עזבון המנוחה פאדואה כליל (קוסטא) פאנוס ז"ל ע"י יור נ. רשות ה

פסק-דין בתיק ע"א 6288/98 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 6288/98 בפני: כבוד השופט א' גרוניס כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט ח' מלצר המערערים: 1. עזבון המנוחה פאדואה כליל 2. עיסא פאנוס 3. יעקב פאנוס 4. ניקולא פאנוס 5. כליל פאנוס 6. אליאס פאנוס 7. סמיר עבודי נ ג ד המשיבים: 1. רשות הפיתוח 2. מנהל מקרקעי ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב מיום 17.07.1998 בתיק ה"פ 631/97 שניתן על ידי כבוד השופט ג' קלינג תאריך הישיבה: י"ב בתמוז התשע"א (14.07.11) בשם המערערים: עו"ד נתן מולכו, עו"ד אודיה ממן, עו"ד פאיז פאנוס בשם המשיבים: עו"ד משה גולן פסק-דין השופט א' גרוניס: 1. מורישי המערערים היו בעלי זכויות בעלות בשטח של 7,101 מ"ר מחלקה 254 בגוש 4349, הנמצא באזור רמלה (להלן – הקרקע). הקרקע הופקעה בשנת 1954, על פי חוק רכישת מקרקעים (אישור פעולות ופיצויים), תשי"ג-1953 (להלן – חוק הרכישה). בתובענה שהגישו לבית המשפט המחוזי בתל אביב עתרו המערערים לחייב את המשיבים בתשלום פיצויים על פי השווי הריאלי של הקרקע. בית המשפט המחוזי (כבוד השופט ד"ר ג' קלינג) דחה ביום 17.7.98 את התובענה. מיד בראשית הדברים נבהיר, כי הטיפול בערעור התעכב משתי סיבות: ראשית, עוד בשנת 2000 החליט ההרכב שדן בערעור (הנשיא א' ברק והשופטים ד' דורנר וי' אנגלרד), כי שמיעת הערעור תידחה עד לאחר מתן פסק דין בבג"ץ 2390/96, בג"ץ 360/97 ובג"ץ 1947/97, הידוע כעניין קרסיק. הפסיקה בעניין קרסיק ניתנה בשני שלבים, תחילה החלטה מהותית בשנת 2001 (קרסיק נ' מנהל מקרקעי ישראל, פ"ד נה(2) 625 (2001)) ולאחר מכן פסק דין בשנת 2009 (לא פורסם, 9.2.2009). בעקבות פסק הדין בעניין קרסיק, ניהלו הצדדים בערעור זה מגעים בניסיון להגיע להסדר. המגעים לא צלחו ועתה הגיעה שעת ההכרעה. 2. התובענה שנדחתה ביום 17.7.98 לא הייתה התובענה הראשונה שהוגשה על ידי המערערים בקשר לקרקע. בשנת 1992 הם הגישו תביעה לבית המשפט המחוזי בתל אביב בה עתרו לביטולה של ההפקעה (ת"א 1358/92, להלן – התובענה הראשונה). בתובענה הראשונה טענו המערערים, כי ביום 6.5.1992 מכרו המשיבים את הקרקע לצד ג', תוך שינוי ייעוד הקרקע מייעוד חקלאי למגורים. המערערים טענו, כי ההפקעה לא הייתה דרושה מלכתחילה למטרות שלפי חוק הרכישה, וכי על כן יש לבטל את ההפקעה. לפי סעיף 2(א)(2) ו-(3) לחוק הרכישה, מטרות ההפקעה הן "צרכי פיתוח חיוניים, התיישבות או בטחון". בית המשפט המחוזי (כבוד השופט א' בייזר) דחה את התובענה הראשונה בפסק דין שניתן ביום 8.9.1996. בית המשפט קבע, כי אין הוא מוסמך להורות על "ביטול ההפקעה מעיקרה". עם זאת, הוסיף בית המשפט, כי דחיית התביעה אינה פוגעת בזכותם של המערערים לתבוע סעד אחר, וכי אם יש צורך בהסכמה של בית המשפט לפיצול סעדים היא ניתנת בפסק הדין. בית המשפט אף העיר, כי אין הוא יכול להתעלם מכך שהקרקע שהופקעה למטרות ציבוריות בהתאם לחוק הרכישה נמכרה לאחר כארבעים שנה ליזם פרטי. ואכן, בעקבות פסק הדין הגישו המערערים את התובענה שבגדרה ניתן פסק הדין עליו הם משיגים בערעור דנא. 3. בתובענה החדשה טענו המערערים, כי משפסק הצורך הציבורי בקרקע, ומשזו נמכרה ליזם פרטי תוך שינוי הייעוד, זכאים הם לקבל פיצוי על פי השווי הריאלי של הקרקע. זאת, משום שאין באפשרותם לקבלה חזרה עקב מכירתה לצד ג'. בית המשפט המחוזי סבר, כי זכותם של המערערים לקבל פיצוי על פי השווי הריאלי תלויה בשאלה האם מעשה ההפקעה בטל מעיקרו. מאחר שבתובענה הראשונה כבר נקבע שאין אפשרות לתקוף את מעשה ההפקעה, הרי שאף אין למערערים זכות לקבל את השווי הריאלי, כך לדעתו של בית המשפט המחוזי. מכאן הערעור שבפנינו. 4. מטענות הצדדים עולה כי אין מחלוקת כי למערערים מגיע פיצוי בגין ההפקעה, אלא שהצדדים חלוקים לגבי שיעורו של פיצוי זה. המערערים חזרו וטענו, כי הם זכאים לקבל פיצוי בהתאם לשווי הריאלי של הקרקע. יצוין, כי המערערים הגישו לבית המשפט המחוזי חוות דעת של שמאי לפיה השווי הריאלי של הקרקע הגיע בתחילת שנת 1997 לסכום של מיליוני דולרים. יצוין, כי על פי סעיף 5(א) לחוק הרכישה, המועד הקובע לעניין הערכת שיעור הפיצויים המגיע לבעל הזכויות הוא יום 1.1.1950. המשיבים מצידם אינם עומדים על כך שהפיצוי יהא לפי חוק הרכישה. הם מסכימים כי הפיצוי יחושב לפי נוהל מסוים של המשיב 2. מתברר, כי בשנת 1989 קבע המשיב 2 נוהל שמספרו 44.03 (להלן – הנוהל), שבא להיטיב מבחינות שונות עם אלה שנכסיהם הופקעו על פי חוק הרכישה. בנוהל נקבע, כי המועד הקובע להערכת שווי הקרקע יהא 1.7.1973 (תחת 1.1.1950), על פי ייעוד הקרקע בשנת 1954. הטבה נוספת שקבע הנוהל מתייחסת להפרשי הצמדה וריבית. סעיף 5(ב) לחוק הרכישה קובע, כי לפיצוי הנומינלי, נכון ליום 1.1.1950, תתווסף ריבית של 3% לשנה מאותו מועד. לעומת זאת, על פי הנוהל, סכום הפיצוי יהא צמוד למדד בצירוף ריבית שנתית לא צמודה של 4% עד ליום 31.3.1993. החל מיום 1.4.1993 תתווסף ריבית צמודה של 1.5% לשנה בצירוף הפרשי הצמדה. על פי התחשיב שערכו המשיבים, מגיע למערערים על פי הנוהל סכום של 393,736 ש"ח, נכון ליום 13.1.97. המשיבים הסכימו בעבר, כי הסכום האמור יוגדל ויועמד על סך של 500,000 ש"ח, נכון למועד הנזכר, ולאחר מכן הוסיפו 50,000 ש"ח, כך שהסכום הועמד על 550,000 ש"ח. כלומר, לשיטת המשיבים, זכאים המערערים לקבל פיצוי בהתאם לנוהל, העדיף מבחינת המערערים על פני חוק הרכישה, אך לא בהתאם לשווי הריאלי של הקרקע. 5. כאמור, הסוגיה הראשונה היא האם המערערים זכאים לקבל פיצוי על פי השווי הריאלי של הקרקע. בצד סוגיה זו התעוררה שאלה נוספת. מדובר בהפרשי הצמדה וריבית לגבי התקופה מחודש ינואר 1997 ועד היום. המערערים טוענים, כי זכאים הם להפרשי הצמדה וריבית בהתאם לחוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961 (להלן – חוק פסיקת ריבית והצמדה), בעוד שהמשיבים גורסים כי הנוהל חל אף באשר להפרשי הצמדה וריבית. 6. תחילה נתייחס לסוגיה הראשונה ולאחר מכן נבחן את נושא הפרשי ההצמדה והריבית. כפי שראינו, המערערים טוענים כי זכאים הם לקבל פיצוי על פי השווי הריאלי של הקרקע, היינו לאחר שינוי הייעוד למגורים. המשיבים חולקים על עמדה זו. סבורים אנו, כי יש לקבל את עמדתם של המשיבים. זאת משלושה טעמים: ראשית, האופי הייחודי של חוק הרכישה; שנית, ההלכה שנפסקה בעניין קרסיק אינה חלה כנראה לגבי חוק הרכישה, ואף אם חלה אין היא מסייעת למערערים; ושלישית, ההוראות של החוק לתיקון פקודת הקרקעות (רכישה לצורכי ציבור)(מס' 3), התש"ע-2010 (להלן – תיקון 3 לפקודה) אף הן אינן מסייעות למערערים אלא היפוכו של דבר. עתה נפרט את טעמינו. 7. חוק הרכישה נתקבל על ידי הכנסת בשנת 1954. בית משפט זה כבר הביע דעתו, כי מדובר בחוק בעל אופי מיוחד, שניתן להבין את קבלתו "רק באספקלריה של הנסיבות ההיסטוריות הייחודיות של ראשית ימיה של המדינה" (ע"א 3535/04 דינר נ' מדינת ישראל, פיסקה 7 (לא פורסם, 27.4.06)). מדובר בהסדר "חד פעמי בעל היגיון ומטרות משלו" (שם, פיסקה 8). בית המשפט אף הביע דעתו, כי הזיקה של בעל מקרקעין לנכס שהופקע לפי חוק הרכישה פחותה מן הזיקה של בעלים למקרקעין שהופקעו לפי פקודת הקרקעות (רכישה לצורכי ציבור), 1943 (שם). 8. בעניין קרסיק קבע בית משפט זה, כי דינה של הפקעה להתבטל כאשר חלף הצורך הציבורי במקרקעין המופקעים. קביעה זו נשאה אופי עקרוני בלבד ולא הייתה לה, בסופו של יום, משמעות מעשית לגבי העותרים הספציפיים בעניין קרסיק (ראו פסק הדין מיום 9.2.2009). בית המשפט העליון נטה לדעה, כי הלכת קרסיק אינה חלה לגבי הפקעות שנעשו מכוח חוק הרכישה (בג"ץ 840/97 סבית נ' ממשלת ישראל, פ"ד נז(4) 803, 815 (2003); ע"א 3535/04 הנ"ל; ע"א 4067/07 ג'בארין נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.1.2010)). אכן, המקרה הנוכחי שונה מן המקרים הנזכרים במובן זה שהצורך הציבורי אינו קיים עוד, כפי שנלמד מעצם העובדה שהנכס נמכר לצד ג' תוך שינוי הייעוד מחקלאי למגורים. אפילו סברנו שההלכה העקרונית בעניין קרסיק חלה במקרה דנא, הרי ההחלטה העקרונית בעניין קרסיק לא הכריעה בסוגיה האם ההלכה החדשה שנפסקה הינה בעלת תחולה רטרוספקטיבית. כמובן, שלעניין זה יש חשיבות עליונה במקרה של המערערים, שהרי מדובר בהפקעה שנעשתה בשנת 1954. יש לזכור, כי פסק הדין בעניין קרסיק מחק בסופו של דבר את העתירות, כך שהזכייה העקרונית של העותרים דשם לא הועילה להם מבחינה מעשית. אין כל סיבה שהמערערים יזכו למה שלא זכו בו העותרים בעניין קרסיק. 9. בעת שניתן פסק הדין בעניין קרסיק התנהלו דיונים בכנסת בכל הנוגע לתיקון מס' 3 של הפקודה. התיקון פורסם ביום 15.2.2010 (ס"ח 2228, עמוד 346), היינו לאחר מתן פסק הדין בעניין קרסיק. התיקון התייחס, בין היתר, לאפשרות של שימוש בקרקע למטרות שאינן ציבוריות וזכויות הבעלים המקורי במקרה זה. על פי סעיף 14ד(ב) לפקודה, כפי שתוקנה בתיקון 3, אם חלפו 25 שנים מהמועד של פרסום הודעת ההפקעה לפי סעיף 7 לפקודה, ניתן "להשתמש בקרקע... לכל מטרה שהיא, לרבות העברת הבעלות בה לאחר, בכפוף להוראות כל דין, בלא תשלום פיצוי נוסף בשל כך, בין אם מומשה מטרת הרכישה ובין אם לאו...". מסעיף 14ד(ב) עולה, כי בחלוף 25 שנים לא תעמוד לבעלים זכות כלשהי לגבי הקרקע. בענייננו, חלפה תקופה של כ-38 שנים מעת ההפקעה ועד למכירתה לצד ג' תוך שינוי הייעוד, היא התקופה משנת 1954 ועד לשנת 1992. כזכור, התובענה הראשונה הוגשה על ידי המערערים בשנת 1992. כלומר, אפילו נניח שתיקון מס' 3 לפקודה חל לגבי הפקעות מכוח חוק הרכישה (וספק שכך הוא), אין בכך כדי לסייע למערערים, שכן חלפו למעלה מ-25 שנים מעת ההפקעה ועד שינוי הייעוד ולהגשתה של התובענה הראשונה. המסקנה המתבקשת היא, שלמערערים לא עומדת זכות לקבל פיצוי על פי השווי הריאלי של הקרקע שהופקעה מהם בשנת 1954. כזכור, המשיבים אינם חולקים על כך כי למערערים מגיע פיצוי על פי הנוהל, פיצוי שאין מחלוקת כי הוא גבוה יותר מהפיצוי המגיע לפי חוק הרכישה (ראו, פיסקה 4 לעיל). כפי שכבר נאמר, על פי החישוב שערכו המשיבים, מגיע למערערים לפי הנוהל סכום של 393,736 ש"ח לחודש ינואר 1997. עם זאת, הסכימו המשיבים כי הסכום האמור יוגדל ל- 550,000 ש"ח. 10. נותר לנו לדון, אם כן, בעניין אחד והוא הפרשי הצמדה וריבית לתקופה שמחודש ינואר 1997. המערערים טוענים, כי יש להוסיף לקרן האמורה הפרשי הצמדה וריבית בהתאם לחוק פסיקת ריבית והצמדה. מנגד, לשיטתם של המשיבים, הפרשי ההצמדה והריבית צריכים להיות מחושבים בהתאם לנוהל. נעיר, כי ההסדר החוקי הכללי בנוגע לריבית והפרשי הצמדה לגבי פיצויי הפקעה מצוי כיום בחוק לתיקון דיני הרכישה לצרכי ציבור, תשכ"ד-1964. ההסדר דשם תואם במידה רבה את ההסדר שבנוהל. עם זאת, החוק האמור אינו חל לגבי הפקעות שבוצעו לפי חוק הרכישה (ראו סעיף 1 לחוק). אין לקבל את טענתם של המערערים. המשיבים הלכו לקראת המערערים שעה שהסכימו, כי ערכה של הקרקע יחושב לשנת 1973, בהתאם לנוהל. כפי שצוין, חוק הרכישה קובע שהמועד לחישוב הפיצויים יהא 1.1.1950. מיותר לומר, שחישוב הערך לשנת 1973 מיטיב באופן משמעותי עם המערערים. המערערים זכאים לומר "לא מדובשך ולא מעוקצך", במובן זה שאין הם מעוניינים כי הנוהל יחול לגביהם. ברם, זו אינה עמדתם. מצד אחד, הם מבקשים (כטענה חלופית לטענתם העיקרית בעניין השווי הריאלי), כי תחול הוראת הנוהל בנוגע למועד החישוב של שווי הקרקע. מצד שני, דורשים הם כי הנוהל לא יחול לעניין הפרשי הצמדה וריבית, אלא יחול חוק פסיקת ריבית והצמדה. אין לאפשר למערערים לבחור מרכיב אחד בלבד מתוך הנוהל. אם מעוניינים הם כי הנוהל יחול לגביהם, חייבים הם לקבלו כמקשה אחת, בלא הפרדה למרכיביו השונים. בעניין אחד שנדון לאחרונה בפני בית משפט זה עלתה שאלה בעניין תחולת הנוהל לעומת חוק הרכישה (ע"א 7925/09 עיזבון המנוח סעאבנה נ' רשות הפיתוח (לא פורסם, 17.7.2011)). המערערים באותו מקרה סירבו לקבל את הצעת המשיבים דשם, שהם גם המשיבים דכאן, כי הפיצוי שישולם להם יחושב בהתאם לנוהל. בית המשפט הסביר, כי הנוהל בא לתמרץ את אלה הדורשים פיצוי בשל הפקעה שבוצעה לפי חוק הרכישה להימנע מהליכים משפטיים. התמריץ ניתן על ידי כך שמוצע פיצוי העולה בערכו על זה המגיע לפי חוק הרכישה. בנסיבות אותו מקרה, ובשל סירובם של המערערים דשם לקבל את ההצעה לפי הנוהל, נקבע כי יקבלו פיצוי על פי הוראות חוק הרכישה. טוב עשו המשיבים משהסכימו במקרה דנא, כי הפיצוי ישולם על פי הנוהל ולא על פי חוק הרכישה. 11. לסיכום, אין לקבל את טענתם של המערערים כי זכאים הם לפיצוי על פי השווי הריאלי של הקרקע שהופקעה מהם בשנת 1954. אף אין לקבל את טענתם כי אם מחושב הפיצוי על פי הנוהל, הרי זכותם שלסכום הקרן יצורפו הפרשי הצמדה וריבית לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה ולא על פי הנוהל. לפיכך, הערעור נדחה, בכפוף לכך שהמשיבים ישלמו למערערים את הפיצוי המגיע בהתאם לנוהל, ובהתחשב בהסכמת המשיבים כי סכום הקרן יהא 550,000 ש"ח, נכון ליום 13.1.1997, ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית בהתאם לנוהל. לא ייעשה צו להוצאות. ש ו פ ט השופט א' רובינשטיין: אני מסכים. ש ו פ ט השופט ח' מלצר: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' גרוניס. ניתן היום, ‏י"א אב תשע"א (11.8.2011). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 98062880_S17.doc גק מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il