אלון שימנסקי נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 6277/07 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 6277/07 ע"פ 7270/07 בפני: כבוד הנשיאה ד' ביניש כבוד השופטת א' חיות כבוד השופט י' דנציגר המערער בע"פ 6277/07 (המשיב 1 בע"פ 7270/07): אלון שימנסקי נ ג ד המשיבה בע"פ 6277/07 (המערערת בע"פ 7270/07): מדינת ישראל המשיבה 2 בע"פ 7270/07: נטליה שימנסקי ערעור על גזר הדין של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 1.7.2007 בתיק פ 00-005082/06 שניתן על-ידי כבוד השופט כ' סעב תאריך הישיבה: ז' באייר התשס"ח (12.05.08) בשם המערער בע"פ 6277/07 (המשיב 1 בע"פ 7270/07): עו"ד פארס בריק בשם המשיבה בע"פ 6277/07 (המערערת בע"פ 7270/07): עו"ד אבי וסטרמן בשם המשיבה 2 בע"פ 7270/07: עו"ד גיל שפירא פסק-דין הנשיאה ד' ביניש: לפנינו שני ערעורים על גזר הדין שנגזר על המשיבים בע"פ 7270/07 (להלן: המשיבים). המדינה מערערת על קולת העונש שנגזר על כל אחד משני המשיבים, ואילו המשיב מצדו מערער על חומרת העונש שהוטל עליו. בתחילה ערער המשיב (המערער בע"פ 6277/07) אף על הכרעת הדין בעניינו, אולם בראשית הטיעון בפנינו חזר בו, והגביל את ערעורו לעניין העונש בלבד. 1. המשיבים הורשעו בבית המשפט המחוזי בחיפה (השופט כ' סעב) בעבירות של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין או החוק), שוד בנסיבות מחמירות לפי סעיף 402(ב) לחוק וכליאת שווא לפי סעיף 377 לחוק. על המשיב נגזרו שבע שנות מאסר בפועל, ושנתיים מאסר על תנאי, וכן הופעל מאסר על תנאי של שנים-עשר חודשים במצטבר לעונש שהוטל עליו בתיק זה. על המשיבה נגזרו חמש שנות מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי למשך שלוש שנים. 2. עובדות המקרה, כפי שנקבעו בהכרעת דינו של בית המשפט המחוזי, מתארות את ביצועו של שוד אלים ואכזרי בביתו של המתלונן. כפי שנקבע בהכרעת הדין, ביום 13.1.2006 ביקרו המשיבים, שהנם בני זוג, בביתו של המתלונן, שעמו הייתה להם היכרות מוקדמת. במהלך הביקור שתו השלושה יחדיו משקאות אלכוהוליים. בהשפעת המשקאות איבד המתלונן את הכרתו. בשלב זה קשרו המשיבים את המתלונן בידיו וברגליו, הפשילו את מכנסיו ותחתוניו והרימו את חולצתו. כשהכרתו שבה אליו, ובהיותו כפות בידיו וברגליו, הכה המשיב בפניו של המתלונן, ושני המשיבים דרשו ממנו את מפתחות הכספת שבביתו. המתלונן הסביר למשיבים כי בכספת מצויים מסמכים בלבד, וסרב למסור להם את המפתח. נוכח סירובו, הניחו המשיבים עיתונים על גופו החשוף והציתו אותו. משהבין המתלונן כי נשקפת סכנה ממשית לחייו, מסר למשיבים את המפתח לכספת. המשיבים פתחו את הכספת ולקחו ממנה 1,700 ש"ח. לאחר מכן נטלו מהדירה את מכשיר הטלפון הנייד של המתלונן, ביודעם כי אין בדירתו טלפון קווי וכי הטלפון הנייד הוא האמצעי היחיד שמאפשר לו ליצור קשר עם אנשים מחוץ לדירה. לבסוף יצאו מהדירה ונעלו בתוכה את המתלונן. מעשיהם של המשיבים הותירו בגופו של המתלונן כוויות בדרגה שלישית בבטן התחתונה, במפשעות, בירכיים ובאיבר המין. רק כעבור מספר ימים הצליח המתלונן לחלץ עצמו מהדירה הנעולה דרך המרפסת ולהזעיק עזרה. הוא אושפז למשך חודש בבית חולים, ועבר מספר ניתוחים והשתלות עור בבטן התחתונה ובאיבר מינו. 3. בגזר דינו עמד בית המשפט המחוזי על החומרה הרבה של העבירות שבהן הורשעו המשיבים. ביחס למשיב הדגיש בית המשפט קמא את עברו הפלילי החמור, וציין כי הלה הורשע בעבר בגין עבירות אלימות, בהן עבירות כלפי בת זוגו, המשיבה, ועבירות של תקיפה והתעללות בקטין בן משפחה. בגינן של העבירות האמורות ריצה המשיב עונשי מאסר בפועל. אשר למשיבה, הניח בית המשפט קמא בגזר דינו, כי התנהגותו האלימה של המשיב כלפיה בעבר הרתיעה אותה וגרמה לה לסייע למעשיו הנפשעים. עם זאת, הודגש, כי המשיבה לא עצרה את הפגיעה במתלונן, ואף נמנעה מלהזעיק עזרה לאחר עזיבת הדירה. חרף חומרתם של מעשיה לא ראה בית המשפט קמא למצות עמה את הדין, נוכח עברה הנקי, נסיבותיה האישיות, ועובדת היותה אם לילדה בת שתים-עשרה שנים. לפיכך, הטיל עליה בית המשפט קמא עונש פחות מזה שהוטל על המשיב. 4. המדינה מערערת על קולתם של העונשים שהוטלו על שני המשיבים. לטענתה, העונשים שנגזרו עליהם אינם מבטאים בנסיבות מקרה זה את הנורמה הראויה של הענישה. כן מערערת המדינה על החלטת בית המשפט קמא לא לחייב את המשיבים בתשלום פיצויים למתלונן. בערעורה מדגישה המדינה את החומרה הרבה שבעבירות אלימות, ומציינת את המגמה להחמיר בעונשים שמוטלים בגינן. על פי הנטען, הענישה במקרה דנן אינה תואמת את מדיניות הענישה ההולמת, ואינה מבטאת את חומרת העבירה ואת האכזריות הרבה שהיא מגלה. כן טוענת המדינה, כי הגם שיש מקום להבחין בין שני המשיבים לעניין העונש, הרי שאין בכך כדי להצדיק את מידת העונש שהוטל על המשיבה. 5. בערעורו על העונש, טוען המשיב מצידו, כי עונשו חמור מדי ויש להקל בו. הוא מדגיש, כי העבירות בוצעו תחת השפעתה של כמות מופרזת של אלכוהול, ובאופן בלתי מתוכנן. כן מציין בא-כוח המשיב, כי היות שהמשיב נעצר יחד עם בת זוגו, הוצאה בתם הקטנה מחזקתם והועברה למשפחה אומנת. לטענתו, בנסיבות אלה לאורכה של תקופת המאסר עלולות להיות השלכות קשות על הקשר של ההורים עם בתם. 6. לאחר שעיינו בטענות הצדדים ובחומר המצוי בתיק, באנו לכלל מסקנה כי יש לדחות את ערעורו של המשיב המבקש להקל בעונשו, וכי יש לקבל את ערעור המדינה ככל שהוא נוגע להחמרה בעונשו של המשיב. עם זאת, ראינו לדחות את ערעורה של המדינה על קולת העונש שהוטל על המשיבה. בית המשפט קמא אכן עמד על חומרתן ואופיין האכזרי של העבירות שביצעו המשיבים, אך לדעתנו לא נתן לכך ביטוי הולם בעונש שגזר. העבירות בהן הורשעו המשיבים חמורות ואכזריות, וחומרתן רבה גם בשל כך שהתעללו במתלונן והשפילו אותו. הם לא חסו על המתלונן אף לאחר ששדדו ממנו את כספו, ועם לקיחת הטלפון הנייד אף מנעו ממנו ביודעין כל דרך לפנות לטיפול רפואי בדחיפות הנדרשת. הכוויות והחבלות שנותרו על גופו הן עדות לברוטאליות, לרוע ולאכזריות שבמעשיהם. בית משפט זה כבר הבהיר בעבר, כי יש לנקוט מדיניות ענישה מחמירה ביחס לעבירות אלימות. אופיין של העבירות, האכזריות הטבועה בהן, הפגיעות בגוף ובנפש הנגרמות כתוצאה מהן והסיכונים הכרוכים בהן – כל אלה מצדיקים מדיניות מחמירה כאמור. אשר למשיבה, כאמור לעיל, וכפי שהדגיש בית המשפט המחוזי, קיימת חומרה רבה במעשיה. אף אם בעת ביצוע העבירות פעלה תחת השפעתו של המשיב ומתוך רתיעה ממנו, הרי שלא ניסתה לגרום לו לחדול ממעשיו, ולא הזעיקה עזרה אף לאחר האירוע. עם זאת, ראינו להבחין בין נסיבותיה האישיות של המשיבה לבין אלה של המשיב. לחלקה השונה במעשים מצטרף גם עברה הנקי וגם נסיבות חייה המשותפים עם המשיב, בהן הייתה היא עצמה קורבן לאלימות מצדו. לפיכך, לא ראינו לשנות מהעונש שגזר בית המשפט המחוזי על המשיבה. עונשה של המשיבה יוותר על כנו. בעניינו של המשיב חברו לחומרה היתרה שבמעשיו נסיבות מחמירות נוספות. למשיב הרשעות קודמות בעבירות אלימות כלפי בת זוגו, וכן בעבירה של התעללות בקטין בן משפחה לפי סעיף 368ג לחוק העונשין ובעבירה של תקיפת קטין בן משפחה לפי סעיף 382(ב) לחוק, שבה הורשע פעמיים. כן הורשע בעבירות של היזק בזדון ותקיפת שוטר. המשיב אף ריצה עונשי מאסר בגין עבירות אלה, ואת העבירה נשוא הערעור ביצע בעת שמאסר על תנאי תלוי ועומד נגדו. בהתחשב בכל אלה, מצאנו כי העונש אשר נגזר עליו אינו חמור דיו, ואינו משקף את רמת הענישה הראויה במקרה מסוג זה. בנסיבות העניין, הגענו לכלל מסקנה כי מן הראוי להחמיר בעונש המאסר שהוטל על המשיב באופן שייתן ביטוי לחומרתן של העבירות. עם זאת, ונוכח ההלכה לפיה אין בית משפט שלערעור נוהג למצות את הדין עם הנאשם, נמנענו מלהטיל על המשיב את מלוא העונש הראוי בגין מעשיו. לפיכך, החלטנו להעמיד את עונש המאסר בפועל שהוטל על המשיב על עשר שנות מאסר לריצוי בפועל. יתר חלקי גזר הדין – היינו, הפעלתם של שנים-עשר חודשי המאסר על תנאי שהוטלו עליו בעבר, וכן שנתיים מאסר על תנאי למשך שלוש שנים – יעמדו בתוקפם. אשר על כן, ערעורו של המשיב נדחה, ערעורה של המדינה ביחס לעונשו של המשיב מתקבל כאמור לעיל, והערעור על קולת עונשה של המשיבה נדחה. ה נ ש י א ה השופטת א' חיות: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט י' דנציגר: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינה של הנשיאה ד' ביניש. ניתן היום, ט"ז באייר התשס"ח (21.5.2008). ה נ ש י א ה ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 07062770_N03.doc שי מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il