עוז ויסמן נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 6272/12 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 6272/12 ע"פ 6375/12 לפני: כבוד המשנָה לנשיא מ' נאור כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופטת ד' ברק-ארז המערער ב-ע"פ 6272/12 והמשיב ב-ע"פ 6375/12: עוז ויסמן נ ג ד המשיבה ב-ע"פ 6272/12 והמערערת ב-ע"פ 6375/12: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד מיום 25.06.2012 ב-ת"פ 29956-04-11 שניתן על ידי כבוד השופטת ורדה מרוז תאריך הישיבה: ג' באדר התשע"ג (13.02.13) בשם המערער ב-ע"פ 6272/12 והמשיב ב-ע"פ 6375/12: עו"ד אבי עמירם; עו"ד איתן סבג בשם המשיבה ב-ע"פ 6272/12 והמערערת ב-ע"פ 6375/12: עו"ד אושרה פטל-רוזנברג בשם שירות המבחן: גב' ברכה וייס פסק-דין המשנָה לנשיא מ' נאור: 1. לפנינו שני ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופטת ו' מרוז) ב-ת"פ 29956-04-11. 2. בית המשפט המחוזי הרשיע את המערער ב-ע"פ 6272/12 (להלן – המערער) בחטיפה – עבירה לפי סעיף 369 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן – חוק העונשין); כליאת שווא – עבירה לפי סעיף 377 לחוק העונשין; ואיומים – עבירה לפי סעיף 192 לחוק העונשין. בית המשפט המחוזי השית על המערער 27 חודשי מאסר, מהם 15 חודשי מאסר לריצוי בפועל והיתרה על תנאי, לבל יעבור המערער בתוך שלוש שנים עבירה מן העבירות בהן הורשע. כן נפסל רישיונו של המערער למשך 18 חודשים מיום שחרורו ממאסר, והוא חויב בפיצוי למתלוננת בסך של 70,000 ש"ח. 3. המערער מלין על ההרשעה בעבירת החטיפה ולחלופין על חומרת העונש שהוטל עליו, ואילו המדינה (להלן – המשיבה) מערערת על קולת העונש (ב-ע"פ 6375/12). העובדות 4. עיקר העובדות, כפי שנקבעו על ידי בית המשפט המחוזי לאור העדויות, ההודאות והסיכומים, הוא זה: המערער הוא צעיר כבן 21, שקט ומופנם. קשריו החברתיים דלים והוא שוחרר שחרור מוקדם מהצבא. המתלוננת היא צעירה כבת 19, חולה במחלת הסכרת. המערער והמתלוננת הכירו במגרש הכדורסל, במשחקיה של קבוצת "מכבי תל אביב", אותה השניים אוהדים. היכרותם של המערער והמתלוננת הפכה בהמשך לקשר זוגי שנמשך כחודשיים, בסופם הודיעה המתלוננת למערער על כך שהיא נפרדת ממנו. המערער הופתע מהודעתה זו, והתקשה להשלים עימה. 5. זמן קצר לאחר הפרידה, ביום 9.4.2011, ארב המערער למתלוננת במעלית בניין מגוריה, כשהוא מצויד בכפפות, שוקר חשמלי, ניילון, אזיקונים ומסקינטייפ. באמתחתו של המערער הייתה גם סכין, אותה רכש באותו יום. הפריטים האמורים הופיעו ברשימה שערך המערער קודם לאירוע (ברשימה הופיע גם אקדח צעצוע, בו לא הצטייד המערער). 6. בשעה 23:45 לערך הגיעה המתלוננת לבניין מגוריה, ומשנכנסה לתא המעלית הבחינה באדם עטוי כפפות, ראשו מכוסה בקפוצ'ון ובידו שוקר חשמלי. למראהו, צעקה המתלוננת. בתגובה, איים עליה המערער "תסתמי, תסתמי או שאני יורה", הצמיד לצווארה את השוקר החשמלי והפעילו. כתוצאה מכך, נפלה המתלוננת ארצה ונחבלה בראשה. בשלב זה זיהתה המתלוננת את המערער. המערער הוביל את המתלוננת לרכבו, ודחף אותה לתוך תא המטען, אותו הותיר פתוח מבעוד מועד. כתוצאה מהדחיפה, התנתקה מגופה של המתלוננת משאבת אינסולין, לה נזקקת המתלוננת משום היותה חולת סכרת. בהמשך נטל המערער מהמתלוננת את תיקה, הורה לה לנתק את סוללת הטלפון הנייד שברשותה ולמסרו לידיו. המתלוננת עשתה כדבריו. לאחר מכן סגר עליה המערער את תא המטען והחל בנסיעה. 7. המערער הוביל את המתלוננת לאזור מבודד במערב העיר ראשון לציון (להלן – החולות), שם הוציאה מתא המטען, הושיבה במושב האחורי של הרכב וכבל את ידיה באזיקונים. לאחר כבילתה, החל לחקור אותה על קשריה עם אחרים. המתלוננת התלוננה על כך שהאזיקונים מכאיבים לידיה וביקשה מהמערער כי יתירם. המערער נעתר לבקשתה, אך עשה כן באמצעות סכין שגרם לשריטות בידיה. במהלך השיחה, איים המערער על המתלוננת מספר פעמים כי יהרוג אותה, תוך שהוא מחזיק בסכין בידו. המערער אף שאל את המתלוננת האם היא מעדיפה שיהרוג רק אותה או את שניהם. 8. בהמשך, החלה המתלוננת לחוש ברע עקב מחלתה, וביקשה מהמערער שיאפשר לה למדוד את רמת הסוכר בדמה. תחילה סירב המערער, והמשיך לתחקר את המתלוננת על קשריה החברתיים והמיניים. רק לאחר שהמתלוננת החלה להקיא, נעתר המערער לבקשתה. נוכח המדדים הגבוהים עליהם הצביעה הבדיקה, ביקשה המתלוננת מהמערער שיחזיר אותה לביתה. למרות שהכיר את תסמיני מחלתה של המתלוננת, מיאן המערער להסיעה לביתה מייד לאחר הבדיקה. המתלוננת המשיכה בניסיונותיה לשכנעו להחזירה לביתה. בנוסף, דיברה על ליבו וניסתה לשכנעו כי תשוב להיות חברתו. לבסוף, נוכח דבריה של המתלוננת, נחישותו של המערער התפוגגה ו"משולט הפך לנשלט" (בלשון פסקה 45 להכרעת הדין). המערער הסכים להחזיר את המתלוננת לבית מגוריה, ומסר לידיה את הסכין אותה החזיק בידו. בשעה 5:30 לפנות בוקר הגיעו השניים לביתה של המתלוננת, שם לנו יחד בחדר השינה של המתלוננת. המערער עזב את ביתה של המתלוננת רק בשעה 21:00 ביום המחרת. במהלך השעות הארוכות בביתה של המתלוננת, שהתה המתלוננת עם המערער מבלי לגלות לאיש על שאירע, וזאת מתוך רצונה שהמערער יישאר כנוע ושקט, ולא ישוב לנהוג כלפיה בדרך אלימה ובלתי צפויה. 9. בשל כך שהמערער כפה על המתלוננת בכוח ללכת מהמקום בו הייתה ובגין כליאתה בתא המטען הועמד המערער לדין באשמת חטיפה – עבירה לפי סעיף 369 לחוק העונשין, ובאשמת כליאת שווא – עבירה לפי סעיף 377 לחוק העונשין. בנוסף, הואשם המערער באיומים – עבירה לפי סעיף 192 לחוק העונשין, ובפציעה בנסיבות מחמירות – עבירה לפי סעיף 333 יחד עם סעיף 335(א)(1) לחוק העונשין. הכרעת הדין וגזר הדין של בית המשפט המחוזי 10. בבית המשפט המחוזי כפר המערער באישומים המיוחסים לו, אם כי הודה במרבית העובדות המתוארות לעיל. העובדות שנותרו שנויות במחלוקת היו אלה: המערער טען כי הוא לא כפה בכוח או באיומים על המתלוננת להיכנס לתא המטען של רכבו; כי המתלוננת יכולה הייתה לעזוב את המקום אליו הובאה מרצונה; וכי לא הושמעו כלפי המתלוננת איומים. נוסף על כך, המערער הודה שפצע בסכין את ידיה של המתלוננת תוך כדי שחרורה מכבליה, אך טען כי המתלוננת הסכימה שיעשה שימוש בסכין לצורך שחרורה וכי הפציעה נגרמה בשוגג. לצד טענות אלה, טען המערער להגנה מכוח הוראת סעיף 34ח לחוק העונשין, שעניינה אי שפיות הדעת. 11. בית המשפט המחוזי הרשיע את המערער בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום, למעט בעבירת הפציעה. תחילה עמד בית המשפט קמא על כך שהמערער התנהל בדרך מתוחכמת וצלולה, וכי דבר זה בא לידי ביטוי בתכנון המוקדם והמדוקדק של המעשים. על כן, קבע בית המשפט קמא כי לא הוכחה הטענה לאי שפיות. לגוף העניין, דחה בית המשפט את טענת המערער כי לא השתמש בכוח כלפי המתלוננת וקבע, בהסתמך על עדות המתלוננת אותה מצא מהימנה, כי המערער כפה בכוח על המתלוננת להיכנס לתא המטען של רכבו, וכי היא הוסעה ממקום מגוריה לחולות בניגוד לרצונה. מעשים אלה, אליבא דבית המשפט קמא, קיימו את עבירת החטיפה. אשר לעבירת הכליאה, קיבל בית המשפט קמא את עמדת המשיבה לפיה נוכח תנאי המקום אליו הובאה המתלוננת ונוכח מצבה הרפואי, שהתדרדר במהלך האירוע, לא יכולה הייתה המתלוננת לעזוב את המקום, וחירותה נשללה. על רקע זה, נקבע כי המערער כלא את המתלוננת בשתי הזדמנויות – בפעם האחת באמצעות החזקתה בתא המטען, ובפעם השנייה באמצעות כבילת ידיה והחזקתה במקום ממנו לא יכולה הייתה להימלט. כן נדחו טענות המערער לפיהן לא איים על המתלוננת. 12. נוכח האמור, הרשיע בית המשפט קמא את המערער בעבירות החטיפה, כליאת השווא והאיומים. בית המשפט קמא זיכה את המערער מעבירה של פציעה, בה הואשם בשל פציעת ידיה של המתלוננת (אשר נשרטו תוך כדי שחרורן מהאזיקונים). נקבע כי מכיוון שידיה של המתלוננת שוחררו באמצעות הסכין בהסכמתה, הרי שלא התקיים היסוד בעבירה הדורש כי גרימת החבלה הייתה "שלא כדין". 13. בקביעת העונש, שקל בית המשפט את חומרתם הרבה של המעשים בהם הורשע המערער ואת הטראומה שעברה המתלוננת כתוצאה מביצועם. מנגד, ציין בית המשפט כי האירוע אומנם החל באלימות קשה של המערער כלפי המתלוננת, אך במהלכו התהפכו היוצרות במובן זה שהמתלוננת "השתלטה" על המערער, שכנעה אותו להחזירה לביתה ושהתה יחד עימו בביתה, כשהוא שקט וכנוע, שעות רבות. בית המשפט הוסיף ושקל לקולא את העובדה כי למערער אין עבר פלילי וכן את עמדת שירות המבחן אשר המליץ – נוכח הערכתו כי המערער מצוי בתהליך שיקום משמעותי ונוכח החשש כי אישיותו החלשה של המערער עשויה להוביל לפגיעות בו בכלא – שלא להטיל על המערער מאסר בפועל אלא לפעול לפי מתווה שיקומי. כן נידונו חוות דעת פסיכיאטריות ופסיכולוגיות בנוגע לאישיות המערער. לאחר דברים אלה, עמד בית המשפט קמא על החשיבות בשיקומו של המערער, ואולם, נוכח חומרת המעשים קבע כי לא ניתן לוותר על הטלת עונש "מוחשי", קרי, מאסר בפועל. עם זאת, על מנת שלא לחבל יתר על המידה בהליך השיקום, קבע בית המשפט קמא כי יש לגזור על המערער מאסר בפועל קצר באופן יחסי, בניכוי ימי מעצרו ועל כן הטיל עליו, כאמור, 27 חודשי מאסר מהם 15 לריצוי בפועל והיתרה על תנאי. בנוסף, רישיונו של המערער נפסל לתקופה של שנה וחצי מיום שחרורו והוא חויב בתשלום פיצויים למתלוננת. הערעורים 14. טענות המערער בפנינו התמקדו ביסוד הנפשי הנדרש לצורך גיבוש עבירת החטיפה. לטענת המערער, על מנת להרשיעו בעבירת החטיפה, נדרש היה להוכיח כי ביצע את המעשה בכוונה לכלוא את המתלוננת, אך כוונה כזו לא הוכחה. לפי הנטען, בעת הובלת המתלוננת והסעתה לחולות, קיווה המערער כי כשיגיעו ליעד תישאר עימו המתלוננת מרצונה החופשי, ולכן, לא הייתה לו כוונה לכלוא אותה. המערער הוסיף וטען כי העדר הכוונה לכלוא את המתלוננת עולה גם ממבחן התוצאה: לטענתו, שגה בית המשפט קמא בקובעו כי המתלוננת לא יכולה הייתה לעזוב את המקום אליו הובאה. כפי הנטען, המתלוננת נשארה עם המערער מרצונה, ואף במהלך האירוע "'השתלטה' עליו [על המערער – מ"נ] מנטאלית", כלשונו של המערער, והובילה אותו לבית מגוריה. המערער אינו חולק בערעורו על ממצאים שבעובדה, למעט, כאמור, בשאלת יכולתה של המתלוננת לעזוב את המקום אליו הובאה. לאור האמור לעיל, ביקש המערער לזכותו מעבירת החטיפה. 15. ערעורו של המערער על העונש הופנה נגד רכיב המאסר בפועל ונגד הרכיב של שלילת הרישיון. אשר לעונש המאסר בפועל, טענתו העיקרית של המערער הייתה כי בית המשפט קמא לא נתן די משקל לשיקול השיקומי, ולכך שהליך השיקום עלול לרדת לטמיון אם ייגזר על המערער מאסר בפועל. נוסף על כך, נטען כי סיום האירוע ביוזמת המערער זמן קצר לאחר שהחל מפחיתה מחומרתו ומצדיקה הקלה בעונש. לפיכך, ביקש המערער כי עונש המאסר בפועל יבוטל, ובמקומו יוטל עליו עונש מאסר שניתן לרצותו בעבודות שירות. אשר לפסילת הרישיון, טען המערער כי אין קשר בין המעשים שביצע לבין עונש הפסילה שנגזר עליו, וכי מכל מקום, פסילת הרישיון תקשה על שיקומו. 16. ערעורה של המשיבה מופנה נגד קולת עונש המאסר בפועל. לטענת המשיבה, עונש המאסר בפועל שנגזר על המערער אינו משקף את חומרת המעשים האלימים שביצע כנגד המתלוננת, ביודעו על מצבה הבריאותי המיוחד; את התכנון הקפדני שקדם להם; ואת הטראומה שחוותה המתלוננת במהלך האירוע. בפרט נטען כי האירוע הסתיים מבלי שנגרמו פגיעות פיזיות חמורות למתלוננת עקב התושייה שהפגינה כששכנעה את המערער להחזירה לביתה, ולא עקב חרטת המערער או כניעתו. לכן, נטען כי אין לזקוף את סיום האירוע "בשלום" לטובת המערער. בנסיבות אלה, כך נטען, שיקולי גמול והרתעה גוברים על שיקולים אחרים, לרבות שיקומו של המערער. נוכח האמור, ביקשה המשיבה להחמיר בעונש המאסר בפועל שהוטל על המערער. 17. שירות המבחן הגיש תסקיר משלים (מיום 7.2.2013). על פי האמור בתסקיר, המערער ממשיך בטיפול פסיכולוגי, אשר מסייע לו בהבנת חומרת המעשים וכן בהצפת תחושת האשם והחרטה. כן צוין כי הפסיכולוג המטפל הביע חשש כי ריצוי מאסר בפועל יפגע בהישגים השיקומיים ובמצבו הנפשי של המערער. מנגד, צוין בתסקיר כי מעשיו של המערער גרמו לנזק משמעותי ולמצוקה עמוקה למתלוננת, מצוקה בה היא שרויה גם כיום. נוכח האמור, נמנע שירות המבחן מלתת המלצה ברורה לעניין העונש. עם זאת, התרשמות שירות המבחן היא כי כיום המערער מתמודד טוב יותר עם מצוקות עימן התקשה להתמודד בעבר, וכי יתכן כי שינוי זה יסייע לו לעמוד בתנאי מאסר בפועל. לצד האמור, צוין כי בשל מבנה אישיותו של המערער, הוא יתקשה להתמודד עם מאסר ממושך. דיון והכרעה חטיפה "סתם": היסוד הנפשי 18. המערער מיקד את ערעורו, בחלק הנוגע להכרעת הדין, בנימוק כי לא הוכח היסוד הנפשי הנדרש לשם הרשעה בעבירת החטיפה. יש לדחות טענה זו. אבהיר. 19. סעיף 369 לחוק העונשין, קובע: חטיפה 369. הכופה אדם בכוח או באיומים או מפתהו באמצעי תרמית ללכת מן המקום שהוא נמצא בו, הרי זו חטיפה, ודינו – מאסר עשר שנים. 20. על פי סעיף 369 לחוק העונשין, מעשה "חטיפה" הוא עבירה פלילית שדינה מאסר עשר שנים. עבירת החטיפה דורשת, לפי לשונה, מבחינת היסוד העובדתי, את הנעתו של הקורבן ממקום למקום באמצעות הפעלת כוח, איומים או מרמה. מדובר בעבירה רגילה של מחשבה פלילית (סעיפים 20-19 לחוק העונשין; ע"פ 7365/00 פרחאת נ' מדינת ישראל, פסקה 14 לפסק דינו של השופט א' ריבלין (11.8.2003) (להלן – עניין פרחאת)). 21. עבירת החטיפה מהווה אפוא מעשה פלילי בפני עצמו (ראו: שם; ע"פ 2281/09 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 29 לפסק דינו של השופט ח' מלצר (16.4.2012) (להלן – עניין פלוני)). כמו כן, משמשת נורמה זו להגדרת המונח "חטיפה", המהווה יסוד מיסודות עבירות חטיפה בנסיבות מחמירות שהן חטיפה לשם כליאה (סעיף 371 לחוק העונשין); חטיפה לשם רצח או סחיטה (סעיף 372 לחוק העונשין); חטיפה לשם חבלה חמורה (סעיף 374 לחוק העונשין); חטיפה לשם מטרות סחר בבני אדם (סעיף 374א לחוק העונשין). 22. סעיף 369 לחוק העונשין בנוסחו היום נכנס לתוקף בשנת תש"ם, במסגרת רפורמה חקיקתית של דיני החטיפה (להלן – התיקון). לפני התיקון, הסעיף לא קבע עבירה אלא הייתה בו הגדרה של המונח "חטיפה" בלבד (ראו: סעיף 254 לפקודת החוק הפלילי, 1936 (להלן – הפקודה), אותו החליף סעיף 370 לחוק העונשין בנוסחו אז). ההגדרה שימשה בעבירות חטיפה ספציפיות, כדוגמת חטיפה לשם כליאה בסתר (סעיף 257 לפקודה), אותה החליפה בהמשך חטיפה לשם כליאה סודית (סעיף 372 לחוק העונשין בנוסחו אז). כלומר, לפני התיקון, ביצוע חטיפה "סתם", מבלי שהייתה כוונה מיוחדת בצידה או יסוד מחמיר אחר, לא גיבש עבירה פלילית (לפירוט המקורות ההיסטוריים של עבירת החטיפה ולמקבילתה במשפט האמריקאי והאנגלי ראו: עניין פראחת, פסקאות 16-15, 20-18; עניין פלוני, פסקאות 34-33; ע"פ 394/75 דילקי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד ל(3) 44 (1976) (להלן – עניין דילקי)). 23. בפרשת פרחאת עסק בית משפט זה בהרחבה בפרשנות סעיף 369 לחוק העונשין, בהשוואה לנוסחו לפני התיקון. באותו עניין נידונה הרשעתה של המערערת בעבירת חטיפה לשם חבלה חמורה (סעיף 374 לחוק העונשין). במוקד הערעור עמדה שאלת פרשנות המונח "חטיפה", כמשמעו בסעיף 369 לחוק העונשין. בית המשפט מצא, כי יישום לשונו של סעיף 369 כפשוטה, תאפשר הרשעה במקרים החורגים מהגנה על הערך המצוי בבסיס עבירת החטיפה, הוא חירותו של אדם. לפיכך נדרש בית המשפט לתחימת גבולותיה של העבירה, וקבע כי מבחינת היסוד העובדתי, נדרש כי מלבד הנעת הקורבן ממקום למקום (באמצעות כפייה או מרמה), יתקיים גם יסוד של שלילת חירות אשר יתבטא ב"תפיסה", "עיכוב" או "כליאה" של קורבן העבירה – במהלך החטיפה או בסופה (עניין פרחאת, פסקה 24; כן ראו: עניין פלוני; ע"פ 4391/03 אבו ריא נ' מדינת ישראל, פ"ד ס(3) 520, 540-539 (2005)). 24. אשר ליסוד הנפשי, קבע בית המשפט כי בשונה מעבירות החטיפה הספציפיות, לצורך הרשעה בחטיפה "סתם" אין חשיבות להלך רוחו של הנאשם בעת המעשה. בית המשפט הסתמך, בין השאר, על דברי ההסבר לתיקון בהם צוין כי יש צורך בהוראה שתיוחד למעשי חטיפה שבוצעו למטרות שונות: "[...] המקרים של חטיפות בישראל למטרות שונות אינם מועטים, ונמצא שיש לייחד להם הוראה מפורשת.[...]" (דברי ההסבר להצעת חוק העונשין (תיקון מס' 9), התשל"ט-1979, ה"ח 1400, 188) (ההדגשה הוספה – מ"נ). על כן, הבהיר בית המשפט כי הדגש בעבירת החטיפה "סתם" הינו על שלילת החירות וחופש התנועה של החטוף, ולא על מטרת החטיפה: "אכן, מטרת החטיפה היא בעלת נפקות רבה לצורך הקביעה האם נתקיימה חטיפה שנסיבותיה מחמירות, לאמור – 'חטיפה לשם'. אולם, לצורך הגדרת ה"חטיפה", ולצורך העבירה של חטיפה 'סתם' [סעיף 369 לחוק העונשין – מ"נ] – שהיא למעשה מעין עבירת-סל, הקולטת אל קרבה את כל אותם המקרים, אשר לא מתקיימת בהם אחת מן הנסיבות המחמירות הקבועות בסעיפי החטיפה הספציפיים – הדגש אינו על מטרת החטיפה, כי אם על עצם שלילת חופש התנועה של החטוף." (עניין פרחאת, פסקה 22). 25. עמדה דומה הובעה בעניין פלוני, שם עמד בית המשפט על טיבה של עבירת החטיפה "סתם" לעומת עבירות החטיפה הספציפיות: "[...] עבירת החטיפה [לפי סעיף 369 לחוק העונשין – מ"נ] הינה עבירת 'בסיס', והיא כוללת רכיב התנהגותי מובהק...המעשה של חטיפה בלא כוונה מיוחדת, 'חטיפה סתם' כפי שהוא כונה בפרשת פרחאת, הינו מעשה פלילי כשלעצמו (ראו: שם, בעמוד 162), ועליו 'מורכב' היסוד הנפשי המיוחד, כאמור בסעיף 374 לחוק העונשין [הקובע עבירה של חטיפה לשם חבלה חמורה – מ"נ] (אף עבירות נוספות עושות שימוש בהגדרה שבסעיף 369 – ראו: סעיפים 371, 372, 374א לחוק העונשין)" (פסקה 29)(ההדגשה הוספה – מ"נ). (כן ראו והשוו: ע"פ 1819/91 מדינת ישראל נ' עבידייה (תאריך לא ידוע) (להלן – עניין עבידייה); ע"פ 4952/08 סאלח נ' מדינת ישראל, פסקה 5 לפסק דינו של השופט א' א' לוי (24.3.2009)). 26. יש לציין כי בית המשפט בעניין פרחאת הוסיף שלא מן הנמנע, כי גם כאשר מעשה החטיפה נועד להיטיב עם הקורבן (מנקודת מבטו של החוטף), ככל שהדבר כרוך בשלילת חופש התנועה של הקורבן, יהווה המעשה עבירה פלילית (עניין פרחאת, פסקה 22). 27. המסקנה העולה מן המובאות לעיל היא כי עבירת החטיפה אינה דורשת מטרה ספציפית לשם הרשעה בה. סבורני כי ראוי להחיל מסקנה זו בענייננו. העדר דרישה לכוונה מיוחדת עולה מלשון ההוראה ומתכליתה, וכן מההיסטוריה החקיקתית (ראו לעיל את דברי ההסבר לתיקון). העדר דרישה לכוונה מיוחדת עולה גם מההקשר. חקיקת עבירת החטיפה "סתם" לא ביטלה את עבירות החטיפה הספציפיות הדורשות, מלבד רכיב החטיפה ההתנהגותי (כמשמעו בסעיף 369 לחוק העונשין), יסוד מפורש של כוונה מיוחדת. לצד עבירות אלה אף קבוע עונש חמור יותר מן העונש הקבוע לצד עבירת החטיפה "סתם". המחוקק ביקש אפוא להבחין בין עבירות אלה לעבירת החטיפה "סתם", כאשר ההבחנה נעוצה ביסוד הנפשי הנדרש. בעוד שעבירת החטיפה "סתם" מסתפקת במחשבה פלילית, ואינה כוללת יסוד של כוונה מיוחדת, העבירות הספציפיות מחייבות הוכחה של כוונה מיוחדת ספציפית. אם תאמר אחרת יוביל הדבר לכפל מיותר ולאבסורד בעונש. 28. מן הכלל אל הפרט: המערער הוליך את המתלוננת אל רכבו, כלא אותה בתא המטען בניגוד לרצונה והוביל אותה למקום מבודד. בכך כפה המערער על המתלוננת ללכת מהמקום בו הייתה, תוך שלילת חירותה (ראו והשוו: ע"פ 9275/06 אבו מוך נ' מדינת ישראל, פסקה 10 לפסק דינו של השופט נ' הנדל (6.9.2010)). המערער אינו חולק על כך שהיסוד העובדתי של מעשה החטיפה התקיים, אך לטענתו מכיוון שלא הוכחה כוונתו לחטוף את המתלוננת לשם כליאה, יש לזכותו מעבירת החטיפה. המערער הסתמך על קביעותיו של בית משפט זה בעניין דילקי הנ"ל, שם נפסק כי מכיוון שלא הוכחה כוונת המערערים לכלוא את הקורבן, יש לזכותם מעבירת החטיפה. 29. עניין דילקי אינו מסייע למערער ולו בשל כך שפסק הדין בעניין דילקי ניתן בשנת 1976. באותה עת חלה הפקודה והתיקון טרם נכנס לתוקף. אותה עת, לא הייתה קיימת עבירת חטיפה "סתם", והסעיף העונשי בו הואשמו המערערים היה חטיפה לשם כליאה, אשר כלל במפורש יסוד של מטרה לכליאת החטוף (לפי סעיף 257 לפקודה). כמבואר בעניין פרחאת וכפי שמצינו לעיל, התיקון שינה את המצב הנורמטיבי כך שכעת, לשם הרשעה בעבירת החטיפה "סתם", לא נדרש להוכיח כי החוטף ביצעה בכוונה לכלוא את הקורבן. נוכח האמור, אין אף מקום לטענת המערער כי פסק הדין בעניין דילקי מחייב פרשנות שונה לסעיף 369 לחוק העונשין בנוסחו היום. כפי שציין בית המשפט מפורשות בעניין פרחאת: "לוּ נידון עניינם של המערערים בפרשת דילקי לפי הדין דהיום, נראה כי לא היתה מניעה להרשיעם בעבירה של חטיפה 'סתם', שכן עתה, אין דרישה כי מטרת החטיפה תהא כליאתו של הנחטף. לשם כך, כפי הנראה, נועד תיקון החוק בשנת 1980" (פסקה 21) (ההדגשה הוספה – מ"נ). 30. הנה כי כן, די בכך כי המערער היה מודע בפועל למעשיו ולנסיבות על מנת שהיסוד הנפשי הנדרש יתקיים. המערער אישר בעדותו שהמתלוננת לא נכנסה לתא המטען של רכבו מרצונה החופשי. כלשונו בעדותו (בעמ' 114 לפרוטוקול): "אני לא אומר שזה [כניסת המתלוננת לתא המטען – מ"נ] היה מרצונה, אף אדם לא יבקש את זה. [...] אני גם לא אמציא את הגלגל אם אגיד שהיא הייתה מבוהלת ממה שקרה לפני זה." בנוסף, בערעורו, המערער לא השיג על קביעתו של בית המשפט קמא לפיה הוא השתמש בכוח על מנת לכפות על המתלוננת להיכנס לתא המטען. נסיבות אלה מצביעות על כך שהמערער היה מודע לכך שהוא כופה על המתלוננת ללכת מהמקום בו הייתה וכי הוא מחזיק בה בניגוד לרצונה. 31. מעבר לאמור עד עתה, לדעתי צדק בית המשפט קמא בקביעתו כי המתלוננת לא יכולה הייתה להימלט מהמקום אליו הובאה. המערער החזיק במתלוננת במקום מבודד, בשעת לילה מאוחרת, תוך שמצבה הבריאותי הולך ומתדרדר. האירוע במכונית נמשך כחמש שעות, שרק בסופן הצליחה המתלוננת לשכנע את המערער להחזירה לבית מגוריה. מקובל עליי כי על רקע צירוף נסיבות זה, לא יכולה הייתה המתלוננת לעזוב את המקום מרצונה. נוכח האמור, אין מקום להתערבותנו בהרשעת המערער בעבירת החטיפה. העונש 32. שקלנו את טענות המערער מזה ואת טענות המדינה מזה ולא מצאנו להתערב – לקולא או לחומרא – בעונש המאסר בפועל שהוטל על המערער. על דרך העיקרון, ערכאת הערעור לא תתערב בעונש המאסר שהטילה הערכאה הדיונית אלא במקרים חריגים, בהם נמצא למשל כי העונש שהוטל חורג באופן קיצוני מרף הענישה הנוהג, או כי נפלה בגזר הדין טעות היורדת לשורש העניין (ראו למשל: ע"פ 5266/11 מדינת ישראל נ' קורצ'וגוב, פסקה 8 לפסק דינה של השופטת ע' ארבל (5.4.2012)). 33. אין לכחד: המעשים שביצע המערער חמורים עד מאוד. מעשי החטיפה והכליאה לוו בהתנהגות אלימה ומאיימת כלפי המתלוננת. המערער הביא את המתלוננת למקום מבודד, שם החזיק בה במשך מספר שעות, תוך שהוא מתעלם ממצבה הבריאותי ומתחנוניה. רק בהמשך, לאחר שמצבה של המתלוננת התדרדר עד כדי כך שהחלה להקיא, אפשר לה המערער למדוד את רמת הסוכר בדמה והסיעה לבית מגוריה. חומרה רבה נודעת גם לתכנון המוקדם של האירוע. לכך מתווספת הטראומה שנגרמה למתלוננת כתוצאה מהמעשים. על תסמיני פוסט הטראומה שמגלה המתלוננת עמד שירות המבחן גם בתסקיר המשלים. בנסיבות אלה, מקובלת עליי קביעתו של בית המשפט קמא כי שיקולי גמול והרתעה מחייבים במקרה זה ריצוי מאסר בפועל. אין להתייחס בקלות ראש למעשי אלימות, כליאה ואיומים, גם אם בוצעו מתוך התסכול והאכזבה אותם חווה המערער כתוצאה מהפרידה. 34. לצד האמור עד עתה, משך עונש המאסר בפועל שהוטל על המערער, אף אם הוא נוטה לקולא, מבטא את האיזון הראוי בין השיקולים השונים. אין לדעתי מקום להחמירו כדרישת המדינה. במקרה שלפנינו עומדים זה מול זה שיקולי הגמול וההרתעה אל מול השיקולים האינדיבידואליים, ובראשם שיקולי השיקום (ראו והשוו: ע"פ 420/12 סחונציק נ' מדינת ישראל, פסקאות 25-24 לפסק דינה של חברתי השופטת ברק-ארז (24.12.2012); ראו גם: סעיף 40ד(א) לחוק העונשין, אשר אינו חל על ההליכים מושא הערעור, אך מלמד על חשיבות שיקולי השיקום). הערכת הגורמים המקצועיים שטיפלו במערער מאז האירוע היא כי הוא מצוי בהליך שיקום משמעותי וכי טובים סיכוייו להשתקם. לכך מתווסף גילו הצעיר של המערער והעדר עבר פלילי. השיקולים הללו אינם מצדיקים הימנעות כליל ממאסר בפועל, אך הם מצדיקים שלא להטיל מאסר בפועל ממושך. תוצאה זו עולה בקנה אחד עם עמדתו העדכנית של שירות המבחן. כאמור, בתסקיר המשלים שינה שירות המבחן מהמלצתו המקורית שלא להטיל על המערער מאסר בפועל, ונמנע מלתת המלצה חד משמעית לעניין העונש. עם זאת, עמד שירות המבחן על כך שהשינוי שחל במערער עקב הטיפול עשוי לסייע לו לעמוד במאסר בפועל, אם כי העריך כי קווי אישיותו של המערער יקשו עליו לעמוד במאסר ממושך. 35. המדינה הלינה כאמור על כך שבית המשפט ייחס חשיבות רבה בגזר הדין לכך שבעיצומו של האירוע הצליחה המתלוננת "להשתלט" על המערער ולשכנעו להשיבה לביתה. ואולם, מגזר הדין עולה כי שיקול זה, ממנו אכן יש להסתייג, לא היה בעל משקל מכריע במכלול שיקוליו של בית המשפט קמא. נסיבותיו האישיות של המערער, ובעיקר תהליך השיקום בו הוא מצוי, הם שהטו את הכף לתוצאה של עונש מאסר בפועל שאינו ארוך. 36. סיכומם של דברים: האיזון שערך בית המשפט קמא והתוצאה אליה הגיע לעניין עונש המאסר בפועל – מקובלים עליי. 37. אשר לפסילת רישיון הנהיגה, טען המערער, כאמור, כי לא ניתן היה לפסול אותו מלהחזיק ברישיון נהיגה, מכיוון שאין קשר בין פסילת הרישיון לבין האירוע העברייני. בפרט הדגיש כי פסילת רישיונו לפרק זמן ממושך תפגע בשיקומו, שכן הוא עושה שימוש ברכבו לצורך מטלותיו. לדעתי גם טענות אלה יש לדחות. 38. לפי סעיף 35 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"ה-1961 (להלן – פקודת התעבורה) רשאי בית המשפט לפסול אדם מלהחזיק רישיון נהיגה, אם העבירה בה הורשע כרוכה בנהיגה ברכב (בנוסף, רשאי בית המשפט לפסול רישיון נהיגה של אדם שהורשע בעבירת תעבורה, ראו למשל: רע"פ 1786/06 עמרם נ' מדינת ישראל (החלטה מיום 28.2.2006) והאסמכתאות שם). ההכרעה האם העבירה כרוכה בנהיגה ברכב תלויה בנסיבות המקרה (ראו: ר"ע 556/85 דיב נ' מדינת ישראל, פ"ד לט(4) 83, 84 (1985); רע"פ 9380/10 נומדר נ' מדינת ישראל, פסקה ז להחלטתו של חברי השופט א' רובינשטיין (5.1.2011); כן השוו: ע"פ 6541/11 תיים נ' מדינת ישראל, פסקה 11 לפסק דינה של השופטת ע' ארבל (13.3.2012)). במקרה שלפנינו חטיפת המתלוננת בוצעה באמצעות הסעתה במכונית מבניין מגוריה של המתלוננת לחולות. בנסיבות אלה, עבירת החטיפה שביצע המערער הייתה כרוכה בנהיגה ברכב. נוסף על כך, אף שהדבר לא נזכר בטענות המשיבה בערכאה הדיונית ובפנינו, לפי סעיף 43 לפקודת התעבורה רשאי בית המשפט לפסול את רישיונו של מבצע עבירת עוון או פשע, אם ביצועה התאפשר או הוקל עקב נהיגתו ברכב. בענייננו, רכבו של המערער שימש לו כלי מרכזי בביצוע החטיפה שכן באמצעותו הוביל כאמור המערער את המתלוננת מבית מגוריה ליעד המבודד. הנהיגה ברכב אפשרה או למצער הקלה על המערער לממש את תוכניתו העבריינית. נוכח האמור, ניתן היה להטיל על המערער עונש פסילה. אשר לשיקולי השיקום, הרי שכפי שבואר, יש לאזנם עם שיקולים אחרים. פסילת רישיונו של המערער בפועל משמשת רכיב במכלול הענישה הכולל שהוטל על המערער, ומאזנת במידה מסוימת את עונש המאסר בפועל הקצר יחסית שהוטל עליו. על כן, אין לדעתי מקום להתערב גם בעונש הפסילה. 39. סוף דבר: דין הערעורים להידחות. אין צו להוצאות. 40. המערער יתייצב למאסרו בבית סוהר ימ"ר הדרים ביום 2.6.2013 עד השעה 10:00, או על פי החלטת שב"ס, כשברשותו תעודת זהות או דרכון. על המערער לתאם את הכניסה למאסר, כולל האפשרות למיון מוקדם, עם ענף אבחון ומיון של שב"ס, טלפונים: 08-9787377, 08-9787336. עד להתייצבות כאמור, יחולו על המערער כל תנאי השחרור בערובה שהושתו עליו לרבות צו עיכוב היציאה מן הארץ. המשנָה לנשיא השופט א' רובינשטיין: א. מסכים אני לחוות דעתה של חברתי המשנה לנשיא על כל חלקיה. אשר להרשעה, אכן היסוד הנפשי הדרוש למקרה דנא אינו כוונה מיוחדת, אלא מחשבה פלילית במובנה ה"כללי", של "מודעות לטיב המעשה, לקיום הנסיבות ולאפשרות הגרימה..." (סעיף 20(א) לחוק העונשין, תשל"ז-1977; ראו גם גבריאל לוי, תורת דיני העונשין ד' (תשע"א-2010), 563-562). אוסיף, כי אכן למקרא לשון החוק, כפי שציינה חברתי (פסקה 23) בעקבות ע"פ 7365/00 פרחאת נ' מדינת ישראל (2003), היה צורך בתחימת גבולותיו; זאת – כדי שלא יתקיים חלילה "האף תספה צדיק עם-רשע" (בראשית י"ח, כ"ג), במקרים שתכילם לשון החוק (כנראה במיוחד ברכיב של "מפתהו באמצעי תרמית"), אך אינם באים בגדר המצב הנפשי הרלבנטי כל עיקר. לא בכך עסקינן בענייננו, במובהק; המערער ארב למתלוננת וכפה עליה את הנסיעה; אין צורך להוכיח, כפי שציינה חברתי (פסקה 29) כי המעשה נעשה לשם כליאה. גם אם המעשה נעשה בחינת "עזה כמות אהבה" (שיר השירים ב', ו'), אין בזאת כדי לשנות בהקשר העבירה, וכלפי המתלוננת היה זה בחינת "יארֹב במסתר כאריה בסֻכה יארֹב לחטוף עני, יחטֹף עני במשכו ברשתו" (תהלים י', ט'); ראו גם הגדרת "חטף" במלון אבן שושן לשנות האלפיים. ב. המחוקק מצא לנכון – כאמור בדברי ההסבר – לבנות עבירה ספציפית, אם גם לטעמי בעלת רקמה פתוחה כלשהו, של "חטיפה סתם" (הצעות חוק תשל"ט, 189-188). אגב, הביטוי "סתם" אינו מופיע בחוק העונשין – כותרת סעיף 309 היא "חטיפה", ללא תוספת, בעוד שבסעיפים 371 ("חטיפה לשם כליאה"), 372 ("חטיפה לשם רצח או סחיטה"), 373 (חטיפה ממשמורת"), 374 ("חטיפה לשם חבלה חמורה") ו-374א ("חטיפה לשם מטרות סחר בבני אדם") ישנו ייחוס המטרה ועמו הכפלת העונש מעשר שנים (סעיף 369) לעשרים (בסעיפים הללו). לטעמי הביטוי "סתם" המשמש בדברי ההסבר ובפסיקה אינו מוצלח, כי הוא מגמד את עוצמת העבירה. אך באשר למהותה ולניסוח הפתוח, אכן, לעתים משתמש המחוקק בדיני העונשין בטקטיקה מסוגים שונים הבאה, בין השאר, למנוע קושי ראייתי (כך הומצא הניסוח של "שימוש ברכב ללא רשות" (כיום בסעיף 413ג לחוק העונשין, תשל"ז-1977) במקום גניבה, "מאחר וקל יותר לגייס ראיות על נטילת הרכב מאשר על גניבתו על פי יסודות ההגדרה הכללית בחוק הפלילי..." (ראו הצעות חוק תש"ן, 26); אך דעת לנבון נקל כי בלשון אדם מן היישוב בגניבת הרכב עסקינן, כפי שנאמר לא אחת. לגבי סעיף 369, חייב "הניסוח הפתוח" פרשנות מסייגת (עניין פרחאת), אך כאמור מקרנו שלנו אינו בא בגדרה. ג. אף באשר לעונש מקובלים עלי דברי חברתי כאמור. ש ו פ ט השופטת ד' ברק-ארז: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינה של המשנָה לנשיא מ' נאור. ניתן היום, ‏‏‏כ"א אייר, תשע"ג (‏1.5.2013). המשנָה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 12062720_C05.doc עע מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il