הימוני ואח' נ' המפקד הצבאי לאיזור הגדה המערבית ואח'

7 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 62805-08-25 לפני: כבוד השופט דוד מינץ כבוד השופטת יעל וילנר כבוד השופט יחיאל כשר העותרים: 1. רפיק הימוני 2. נג'וא הימוני 3. תמים הימוני 4. נשאת הימוני 5. פאטמה הימוני 6. ספוות הימוני 7. רג'ד הימוני 8. רג'ב הימוני נגד המשיבים: 1. המפקד הצבאי לאיזור הגדה המערבית 2. שר הביטחון עתירה למתן צו על תנאי תאריך הישיבה: כ"ד אלול התשפ"ה (17 ספטמבר 2025) בשם העותרים: עו"ד נדיה דקה בשם המשיבים: עו"ד יונתן ברמן; עו"ד יונתן סיטון פסק-דין השופט דוד מינץ: לפנינו עתירה נגד צו החרמה והריסה שהוציא משיב 1 (להלן: הצו ו-המשיב, בהתאמה) ביום 14.8.2025 ביחס לקומה הראשונה במבנה בן 4 קומות על עמודים בעיר חברון (להלן: המבנה) בו התגורר אחמד רפיק מוחמד הימוני (להלן: המחבל או המפגע). זאת על רקע פיגוע טרור שבוצע ביום 1.10.2024 בתל אביב-יפו, בו נרצחו 7 אזרחים ישראליים ונפצעו רבים אחרים (להלן: הפיגוע). הרקע לעתירה על רקע מלחמת "חרבות ברזל" החליט המחבל יחד עם שותפיו להקים חוליית טרור שתבצע פיגועים נגד כוחות הביטחון במרחב חברון וכן פיגוע ירי בשטח ישראל. במסגרת זו, בחודש ספטמבר 2024 תכנן המחבל יחד עם שותפיו לבצע פיגוע ירי במקום הומה אדם בתל אביב. לצורך הוצאת הפיגוע אל הפועל פעל המחבל להשכרת נשק מסוג 16-M, ושילם תמורתו 1,600 ש"ח. המחבל מסר את הנשק לשניים משותפיו אשר הודיעו לו כי בכוונתם לנסוע לבצע פיגוע בתל אביב. המחבל אף עדכן בכך שותף נוסף, אולם הוא עצמו לא הצטרף לחבריו משום שלא היה ברשותו נשק מתאים משלו לביצוע הפיגוע. שני שותפיו של המחבל אכן הגיעו ביום 1.10.2024 בסביבות השעה 19:00 לאזור תחנת הרכבת הקלה ביפו. אחד מהם ירה בתוך ומחוץ לרכבת עד שקיבל מעצור בנשקו. השני דקר אזרחים באמצעות סכין עד שהשניים נוטרלו בידי עוברי אורח בזירת הפיגוע, בו נרצחו כאמור שבעה אזרחים ונפצעו חמישה עשר אזרחים נוספים. ביום 2.10.2024 המחבל נעצר והודה בחקירתו במעשיו, ובעקבות זאת הוגש נגדו כתב אישום. ביום 21.4.2025 נערך מיפוי לדירת המחבל וביום 26.5.2025 הוכנה חוות דעת הנדסית על אודות אופן שיטת ההריסה והוצאת דירתו של המחבל מכלל שימוש (להלן: חוות הדעת). בחוות הדעת צוין כי שיטת ההריסה תהיה באמצעות חבלה חמה מבוקרת בשילוב אמצעים מכניים. בהמשך, ביום 22.7.2025 מסרו כוחות הביטחון הודעה לעותרים על הכוונה להחרים ולהרוס את דירתו של המחבל בקומה הראשונה של המבנה לפי תקנה 119 לתקנות ההגנה (שעת חירום), 1945 (להלן: תקנה 119 או התקנה) וניתנה להם שהות של 72 שעות להגשת השגה על כך. להודעה צורפה חוות הדעת. העותרים אכן הגישו השגה אך זו נדחתה וניתן הצו מושא העתירה שלפנינו, ומכאן היא נולדה. בעתירתם העותרים טענו בהרחבה בעניין השימוש בתקנה אשר לטענתם מהווה הפרה של הדין הבינלאומי; מהווה כלי פסול שמטרתו ענישה קולקטיבית אכזרית; אינה משמשת כלי הרתעתי מועיל אלא להיפך – היא אף מובילה לתוצאות הפוכות, באופן המצביע על כך שמדובר בצעד ענישתי "נקמני"; בכל מקרה אין בתכלית ההרתעתית כדי לרפא את אי-החוקיות שבה; השימוש בה נעשה באופן לא מידתי ובאופן מפלה, שכן היא מיושמת רק נגד פלסטינים ולא נגד יהודים; והיא פוגעת בחפים מפשע. באופן פרטני נטען כי במקרה זה המשיב השתהה רבות בהפעלת סמכותו בכך שהאירוע התרחש ביום 1.10.2024 ואילו הצו ניתן בחלוף כ-10 חודשים, כאשר די בעובדה זו כשלעצמה כדי להצדיק את ביטולו; אופן ביצוע ההריסה יגרום לנזקים גם למבנה וגם לסביבה; בשל הפגיעה בזכויות היסוד של העותרים, השימוש בתקנה במקרה זה בלתי מידתי, ודאי מקום בו חלקו של המפגע בפיגוע זניח ואינו מציב אותו במעגל הביצוע הראשון; והיא מנוגדת לעיקרון טובת הילד, שכן מתגוררים במבנה 14 קטינים בגילאים שונים שכולם צפויים להיפגע מהצו. לחלופין נטען כי יש לצמצם את ההריסה רק לאותו חדר שהמפגע גר בו בדירה. בתגובה לעתירה טענו המשיבים כי כל הטענות הכלליות על אודות השימוש בתקנה נטענו בעתירות רבות קודמות, והן נדחו פעם אחר פעם על ידי בית משפט זה; וכי התכלית ההרתעתית והתועלת הצומחת מהשימוש בתקנה עודן בתוקף. אדרבה, בימים אלו אשר אינם ימים כסדרם, הצורך בשימוש בתקנה אך גובר. ובאשר לטענות הפרטניות של העותרים, טענו המשיבים כי ככלל לא ניתן לקבוע מראש פרק זמן אשר ייחשב לסביר ביחס להפעלת התקנה ויש לבחון את שיקול דעת המשיב בהתייחס לנסיבות כל מקרה ומקרה לגופו. בתוך כך יש להביא בחשבון את נסיבות התקופה הנוכחית החריגות, המשפיעות על משך הזמן הנדרש להשלמת ההליכים לצורך הפעלת הסמכות לפי התקנה. בעניין שיטת ההריסה, חוות הדעת מבוססת וטענות העותרים נגדה אינן מבוססות כלל ואינן נתמכות בחוות דעת נגדית. חוות הדעת אף ממוקדת לקומה הראשונה שבה התגורר המחבל והיא מבוקרת בשילוב אמצעים מכאניים תוך נקיטת מרב הפעולות, כך שההריסה תיעשה באופן ממוקד כך שתהיה סבירות נמוכה לגרימת נזק סביבתי. נוסף לכל האמור, המחבל היה במעגל הראשון של ביצוע הפיגוע וחלקו בו היה משמעותי; אי-מעורבות בני משפחת המחבל אינה מונעת כשלעצמה אי-שימוש בתקנה; וההריסה ממוקדת רק לקומה שבה התגורר המחבל מבלי לפגוע ברוב העותרים, כולל הילדים המתגוררים במבנה. דיון והכרעה לגבי הטענות הכלליות בנוגע לשימוש בצו אמרתי לאחרונה במסגרת בג"ץ 52408-02-25 שהאב נ' המפקד הצבאי לאזור הגדה המערבית (23.3.2025) (להלן: עניין שהאב) את הדברים הבאים: "חוקיות הפעלת הסמכות לפי תקנה 119 נדונה והוכרעה על ידי בית משפט זה פעמים רבות (ראו מיני רבים לאחרונה: בג"ץ 47096-01-25 אללה נ' המפקד הצבאי לאזור הגדה המערבית, פסקה 8 (18.2.2025) (להלן: עניין אללה); בג"ץ 54851-12-24 עודה נ' מפקד כוחות צהל באיו"ש, פסקה 9 (10.2.2025) (להלן: עניין עודה); בג"ץ 74821-12-24 ראגח נ' המפקד הצבאי לאיזור הגדה המערבית, פסקה 10 (21.1.2025) (להלן: עניין רגאח); בג"ץ 1653/24 אלמוחתסב נ' מפקד פיקוד העורף, פסקה 5 לפסק דיני (20.3.2024)). גם שאלת תכליתה ההרתעתית של מדיניות הריסת בתים נדונה חזור ושנה. מדובר בסוגיה מקצועית אשר נתונה להערכת גורמי הביטחון לפיהם השימוש בתקנה 119 תורם להרתעה, והצורך בהרתעה גובר בעת הזו נוכח האיומים הביטחוניים העומדים מול שלום הציבור ובטחונו (בג"ץ 788/24 מצרי נ' המפקד הצבאי לאיזור הגדה המערבית, פסקה 10 (11.2.2024) (להלן: עניין מצרי); עניין אללה, פסקה 9; עניין עודה, פסקה 9). גם הטענה לאפליה באופן השימוש בסמכות לפי תקנה 119, נדונה ונדחתה על ידי בית משפט זה לא פעם ולא פעמיים (עניין אללה, פסקה 10; עניין מצרי, פסקה 11; בג"ץ 5376/16 אבו חדיר נ' שר הביטחון, פסקה ל"א (4.7.2017))" (שם, פסקה 8). אין צורך אפוא לחזור על הדברים ולהרחיב בהם פעם נוספת. ובאשר לטענות הפרטניות במקרה זה. ראשית, לגבי השיהוי במתן הצו. אכן את הסמכות לפי התקנה יש להפעיל באופן מהיר יחסית. זאת בהתחשב בתכליתה ההרתעתית (עניין מצרי, פסקה 14; עניין שהאב, פסקה 13; בג"ץ 752/20 עטאונה נ' המפקד הצבאי לאזור יהודה ושומרון, פסקה 19 (25.5.2020)). אלא שכפי שנפסק לא פעם, קביעת סבירות מועד הפעלת התקנה נבחנת בהתייחס לנסיבות כל מקרה ומקרה (בג"ץ 8315/23 צפדי נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית, פסקה 25 (5.12.2023) (להלן: עניין צפדי)). אכן במקרה זה אין לכחד כי מדובר בתקופה משמעותית, אך יש להביא בחשבון את מצוקות השעה של מלחמת חרבות ברזל המתרחשת עלינו בשנתיים האחרונות; את היקף עליית אירועי הטרור הפוקדים אותנו; את זירות הלחימה הרבות; ואת הנחיצות הרבה בהרתעת מפגעים ומניעת פעולות טרור בזירות השונות (וראו: עניין שהאב, פסקה 13; בג"ץ 61599-02-25 שחרור נ' מפקד כוחות צה"ל באיו"ש, פסקה 4 לפסק דינו של השופט י' אלרון (24.3.2025)). על כן, לא קיימת הצדקה להתערבות בשיקול דעתו של המשיב בשל הזמן שחלף מאז הפיגוע ועד למתן הצו. שנית, לעניין אופן ביצוע ההריסה. עיון בחוות הדעת מלמד כי מכלול השיקולים הצריכים לעניין נלקחו בחשבון. צוין בה כי אכן קיימת היתכנות לנזק מעצם אופי הפעילות. עם זאת פורט כי ננקטים צעדים קפדניים בשלב התכנון ההנדסי, בחירת האמצעים ומתווה הביצוע, כך שההריסה תהיה ככל הניתן בעלת מאפיינים ממוקדים ונשלטים, המביאים לרמה וסבירות נמוכות לנזק במגבלות והתניות הסביבה המבצעית. כמו כן צוין כי לא צפוי נזק לרכיבים קונסטרוקטיביים, וכי לגבי נזק סביבתי לתשתיות ייעשה מאמץ לפירוקן טרם ביצוע הפעילות באופן שימנע את הפגיעה בהן. כנגד חוות הדעת לא הוגשה חוות דעת החולקת על האמור בה, ובעניין זה אפוא יפים הדברים שנקבעו בעניין צפדי: "ככלל, הדרך שבה יבוצע צו ההריסה מסורה לשיקול דעתו הרחב של המשיב והגורמים המקצועיים מטעמו [...]. בהתאם, בהעדר נסיבות חריגות, נקבע כי אל לבית משפט זה לשים עצמו בנעלי המשיב, אשר חזקה עליו כי יפעל בזהירות הנדרשת [...]. אני סבור אפוא כי גם במישור זה, המשיב פועל באופן מידתי, וחזקה עליו כי יעשה כל שניתן כדי למנוע נזק לבתים סמוכים, ולמצער להפחית את הנזק והאפשרות לגרימתו לרמה המזערית, בהתאם לנסיבות ולמגבלות ולהתניות הסביבה המבצעית. [...]. לא לנו המומחיות ואין זה תפקידנו להנחות את המשיב באיזה אופן, מבחינה הנדסית, יש לבצע את הריסת המבנה ובלבד שניתנו חלופות שונות ונבחרה זו אשר ניזקה והיקפה מצומצמים ככל הניתן לסביבה" (שם, פסקה 24). על כן, גם הטענה לגבי חוות הדעת ואופן ביצוע ההריסה נדחית. שלישית, בעניין חלקו של המחבל בביצוע הפיגוע. נגד המחבל הוגש כתב אישום מפורט לגבי חלקו בפיגוע ובהכנות שקדמו לו. עיון בכתב האישום מלמד כי חלקו לא היה מזערי כלל ועיקר. המחבל אמנם לא נכח בזירת הפיגוע, אך הוא השתתף בתכנון ואף נקט בו חלק מרכזי ומוביל, והמתואר בכתב האישום מהווה תשתית איתנה לייחס לו גרימת מוות בכוונה בצוותא. אכן המחבל טרם הורשע בעבירות מושא כתב האישום, אך יש בידי המשיבים כפי שמפורט בתגובתם, את הראיות עליהן מושתת כתב האישום: חקירת המחבל עצמו במהלכה הודה במעשיו; חקירתם של שותפיו כמו גם סייענים ומעורבים אחרים; ומידע מודיעני נוסף. בכך קיימת תשתית ראייתית מינהלית מספקת המצדיקה את הפעלת התקנה במקרה זה (בג"ץ 3872/21 שלבי נ' המפקד הצבאי לאיזור הגדה המערבית, פסקה 17 (23.6.2021); בג"ץ 6826/20 דויקאת נ' מפקד כוחות צה"ל באיזור יהודה והשומרון, פסקה 56 (25.10.2020)). רביעית, לגבי הפגיעה במשפחתו של המחבל, ובכלל זה קטינים אשר לא היו מעורבים כלל בפיגוע. בעניין אללה נקבע כך: "נקבע בפסיקתו של בית משפט זה כי אף שידיעה, מעורבות או תמיכה של בני הבית במעשה הטרור, מהוות שיקול לצורך החלטה אם וכיצד תופעל הסמכות מכוח תקנה 119 לתקנות ההגנה, מודעותם של בני המשפחה של המפגע אינה מהווה תנאי הכרחי להפעלת הסמכות. לכן, ככל שאין בנמצא חלופות שיגשימו את תכליתו ההרתעתית של הצו במידה קרובה, עצם העובדה שמימוש צו ההריסה יפגע בבני משפחה בלתי מעורבים, אינה מהווה, כשלעצמה, סיבה לצמצם את היקפו" (שם, פסקה 11). האמור נכון ככלל לגבי כל מי שמתגורר עם המפגע, ובפרט במקרה זה בו המשיב צמצם את השימוש בתקנה רק לגבי קומת המגורים בה מצויה דירתו של המחבל. ומכאן לטענה האחרונה שבפי העותרים לגבי צמצום ההריסה אך ורק ל-ד' אמותיו של השימוש של המחבל באחד מחדרי הדירה בה התגורר עם הוריו. אכן נכון, בהקשר לבני משפחת המפגע המתגוררים עמו במבנה, נפסק כי בהפעילו את סמכותו, על המשיב להפריד ככל הניתן בין יחידת המגורים אליה יש למפגע זיקת מגורים ישירה, לבין יחידות עצמאיות סמוכות, בהן זיקת מגורים של המפגע אינה מתקיימת. זאת אף כאשר יחידות אלו מצויות באותו המבנה. ברם, אין לפצל באופן מלאכותי חלקי מבנה שונים, שכן יהיה בכך כדי לשחוק את התכלית ההרתעתית שבבסיס הצו (בג"ץ 1376/23 הילאן נ' המפקד הצבאי לאזור הגדה המערבית, פסקה 19 (13.3.2023); עניין אללה, פסקה 11; בג"ץ 7787/22 עאבד נ' המפקד הצבאי לאיו"ש, חוות דעתו של חברי השופט נ' סולברג (14.12.2022)). במקרה זה כאמור, מדובר במבנה בעל 4 קומות וההריסה תתבצע אך ורק בקומה בה התגורר המחבל בפועל. חלוקת דירה זו לחלקי חלקים הינה מלאכותית, שעה שלמחבל זיקת מגורים לכל חלקי הדירה, שכן אין משפחה גרעינית אחרת זולת הוריו של המחבל ואחיו הגרים בדירה. סוף דבר, לא נפל פגם בהחלטת המשיב להוציא את הצו המצדיק את התערבותנו. העתירה נדחית והצו יהא ניתן לביצוע החל מיום 28.9.2025. ניתן היום, כ"ח אלול תשפ"ה (21 ספטמבר 2025). דוד מינץ שופט יעל וילנר שופטת יחיאל כשר שופט