פלוני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 6271/15 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 6271/15 לפני: כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט י' עמית כבוד השופט מ' מזוז המערערים: 1. פלוני 2. פלוני נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 2.8.2015 בת"פ 182-02-14 שניתן על ידי כבוד השופט מ' י' הכהן תאריך הישיבה: ט' בטבת התשע"ו (21.12.2015) בשם המערערים: עו"ד שמשון וייס בשם המשיבה: עו"ד קרן רוט בשם שירות המבחן: גב' ברכה וייס פסק-דין השופט ס' ג'ובראן: 1. לפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט מ' י' הכהן) בת"פ 182-02-14 מיום 2.8.2015, במסגרתו הושת על המערער 1 עונש של שמונה חודשי מאסר בפועל; שישה חודשי מאסר על תנאי למשך שנתיים שלא יעבור כל עבירה מן העבירות בהן הורשע; ופיצוי למתלונן בסך 5,000 ש"ח, ועל המערער 2 הושת עונש של עשרה חודשי מאסר בפועל; שישה חודשי מאסר על תנאי למשך שנתיים שלא יעבור כל עבירה מן העבירות בהן הורשע; ופיצוי למתלונן בסך 2,000 ש"ח. כתב האישום 2. המערערים הורשעו על יסוד הודאתם בעובדות כתב האישום המתוקן בשנית, בעבירות של חטיפה, לפי סעיף 369 לחוק העונשין התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) וסחיטה באיומים, לפי סעיף 428 לחוק העונשין. על פי עובדות כתב האישום המתוקן בשנית, ביום 1.1.2013 נהרג בנו של המערער 1 (להלן: המנוח), במהלך קטטה בה היה מעורב ר.א, בנו של צ.א (להלן: המתלונן). ר.א הועמד לדין בעקבות הקטטה ויוחסה לו עבירה של חבלה בכוונה מחמירה. עובר ליום 24.10.2013 קשרו המערערים ונאשם 2, כולם בני אותה משפחה, קשר לחטוף את המתלונן במטרה לאיים עליו ולגרום לו להודות שבנו הוא זה שרצח את המנוח. ביום 24.10.2013 הגיעו המערער 1, נאשם 2 ואנשים נוספים מבני משפחתם לחנות בה שהו באותה עת המתלונן ואשתו. המערער 1 פנה אל המתלונן, הציג עצמו כאביו של המנוח ואמר לו "[...] הבן שלך הוא הרוצח, יש לך 24 שעות לבוא ולהודות בכך אחרת אפגע בך". 3. מאוחר יותר באותו יום, סמוך לשעה 14:30 נסעו המתלונן, אשתו ובתם במונית לכיוון ביתם. בשלב מסוים עקף את המונית רכב וחסם את דרכה. מהרכב יצאו המערער 2, נאשם 2 ואדם נוסף שזהותו אינה ידועה (להלן: האדם הנוסף), כשהם רעולי פנים (להלן: שלושתם ביחד – השלושה). השלושה פתחו את דלת המונית והורו למתלונן לצאת ולבוא איתם תוך שהם מושכים בידו. השלושה הובילו והכניסו את המתלונן לרכב, כיסו את עיניו באמצעות מטפחת, נסעו מספר דקות והכניסו אותו לבית במקום שאינו ידוע. כעבור זמן מה חזרו השלושה על אותה פעולה והסיעו את המתלונן לבית נוסף, כאשר במהלך הנסיעה אמרו לו "עכשיו אתה תפגוש מישהו ותודה בפניו שבנך ר. הוא מי שרצח". בהגיעו של המתלונן לבית הנוסף המערער 1 המתין לו שם, הזדהה בפניו כאביו של המנוח והסיר ממנו את כיסוי העיניים. המערער 1 איים על המתלונן באומרו כי "אני רוצה להחזיר אותך לביתך שתהיה בטוח, ויש לך 24 שעות. אם לא תבוא עם קרוביך ותגיד שבנך הוא הרוצח, לא תהיה בטוח. לא אתה, לא אשתך ולא קרוביך". לאחר מכן, הסיע המערער 1 את המתלונן לביתו. גזר הדין של בית המשפט המחוזי 4. ביום 2.8.2015 גזר בית המשפט המחוזי את דינם של המערערים. בגזר דינו, בית המשפט עמד על הערכים החברתיים שנפגעו מביצוע העבירות, על הנסיבות הקשורות בביצוען ועל מדיניות הענישה הנהוגה. בית המשפט המחוזי קבע, כי הערכים החברתיים המוגנים שנפגעו במסגרת האירוע הם: כיבוד החוק ומניעת עשיית דין עצמי על ידי נפגעי העבירה; ההגנה על אוטונומיית הפרט; זכותו לחירות ולתנועה חופשית ללא מגבלות; זכותו לשלוות נפש; ושמירה על שלום הציבור וביטחונו. בית המשפט המחוזי הדגיש כי המערער 2 פגע במעשיו באופן ישיר וממשי באוטונומיה של המתלונן ובסדר הציבורי, והמערער 1 איים על המתלונן והפחיד אותו. 5. בית המשפט המחוזי התייחס למספר נסיבות הקשורות בביצוע העבירה, וביניהן קיומו של תכנון מוקדם אשר כלל איומים מקדימים, מעקבים ועצירת המונית שבה נסע המתלונן; וחומרת המעשים הנלמדת מכך שהמערער 2 לקח את המתלונן לשני מקומות מסתור והמערער 1 השמיע איומים כלפיו. בנוגע לחלקם היחסי בביצוע המעשים קבע בית המשפט כי חלקו של המערער 2 היה דומיננטי יותר בביצוע עבירת החטיפה ואילו חלקו של המערער 1 בעבירת הסחיטה באיומים, היה העיקרי. כמו כן, עמד בית המשפט המחוזי עמד על כך שבחטיפה לא הופעלה אלימות פיזית ולא נגרם נזק פיזי, אולם, נגרמו נזק נפשי ופחדים למתלונן ולמשפחתו כתוצאה מהאירוע. בנוסף, בית המשפט ציין לקולה את העובדה שהנסיבות אשר הובילו את המערערים לבצע את העבירות הן חריגות, ונבעו ממות בנו של המערער 1 בקטטה, בה היה מעורב גם בנו של המתלונן. לאחר מכן, עמד בית המשפט המחוזי על מדיניות הענישה הנהוגה בעבירות מהסוג שביצעו המערערים, וקבע, כי מתחם העונש ההולם נע בין 8 ל-20 חודשי מאסר בפועל, עבור שתי העבירות בהן הורשעו המערערים. 6. על מנת לקבוע את עונשו של המערער 1 בתוך מתחם העונש ההולם, בית המשפט המחוזי לקח בחשבון מספר נסיבות לקולה, וביניהן נסיבות חייו הקשות, ובפרט מותו הטראגי של בנו אשר הייתה לו השפעה משמעותית על ביצוע העבירה; עברו הפלילי שאינו מכביד; נטילת אחריות והבעת חרטה על מעשיו, אם כי נטה לטשטש ולצמצם את חומרתם; וחיסכון הזמן השיפוטי. בנוסף, בית המשפט ציין כי מצא מקום להקל בעונשו ביחס למערער 2 ולנאשם 2 בעיקר בהיותו אב שכול. בנוסף, בית המשפט ציין כי נתן דעתו להסדר העונשי בעניינו של המערער 1 במסגרתו עתרה המשיבה לעונש מרבי של 15 חודשי מאסר. בקביעת עונשו של המערער 2 התייחס בית המשפט המחוזי לחומרה לכך שהמערער 2 לא היה קרוב מדרגה ראשונה של המנוח, וציין כי הוא הורשע ואף ריצה עונש מאסר בשל עבירה של אחזקת נשק וירי בנשק חם באיזור מגורים. לקולה התייחס בית המשפט לבעיותיו הרפואיות של המערער 2 ולאמפטיה שהביע כלפי המתלונן. בית המשפט אף התרשם כי המערער 2 נגרר במידה רבה אחרי יתר הנאשמים בשל מחויבות משפחתית. כמו כן, נשקלו לקולה הודייתו וחרטתו של המערער 2, אך צוין כי הן התרחשו רק לאחר שתי ישיבות הוכחות. 7. ביחס לשני המערערים קבע בית המשפט המחוזי, כי לא קיימים שיקולים המצדיקים חריגה ממתחם העונש ההולם. נסיבה נוספת שאינה קשורה לביצוע העבירה ורלבנטית לשני המערערים היא קיומה של סולחה בין משפחתם לבין משפחתו של המתלונן, במסגרתה הצהיר המתלונן כי סלח למערערים. בית המשפט המחוזי קבע, כי יש להביא בחשבון במידה מסוימת את קיומה של הסולחה, אולם האינטרס הציבורי אינו מכיר בסולחה כתחליף לענישה, או כגורם המצדיק הפחתה משמעותית בעונש. בנוסף, בית המשפט המחוזי לא מצא לנכון לאמץ את המלצת שירות המבחן להטיל על המערערים עונש מאסר שירוצה בדרך של עבודות שירות. בית המשפט המחוזי עמד על כך שלא ניתן להימנע במקרה דנן מהטלת עונש מאסר בפועל, בשל שיקולים של הרתעת הרבים, ובפרט הרתעתם של נפגעי עבירה אשר עלולים לעשות דין לעצמם ולנסות לדרוש קבלת אחריות אישית מבני משפחתו של הפוגע בדרך של חטיפה ואיומים. הערעור 8. המערערים טוענים כי בית המשפט המחוזי שגה כאשר לא העניק משקל ראוי לעובדה כי בין משפחתם לבין משפחתו של המתלונן נערכה סולחה, והמתלונן עצמו אף סלח להם על כל מעשיהם. בנוסף, המערערים סבורים כי היה מקום לייחס משקל רב יותר לכך שהמתלונן לא נפגע כלל בעת ביצוע העבירות, ולטענתם אף לא חש מאוים. כמו כן, לעמדתם לא היה מקום לסטות מהמלצת שירות המבחן להטיל עליהם עונש של עבודות שירות בלבד, ולהימנע מהשתת מאסר בפועל. זאת ועוד, לשיטתם של המערערים היה מקום להקל בעונשם לנוכח הנסיבות שהובילו לביצוע העבירות. דברים אלו כוונו בפרט ביחס למערער 1, אשר איבד את בנו וחש תסכול וצער מכך שאיש לא הורשע בגין המתתו. 9. עוד המערערים סבורים כי בית המשפט המחוזי לא נתן משקל ראוי לקולה להודאתם והבעת החרטה הכנה מצדם. המערער 1 גורס כי יש מקום להתחשב גם בהיותו אדם נורמטיבי, בעל עבר פלילי קל ולא רלבנטי, אשר שירות המבחן סבר לגביו כי מאסר בפועל יוביל להשלכות קשות עבורו ועבור משפחתו. לעומתו, המערער 2 טוען כי היה מקום להתחשב בעניינו בנסיבות נוספות שאינן קשורות בביצוע העבירה, ובהן המחלה התורשתית ממנה הוא סובל ומצבה הכלכלי הקשה של משפחתו. 10. מנגד, עמדת המשיבה היא כי יש לדחות את הערעור. המשיבה סבורה כי נסיבות ביצוע העבירה הן חמורות מאוד, ומדגישה את העובדה שהמערערים בחרו לקחת את החוק לידיהם בעקבות מותו של המנוח. בנוסף, המשיבה מציינת כי המתלונן בן השבעים נחטף לאור יום באמצע צומת לנגד עיניהן של אשתו ובתו, עיניו כוסו והוא נלקח ברכב מדירה אחת לדירה אחרת. כל זאת מעיד לשיטת המשיבה, על חומרת מעשיהם של המערערים. כמו כן, לגישתה של המשיבה עברו הפלילי של המערער 2 מהווה נסיבה לחומרה, שכן לחובתו שלוש הרשעות קודמות והוא ריצה בעברו מאסר בפועל. לבסוף, הפנתה המשיבה לפסקי דין שונים אשר מלמדים, לטעמה, על כך שהעונש שנגזר על המערערים תואם את מדיניות הענישה הנהוגה במקרים דומים. תסקיר שירות מבחן משלים 11. ביום 15.12.2015 הגיש שירות המבחן תסקיר משלים בעניינו של המערער 1. תסקיר שירות המבחן מעלה כי המערער 1 הפנים בעקבות ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו כי התנהג בצורה עבריינית, בעייתית ולא רציונאלית המנוגדת לנורמות המאפיינות אותו על פי רוב. כמו כן, שירות המבחן התרשם כי הושג בעניינו אלמנט של הרתעה וחידוד גבולות המותר האסור. שירות המבחן ציין את חששותיו של המערער 1 מפני שליחתו לריצוי עונש מאסר בפועל ואת קשייו לתפקד כרגיל על רקע ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו. שירות המבחן המליץ להתחשב בנסיבותיו האישיות של המערער 1 בעת ההכרעה בערעור על גזר דינו. 12. ביום 17.12.2015 הוגש תסקיר משלים מטעם שירות המבחן בעניינו של המערער 2. תסקיר שירות המבחן מעלה כי להליכים המשפטיים המתנהלים נגדו ישנו אפקט מרתיע ומחדד גבולות עבורו. בנוסף שירות המבחן התרשם כי המערער 2 נוטה לעיתים לגלות דפוסי התנהגות אלימים במצבים המערבים דינאמיקה הקשורה לסכסוכים במשפחה ופגיעה בכבוד המשפחה. מהתסקיר עולה כי המערער 2 חש כי הוא נתפס בעיני משפחתו כחלש וחסר יכולת, ועל רקע זה סכסוכים משפחתיים מהווים גורם סיכון להתנהגות עבריינית מצידו. לצד זאת, תסקיר שירות המבחן מציין כי המערער 2 מבטא רצון לקיים אורח חיים תקין ונורמטיבי, ומבטא חרטה וצער על הפגיעה במתלונן. שירות המבחן המליץ להמיר את מאסרו בפועל של המערער 2 במאסר בפועל שירוצה בדרך של עבודות שירות לצד הטלת צו מבחן, זאת בכפוף לכך שבית משפט זה ייתן בכורה לשיקול השיקום. דיון והכרעה 13. הלכה ידועה היא כי ערכאת הערעור אינה מתערבת בחומרת העונש שנקבעה על ידי הערכאה הדיונית אלא במקרים חריגים, גם לאחר תיקון 113 לחוק העונשין (ראו: ע"פ 1384/15 אזברגה נ' מדינת ישראל, בפסקה 8 (16.12.2015); ע"פ 2715/15 פלוני נ' מדינת ישראל, בפסקה 6 (20.9.2015); ע"פ 5767/14 פלוני נ' מדינת ישראל, בפסקה 90 (16.6.2015); ע"פ 5500/13 פלוני נ' מדינת ישראל, בפסקה 10 (6.11.2014)). לאחר עיון בגזר דינו של בית המשפט המחוזי ובנימוקי הערעור ולאחר שמיעת הצדדים לפנינו, אנו סבורים כי המקרה הנוכחי אינו נמנה על אותם מקרים המצדיקים התערבות, כפי שיובהר להלן. 14. עם כל האמפטיה הקיימת לנסיבות שהובילו לביצוע מעשי העבירה, ובפרט לאובדן שחווה המערער 1 בעקבות מותו של בנו, לא ניתן לכחד כי העבירות אשר בוצעו על-ידי המערערים הן חמורות למדי. המערערים נטלו את החוק לידיים ועשו דין לעצמם במטרה לנסות ו"למצות את הדין" עם אלו שהמיתו את המנוח, בנו של המערער 1. דומה כי במקרה שלפנינו סברו המערערים כי המטרה מקדשת כמעט את כל האמצעים. כך, הם פעלו תוך תכנון מקדים ובאופן מחושב ועברייני, כדי לחלץ "הודאה באשמה" מהמתלונן. המערער 2 חטף את המתלונן יחד עם אחרים, תוך שהם מושכים אותו מהמונית בה נסע עם בנות משפחתו. הם ביצעו את החטיפה לאור יום, כשהם רעולי פנים, באמצעות חסימת המונית של המתלונן. המערער 2 ביחד עם אחרים הסיע את המתלונן במשך דקות ארוכות כשעיניו מכוסות והוא אינו יודע לאן מועדות פניו ומה יעלה בגורלו. המערער 1 איים על שלומם של המתלונן ושל קרובי משפחתו הן לפני חטיפתו והן במהלך החטיפה, בשעה שהמתלונן הוחזק למעשה כשבוי בידי המערער 1 וקרובי משפחתו. 15. בית המשפט המחוזי לקח בחשבון את כלל השיקולים הרלבנטיים בעת קביעת מתחם העונש ההולם, וניתח באופן מפורט את נסיבות ביצוע העבירה תוך מתן משקל ראוי לכל אחת מהן. בין היתר ציין בית המשפט המחוזי לקולה את העובדה שהעבירות לא כללו פגיעה פיזית במתלונן ואת הנסיבות שהובילו לביצוע העבירה, ובפרט מותו של המנוח בקטטה בה היה מעורב. בית המשפט המחוזי שקל כדבעי נסיבות אלה כמו גם את יתר נסיבות ביצוע העבירה, הערכים המוגנים שנפגעו ומדיניות הענישה הנהוגה, וקבע כי מתחם העונש ההולם של המערערים בגין שתי העבירות נע בין 8 לבין 20 חודשי מאסר בפועל. יוזכר, כי עונש המקסימום בגין עבירת החטיפה בלבד עומד על 10 שנות מאסר (סעיף 369 לחוק העונשין). אנו סבורים כי המתחם שנקבע על-ידי בית המשפט המחוזי הוא ראוי ומקל דיו בנסיבות העניין ואיננו מוצאים מקום להתערב בו. 16. נותרנו עם טענות המערערים ביחס לקביעת העונש בתוך המתחם. טענתם של המערערים לפיה לא ניתן משקל מספק לנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה, דינה להידחות. גזר דינו של בית המשפט המחוזי מפורט היטב, ושוקל את כלל הנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה באופן מסודר ומנומק. כך, בעניינו של המערער 1 התחשב בית המשפט המחוזי בנסיבות חייו הקשות; בעברו הפלילי שאינו מכביד; בהודאתו; ובחרטה שהביע. בעניינו של המערער 2 התחשב בית המשפט לקולה במצבו הרפואי; בהודאתו וחרטתו; באמפטיה שהביע כלפי המתלונן; ובכך שנגרר אחרי יתר שותפיו לעבירה. בית המשפט המחוזי שקל היטב נסיבות אלה, וקבע כי בעקבותיהן לא ימוצה הדין עם המערערים, כך שעל המערער 1 נגזר עונש ברף התחתון של מתחם הענישה ועל המערער 2 נגזר עונש בשליש התחתון של המתחם. איננו מוצאים כי יש מקום להקלה נוספת בשל נסיבות אלה, ובוודאי שאין מדובר בחריגה קיצונית מהעונש ההולם המצדיקה את התערבותה של ערכאת הערעור. 17. בנוסף, המערערים מלינים על כך שלא אומצו המלצותיו של שירות המבחן להטיל עליהם עונש של מאסר בפועל אשר ירוצה בדרך של עבודות שירות. לעניין זה, ידועה ההלכה לפיה תסקיר שירות המבחן, למרות הערכת מקצועיותו הרבה, מהווה המלצה בלבד, ובית המשפט רשאי להפעיל את שיקול דעתו בהתחשב בכלל האינטרסים העומדים לפניו (ע"פ 5626/14 לנקין נ' מדינת ישראל (2.8.2015); רע"פ 4144/15 אבו אלטיף נ' מדינת ישראל (16.6.2015); בש"פ 5309/05 צמח נ' מדינת ישראל (29.6.2005)). במקרה שלפנינו, בית המשפט המחוזי קבע כי לנוכח כלל נסיבות המקרה לא ניתן להימנע מהשתת מאסר בפועל. אנו סבורים כי קביעה זו היא סבירה בנסיבות העניין ואיננה מצדיקה את התערבותו של בית המשפט שלערעור, בשים לב למשכהּ הקצר של תקופת המאסר בפועל אשר הושתה על המערערים. 18. לבסוף, גם דינה של טענת המערערים ביחס לסולחה שנערכה ולסליחתו של המתלונן – דינה להידחות. בית משפט זה קבע לא אחת כי הסולחה עשויה להיות שיקול לזכות, אולם אין היא בגדר שיקול מכריע (ע"פ 6340/11 זחיאקה נ' מדינת ישראל, פסקה 11 לפסק דינה של השופטת ע' ארבל (16.2.2012)). בית המשפט המחוזי אכן שקל לקולה את עריכת הסולחה בין משפחת המתלונן לבין משפחת המערערים, והתחשב בכך במסגרת גזירת עונשם של המערערים. בית המשפט המחוזי קבע את עונשם של המערערים בתחתית מתחם הענישה, והתחשב בצורה המקסימאלית בכלל הנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה ונזקפות לזכותם, לרבות הסולחה. במצב דברים זה לא ניתן להקל בעונשו של המערער 1 מבלי לחרוג ממתחם הענישה, ואף עונשו של המערער 2 סמוך לרף התחתון של המתחם. מאחר שלא מצאנו כי קיימים שיקולים המצדיקים לחרוג לקולה ממתחם הענישה בשל שיקולי שיקום, אין מקום להקלה בעונשם של המערערים. אשר על כן, דין הערעור להידחות. 19. סוף דבר, הערעור נדחה. המערערים יתייצבו לריצוי עונש המאסר בימ"ר ניצן, ביום 5.2.2016, לא יאוחר מהשעה 10:00, או על-פי החלטת שירות בתי הסוהר, כשברשותם תעודת זהות ועותק מהחלטה זו. על המערערים לתאם את כניסתם למאסר, כולל האפשרות למיון מוקדם, עם ענף אבחון ומיון של שירות בתי הסוהר, בטלפונים: 08-9787377 או 08-9787336. ניתן היום, כ"ה בטבת התשע"ו (6.1.2016). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 15062710_H02.doc שצ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il