עו"ד שכיב קובטי נ. חג' חבובה

פסק-דין בתיק ע"א 6269/04 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 6269/04 בפני: כבוד הנשיא א' ברק המערערים: 1. עו"ד שכיב קובטי 2. עיזבון המנוח דיאב מזאווי 3. מארי מזאווי 4. ג'ורג' מזאווי נ ג ד המשיב: חג' חבובה ערעור פסלות שופט על החלטתו של בית משפט השלום בנצרת בת.א. 1367/02 מיום 23.6.2004 שניתנה על ידי כבוד השופטת רים נדאף בשם המערערים: עו"ד שכיב קובטי בשם המשיב: עו"ד גרי אביבי פסק-דין ערעור על החלטתו של בית משפט השלום בנצרת (השופטת ר' נדאף) שלא לפסול עצמו מלדון בת"א 1367/02. 1. המשיב הגיש (בשנת 2002) תביעה בסדר דין מקוצר, בה נתבע תשלום חוב בגין ציוד רפואי שסיפק לטענתו למנוח, דיאב מזאווי. החוב נתבע ממערער 1, עורך-דינו של המנוח, אשר התחייב, כך נטען, לשלם את החוב, וכן מעיזבונו של המנוח ומיורשיו (מערערים 2-4). בתגובה לתביעה הגישו המערערים בקשה לדחייה על הסף, שנדחתה (ביום 12.11.02) על-ידי השופטת נדאף. במקביל, הוגשה בקשה למחיקת כותרת ולחלופין בקשת רשות להתגונן. בית המשפט (הרשמת א' אריאלי) דחה (ביום 11.03.03) את הבקשה למחיקת כותרת וקיבל באופן חלקי את בקשת הרשות להתגונן. על פסק דין זה הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי. בהסכמת הצדדים, נתקבל הערעור (ביום 22.9.03) ולמערערים ניתנה רשות להתגונן. הדיון הוחזר אפוא לבית משפט השלום בנצרת, אל השופטת נדאף. 2. בית המשפט ניהל ישיבת קדם משפט אחת, ולאחר מכן נקבע התיק להוכחות. לאחר דחיות מטעם המערערים, נקבע דיון בתיק ליום 23.06.04. בפתח הדיון, עובר לשמיעת עדויות כלשהן, ביקש בית המשפט לשוחח עם באי כוחם של הצדדים ללא נוכחות בעלי הדין. במסגרת שיחה זו, חיווה בית המשפט את דעתו, כי על פניו, סיכויי ההגנה קלושים ועדיף להגיע לפשרה. בית המשפט אף הציע נוסח פשרה. באי-כוחם של הצדדים התייעצו עם מרשיהם. המשיב הסכים להצעה ואילו המערערים סירבו לה. משכך, החל בית המשפט בשמיעת ההוכחות. 3. זמן קצר לתוך הדיון ביקשו המערערים את פסילת בית המשפט. הם טענו כי יש בדברים שנאמרו על-ידי בית המשפט עובר לשמיעת ההוכחות משום הבעת דעה מוקדמת המקימה חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט. עוד טענו כי קיימת היכרות קודמת וקירבה משפחתית בין מערער 1 (להלן – המערער), שהנו עורך דין במקצועו, לבין השופטת. עוד נטען כי המערער מייצג את דודתה של השופטת בתביעה נגד אמה של השופטת, וכי בכוונתו לזמן את השופטת למתן עדות בעתיד, במידה וניסיונות הפשרה לא יצלחו. 4. בית המשפט דחה את בקשת הפסילה על אתר. בנימוקי הדחייה צוין כי הבקשה נגועה בשיהוי ניכר. לגופו של עניין, קבעה השופטת כי אין בהצעת הפשרה שהציעה משום נקיטת עמדה סופית בשאלה כלשהי בכל הנוגע למחלוקת בתיק. עוד נקבע, כי הקרבה המשפחתית בין השופטת למערער רחוקה מאוד, קירבה שאין בה כדי להשפיע על בית המשפט או אף ליצור חשש כלשהו למשוא פנים. באשר לתובענה האחרת שמנהל המערער, הרי שאין בה, כך נקבע, כדי להשפיע, שכן תפקידו של המערער מסתכם בייצוג צד אחד, וממילא הגיעו שם הצדדים לפשרה. 5. על החלטה זו הוגש הערעור בפני, בו חוזרים המערערים על טענותיהם בפני בית המשפט קמא. עוד הם ביקשו לצרף החלטה נוספת שניתנה על-ידי בית משפט קמא לאחר הגשת הערעור, בה בית המשפט פסל את עצמו על רקע היכרות אישית עם בעל דין. המשיב, בתגובה לערעור, מבקש להסתמך על נימוקי בית המשפט. לטענתו, המערערים מנהלים את הדיון שלא בתום לב, יוצרים סחבת, ובקשת הפסלות נועדה אך לדחות את הקץ ולמנוע תשלום המגיע לו בדין. לדידו, הטענות בדבר משוא פנים אפשרי היו ידועות למערערים מזה זמן רב ודי בכך כדי לדחות את הערעור. הוא הוסיף, כי אין בקרבה המשפחתית הרחוקה כדי לפסול את בית המשפט, ואין בייצוג בתובענה האחרת כדי להצביע על חשש למשוא פנים. 6. בהתאם לתקנה 471ג(ה) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984, נתבקשו הערות השופטת נדאף לערעור הפסלות, ובפרט לעניין התובענה האחרת שמנהל המערער ולמידת מעורבותה של השופטת בתובענה. בהערותיה (מיום 14.12.04) צוין, כי באשר לתובענה האחרת, הרי שזו עומדת על סף פשרה, אולם המערער הוא זה שמונע את סיום הפרשה. אשר למעורבותה האישית, מדובר במעורבות מינימלית, אם לא אפסית, ומלכתחילה נזהרה מלהתערב בתיק. עם זאת, הוער כי במסגרת אחת מהישיבות בתיק נשוא ערעור הפסלות, ביקש המערער מהשופטת להתערב ולזרז ההליכים בתובענה האחרת. 7. לאחר עיון בחומר שלפני, הגעתי למסקנה כי דין הערעור להתקבל. אכן, בקשת הפסילה לוקה בשיהוי ניכר. כידוע, טענת פסלות יש לטעון בתחילת הדיון בתובענה, ואם אין אפשרות לטעון כאמור, אזי יש לטעון את הטענה מיד לאחר היוודעה של עילת הפסלות (תקנה 471ב לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984; ע"א 6433/00 תחנת תדלוק קדימה נ' פקיד שומה - איזור נתניה (לא פורסם)). בענייננו, החל בית המשפט לטפל בתובענה עוד בשנת 2002, כאשר כל הפרטים הנוגעים להיכרות האישית והטיפול בתובענה האחרת כבר היו ידועים. כבר נפסק לא אחת, כי "טענת פסלות אינה בגדר "נשק סודי" שאותו שומר מי שגורס דבר קיומה של עילת פסלות עד שיבוא מועד נוח להעלותה" (ע"פ 2113/91 מדינת ישראל נ' יהודה, פ"ד מה(3) 790, 791; ע"א 412/01 אבנשטיין נ' אבנשטיין (לא פורסם); ע"א 4552/00 אטשטיין נ' גמזו (לא פורסם)). אולם, שיהוי כשלעצמו אינו מונע העלאתה של טענת פסלות, אלא משליך על משקלה (ע"א 2897/98 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נב(2) 529, 534). 8. אין ממש בבקשת הפסלות בכל האמור להצעת הפשרה שהוצעה על-ידי בית המשפט. בהצעת הפשרה אין משום הבעת דעה על התביעה וסיכוייה באופן סופי ומחייב כך ש"ננעלה" דעתו של בית המשפט (ע"א 7265/98 חליחלד נ' ברסקי, פ"ד נב(5) 477, 479; ע"א 15/02 קוזטשי נ' א.ש. פסיפס (לא פורסם)). עצם העלאתה של הצעת פשרה ואפילו ניסיון לשכנוע הצדדים למשפט להסכים להצעת הפשרה, אינה מבססת עילה לפסילתו של השופט היושב בדין (ע"א 5796/97 פניציה מפעלי זכוכית ישראליים נ' רונן, פ"ד נב(1) 90, 96). כך גם אין ממש בטענה על הקרבה המשפחתית הרחוקה בין השופטת למערער. 9. שונה הוא המצב בכל האמור לתובענה האחרת בא מייצג המערער את דודתה של השופטת, נגד אמה של השופטת. אכן, לא בנקל מורה בית משפט זה על פסלות שופט. חובה על הטוען לפסילתו של בית המשפט להראות קיומו של חשש ממשי למשוא פנים וכי דעתו של השופט "ננעלה" כך שלא יוכל לקיים את ההליך באופן הראוי (ע"פ 286/01 לידני נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). אמת, המערער אך מייצג ואיננו בעל דין בעצמו, אך הוא משמש כבעל דין בתביעה נשוא ערעור זה. במצב דברים זה, בו בעל דין מנהל הליך אחר, כעורך-דין, נגד אמה של השופטת, נוצר חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט, ונראה לי כי מן הראוי הוא להעביר את הדיון לשופט אחר. ודוק: אין באמור כדי להצביע על כך שבית המשפט נגוע, הלכה למעשה, במשוא פנים. עמד על כך הנשיא שמגר בציינו: "יש להדגיש כי אין צורך להוכיח שהשופט אכן נגוע, הלכה למעשה, במשוא פנים ועל כן גם אין לחקור בנטיית ליבו של השופט המסויים אשר כלפיו מופנית טענת הפסלות; מה גם שיתכן והשופט אינו מודע לדעה הקדומה ובכך שאינו מודע לכך אין בהכרח כדי להוליך למסקנה כי הדעה הקדומה אינה קיימת. מן האופי האובייקטיבי של המבחן מתחייב, מאידך גיסא, כי לא ינתן משקל רב מדי לדברי השופט עצמו, לפיהם הוא אינו רואה את עצמו כפסול מ' שמגר "על פסלות שופט – בעקבות ידיד תרתי משמע" גבורות לשמעון אגרנט 87, 107(התשמ"ז))". די בקיומו של חשש ממשי אובייקטיבי למשוא פנים. נחה דעתי, כי חשש כזה אכן קיים במקרה דנן. 10. בהחלטה לקבל את הערעור נתתי גם משקל מסוים לעקרון של מראית פני הצדק. אמנם, נקבע כי אין מקום להרחיב את השימוש בטענת "מראית פני הצדק", לכל מקרה בו מועלה טענת פסלות שאין לה ביסוס אובייקטיבי ממשי, שכן אז ירוקנו מתוכן ההלכות בדבר פסלות שופט (ע"א 2912/99 אלפא בטון נ' גולד (טרם פורסם)). אולם, במקרה זה השיקולים בדבר מראית פני הצדק מצטרפים גם לנסיבות הקונקרטיות שבפני, המעוררות חשש ממשי למשוא פנים. לאור כל זאת, אינני נצרך לדון בבקשת המערערים לצירוף החלטה נוספת של בית המשפט קמא, ובהשלכותיה לענייננו. 11. הערעור מתקבל אפוא. הדיון בת"א 1367/02 יועבר לשופט אחר. למרות קבלת הערעור, אני רואה לנכון לחייב את המערער בסך 5,000₪ ואת מערערים 2-4 בסך של 2,000 ₪ בגין הוצאות המשיב, עקב השיהוי הניכר בבקשתם. ניתן היום, י' בטבת התשס"ה (22.12.2004). ה נ ש י א _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 04062690_A02.doc/דז/ מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il