סעדה ראאד נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 6284/08 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 6284/08 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט ח' מלצר המערער: סעדה ראאד נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב, מיום 17.6.08, בת.פ. 40220/07, שניתן על ידי השופט זכריה כספי תאריך הישיבה: ה' בתמוז התש"ע (17.06.10) בשם המערער: עו"ד ליסטר ניר בשם המשיבה: עו"ד עדי מנחם פסק-דין השופט א' א' לוי: 1. באחד מימיו של חודש יולי 2007, בין השעות 17:00 ו-22:00, בוצעה התפרצות לדירה ברחוב בלוך בתל-אביב, ממנה נגנב רכוש שכלל, בין היתר, מסך פלזמה, אקדח, חרבות, תכשיטים, כסף, מצלמה ומכשיר טלפון נייד. בשעה 22:50 לערך הבחינו מתנדבים של המשמר האזרחי ברכב מסוג שברולט קאווליר, שבדיעבד התברר כי הוא שייך למערער ואסור לשימוש מאז חודש יוני 2007. המתנדבים נסעו בעקבות השברולט, וכאשר נהגה עצר ברחוב מסילת עולים ויצא מהרכב, הוא נדרש על ידי המתנדבים לעצור, אולם נמלט מהמקום בריצה. בחיפוש שנערך ברכב נמצא הרכוש שנגנב מהדירה ברחוב בלוך, וכן כלי פריצה, שני מברגים, קאטר ומפתח שוודי. כמו כן, נמצאו מפתחות הרכב על מושב הנהג, ולידם טלפון סלולארי ותיק מסמכים שבדיקה העלתה כי הם שייכים למערער. להשלמת התמונה נוסיף, כי אותה היה המערער פסול מלנהוג ברכב מנועי. 2. העובדות שהובאו עד כה לא היו שנויות במחלוקת, ואת החשד כי המערער היה מבצעה של הפריצה, הוא דחה בהעלותו סברה לפיה עשה זאת אחר שהשתמש ברכבו שלא בידיעתו. אולם, בהמשך טען המערער כי השאיל את הרכב לאחד – עיסאם אבו רביע, שביקש לנסוע לירושלים כדי להסדיר עניינים משפחתיים. כמו כן, טען כי עיסאם הודה בפניו שהוא היה מבצעה של ההתפרצות, ולאחר שדיבר על לבו שעה שפגש אותו בבית הסוהר, הסכים עיסאם לחשוף את האמת גם בעדות בבית המשפט. דא עקא, גרסאות אלו של המערער ועיסאם, לא קנו אחיזה בלבו של בית המשפט המחוזי, שבסופה של הכרעת דין סדורה ומפורטת הרשיע את המערער בעבירות שיוחסו לו - התפרצות למקום מגורים, גניבה, נהיגה ללא רישיון, ללא ביטוח ובזמן פסילה, החזקת נשק והובלתו, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו והחזקת כלי פריצה. בעקבות הרשעתו נדון המערער ל-5 שנות מאסר, 18 חודשים מאסר על-תנאי, פסילה מלהחזיק או מלקבל רישיון נהיגה במשך 5 שנים, וקנס בסך 10,000 ש"ח. כמו כן, הופעלו מאסרים על-תנאי שעמדו לחובת המערער, כך שתקופת מאסרו הכוללת עומדת על 7 שנים. בית המשפט הוסיף והפעיל עונש של פסילה על-תנאי שעמד נגד המערער, ועל כן עומדת תקופת הפסילה בפועל אף היא על 7 שנים. בערעור שבפנינו עותר המערער כי נזכה אותו מכלל העבירות שיוחסו לו או מחלקן, ולחלופין, כי נקל בעונשו. לאחר שעיינו בנימוקי הערעור שבכתב והאזנו לטיעוני הצדדים על-פה, הגענו לכלל מסקנה כי דינו של הערעור להדחות, ולהלן נביא את הנמקתנו. 3. הרשעתו של המערער התבססה על ממצאים שבעובדה ומהימנות, וכידוע, ההלכה הנוהגת היא כי בממצאים מסוג זה אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב, נוכח יתרונה של הערכאה הדיונית המתרשמת מהעדים המופיעים בפניה בדרך ישירה ובלתי-אמצעית. אכן, להלכה זו נקבעו במרוצת השנים חריגים לא מעטים, אולם לא מצאנו כי עניינו של המערער נמנה עמם. נבהיר את דברינו: א) רכבו של המערער ובו הרכוש הגנוב נמצא חונה ליד עסקו. אם אכן היה זה עיסאם שביצע את ההתפרצות לדירה ברחוב בלוך, מדוע יוביל את הרכוש הגנוב למקום בו נמצא, ולא למקום מסתור, ולמצער, מקום אחר כדי שלא ידבק במיטיבו, המערער, חשד כמבצעה של ההתפרצות. ב) ברכב נמצאו תיק מסמכים של המערער והטלפון הנייד שלו, ושוב מצאנו את עצמנו תוהים מדוע לא הקדים המערער ונטל אותם מהרכב לפני שמסר אותו לעיסאם, במיוחד שהם היו מונחים במקום גלוי – על המושב שליד הנהג. ג) על פי גרסתו המאוחרת של המערער, הוא שמע מפיו של עיסאם כבר בשעה 22:30 של ליל האירוע, כי ברכב נותר רכוש גנוב, והוא עצמו נמלט מהשוטרים. במקום להתייצב במשטרה ולחשוף את האמת כדי לסלק מעל עצמו כל חשד, בחר המערער לטעון בתחילת החקירה כי רכבו נגנב. ואם את העניין הזה ניתן ליישב בכך שהוא ביקש להימנע מהפללת חברו עיסאם, כיצד ניתן ליישב את העובדה כי הוא מיהר ביום המחרת לקצץ את שיער ראשו, אם לא כדי להקשות על זיהויו? ד) עיסאם נקרא להעיד מטעם ההגנה, אולם אז התברר כי הוא אינו יודע להשיב על שאלות בסיסיות כמו מיקומה של הדירה אליה פרץ, מספר החדרים שבה, מיקומם של החרבות על הקירות, והעובדה שדלת הדירה נמצאה חסומה באמצעות ספה. ה) נוכח כל אלה רשאי היה בית המשפט המחוזי לקבוע כי המערער אינו מהימן, הואיל והודעותיו ועדותו רצופות סתירות, והסבריו חסרי הגיון (ראו עמ' 90 להכרעת הדין). גם מהתרשמות בית המשפט המחוזי מעיסאם לא ראינו מקום לשנות, לאמור (ראו עמ' 91), מדובר באדם "שהסכים ליטול על עצמו, בכוזבין... מעשה שלא ביצע והכל כדי להגן על הנאשם". ו) את הראיות הנסיבתיות האמורות משלימה עדותו של מתנדב המשמר האזרחי, יזהר מונסטרסקי. עד זה ראה את נהגו של השברולט לפני שנמלט, פעם אחת ממרחק של 10 מ' ופעם נוספת ממרחק של 4 מ' ונתן בו סימנים: בעל "שיער ארוך וקוקו עם זקן צרפתי זיפים" (ת/12). כאמור, המערער מיהר לקצץ את שערו ביום המחרת, וחרף זאת, הצליח מונסטרסקי להצביע עליו במסדר זיהוי בתמונות כנהגו הנמלט של השברולט. לבית המשפט לא היתה עילה לפקפק במהימנותו, והוא הוסיף וקבע כי קלסתר פניו של המערער נחרת בזיכרונו של העד. מבית המשפט לא נעלמה תשובתו של מונסטרסקי לפיה מידת ביטחונו בזיהוי הוא ברמה של 80%. אולם גם לזיהוי כזה נודעת חשיבות בהצטרפו לראיות המפלילות הנוספות שאת חלקן פרטנו. ז) באשר לטענה בדבר האפשרות כי המערער ועיסאם ביצעו את העבירות בצוותא, וממילא אין לדעת מי נהג ברכב, גם טענה זו אין בידנו לקבל, הואיל וגרסה זו לא עלתה בעדותם של המערער ועיסאם, והיא נעדרת תשתית ראייתית כלשהי. 4. העולה מן האמור הוא כי דינו של הערעור כנגד ההרשעה להדחות, וכך היא השקפתנו ביחס להשגות כנגד העונש. למערער עבר פלילי מכביד, גם בעבירות מן הסוג בהן הורשע הפעם. יתרה מכך, הוא שב וחטא כאשר עומדים נגדו ארבעה מאסרים על-תנאי ועונש של פסילה על-תנאי. בנסיבות אלו העונש שהושת על המערער, על אף חומרתו, הנו מאוזן ומידתי, ומכאן החלטנו לדחות את הערעור על שני חלקיו. ניתן היום, ט' בתמוז התש"ע (21.06.2010). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 08062840_O02.doc אז+הג מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il