוצח, עליו מעיד המתלונן - ששמר לאורך כל הדרך, מסיבות מובנות, על "אי שיתוף פעולה" עם התביעה - בבית המשפט, כדי לספק תמיכה לטענת המערער כי בהתחשב בקומתו הממוצעת אין זה מתקבל על הדעת שהוא היה הרוצח. (ג) מספר היריות כאמור, המערער מסר למדובב בהתוודותו כי נורו שתי יריות; ובפועל - אכן נמצאו רק שני קליעים. דא עקא, שהחור שנמצא במיתקן האיוורור שבביואיק, הקים בסיס ל"אפשרות" שמא נגרם על ידי קליע מאותו סוג; וניתן למצוא לאפשרות זו אחיזה כלשהי, בדברי העד שוורץ, שדיבר על "כ- 3 יריות". ברם, בנסיבות הענין, אין בקיומה של ה"אפשרות" האמורה כדי לסייע למערער. חומר הראיה אינו מאפשר לקבוע - ולו גם על דרך הספק - שסימני "קליע" נוסף - הנעוצים בקיומו של החור שנמצא במיתקן האיורור שבביואיק - ובסימני הנחושת שנותרו בשוליו - נוצרו דווקא בליל הרצח; ובהעדר ראיה פוזיטיבית הקושרת את הסימנים האמורים לפרשת הרצח נושא האישום, אין בכוחם להקים בסיס-של-ממש לאפשרות שהמערער אמר כזב בהתוודותו, כאשר דיבר על שתי יריות בלבד. (ד) מסלול תנועתו של היורה גם כאן אין בחומר הראיה כדי לסייע למערער. אין ראיה אוביקטיבית המאפשרת לקבוע מה היה המסלול המדויק שעשה הרוצח בדרכו מן המכונית הלבנה - שבה הגיע - אל המקום שממנו ירה במנוח. העובדה, שאחת היריות נורתה כאשר היורה עומד מול דלת הנוסע שישב ליד הנהג - לאמור: ממקום שהוא קרוב יותר לחלקה הקדמי של המכונית מאשר ל"אחוריה" - אינה אומרת שהמערער מסר עובדה לא נכונה, כאשר ציין בהתוודותו שהרוצח הגיע למקום שממנו ירה במנוח "מאחורי" המכונית. אדרבא, תיאור זה של מסלול תנועתו של היורה מתיישב עם העובדה, שהמכונית הלבנה עקפה את הביואיק מימינה וחסמה אותה באלכסון לפניה. המסלול הטבעי שצריך היה לעשות הרוצח - שיצא מן המושב שליד הנהג של המכונית הלבנה - על מנת להגיע אל חלונה הקדמי הימני של הביואיק, הוא לנוע לאורך הדופן הימני של המכונית הלבנה עד ל"אחוריה" של מכונית זו ומשם לאורך הדופן הימני של הביואיק, מחלקה ה"אחורי" בואכה אל "מול" חלון המושב שליד הנהג. אין, איפוא, בתיאור המסלול תוך נקיטה בתיבה "מאחוריה", משום תיאור לא נכון התומך כטענת ההתרברבות. (ה) שעת הרצח אכן הרצח בוצע סמוך לשעה 22:00, ואילו המערער נקב בהתוודות בשעה 23:00 כשעת הרצח. ברם, כמתחייב מן ההתוודות, המערער עקב אחר הביואיק בשעות שקדמו לרצח ולא הירפה ממנו עד לרצח עצמו. בנסיבות כאלה, כאשר המערער מרוכז ב"מעקב" ובהמתנה ל"שעת כושר", טעות של שעה בהערכת הזמן אינה טעות "בלתי סבירה"; והדעת נותנת, שהמערער לא נזקק לשעון כאשר ירה במנוח. (ו) הטעות במיקומו של המתלונן גרסת "החלפת המקום" - בין המתלונן לבין המנוח - העומדת בבסיס ההסבר שנתן המערער בהתוודותו להריגת המנוח בטעות במקום המתלונן, אינה מבטאת "אי ידיעה" של העובדות האמיתיות, כפי שטוען עתה המערער לתמיכה בטענת ההתרברבות; אלא - מאמץ אמיתי להסביר לעצמו ולמדובב כיצד קרתה הטעות. הסבר זה מלמד, כי מסיבה כלשהי טעה המערער להאמין שהמנוח הוא זה שנהג בליל הרצח בביואיק כשהמתלונן יושב לידו; ומכוחה של טעות זו, ירה במי שישב ליד הנהג. ברם, משהתברר לו כי מי שנורה הוא המנוח ולא המתלונן - ההסבר ההגיוני שיכול היה ליתן לכך היה, שהשניים התחלפו ביניהם בהיותם בסימטת הרותם, שאז לא היו בטווח התצפית שממנה למד על תנועותיה של הביואיק. בשלב ההתוודות - המערער לא ידע כי המידע שהיה ברשותו בדבר מיקומו של המתלונן בביואיק בליל הרצח היה מוטעה מלכתחילה; והוא תלה את רצח המנוח במקום המתלונן, ב"חילופין" שעשו השניים ביניהם. ההסבר שנתן המערער למדובב - ולו עצמו - היה הסבר "אמיתי" למועד שבו ניתן; ואין ללמוד מן העובדה שלא היו כלל חילופין, דבר או חצי דבר לענין מהימנות ההתוודות. גרסת "החלפת המקום" נועדה ליתן הסבר "הגיוני" - בשעתו - לטעות שבזהוי הקרבן; ורק מאוחר יותר התברר, כי ההסבר ה"אמיתי" נעוץ בטעות מוקדמת בזיהוי המנוח כנהג הביואיק, עוד בשלבים שקדמו לכניסת הביואיק לסימטת הרותם. לא "אי ידיעה" היתה כאן, אלא טעות בזיהוי נהגה של הביואיק בשעות שקדמו לרצח; וה"הסבר" אינו מבטא "עובדה-לא-נכונה" כפי שטוען המערער, אלא הסבר הגיוני יחיד שיכול היה המערער ליתן בשעתו - לפני שהתברר לו שהמתלונן הוא שנהג ברכב כל הערב - לתקלה שהביאה להמתת המנוח ואשר מקורה האמיתי התברר רק לאחר ההתוודות. (4) סיכומם של דברים, מקובלת עלי עמדתו של בית המשפט המחוזי, לפיה לא נעשה מצידו של המערער אותו "צעד ראוי כדי לשכנע את בית המשפט באמיתות התיזה המאוחרת יותר שלו", כאמור בד"נ 3081/91 הנ"ל; וכמו בית המשפט המחוזי הגעתי גם אנכי למסקנה, כי יש לדחות את טענת ה"התרברבות", מכוחה ביקש המערער ליטול את מהימנותה של התוודותו. ולא למיותר יהיה להוסיף גם זאת: לא רק בחינה "עניינית" - כמפורט לעיל - מביאה לדחיית טענת ה"התרברבות"; אלא, גם בחינת ה"מניע" לנקיטה בה - יצירת תדמית קשוחה - באמת מידה של הגיון, שכל ישר ונסיון חיים. "מניע" כזה, אינו מתיישב עם השכל הישר; ואדם סביר בנעלי המערער, לא היה מעלה על דעתו להודות ברצח שלא ביצע - שבגינו הוא נחקר ומוחזק במעצר - למטרת "התרברבות" גרידא. על מנת ל"הכשיר" מניע כזה - על אף חוסר הסבירות המאפיין אותו - חייב היה המערער לשכנע את בית המשפט, בראיות של ממש, כי בנסיבות הענין נאלץ לעשות מעשה-בלתי-סביר וליטול על עצמו את הסיכון הכרוך במסירת התוודות כוזבת בעבירה כה חמורה. המערער לא הרים נטל זה, ואין סיבה שלא לבחון את התנהגותו בהקשר זה, באמת המידה הרגילה שבה נבחנת מהימנותו של עד: סבירות, שכל ישר ונסיון חיים שיפוטי. ד. "דבר מה" להתוודות כאמור, בית המשפט המחוזי מצא את ה"דבר מה" להתוודות שמסר המערער בפני המדובב, בעיקרו של דבר, בשלושה גורמים: בידיעת פרטים מוכמנים, בשיחות הטלפון לבית החולים שאליו הועבר המנוח ובכשלון טענת האליבי ה"כבושה". בנסיבות הענין, משנדחתה טענת ההתרברבות, נושא ה"דבר מה" הדרוש להרשעה על פי ההתוודות אופי טכני וזאת, בהתחשב בכך, שההתוודות נמסרה חופשית ומרצון, על רקע של יסורי מצפון בשל המתת אדם שאינו קשור לענין מחמת טעות; ותוכנה אינו לוקה בהגיונו הפנימי ובסדרי הצגתו. דרישת ה"דבר מה" מיועדת לסלק חשש שמא ההודייה כוזבת, מטעם כלשהו השמור עם המודה. אשר על כן, לכאורה, משנדחתה טענת ההתרברבות שוב אין מקום ואין צורך בהוכחת קיומו של "דבר מה"; ולא היא. אכן, דחיית טענת ההתרברבות, מותירה את החשש למסירת התוודות כוזבת - שאת פניו בא ה"דבר מה" לקדם - עלום. ברם, דין הוא, שהתוודות לעולם מלווה בחשש, שמא ראה המודה ליטול על עצמו אחריות למעשה שלא עשה; וזאת - גם כאשר החשש עלום ובלתי נראה לעין. במצב דברים זה, יש לבחון קיומו של "דבר מה" לאימות ההתוודות, בנוסף לדחייתה של טענת ההתרברבות. בנסיבות הענין, רשאי היה בית המשפט המחוזי להסתפק ב"דבר מה" המתחייב מידיעת העובדה, שהמתלונן נכנס במכוניתו ל"סמטת רותם" עובר ליציאתו לנסיעה שבמהלכה בוצע הרצח. דבר הכניסה לסמטה לא יכול היה להיוודע למערער ממקור חיצוני בשלב ההתוודות; ובתור שכזה, מהווה עובדת הכניסה לסמטה "עובדה מוכמנת" שידיעתה מספקת "דבר מה" מספיק להתוודות. שיחות הטלפון הבלתי מוסברות, שקוימו מדירת המערער לבית החולים אסף הרופא סמוך לחצות הלילה, מצטברות ל"דבר מה" המתחייב מידיעת העובדה המוכמנת האמורה; וכך הם פני הדברים גם לענין כבישת האליבי וההסתבכות בשקרים לתמיכה בו. במצב דברים זה, קביעתו של בית המשפט המחוזי, כי בנסיבות המקרה, יש בחומר הראיה כדי לספק את דרישת ה"דבר מה" מקובלת עלי; ואנכי לא מצאתי עילה להרהר אחריה. 4. לאור כל האמור לעיל, הנני מציע לחברי הנכבדים לדחות את הערעור כנגד ההרשעה. ש ו פ ט השופטת ט' שטרסברג-כהן: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט י' טירקל: אני מסכים. ש ו פ ט ניתן היום, ב' באייר תשנ"ח (28.4.1998). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 94062890.H01