עלי אבראהים סלאח נ. יצחק הרשקוביץ

פסק-דין בתיק ע"א 6286/09 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 6286/09 בפני: כבוד השופטת א' חיות כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופט י' עמית המערערים: 1. עלי אבראהים סלאח 2. שי'חה סלאח נ ג ד המשיב: יצחק הרשקוביץ ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בת"א 8494/06 שניתן 7.7.2009 על ידי כבוד השופט י' שפירא תאריך הישיבה: כ"ח בכסלו התש"ע (15.12.09) בשם המערערים: עו"ד סאמי ארשיד בשם המשיב: עו"ד ענת בן דרור פסק-דין השופטת א' חיות: ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט י' שפירא) מיום 7.7.2009, בו נדחתה תביעת המערערים למתן פסק דין המצהיר כי הם הבעלים של נכס מקרקעין בכפר בית צפאפא הידוע כחלקה 15 בגוש 30283 (להלן: הנכס). רקע והליכים קודמים 1. התביעה אשר בה ניתן פסק הדין נשוא הערעור איננו ההליך היחיד שהתנהל בין הצדדים בעניין הנכס הנדון. קדמה לה תביעה שהגיש המשיב בשנת 1993 לבית משפט השלום בירושלים בה עתר לסילוק ידם של המערערים מהנכס בטענה כי הוא בעליו הרשום וכי המערערים ובני משפחתם פלשו אליו ותפסו בו חזקה שלא כדין (להלן: הליך הפינוי). תביעה מתוקנת בהליך הפינוי הוגשה בשנת 1997 ובשנת 2004 קיבל בית משפט השלום את התביעה וקבע, בין היתר, כי על המערערים לפנות את הנכס ולמסרו למשיב כשהוא נקי מכל אדם וחפץ. במסגרת הערעור שהגישו המערערים על פסק הדין בהליך הפינוי הושגה בין הצדדים הסכמה שקיבלה תוקף של פסק דין, לפיה יידחה הערעור אך יתאפשר למערערים להגיש לבית המשפט המחוזי תובענה למתן סעד הצהרתי המכריז כי הם הבעלים של הנכס. עוד הוסכם כי עד להכרעה בתובענה שיגישו המערערים כאמור, לא ינקוט המשיב בהליכי הוצאה לפועל לפינויים מן הנכס. כן הוסכם כי כל עוד אותה תובענה תלויה ועומדת יפקידו המערערים בקופת בית המשפט דמי שכירות בסך 250 דולר ארה"ב לחודש, אחת לשלושה חודשים (להלן: ההסדר הדיוני). בעקבות ההסדר הדיוני, הגישו המערערים ביום 9.11.2006 תביעה לבית המשפט המחוזי בירושלים בה טענו כי הם בעלי הנכס וכי זה נרכש על ידם בשנת 1966 מידי בעליו דאז, מר סמבאת סרביג'יאן המכונה "הארמני" (להלן: הארמני), על פי הסכם שנערך בכתב יד בשפה הערבית ובו נקבע, בין היתר, כי המערערים יסיימו את בניית בית המגורים שהארמני החל לבנות על הנכס (להלן: המבנה) ויוכלו להתגורר בו עד שהארמני ישיב להם סכום של 1,000 דינר אותו לווה מהם. המערערים טענו כי ההסכם שנוסח תחילה כהסכם הלוואה הקנה להם בסופו של דבר את הבעלות בנכס, שכן הארמני (אשר נפטר בשנת 1966) מעולם לא השיב להם את סכום ההלוואה. עוד טענו המערערים כי הם לא דאגו לרישום הנכס על שמם בלשכת רישום המקרקעין משום שסברו כי די בקבלת החזקה בנכס לצורך הוכחת הבעלות בו. ההסכם עליו הסתמכו המערערים נושא תאריך יום ה- 25.7.1966 ומופיעה בו חתימתם של שני עדים ושל מי שהמערערים טענו כי הוא הארמני. המשיב טען מצידו כי בשנת 1973 מכרו יורשיו של הארמני את הנכס למר מנחם גוטסמן (להלן: גוטסמן), אשר מכר את הנכס למשיב בשנת 1988 ובשנת 1993 נרשם הנכס על שמו. לטענתו, אין למערערים זכות כלשהי בנכס ועליהם לפנותו כפי שהורה להם בית משפט השלום בפסק הדין שניתן בשנת 2004 בהליך הפינוי. 2. בפסק דינו מיום 7.7.2009 דחה בית המשפט המחוזי את תביעת המערערים וקבע כי ההסכם שעליו הסתמכו המערערים הוא מזויף. בקביעתו זו אימץ בית המשפט שתי חוות דעת של מומחים לכתבי יד ומסמכים אשר קבעו כי החתימה המופיעה על ההסכם אינה חתימתו של הארמני (לאחר שהשוו אותה לדוגמאות אחרות של חתימת הארמני), וכי התאריך המופיע בהסכם (25.7.1966) נכתב על גביו רק לאחר המועד שבו נערך במקור. עוד קבע בית משפט קמא כי בכל מקרה עסקינן בהסכם למתן הלוואה ולא בהסכם מכר ולפיכך אין בהסכם זה, אפילו לא היה נגוע בזיוף, כדי להקנות למערערים בעלות בנכס. בית משפט קמא עמד עוד על הסתירות הרבות שעלו בין התצהירים שהגישו המערער 1 והמערערת 2 ובין עדותם בבית המשפט במהלך החקירה הנגדית על התצהירים. כן עמד בית המשפט על הסתירות שעלו בעניינים מהותיים בין עדות המערער 1 לעדות המערערת 2. נוכח סתירות אלו ובהתבסס בנוסף לכך על חוות דעת של מומחה לצילומי אוויר ועל עדותו של מר דוד דוד המכיר את המערערים ואת האזור בו ממוקם הנכס, מתוקף תפקידיו כמפקד איזור מזרח ירושלים וכמפקח ב"סיירת הירוקה", דחה בית משפט קמא את גירסת המערערים לפיה תפסו לראשונה חזקה בנכס כבר בשנת 1966 וקבע כי המערערים תפסו חזקה בנכס רק בשנת 1981 שנים רבות לאחר שנרכש על ידי גוטסמן שהינו תושב חוץ. למעלה מן הדרוש הוסיף בית המשפט המחוזי וקבע כי מכל מקום גוטסמן רכש את הנכס מיורשי הארמני בתמורה ובתום לב וכי בנסיבות העניין ונוכח רכישת הנכס ורישום הבעלות בו על שם גוטסמן ואחריו על שם המשיב כמי שקנה אותו מידיו, לא עמדו המערערים בנטל להפריך את החזקה הקבועה בסעיף 10 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 (להלן: חוק המקרקעין) לפיה "מי שרכש זכות במקרקעין מוסדרים בתמורה ובהסתמך בתום לב על הרישום, יהא כוחה של זכותו יפה אף אם הרישום לא היה נכון". בית משפט קמא דחה, אפוא, את התביעה ואף חייב את המערערים לשלם למשיב שכר טרחת עו"ד בסך של 50,000 ₪. 3. בערעור שבפנינו עומדים המערערים על הגרסה העובדתית שהציגו בפני בית משפט קמא וטוענים כי אין לייחס משקל ראייתי מכריע לחוות הדעת של המומחים לכתב יד, שכן אלה אינם שולטים בשפה הערבית ויתרה מכך, דוגמאות החתימה של הארמני עליהם הסתמכו המומחים ניתנו להם מאדם (עו"ד איתן גבע) שמעולם לא פגש את הארמני או את יורשיו. עוד מציינים המערערים כי בהתאם לכלל בדבר עסקאות נוגדות הקבוע בסעיף 9 לחוק המקרקעין, יש לקבוע כי זכויותיו של המשיב בנכס נסוגות מפני זכויותיהם שכן המשיב פעל בחוסר תום לב ביודעו, עת רכש את הנכס מגוטסמן, כי המערערים מחזיקים בנכס מזה שנים. 4. המשיב מצידו סומך ידיו על קביעותיו ומסקנותיו של בית משפט קמא ומציין כי המערערים לא טרחו להגיש חוות דעת נגדית המבססת את גרסתם לפיה ההסכם איננו מזויף. עוד טוען המשיב כי עמדת המערערים לפיה המומחים לא היו כשירים למסור חוות דעת בעניין החתימה המופיעה על ההסכם דינה להידחות משום שלצורך השוואת החתימות לא נדרש ידע בשפה הערבית. כמו כן טוען המשיב כי אין להתערב במסקנתו של בית משפט קמא כי ההסכם על פי האמור בו, אף אם אינו מזוייף, אינו מקנה למערערים בעלות בנכס. לפיכך טוען המשיב כי יש לדחות את טענות המערערים בעניין קיומן של עסקאות נוגדות והוא מוסיף ומדגיש בהקשר זה כי מכל מקום המערערים לא עמדו בנטל לסתור את החזקה הקבועה לטובתו בסעיף 10 לחוק המקרקעין, כבעלים הרשום של הנכס. דיון 5. דין הערעור להידחות. טענותיהם של המערערים מופנות כולן נגד קביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא וכלל הוא כי רק במקרים חריגים תתערב ערכאת הערעור בממצאים אלה, למשל אם נפל בפסק הדין פגם היורד לשורשו של עניין או כאשר קביעותיו וממצאיו של בית המשפט אינם מבוססים על פניהם (ראו למשל ע"א 3601/96 בראשי נ' עיזבון המנוח זלמן בראשי ז"ל, פ"ד נב(2) 582, 594 (1998)). המקרה שבפנינו אינו נמנה עם אותם מקרים חריגים. ממצאיו ומסקנותיו של בית משפט קמא בעניין חוסר האותנטיות של ההסכם שהציגו המערערים מעוגנים בשתי חוות דעת של מומחים להשוואת כתבי-יד (מר אמנון בצלאלי מטעם המשיב ומר אברהם אבולעפיה שמונה מטעם בית המשפט), שהוצגו תחילה בבית משפט השלום בהליך הפינוי והוגשו, מתוקף הסכמה דיונית שהושגה בין הצדדים, גם בהליך שהתנהל בשאלת הבעלות בבית המשפט המחוזי. המערערים לא הגישו חוות דעת נוגדת מטעמם והטענות שהעלו כנגד חוות הדעת, שאחת מהן ניתנה על ידי מומחה מטעם בית המשפט, אינן מבוססות. נוכח ממצא זה נשמט יסוד המסד עליו נשענת תביעת המערערים לבעלות בנכס ודי בכך על מנת לדחותה. כמו כן מקובלת עלינו מסקנתו של בית משפט קמא כי ההסכם עליו הסתמכו המערערים, אף בהתעלם מן הממצא כי אינו אותנטי, הוא לכל היותר הסכם למתן הלוואה ולא הסכם למכירת נכס מקרקעין וממצא זה תומך אף הוא במסקנה אליה הגיע בית המשפט המחוזי. הנה כי כן, בהינתן כל האמור לעיל ונוכח הסתירות הרבות שבהן לקו עדויות המערערים, בצדק דחה בית משפט קמא את גירסתם ואת התביעה שהגישו להצהיר עליהם כבעלים של הנכס, בהעדיפו על פניהם את גירסת המשיב כבעליו הרשום. במהלך הדיון בערעור ונוכח גילם המתקדם של המערערים (אם כי המשיב אף הוא בא בימים ומנהל הליכים למימוש זכויותיו בנכס מאז שנת 1993), העלנו בפני הצדדים הצעות שונות לסיום הסכסוך בדרכי שלום, אך לצערנו העלנו חרס בידינו. משכך, דנו בערעור והחלטנו לדחותו מן הטעמים המפורטים לעיל. עם זאת, ראינו לנכון להותיר על כנו את הסעד הזמני שניתן בערעור (ראו החלטתי מיום 31.8.2009) למשך 120 ימים נוספים שתחילתם היום, על מנת לאפשר למערערים להיערך לפינוי הנכס. כמו כן, בהתחשב בסכום הלא מבוטל שנפסק כהוצאות לחובת המערערים בבית המשפט קמא ובהתחשב בגילם ובמצבם איננו עושים צו נוסף להוצאות בערכאתנו. ניתן היום, כ"ט כסלו, תש"ע (16.12.2009). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 09062860_V04.doc מא מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il