ניקולאי דורושב נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 6281/12 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 6281/12 לפני: כבוד המשנָה לנשיא מ' נאור כבוד השופט י' עמית כבוד השופטת ד' ברק-ארז המערער: ניקולאי דורושב נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי באר שבע בתפ"ח 1134/09 שניתן ביום 06.06.2012 על ידי כבוד השופטים ר' אבידע, ח' סלוטקי ומ' לוי תאריך הישיבה: י"ט באדר א התשע"ד (19.02.2014) בשם המערער: עו"ד דוד ירון ועו"ד אורטל גרנות-גבאי בשם המשיבה: עו"ד מאיה חדד פסק-דין השופט י' עמית: ענייננו בפרשת אינוס ורצח. 1. בתמצית שבתמצית, נקבע בהכרעת הדין של בית משפט קמא כי המערער אנס ורצח את לאה דרנקין ז"ל, נערה בת 15 (להלן: המנוחה), אשר בילתה בלילה שבין 23.9.2009-22.9.2009 במסיבה באשקלון במהלכה שתתה משקאות אלכוהוליים. בסיום המסיבה הסיע המערער את המנוחה ושניים מחבריה לבתיהם, כשהמנוחה נותרה רדומה במושב האחורי של הרכב. המנוח נסע לגבעה 69 סמוך לעיר אשקלון, שם החנה את רכבו ואנס את המנוחה, אשר התעוררה והחלה לצעוק ולהיאבק בו. אז חנק המערער את המנוחה למוות, הוציאה מרכבו, דרס אותה פעמיים ולבסוף קבר אותה. לא מן הנמנע, כי המנוחה נקברה בעוד רוח חיים באפה, באשר חול ואבנים חדרו לריאותיה, ככל הנראה בנשימותיה האחרונות. בית משפט קמא הרשיע את המערער ברצח בכוונה תחילה לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) וברצח לפי סעיף 300(א)(4) שעניינו במי ש"גורם למותו של אדם כשנעברה עבירה אחרת, כדי להבטיח לעצמו ... בריחה או הימלטות מעונש". על המערער נגזר מאסר עולם בגין עבירת הרצח ועשר שנות מאסר בגין עבירת האינוס, בחפיפה של מחצית מהעונש בגין עבירת האינוס, בהתחשב בכך שהמערער הוא שהוביל את החוקרים לגופת המנוחה, כפי שיפורט בהמשך. בשורה התחתונה הושת אפוא על המערער עונש מאסר עולם וחמש שנות מאסר. כן חויב המערער בתשלום פיצוי בסך 180,000 ₪ למשפחת המנוחה. 2. סיפור המעשה, שבסופו נלכד המערער, מתחיל סמוך לשעה 16:00 ביום 23.9.2009, שעה שאחותה ואביה של המנוחה מגיעים לתחנת המשטרה ומדווחים על היעדרותה. תוך דקות ספורות נעשה תחקור מהיר של חבריה של המנוחה, שסיפרו אודות המסיבה בה השתתפה המנוחה, ועל כך שהמערער הסיע אותם לבתיהם בעוד המנוחה נותרה ברכבו. המערער זומן מיידית לתחנת המשטרה, שם סיפר כי הוריד את המנוחה לבקשתה ליד בית הספר "נאות" באשקלון בסביבות 02:00 לפנות בוקר. למשטרה נתברר כי הטלפון של המנוחה אוכן בשעה 01:48 בשטח פתוח דרומית לישוב בית עזרא, ומאז נדם. מאחר שהאיכון לא התיישב עם דברי המערער הוא זומן שוב מיידית לתחנת המשטרה והופנה לתשאול נוסף באגף הנוער, שם הפציר בו חוקר נוער לעזור למשפחה ולהורים בכך שיוביל את החוקרים למנוחה. המערער הסכים, ולשאלה כיצד הוא יודע היכן המנוחה נמצאת, סיפר כי לאחר שהוריד אותה מרכבו, הבחין כי היא עלתה לרכב אחר, ואז עקב אחר אותו רכב וראה שהרכב הגיע ועלה לגבעה 69. חלפו כארבע שעות מאז דווח על היעדרותה של המנוחה, ובסביבות השעה 20:00 כבר הוביל המערער את החוקרים לגבעה, כאשר במהלך הדרך החלו להימצא פריטי לבוש שהתבררו כשייכים למנוחה. ככל שהחוקרים והמערער המשיכו להתקדם ולעלות במעלה הגבעה, המערער החל להילחץ ולרעוד, והצביע לחוקרים על המקום שהמנוחה אמורה להימצא. החוקרים הלכו לכיוון אליו הצביע המערער, שם מצאו את גופת המנוחה, כשהיא עירומה כמעט לחלוטין עם סימני אלימות קשים וקבורה בחול. או-אז, נאמר למערער כי הוא חשוד ברצח והוא נאזק. לזירה הוזמן צוות מז"פ, וראש מחלק תשאול ימ"ר לכיש הגיע למקום וגבה מהמערער אמרה שהוקלטה תחת אזהרה. בהמשך, נגבתה מהמערער אמרה נוספת בתחנת המשטרה. 3. למעשה, חלק הארי של העובדות אינו שנוי במחלוקת. המערער לא כפר בכך שגרם למותה של המנוחה, לא כפר בכך שחנק את המנוחה, לא כפר בכך שדרס את המנוחה, ולא כפר בכך שקבר את המנוחה. גרסת המערער היא, כי החל לקיים עם המנוחה יחסי מין בהסכמה, אך בשלב בו החדיר את איבר מינו היא התנגדה והחלה לצעוק, ואז חנק אותה בשתי ידיו כדי להשתיקה. לגרסתו, הוא הוציא את המנוחה מהרכב, הניח אותה על הקרקע, ישב ועישן משך דקות ארוכות במכוניתו. בשלב מסויים, התנער המערער מהלך הרוח בו היה שרוי, הוריד את בלם היד ונסע לפנים תוך שהוא שוכח כי המנוחה שרועה על הארץ, וכך דרס אותה, ואז נסע חזרה לאחור בשביל לראות מה קרה, ושוב דרס את המנוחה בטעות. בבהלתו כי רבה, החל לקבור את המנוחה כשהוא סבור באותה עת כי המנוחה כבר מתה, אך למעשה המנוחה עדיין הייתה בחיים. גרסת המערער לא זכתה לאמון בית משפט קמא, כך שאנו נותרים עם העובדות שעליהן אין מחלוקת, ולפיהן המערער חנק, דרס וקבר את המנוחה. בנקודה זו ניתן היה לחתום את פסק דיננו ואידך זיל גמור, אך למעלה מן הצורך אתייחס בקצרה לטענות המערער. 4. עבירת האינוס – המערער טען כי סבר שהמנוחה בגירה וכי הסכימה לקיים עימו יחסי מין, כפי שעולה, לטענתו, מיומנה האישי של המנוחה. עוד נטען כי רמת השכרות של המנוחה בעת האירוע לא מנעה ממנה ליתן הסכמה חופשית לקיום יחסי המין. בהקשר זה, הצביע המערער על כך שנמצא ריכוז אלכוהול נמוך בדמה של המנוחה, וכי המנוחה הייתה ערנית דיה כדי לומר לחבריה כי היא לא רוצה שהמערער יוריד אותה בבית, כדי שההורים שלה לא יראו שהיא שיכורה. בית המשפט עמד על מכלול הראיות המצביעות על מצבה של המנוחה. המערער עצמו סיפר בחקירתו במשטרה, כי כאשר עבר ליד מגרש החניה של היכל הספורט באשקלון, שם נערכה המסיבה, "כולם היו כבר שיכורים", וכי הבחין שהמנוחה "קצת שיכורה". בעדותו טען המערער כי בתשובה לשאלתו השיבה לו המנוחה שלא איכפת לה לא ללכת הביתה, אלא שגרסה זו לא בא זכרה באמרותיו במשטרה. אחד מחבריה של המנוחה סיפר כי המערער לא הסכים תחילה להכניס את המנוחה לרכבו כיוון שראה "שהיא שיכורה, ואם פתאום הולכת להקיא ברכב", אך בסוף הסכים להכניס את המנוחה לרכבו. חבריה של המנוחה סיפרו כי "היתה הכי שיכורה", כי הקיאה, וכי במהלך הנסיעה ברכבו של המערער שכבה במושב האחורי כשהיא ישנה ולא שוחחה איתם ולא דיברה. בשלב מסויים של הנסיעה שאל אותה אחד מחבריה, בשם דניס, אם היא רוצה ללכת הביתה, והמנוחה הנידה בראשה לשלילה. אותו דניס אף העיד כי כאשר ירד מרכבו של המערער, הוא שאל אותו אם לקחת עמו את המנוחה לביתה, אך המערער אמר לו משהו בנוסח "תראה באיזה מצב היא נמצאת" והשאיר אותה ברכב, וכי המנוחה היתה "במצב גרוע, היא לא יכלה לעמוד, לא אמרה מילה". חברתה של המנוחה העידה כי המנוחה שתתה "יותר מידי וודקה ולא הרגישה טוב. היא הלכה לישון ברכב ...", כי אף פעם לא ראתה את המנוחה במצב כזה, וכי כאשר ירדה מרכבו של המערער המנוחה עדיין ישנה. כשהגיעו בסמוך לביתו של דניס, ניסו להעיר את המנוחה ושאלו אותה אם היא רוצה ללכת הביתה, אך המנוחה השיבה כי היא לא רוצה לעלות הביתה במצב הזה, כי הייתה שיכורה ורצתה להמשיך לישון ברכב. עוד סיפרה העדה בחקירתה במשטרה, כי אף אחד לא שוחח עם המנוחה במהלך הנסיעה מאחר שהיא ישנה ואי אפשר היה לדבר איתה. קיצורו של דבר, כי מלבד עדותו של המערער שלא היתה מהימנה על בית המשפט, אנו יודעים כי המנוחה הרבתה בשתיה, הקיאה בשל שכרותה, נכנסה לרכבו של המערער, נרדמה במושב האחורי וכמעט לא תקשרה עם הסובבים אותה. 5. אף אני סבור, כפי שבית משפט קמא סבר, שלא ניתן להסיק מיומנה האישי של המתלוננת את שביקש הסנגור המלומד להסיק. [קטע קצר הושמט]. הדברים אינם מתיישבים עם התזה של המערער, כביכול הסכימה המנוחה לקיים עמו יחסי מין, למרות שלא היה לה קשר קודם עמו. 6. [קטע הושמט]. בית משפט קמא האריך בניתוח עדותו של המערער בבית המשפט, ממנה עולה כי אפילו לגרסת המערער המנוחה הייתה פסיבית (בחקירתו במשטרה אף התבטא כי ניסה להעיר את המנוחה). המערער היה אדיש לחלוטין למנוחה וכמעט לא שוחח עמה, לא בירר מה מצבה ואם היא מסכימה לקיים עמו יחסי מין. ובכלל, סופו מעיד על תחילתו. גם לגרסת המערער, המנוחה התנגדה לו כאשר חדר לתוכה, שאז החל לחנוק אותה. גירסת המערער, כביכול חל "שינוי לבבות" פתאומי אצל המנוחה, אינה מתיישבת עם הבהלה שאחזה במערער, כדי כך שחנק אותה למוות. [קטע הושמט]. העולה מן המקובץ, כי המערער ניצל את שכרותה של המתלוננת ואנס אותה כשהוא מנצל את העובדה שהמנוחה שוכבת רדומה במושב האחורי במכוניתו. לסיכום נושא זה, אפנה לדברים שאמרתי בע"פ 431/08 ג'ואברה נ' מדינת ישראל (13.4.2010) (להלן: עניין ג'ואברה): "המנוחה הגיעה לדירה כדי לקבל את מפתחות הדירה לצורך השכירות. המנוחה נרצחה על ידי הנאשם בחניקה במהלך אינוסה וגופתה הוסתרה בארון. למעט הבל פיו של המערער, על גרסאותיו השונות, אין בדל סיבה להניח כי המנוחה, שככל הנראה שרטה את פניו של המערער תוך כדי מאבק, הסכימה בתחילה לקיים יחסי מין עם המערער". 7. סיבת המוות ומעשה החנק – הריגה או רצח? על פי הדו"ח הפתולוגי, המנוחה מתה מחנק מכני בעקבות לחץ על הצוואר ועל הפנים "באמצעות חפצים נוקשים כגון אצבעות של כפות ידיים עם חסימת דרכי נשימה חיצוניים (שפתי הפה ונחיריים)". כפי שהעיד ד"ר זייצוב, בנוסף לסימנים החיצוניים על פני הצוואר, נמצאו דימומים ברקמות הרכות של הצוואר וגם שבר בעצם הלשון, סימנים המתיישבים עם מוות וחנק ולחץ על הצוואר. חזקה על אדם כי הוא מתכוון לתוצאות הטבעיות של מעשיו. תחולתה של "הלכת הצפיות" על עבירת הרצח שנויה במחלוקת בין מלומדי משפט (לדעות השונות ראו יצחק קוגלר כוונה והלכת הצפיות בדיני עונשין 466-465 (1997)). אלא שדומה כי מחלוקת זו כבר הוכרעה בפסיקה: "ההחלטה להמית. יסוד ההחלטה להמית בעבירת רצח כרוך בצפיית האפשרות להשגת התוצאה הקטלנית וברצון כי זו תתממש [ע"פ 6167/99 בן שלוש נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(6) 577, 594 (2003) (להלן: עניין בן שלוש); עניין ביטון, בעמ' 673-671; לדיון בתחולת הלכת הצפיות על עבירת הרצח בכוונה תחילה, ראו: יצחק קוגלר כוונה והלכת הצפיות בדיני עונשין 466-465 (1997)]. להוכחתו של יסוד זה משמשת לעיתים החזקה הניתנת לסתירה לפיה אדם מתכוון לתוצאה הטבעית של מעשיו [ראו, למשל: ע"פ 3126/96 עמיר נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(3) 638, 649 (1996); ע"פ 759/97 אליאבייב נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(3) 459, 467 (2001); ע"פ 8287/05 בחטרזה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 11.8.2011), בסעיף 33]" (ע"פ 2202/08 פסקו נ' מדינת ישראל, פסקה 41 (7.3.2012)). גם לגירסת המערער, במשטרה ובבית המשפט, הוא חנק את המנוחה עד שנשתתקה, משך דקות ארוכות "אולי חמש דקות", וכי בשלב כלשהו המנוחה הפסיקה לזוז בזמן שחנק אותה וכי במהלך החניקה המנוחה "התפרעה עם הרגליים והידיים". לשאלה בחקירה הנגדית מדוע היה צריך ללחוץ על הגרון של המנוחה כדי שתפסיק לצעוק, השיב המערער כי אינו יודע, ואישר כי לחץ עם שתי ידיו על גרונה של המנוחה. לא למותר לציין, כי באמרתו במשטרה אמר המערער כי לחץ על גרונה של המנוחה חזק יותר כיוון שרצה שתמות מהר יותר. די בכך כדי להרשיע את המערער בעבירת רצח באשר "מי שלוחץ בכוח על צווארו של אדם השכוב לפניו, מוחזק כמי שמבין היטב מה עלולה להיות התוצאה של לפיתה זו..." (ע"פ 759/77 גולדני נ' מדינת ישראל, פ"ד לב(3) 813, 825-824 (1978)). המערער טען כי חנק את המנוחה "רק" כדי להשתיקה, מאחר שחשש שתתלונן על אונס, וכלשונו "עכשיו בחורה לכל דבר יכולה להכניס פה גבר...". אלא שהסבר זה אך יכול להסביר את המניע לרצח, בבחינת תוספת וחיזוק לחזקת הכוונה. 8. המערער טען כי מותה של המנוחה נגרם כתוצאה מכך שדרס בטעות את המנוחה. אלא שלא כך עולה מהדו"ח הפתולוגי ומחקירתו של ד"ר זייצוב בבית המשפט. אף לא למותר לציין, כי המערער עצמו אישר בעדותו בבית המשפט כי כאשר חדל לאחוז בגרונה של המנוחה סבר שהיא מתה. ובכלל, גירסת המערער כי דרס את המנוחה שלא בכוונה מפוקפקת כשלעצמה, ואינה מתיישבת עם קו ההגנה החלופי לפיו סבר כי איננה בחיים בשעה שדרס את המנוחה. בית משפט קמא לא האמין למערער כי פעמיים דרס בטעות את גופתה של המנוחה, גירסה פנטסטית שעלתה לראשונה בעדותו, אם כי נמנע מלקבוע כי המערער דרס את המנוחה כדי להעלים ראיות או לוודא הריגה. כשלעצמי, אני סבור כי משנשללה תזת הטעות שהעלה המערער, הרי שיש בדריסת המנוחה פעמיים כדי להעיד על הלך רוחו וכוונת הקטילה של המערער באותה עת. לא למותר לציין, כי המערער אישר בעדותו בבית המשפט כי כאשר התעורר למחרת בשעה 10 בבוקר חזר לזירת הפשע, וכיסה את גופת המנוחה במזרון, מה שמצביע על כך שביקש לטשטש ולהעלים ראיות. 9. על פי הדוח הפתולוגי, נמצא חול בפיה של המנוחה ואבנים בסמפונות. בית משפט קמא בחן את השאלה הכיצד ממצאים אלה מתיישבים עם המסקנה לפיה מותה של המנוחה נגרם מחנק במכונית. מאחר שאין חולק כי המערער הוציא את המנוחה מהמכונית לאחר שחנק אותה, נקבע על ידי בית משפט קמא כי ייתכן שתוך כדי הוצאתה מהרכב היו פניה מופנות, ולו לזמן קצר, כלפי הקרקע. כפי שעולה מעדותו של ד"ר זייצוב, ייתכן כי בעת שנשמה המנוחה את נשימותיה או נשימתה האחרונה, נכנסו חול ואבנים לדרכי הנשימה שלה. אפשרות אחרת היא, כי בעת שהמערער קבר את המנוחה היא נשמה את נשימתה האחרונה וכך נשאפו החול והאבנים לדרכי הנשימה. אין לי אלא להפנות לדברים שאמרתי בע"פ 3768/08 סלאמה נ' מדינת ישראל בפסקה 5 (7.11.2010) (להלן: עניין סלאמה): "...אך אפילו נניח כי עביר הייתה עדיין בחיים כאשר אחיה כיסו את פלג גופה בעפר. מה הרבותא בכך, למעט האפשרות המצמררת שאם כך היה הדבר, הרי שעביר נקברה בעודה בחיים ושמא מתה בייסורים עוד יותר קשים". המערער הודה כי חנק, דרס וקבר את המנוחה. מה לי אם מצאה המנוחה את מותה בחנק או בדריסה או בקבורה, כאשר כל רצף פעולותיו של המערער מעידות על כוונתו לקטול את המנוחה. יפים לענייננו דברים שנאמרו בע"פ 334/74 ג'מאמעה נ' מדינת ישראל, פ"ד כט(2) 29, 31 (1975): "מה לי כוונה להרוג את המנוחה במכה ובחניקה, מה לי כוונה להרגה בטביעה - כוונה להרוג היתה שם מכל מקום, וסידרת הפעולות של המערער, שהיתה רצופה מבחינת הכוונה, השיגה את מטרתה, ואין נפקא מינה שבפועל, מבחינה אובייקטיבית, השיג המערער את מטרתו מאוחר יותר מאשר האמין. כן הוא ביתר שאת כאשר מתקצרת גם רציפות הזמן של פעולות המערער בין תקיפת המנוחה ובין השלכתה לבאר". ובדומה נאמר בעניין ג'ואברה בפסקה 49 לפסק דינו של השופט דנציגר : "מה לי רציחתה של המנוחה בחניקה ידנית ומה לי רציחתה בכריכת סדין סביב צווארה, מקום בו שתי הפעולות נבעו מאותה מסכת עובדתית וכאשר שתיהן בוצעו על ידי המערער". 10. הסניגור המלומד הקדיש חלק ניכר מטיעוניו לכך שהיה על החוקרים להזהיר את המערער עוד בתחנת המשטרה כי זכותו לשתוק ולהיוועץ עם עורך דין, ולמצער, כי היה עליהם לעשות זאת בשלבים שונים לאורך שעות אחר הצהריים-ערב, עוד לפני שהמערער הוביל אותם עד לגופה ממש. בכך, הופרה לטענתו זכות השתיקה וזכות ההיוועצות של המערער, בניגוד להלכת יששכרוב (ע"פ 5121/98 יששכרוב נ' התובע הצבאי (4.5.2006)). בית משפט קמא דחה טענה זו בקובעו כי עד למציאת הגופה, החוקרים לא ידעו שהמערער עומד להוליך אותם לגופה וכי ידו במעל, ועל יסוד הנתונים שהיו ידועים לשוטרים בזמן אמת, לא נפל פגם בכך שהמערער היה בסטטוס של עד ולא בסטטוס של חשוד. אומר בקצרה כי איני רואה צורך להידרש לטענת הסניגור לפיה יש להחיל את הלכת יששכרוב ביחס לחקירתו של המערער בשטח, עובר למציאת הגופה, ולאחר מכן בתחנת המשטרה. זאת, באשר די בעדותו של המערער בבית המשפט, בצירוף שלל הראיות הנוספות, כדי להרשיע את המערער, אף ללא ההודעות וההודאות שמסר בזירה ובמשטרה. 11. ובאשר לעונש: נוכח אופיה של עבירת האינוס והנסיבות הקשות בהן מצאה מותה נערה צעירה, איני רואה לקבל טענת הסניגור כי עבירת האינוס "נבלעת" במעשה הרצח. לפיכך, אין מקום להפחית את עונש המאסר שהושת על המערער בגין עבירה זו. יפים לענייננו דברי השופט חשין (כתוארו אז) בע"פ 6531/01 קוזירוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(3) 562, 571 (2003): "...ואולם הלכות שנקבעו תלמדנה אותנו כי עבירות חמורות, עבירות שבוצעו בנסיבות קשות, עבירות שבוצעו בברוטליות, עבירות הפוגעות באינטרסים יקרים לחברה – אלה עשויות – באשר הן – להצדיק ענישה מצטברת על מי שהורשע בדינו. והכול כמובן בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה". 12. סופו של דבר, שמלכתחילה לא היה ממש בהגנתו של המערער, ואין ממש גם בערעור. אין לי אלא לחזור על דברים שאמרתי בעניין סלאמה: "...המקרה שבפנינו מדגים את התופעה של ניהול הליך סרק ממושך, בבחינת "אין מה להשיב" (no case to answer) במהופך, תופעה מוכרת לכל שופט היושב על מדין בפלילי. לתופעה זו השלכות של ממש על העומס במערכת המשפט, יש ליתן עליו את הדעת ונותיר את הדברים לעת מצוא". אשר על כן, אנו דוחים את הערעור. ש ו פ ט המשנָה לנשיא מ' נאור: אני מסכימה. המשנָה לנשיא השופטת ד' ברק-ארז: אני מסכימה. אף אני סבורה כי במקרה זה לא נדרשת הכרעה בטענות שעניינן המועד המדויק שבו הפך המערער לחשוד והשלכתן על המעמד הראייתי של הגרסה שנגבתה ממנו. זאת, בשים לב לעדותו במשפט ולראיות אחרות, שדי היה בהן כדי לבסס את הרשעתו. אולם, דומה שלצד ההוקרה שהמשטרה ראויה לה על פענוחם המהיר של הפשעים, יש לחזור ולהדגיש את החשיבות הנודעת להטמעתה של החובה להזהיר את מי שהנסיבות יוצרות כנגדו חשד סביר בקרב כל שדרות המשרתים במשטרה. במקרה שבפנינו, ניתן להתרשם כי על רקע שקריו של המערער והתנהגותו כמכלול וכן לנוכח העובדה שמסר לחוקריו כי המנוחה נפטרה והוא מוביל אותם לגופתה עוד לפני הגעתם לזירת הפשע (כאמור בפסקאות 17 ו-19 להכרעת הדין) קרוב לוודאי שהיה ראוי לראות בו חשוד במועד מוקדם יותר מזה שבו הוזהר הלכה למעשה לגבי זכות השתיקה העומדת לו ולזכותו להיוועץ בעורך דין. באת-כוח המשיבה הסבירה כי האזהרה המאוחרת נבעה בין השאר מכך שהמערער נחקר על-ידי מי שמומחיותם היא בחיפוש אחר בני נוער נעדרים, לאו דווקא לרקעם של מעשי עבירה. אולם, הדיון בטענה זו לא זכה למיצוי. כאמור, אין בכך כדי להועיל למערער במקרה זה, בשים לב למכלול הראייתי שעליו מבוססת הרשעתו. בפנינו ניצבות ראיות ברורות ומשכנעות לפשעו הנורא. המערער ביצע עבירות קשות, שאף נסיבות ביצוען הן מזעזעות. באף שלב של המעשים הוא לא נהג כמי שמתעורר בו זיק אנושי של חרטה או חמלה ביחס לנערה הצעירה, שבה התעלל, ובסופו של דבר חמס את חייה בשורה של פעולות חסרות רחם. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' עמית. ניתן ביום, כ"ז באדר א' התשע"ד (27.2.2014). תוקן היום, ד' באדר ב' התשע"ד (6.3.2014). המשנָה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט ת הערה: נוסח זה אושר לפרסום לאחר השמטות קלות לבקשת הצדדים. _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 12062810_E09.doc עכב מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il