טימור אורוסוב נ. מדינת ישראל

החלטה בתיק ע"פ 628/04 בבית המשפט העליון ע"פ 628/04 בפני: כבוד השופטת א' פרוקצ'יה כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט ס' ג'ובראן המערער: טימור אורוסוב נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דין של בית-המשפט המחוזי בנצרת מיום 1.10.03 בת"פ 1268/02 שניתן על-ידי כבוד סגן-הנשיא א' אמינוף בשם המערער: עו"ד אבי חימי בשם המשיבה: עו"ד אריה פטר פסק-דין השופט ס' ג'ובראן: בפנינו ערעור על פסק דינו של בית-המשפט המחוזי בנצרת (כבוד סגן הנשיא א' אמינוף) אשר הרשיע את המערער בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(1) ו- (2) לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 (להלן: החוק), ובהחזקת סכין שלא כדין ותגרה במקום ציבורי, עבירות לפי סעיפים 186(א) ו- 191 לחוק וגזר עליו בגין זאת עונש מאסר בפועל למשך 5 שנים. בנוסף, הופעל כנגדו מאסר על תנאי למשך 3 שנים, כאשר שנתיים מן המאסר על תנאי יהיו במצטבר למאסר בפועל והשאר בחופף ואף מאסר על תנאי למשך 36 חודשים. העובדות 1. כנגד המערער הוגש כתב אישום לבית-המשפט המחוזי בנצרת בו נטען, כי ביום 1.12.02 סמוך לשעה 05:45 שהה אבירן אליהו (להלן: המתלונן) יחד עם חברים נוספים במועדון בטבריה (להלן: המועדון), כאשר באותו הזמן נכח גם המערער יחד עם קבוצת אנשים נוספים במועדון. לאחר זמן מה, פרץ בין שתי הקבוצות ויכוח מילולי שהתפתח לתגרה. בשלב זה, ביקש שומר המועדון את חברי שתי הקבוצות לעזוב את המקום, אך ההתקוטטות נמשכה גם מחוץ למועדון ובמהלכה, תקף המערער ביחד עם שניים מחבריו את המתלונן וחבט בכל גופו. לאחר זאת, אף הגדיל המערער לעשות, הוציא מכיסו סכין ודקר את המתלונן בעורף ובכתפו השמאלית. כתוצאה מכך, הובהל המתלונן לבית החולים שותת דם, עם חתך עמוק באורך של כ- 15 סנטימטרים בעורפו וחתך נוסף בכתפו השמאלית. לפיכך, יוחסו למערער עבירה של חבלה בכוונה מחמירה – לפי סעיף 329(א)(1) ו- (2) לחוק ועבירות של החזקת סכין שלא כדין ותגרה במקום ציבורי, עבירות לפי סעיפים 186(א) ו- 191 לחוק. הכרעת דינו של בית-המשפט המחוזי 2. על יסוד הראיות אשר הובאו בפניו, קבע בית-המשפט המחוזי את ממצאיו. הרשעתו התבססה בעיקר על עדויות עדי התביעה הרבים וביניהם המתלונן עצמו וכן על תעודות רפואיות. בית-המשפט המחוזי קבע, כי עדות המערער התאפיינה בסתירות לא מועטות וכי דבריו עומדים בניגוד מוחלט ובסתירה לראיות החוזרות ונישנות שהובאו על-ידי עדים שונים ולכן ברור, כי המערער שיקר בחקירתו במשטרה ואף בבית המשפט. לפיכך, דחה בית-המשפט את הטענות שהעלה המערער והרשיע אותו בכל העבירות אשר יוחסו לו בכתב האישום. מכאן הערעור שבפנינו. הטענות בערעור 3. בא-כוח המערער חוזר בפנינו על הטענות שהעלה בפני בית-המשפט המחוזי, כאשר עיקר טיעוניו הוא, כי שגה בית-המשפט המחוזי בכך שהתבסס בהכרעתו על "זיהויו" הלכאורי של המערער כמי שנכח בזירת האירוע וכמי שביצע את המעשים המיוחסים לו בכתב האישום. זיהוי, אשר לא נעשה במסדר זיהוי פורמאלי. לטענת בא-כוח המערער, מסדרי זיהוי שכאלו הינם בעיתיים במיוחד, וזאת משום, שהם מפוקפקים במהותם ובמהימנותם. בנוסף, טוען בא-כוח המערער, כי שגה בית-המשפט, כאשר בחר להתעלם מאי זיהויו של המערער בבית-המשפט, על-ידי אחד מהעדים. כמו-כן, בין היתר, טוען בא-כוח המערער, כי הרשעתו של המערער אינה יכולה להתקיים, שכן נפלו פגמים רבים בהכרעת הדין, אשר מקורם במחדלי חקירה משטרתיים, כגון אי בדיקת הסכין שנתפסה, היעדר השוואה בחוות הדעת הרפואית בין חתכי המתלונן לסכין, בכך שקיבל בית-המשפט גרסאות עדים אשר לא עמדו במבחני מהימנות, חוסר האמון בגרסת המערער ועוד רבים אחרים. עוד מוסיף וטוען בא-כוח המערער, כי בית-המשפט המחוזי קיבל עדויות של עדים, אשר הינן בעייתיות מטבען, משום שחלקן סותרות אחת את השנייה ומשום שלטענתו עדים מסוימים אף מסרו גרסה שונה בבית-המשפט מזו אשר מסרו במשטרה וכן הלאה. לטענת בא-כוח המערער במיוחד אמורים הדברים ביחס לעדותו הלא מהימנה של אדם קדוש, אשר לגביה שגה בית-המשפט בקובעו, כי הותירה רושם מהימן וכן לגבי עדויות אחרים. בנוסף לאמור, אף טוען בא-כוח המערער, כי שגה בית-המשפט המחוזי, בכך שקבע את אשר קבע, וזאת חרף אי-קיומו של מסדר זיהוי חפצי, בנוגע למעילו של המערער, משום שהדבר נדרש כאשר לזיהויו של חפץ מסוים משמעות להוכחת אשמה. כמו-כן, טוען בא-כוח המערער, כי שגה בית-המשפט המחוזי, בכך שקבע את אשר קבע, וזאת למרות שלא בוצעו עימותים בין המערער לבין העדים ה"מזהים" אותו, כמו גם בין המערער לבין המתלונן. לפיכך, טוען בא-כוח המערער, לא עמדה המשיבה בנטל השכנוע שהוטל עליה ולא הצליחה להוכיח את אשמתו של המערער מעבר לכל ספק סביר. לכן, לטענתו, יש לזכות את המערער מן העבירות המיוחסות לו, זיכוי מוחלט. לחילופין, טוען בא-כוח המערער, כי העונש שהוטל על המערער אינו הולם בנסיבות העניין וכי יש לתת משקל יתר לשיקולים שיקומיים. זאת, במיוחד עקב גילו הצעיר של המערער, היותו עולה חדש ובהתחשב בנסיבותיו האישיות. 4. ביום 5.8.04, הגיש המערער לבית-משפט זה, בקשה לקבלת ראיות נוספות, בהתאם לסעיף 211 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב 1982, בה טען, כי לאחר שהמערער הורשע, פנה אל אביו בחור צעיר, אשר טען, כי הוא זה אשר ביצע את מעשה התקיפה וכי בכוונתו ללכת לתחנת המשטרה ולהתוודות. ביום 23.9.04 קיבל בית-משפט זה, בהסכמת המשיבה, את הבקשה להגשת ראיות נוספות והחזיר את ההליך לבית-המשפט המחוזי להשלמה ולשמיעת עד ההגנה, על מנת שיקבע אם יש בראיות הנוספות כדי להשפיע על ממצאי ההכרעה המקורית או על עונשו של המערער. ביום 2.3.05, לאחר ששמע את עד ההגנה הנוסף מיכאל בן ז'נו, קבע בית-המשפט המחוזי, בפסק-הדין המשלים מטעמו, כי אין בעדות הנוספת מטעם ההגנה כדי לשנות את הכרעת-הדין המקורית או את העונש אשר הוטל על המערער. בית-המשפט המחוזי קבע, כי עדות נוספת זו, אשר נמסרה כשנה וחודש לאחר קרות האירוע, איננה גרסת אמת. שכן, עדות כבושה זו, ניתנה ללא כל הסבר הגיוני ומשכנע, משום מה נכבשה זמן כה רב, חרף ידיעת המוסר אותה על מהלך המשפט. יתרה מזאת, בית-המשפט המחוזי קבע, כי לדידו נראה, כי עד נוסף זה כלל לא נכח בזירת התרחשות האירוע ואין בעדותו כדי לכרסם בעדויות עדי התביעה המהימנות, אשר העידו על הדברים שראו במו עיניהם. דיון הערעור על הכרעת הדין 5. בית-המשפט המחוזי הרשיע את המערער בפסק-דין מנומק, אשר תיאר את הראיות והעדויות השונות בצורה מפורטת ובחן אותן ביחס לאמור בפרטי כתב-האישום. בפסק-דין זה, נמצא המערער אשם מעל לכל ספק סביר. קביעה זו אף התחזקה בפסק הדין המשלים שנתן בית-המשפט המחוזי. בערעורו, טוען בא-כוח המערער, כאמור, כי שגה בית-המשפט המחוזי בכך שהתבסס בהכרעתו על "זיהויו" הלכאורי של המערער כמי שנכח בזירת האירוע וכי הרשעתו אינה יכולה להתקיים, שכן נפלו פגמים רבים בהכרעת בית-המשפט, אשר מקורם במחדלי חקירה משטרתיים. כמו-כן, טוען בא-כוח המערער, כי בית-המשפט המחוזי קיבל עדויות בעייתיות וסותרות, אשר לא היה ראוי לבסס עליהן את הכרעתו. טענות אלו אין בידי לקבל. לא מצאתי, כי התקיימו כל מחדלים ופגמים כה מהותיים בחקירת המשטרה בכלל ובפרט לא כאלו אשר כה חמורים, המחייבים לבטל את הכרעת בית-המשפט המחוזי, כפי שטוען המערער. עינינו הרואות, כי ההכרעה בין גרסאות העדים לזו של המתלונן, כמו גם ההכרעה לגבי תוצאות מסדרי הזיהוי שנערכו למערער, הינן הכרעות עובדתיות, כאשר זהו תפקידה של הערכאה הדיונית, לנסות להגיע כמיטב יכולתה אל חקר האמת, אף לו היו העדים אשר בפניה בלתי מושלמים. בענייננו, בית המשפט המחוזי מצא, כי הוכח בפניו במידה הנדרשת בפלילים, כי המערער במהלך ובעקבות הקטטה שפרצה, דקר את המתלונן ולא נמצאה כל סיבה לדחות את הממצא הנ"ל (לעניין זה ראו ע"פ 8088/03 גרשון טקשא נ' מדינת ישראל, (לא פורסם). במסגרת חומר הראיות, העידו מספר עדי ראיה, אשר הצביעו על המערער כמי שדקר או כמי שלבש מעיל חום, כאשר מרבית העדים אף ציינו שלדוקר היו עיניים מלוכסנות. בנוסף, בית-המשפט המחוזי קבע, כי לאור עדותו של המתלונן ודבריו במשטרה, כמו גם הסימנים שתיאר לגבי מי שתקף אותו, ובהשוואת דברים אלו ביחד עם יתר הראיות שהובאו מטעם המשיבה ברור, כי המערער הוא שביצע את העבירות המיוחסות לו בכתב האישום. בנוסף, בנוגע לזיהויו של המערער, היה זה זיהוי שנעשה על ידי מספר עדים בתחנת המשטרה, אשר זיהו אותו בתור מי שדקר את המתלונן, בסמוך למועד הקטטה נשוא הערעור, ולפיכך ניתן לייחס לו משקל רב במצטבר לעדויות והראיות הנוספות. כמו-כן, יש לזכור, כי חרף העובדה שאירוע הקטטה היווה התרחשות מהירה, אלימה ורבת משתתפים, ריבויים של העדים אשר מסרו בשאלות המהותיות את אותן הגרסאות והצביעו על המערער כאשם, מהווה משקל רב. מה גם, שעדים אלו תיארו באופן דומה את אירוע הדקירה עצמו, כמו גם את הדוקר ואת צבע הדוקרן. לזאת יש להוסיף, כי בית-המשפט המחוזי קבע במפורש, כי עדותו של המערער בבית-המשפט, לא הייתה מהימנה בעיניו וכי אין לתת אמון בגרסתו, בקובעו, כי: "ברור איפה שהמערער שיקר הן במשטרה והן בבית המשפט". בענייננו, נמצאו ראיות רבות, המחזקות את האישומים כנגד המערער. יצוין, כי על ממצאים אלו, פירטה הערכאה הראשונה בפסק-דינה, והלכה ידועה היא, כי ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בממצאי מהימנות ובממצאים עובדתיים, שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית, אשר בחנה את הממצאים בעצמה. זאת, למעט במקרים חריגים, כאשר קיימות נסיבות מיוחדות, המצדיקות התערבותה זו או במקרים בהם הגרסה העובדתית שנתקבלה על-ידי הערכאה הראשונה ממש לא נראית הגיונית בעליל (ראו ע"פ 993/00 שלמה נ' מדינת ישראל, פד"י נו(6) 205; ע"פ 316/85 גרינוולד נ' מדינת ישראל, פד"י מ(2) 564; ע"פ 5781/01 טארק אעמר נ' מדינת ישראל, תק-על 2004(1), 2165). שהרי, כידוע, לערכאה הראשונה יש יתרון על פני ערכאות הערעור, משום שהיא מתרשמת בצורה ישירה ובלתי אמצעית מן העדים המופיעים בפניה ומגרסאותיהם, כמו גם משלל הראיות השונות. בענייננו, לא מצאתי כל נסיבות חריגות כאלו, והגרסה העובדתית שנקבעה על ידי בית-המשפט המחוזי, נראית הגיונית ואמינה. במיוחד אמורים הדברים, לאור העובדה שבית-המשפט המחוזי בחן שוב את העדויות השונות, עם הבאתן של הראיות הנוספות מטעמו של המערער. לאור האמור לעיל, אכן התקיימו, במקרה דנן, כל יסודות עבירת החבלה בכוונה מחמירה, כמו גם העבירות של החזקת סכין שלא כדין ותגרה במקום ציבורי. לאור העולה מן המקובץ, אין עילה להתערבות בממצאיו של בית-המשפט המחוזי. על כן, נחה דעתי, כי בדין נקבע, שהמערער ביצע את העבירות שיוחסו לו ולפיכך לא נותר לי אלא לאשר את קביעת בית-המשפט המחוזי ולהותיר את הרשעת המערער על כנה. סיכומו של דבר, אני מציע לחבריי להרכב לדחות את הערעור על הכרעת הדין. הערעור על גזר הדין 6. לחילופין, בא-כוח המערער טוען, כאמור, כי העונש שהוטל על המערער אינו הולם בנסיבות העניין וכי יש לתת משקל רב לשיקולים שיקומיים. זאת, במיוחד עקב גילו הצעיר של המערער, היותו עולה חדש ובהתחשב בנסיבותיו האישיות. אולם, ראוי להדגיש בעניינו של המערער, כי זו אינה התנסותו הראשונה בפלילים. נהפוך הוא. מעיון בגיליון הרשעותיו הקודמות של המערער עולה, כי לחובתו הרשעות בעבירות רבות, וביניהן הרשעות בגין שבל"ר, מספר גניבות, חטיפת ארנקים, התפרצות למגורים, שוד, הדחת קטין לסמים והיזק לרכוש במזיד. כמו-כן, הורשע המערער בעבירות נגד הסדר הציבורי ובעבירת הריגה, שבגינן נדון ל- 4 שנים מאסר בפועל ו- 3 שנים מאסר על תנאי. כך, הגיע המערער למצב, שאת העבירות בעניין שבפנינו, ביצע בהיותו אסיר משוחרר ברישיון, כמה חודשים לאחר ששוחרר ממאסר, כשעל ראשו עוד מרחף עונש של מאסר על תנאי. לפיכך, נראה, כי דפוסי התנהגותו של המערער נותרו כשהיו ולאור הרשעותיו הקודמות, הרבות והחמורות, אשר לא הרתיעו אותו מלהמשיך בדרכי עבריינות ופשע, כמו גם לאור חומרת העבירות שביצע בתיק זה נראה, שבצדק הטיל בית-המשפט המחוזי על המערער את העונש אשר השית עליו. לעניין העונש, אף יש לציין, כי מקרהו של המערער, אשר נהג ללא כל מורא מהדין ולא ניצל את ההזדמנויות שניתנו לו כדי לחזור למוטב ולהשתקם, איננו מקרה יחיד ונדיר לצערי. לאחרונה, מתגברת תופעת האלימות בחברה, ומתפרצת אף בעקבות עניינים של מה בכך, בדומה לענייננו, ובתופעה זו יש להלחם, על מנת למגרה. לפיכך, יש להבהיר לכל, כי מי שנוהג באלימות, עשוי למצוא עצמו משלם על כך במחיר ויתור על חירותו לפרק זמן מסוים. מסר זה כבר יצא בפסיקת בית משפט זה פעמים רבות, אולם העובדה שהעבריינות בתחום זה אינה נפסקת ואף מקצינה, מחייבת לשוב ולהדגיש רעיון זה, וכאשר הדבר מתחייב - גם להחמיר ברמת הענישה. כך, נקבע לאחרונה בע"פ 6112/04 מוטי עבודי נ' מדינת ישראל, (לא פורסם), כי: "אם נדרשה דוגמה לאלימות הגואה בחברה הישראלית, המקרה הנוכחי הוא ראייה לכך. על רקע ויכוח שפשרו לא לובן, תקפו המערערים את המתלונן בברוטאליות ובאכזריות שמעטות דוגמתן. [...] [ש]המקרה הנוכחי אינו תופעה חריגה בחיינו, בכלל, ובמקומות הבילוי, בפרט, ומכאן הצורך שבדרך ענישתם של המערערים יושם דגש גם על הרתעת הרבים. למרבה הדאבה, האלימות עליה אנו מתבשרים חדשות לבקרים, הפכה למגפה של ממש, ורבים הם המקרים בהם נעשה שימוש אף בנשק חם וקר כדי ליישב סכסוכים של מה בכך. את תוצאתה של תופעה קשה זו שילמו רבים, בעיקר צעירים, בחייהם, ובעקבות כך נחתו אסונות על משפחות שלמות המתקשות להתמודד עם האובדן והשכול. כדי להדביר תופעה זו נדרשים, בראש ובראשונה, אמצעים חינוכיים, אולם גם לבתי המשפט נועד תפקיד חשוב, באשר לידם נמסר מכשיר הענישה בו יש לעשות שימוש גם למטרות של מניעה והרתעה, ולעיתים בכל העוצמה, כי אפשר שבדרך זו ייחסכו חיים או תימנע פגיעה אנושה מאחרים." במקרה שלפנינו עסקינן בעבירות אלימות חמורות המסכנות חיי אדם, אולם למרבה המזל לא הסתיים האירוע נשוא ערעור זה באסון בו ניטלו חיי אדם, אולם הנסיבות כפי שתוארו, מחייבות השלכות מתאימות וראויות. 7. סיכומו של דבר, לאור כל האמור, אני מציע לחבריי לדחות את הערעור גם על העונש. סוף דבר אשר-על-כן, אני מציע לחבריי לדחות את הערעור, על שני חלקיו. ש ו פ ט השופטת א' פרוקצ'יה: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט א' רובינשטיין: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט, כאמור בפסק-דינו של השופט ס' ג'ובראן. ניתן היום, ח' באלול תשס"ו (11.10.05). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 04006280_H13.doc מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il