יצחק טבצ'ניק נ. מדינת ישראל

5 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 62811-01-26 לפני: כבוד השופט אלכס שטיין כבוד השופט יחיאל כשר כבוד השופטת רות רונן העותר: יצחק טבצ'ניק נגד המשיבה: מדינת ישראל עתירה למתן צו על-תנאי בשם העותר: בעצמו פסק-דין השופט אלכס שטיין: העתירה בעתירה שלפנינו מבקש העותר, שאינו מיוצג, כי נורה על ביטול החלטתו של בית המשפט המחוזי חיפה (השופט ג' קרזבום) מיום 16.12.2025 בת"פ 4064-06-22 (להלן: ההליך הפלילי), במסגרתה נדחתה בקשתו למנות לו סניגור ציבורי; וכן כי נורה על מינוי סניגור ציבורי עבורו. הרקע לעתירה העותר הוא עצור אשר שוהה בכלא צלמון עד לתום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו בגדרו של ההליך הפלילי. במהלך ההליך הפלילי, יוצג העותר על ידי חמישה סניגורים שונים שמונו לו מטעם הסניגוריה הציבורית, ואשר התחלפו לסירוגין עקב התנהלותו כלפי הסנגורים – התנהלות שכללה דרישות החורגות מייצוג מקצועי, הטרדה ואיומים. ביום 11.10.2023, אחרי שורה של החלפות סניגורים כאמור, וברקע בקשות הסניגוריה הציבורית להשתחרר מייצוגו של העותר, ניתנה החלטת בית המשפט המחוזי במסגרתה נעתר בית המשפט לבקשת העותר למנות לו סניגור ציבורי נוסף, תוך שנקבע כי "מובהר [לעותר] כי לא ימונה לו סנגור נוסף, ומדובר בהזדמנות אחרונה ועליו להשכיל לנצלה" (ההדגשה הוספה – א.ש.). בהמשך לכך, ואחרי שהעותר לא חדל מהתנהלותו הבעייתית, הגישה הסניגוריה הציבורית בקשה נוספת להשתחרר מייצוגו של העותר. בקשה זאת נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי ביום 13.3.2024. על החלטתו זאת של בית המשפט המחוזי הגישה הסניגוריה הציבורית ערעור לבית משפט זה. בית המשפט (השופטים י' עמית, ע' גרוסקופף ו-ח' כבוב) קיבל את הערעור ושחרר את הסניגוריה הציבורית מייצוג העותר. בפסק הדין קבע בית המשפט כך: "1. לאחר שעיינו בחומר שלפנינו ושמענו טיעוני הצדדים הגענו למסקנה כי אין מנוס מלשחרר הסניגוריה הציבורית מייצוגו של המשיב 2 (להלן: הנאשם). 2. מספרם הרב של הסניגורים שהתחלפו בתיק מדבר בעד עצמו, ודומה כי אין תוחלת בניסיונות חוזרים ונשנים להעמיד ייצוג לנאשם. משכך, איננו נדרשים לשאלה אם היה לראות בדבריו איום מפורש או מוסווה כלפי הסניגור. 3. ככל שהתרשמנו, וכך עולה גם מהחלטת בית משפט קמא, הנאשם מכיר את החומר לפני ולפנים. למרות הקושי הכרוך בכך, חזקה על בית משפט קמא כי יציב גבולות לנאשם ויבהיר לו כי אין מקום לחקירות מיותרות, וכי עליו לשקול בכובד ראש זימונו של כל עד ועד ברשימת העדים. 4. מובהר כבר כעת כי לא תשמע מפיו של הנאשם טענה כי הגנתו נפגעה עקב השחרור מייצוג, באשר הגיעה העת לומר לנאשם 'עד כאן'" (ראו: ע"פ 2294/24 הסניגוריה הציבורית נ' בית המשפט המחוזי בחיפה ‏(‏21.3.2024‏) (להלן: ע"פ 2294/24)). אחרי שחרור הסניגוריה הציבורית מייצוגו, העותר שכר את שירותיהם של שני סנגורים פרטיים, אשר שוחררו אף הם מייצוגו, לבקשתם. בעקבות זאת ביקש העותר, פעם נוספת, למנות לו סניגור ציבורי. ביום 16.12.2025 דחה בית המשפט המחוזי את בקשת העותר, בקבעו כי "אשר לעתירת [העותר] לפיה ימונה לו סנגור ציבורי, הרי שנוכח החלטת כב' בית המשפט העליון מיום 21.3.2024, אין מקום להיעתר לה, בפרט שלא השתנו הנסיבות בהקשר זה" (ההדגשה הוספה – א.ש.). על החלטה זאת נסבה העתירה שלפנינו. למען שלמות התמונה, יצוין כי במסגרת הדיון בהארכת מעצרו של העותר, קבע בית משפט זה (השופט ח' כבוב), לפנים משורת הדין, כי ימונה לעותר סניגור ציבורי לצורך הארכת המעצר בלבד. אולם, בהמשך לכך, אחרי שהוגשה בקשה לעיון מחדש בהחלטה זאת על ידי הסניגוריה הציבורית, קבע בית המשפט כי הוא אינו מחייב את הסניגוריה למנות לעותר סנגור כאמור (ראו: החלטה מיום 22.2.2026 בהמ"ע 25168-02-26 (להלן: המ"ע 25168-02-26)). טענות הצדדים העותר טוען כי בהחלטת בית המשפט המחוזי שלא למנות לו סניגור ציבורי נפלה שגגה, שכן, לטענתו, החלטת בית המשפט העליון מיום 21.3.2024 אינה יכולה עוד להוות בסיס להכרעה בעניין זה מאחר שחלפו שנתיים מאז שניתנה. בהקשר זה, העותר טוען כי החלטת בית המשפט העליון התבססה על ההנחה כי ההליך בבית המשפט המחוזי יסתיים במהרה, אך מאחר שהליך זה עודנו נמשך, חל, לטענתו, שינוי נסיבות המצדיק מינוי סניגור ציבורי. העותר מציין כי העסיק שני עורכי דין פרטיים ששכר טרחתם היה גבוה, אך הם ביקשו להתפטר מייצוגו. לטענתו, לאחר למעלה משלוש שנים במעצר, אין לו עוד אמצעים כלכליים להעסיק עורך דין פרטי נוסף. העותר טוען כי אין לו את הכלים הנדרשים על-מנת לייצג את עצמו בהליך הפלילי אשר דורש העדת מומחים ועדים נוספים וכן הגשת סיכומים בכתב. מנגד, המשיבה טוענת כי דין העתירה להידחות על הסף מחמת קיומו של סעד חלופי ומפאת חוסר ניקיון כפיים של העותר. כמו כן, המשיבה טוענת כי דין העתירה להידחות לגופה בהיעדר עילה להתערבות בית המשפט בהחלטה מושא העתירה. המשיבה טוענת כי בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות ביניים בהליכים פליליים, אלא במקרים חריגים, שאינם מתקיימים, כך נטען, בעניינו של העותר. המשיבה טוענת לחוסר ניקיון כפיים מצד העותר, שכן העתירה שהלה הגיש נעדרת פירוט של התשתית העובדתית המלאה, לרבות ההליכים הקודמים בעניין ייצוגו והתנהלותו כלפי הסניגורים השונים שמונו לו. לגופו של עניין, המשיבה מציינת כי התנהלותו של העותר כלפי סניגוריו, הציבוריים והפרטיים כאחד, שכאמור כללה דרישות חריגות, הטרדות ואיומים, היא שהביאה לשחרורם מייצוג. לטענתה, העותר מכיר את התיק היטב ואף יודע את מלאכת החקירה הנגדית; ובהינתן האמור, בין היתר, לטענתה, לא נפל פגם בהחלטת בית המשפט המחוזי. עוד נטען, כי אין בעובדה שהעותר שכר סניגורים פרטיים ששוחררו מייצוג כדי להצדיק מינוי סניגור ציבורי; וכי לא חל שינוי נסיבות מאז החלטתו של בית המשפט העליון בעניינו של העותר. דיון והכרעה אחרי עיון בכתובים שהונחו לפניי, הגעתי למסקנה כי דין העתירה להידחות. כפי שנפסק לא אחת, וכפי שכבר הזדמן לי להעיר בעניין אחר, "האפשרות לעתור לבג"ץ נגד תוצאותיו של הליך ביניים במשפט פלילי שמורה למצבים חריגים ונדירים ביותר, שלגביהם לא נקבעה מסגרת של ערעור או ערר בחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, או בחיקוק אחר" (ראו: בג"ץ 6295/21 זדורוב נ' כב' השופט אשר קולה, פסקה 3 לפסק דיני (15.9.2021) (ההדגשה הוספה – א.ש.); וכן ראו: בג"ץ 233/85 אל הוזייל נ' משטרת ישראל, פ"ד לט(4) 124, 129-128 (1985)). כאמור, עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק אינה "מסלול חלופי" לתקיפת החלטות ביניים בהליכים פליליים, תוך עקיפת הכלל השולל ערעור על החלטות מעין אלה. עתירה שכזו דינה להידחות על הסף, בכפוף למקרים חריגים שבחריגים, בהם החלטת הביניים ניתנה בחוסר סמכות ברור, או כאשר מסתברת ממנה פגיעה בולטת בעקרונות הצדק הטבעי, וכן במקרים שבהם מתעוררת שאלה משפטית עקרונית, או כאשר דחיית העתירה תגרום לנזק שלא ניתן יהיה לתקנו בשלב הערעור על פסק הדין הסופי (ראו, מני רבים: בג"ץ 1530/08 גנור נ' בית המשפט העליון (25.02.2008); בג"ץ 481/23 סלומון נ' בית המשפט לעניינים מקומיים תל אביב-יפו, פסקה 8 (30.1.2023); בג"ץ 34745-10-24 יחיא נ' בית משפט השלום כפר סבא (31.10.2024)). על החלטות ביניים בכגון דא ניתן להשיג רק במסגרת הערעור על פסק הדין, אלא אם מדובר בהחלטה שהמחוקק החריגה מכלל זה בהוראה מפורשת. הכלל האמור חל גם כאשר מדובר בהחלטת ביניים בדבר אי-מינוי סניגור ציבורי, כבענייננו (ראו, למשל: בג"ץ 6245/11 אשד נ' בית המשפט המחוזי בתל אביב, פסקה ה' (5.10.2011)). העתירה דנן הוגשה בניגוד לכלל זה ומבלי שהעותר הצביע על התקיימותו של אחד החריגים הצרים והמצומצמים אשר מצדיקים את התערבותו של בית משפט זה בהחלטת ביניים בהליך פלילי. למעשה, העותר לא הניח כל תשתית עובדתית או משפטית שיש בה כדי ללמדנו כי ההחלטה שניתנה בעניינו לוקה בפגם כלשהו אשר עשוי להצדיק התערבות בג״ץ. החלטת בית המשפט המחוזי ניתנה על רקע התנהלותו הפסולה והמתמשכת של העותר לאורך ההליך הפלילי ועל רקע הקשיים החוזרים ונשנים שהתעוררו בניסיונות להעמיד לו ייצוג משפטי. מן החומר שהונח לפנינו, עולה כי שירותיהם של לפחות חמישה סניגורים ציבוריים ושני סנגורים פרטיים הועמדו לרשותו של העותר, אולם הוא לא השכיל לשתף פעולה כראוי עם אף לא אחד מהם (בהקשר זה, ראו גם: תקנה 8(א) לתקנות הסניגוריה הציבורית, התשנ״ו-1996). אין להקל ראש בקשיים הכרוכים בניהול ההגנה בהליך פלילי כאשר נאשם בלתי מיוצג מצוי מאחורי סורג ובריח. מציאות זאת מטילה קושי הן על הנאשם והן על בית המשפט בערכאה הדיונית. עם זאת, במקרה שלפנינו, האחריות לכך, כל-כולה, רובצת לפתחו של העותר. בנסיבות אלה, אין לו, לעותר, אלא להלין על עצמו. זאת ועוד: בית משפט זה כבר קבע בהחלטתו מיום 21.3.2024 (ראו: ע״פ 2294/24), כי אין תוחלת בניסיונות חוזרים ונשנים להעמיד לעותר ייצוג משפטי וכי הגיעה העת לומר "עד כאן". גם בהחלטה מאוחרת יותר שניתנה במסגרת הליך הארכת מעצרו של העותר (ראו: המ״ע 25168-02-26) שב בית משפט זה וקבע כי אין לחייב את הסניגוריה הציבורית למנות לעותר מייצג. בעתירה דנן העותר לא הצביע על שינוי נסיבות מהותי אשר מצדיק סטייה מקביעות אלה; וגם לא נטען, וממילא לא הוכח, כי התנהלות העותר השתנתה. סוף דבר: העתירה נדחית אפוא בזאת. בשים לב לנסיבותיו האישיות של העותר, והרבה לפנים משורת הדין, לא נעשה צו להוצאות. ניתן היום, ד' ניסן תשפ"ו (22 מרץ 2026). אלכס שטיין שופט יחיאל כשר שופט רות רונן שופטת