דוידוב איגור נ. מדינת ישראל

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 6270/99 בפני: כבוד השופט מ' חשין כבוד השופט י' טירקל כבוד השופט א' ריבלין המערער: דוידוב איגור נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על הכרעת דינו וגזר דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בת.פ. 10372/98 מיום 16.2.99 ומיום 19.5.99 שניתנו על ידי כבוד השופט ג' קרא תאריך הישיבה: כ"ה בניסן תשס"א (18.4.01) בשם המערער: עו"ד מיטל יצחקי בשם המשיבה: עו"ד תמי בורשטיין פסק-דין השופט י' טירקל: 1. בית המשפט המחוזי בתל אביב -יפו (כבוד השופט ג' קרא), הרשיע את המערער על פי הודייתו בעבירות של פציעה בנסיבות מחמירות ושל החזקת סכין שלא כדין. כמו כן הרשיע אותו, על פי הראיות שהובאו לפניו, בעבירות של שוד בנסיבות מחמירות ושל החזקת סמים לצריכה עצמית. כפי שקבע, בתמצית, פגש המערער את המתלונן ברחוב ודרש ממנו כסף. המתלונן נמלט מהמקום ואז הופל ארצה על ידי חבר של המתלונן שהגיע למקום, שנשפט יחד עם המערער (להלן - "הנאשם הנוסף"). המערער בעט בירכו של המתלונן ודקר אותו בישבנו בסכין דקירה עמוקה שהצריכה טיפול רפואי. לאחר מכן הוציאו השניים מכיסיו של המתלונן 1,300 ש"ח במזומנים וכן נטלו ממנו שעון יד שענד, משקפיים ושתי קופסאות סיגריות. על כל אלה גזר בית המשפט המחוזי על המערער מאסר לתקופה של שש שנים שמתוכה ארבע שנים לריצוי בפועל והיתרה על תנאי. כמו כן הפעיל עונש מאסר מותנה של שתי שנים שהיה תלוי עליו במצטבר למאסר שנגזר. המערער ערער על הרשעתו בעבירה של שוד בנסיבות מחמירות ועל חומרת עונשו. 2. כאמור לעיל הודה המערער בכך שדקר את המתלונן וכן בהחזקת הסכין שבה השתמש. עוד אישר המערער בעדותו בבית המשפט כי דרש מהמתלונן - כעשרה ימים לפני האירוע - לפרוע לו חוב בסך 400 ש"ח. משסרב המתלונן "החרים" מרשות המתלונן שעון, שאותו מכר, ושתי חפיסות סיגריות שאותן עישן. לטענתו היה מעשה הדקירה בגדר "עונש" שהעניש את המתלונן בשל סירובו לפרוע את החוב. גרסת המתלונן, לעומתו, היתה שלא היה חייב למערער סכום כלשהו וכי המערער והנאשם הנוסף נטלו מכיסו סכום של 1,300 ש"ח שבו עמד לרכוש מתנה לתינוקת בת אחותו. כאשר בא בית המשפט לשקול את העדויות סבר שיש יסוד לטענת המערער בדבר חוב שחב לו המתלונן - שאת עדותו בענין זה לא קיבל - אולם סמך את ידיו על גרסת המתלונן ביתר עניניה, שבכך נתחזק בראיות נוספות. כפי שהדגיש בהכרעת הדין, מצא להעדיף את דברי עדותו של המתלונן בבית המשפט על פני דברי עדותם של הנאשמים. עולה מכך כי המערער דקר את המתלונן בסכין, אחרי שהמתלונן סרב לתת לו כסף, וכי לאחר מכן נטל המערער את הכסף שהיה בכיסו של המתלונן. מתוך ממצאים עובדתיים אלה - המושתתים על האמון שנתן בגרסתו של המתלונן - הסיק שיש להרשיע את המערער בעבירה של שוד בנסיבות מחמירות. לא מצאנו מקום להתערב בממצאים אלה ובמסקנה זאת, שהערעור כוון, כאמור, רק נגדם. 3. טענתה העיקרית של באת כוח המערער נגד חומרת העונש היתה כי בית המשפט גזר על הנאשם הנוסף מאסר לתקופה של 36 חודשים שמתוכם 20 חודשי מאסר לריצוי בפועל ויתרת התקופה על תנאי. גם בכך לא מצאנו מקום להתערב. בשעת מעשה העבירה היה המערער כבן 41 שנים ואילו הנאשם הנוסף כבן 23 שנים. למערער הרשעות קודמות מרובות, לרבות עבירת שוד, ונשיאת והחזקת סכין, והעבירה הנדונה נעברה בזמן שהיה אסיר ברישיון וכאשר תלוי עליו עונש מאסר מותנה. לנאשם הנוסף הרשעה קודמת אחת בעבירות של תקיפה וגניבה. אין להשוות, אפוא, בין השניים לענין העונש. לעצם הענין סבורים אנו כי בית המשפט לא החמיר עם המערער למעלה מן המידה הראויה. 4. לפיכך אנו דוחים את הערעור על הכרעת הדין ועל גזר הדין. ניתנה היום, כ"ה בניסן תשס"א (18.4.01). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי בבית המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444