פלוני נ. בית הדין הרבני בירושלים

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 626/23 לפני: כבוד השופטת ד' ברק-ארז כבוד השופט ח' כבוב כבוד השופט י' כשר העותר: פלוני נ ג ד המשיבים: 1. בית הדין הרבני בירושלים 2. בית הדין הרבני הגדול 3. פלונית עתירה למתן צו על תנאי המופנית כנגד החלטת בית הדין הרבני הגדול (כב' הדיין ש' שפירא) בתיק 1373002/5 מיום 15.1.2023 בשם העותר: עו"ד דבי שנהב פסק-דין השופט י' כשר: העתירה שבפנינו מופנית כנגד החלטת בית הדין הרבני הגדול בתיק 1373002/5 מיום 15.1.2023, במסגרתה נדחתה בקשת העותר לעכב את ביצועו של פסק דינו של בית הדין הרבני בירושלים, מיום 8.1.2023, בתיק 1357012/6. יצוין כי עתירה קודמת שהוגשה על ידי העותר כנגד החלטות שונות שניתנו על ידי בית הדין הרבני בירושלים ובית הדין הרבני הגדול, נדחתה בפסק דינו של בית משפט זה מיום 24.1.2023 (בג"ץ 176/23 פלוני נ' בית הדין הרבני בירושלים (24.1.2023)) בתמצית, בין העותר לבין המשיבה 3 התנהל הליך גירושין בפני בית הדין הרבני בירושלים. ביום 8.1.2023 ניתן פסק דינו של בית הדין הרבני בירושלים (כב' הדיינים י' אושינסקי, מ' קאהן ו-י' שטיינהויז), בתיק 1357012/6, במסגרתו קבע בית הדין כי העותר חייב במתן גט למשיבה 3, כי ייקבע מועד לסידור הגט, וכי באם העותר לא יסרב למתן הגט במועד שיקבע, המשיבה 3 תהא רשאית לפתוח תיק להטלת צווי הגבלה כנגדו. כמו כן, בית הדין קבע את זכאות המשיבה 3 לכתובתה, אך עניין זה אינו רובץ לפתחנו כך שאין להרחיב בו. עוד יצוין כי בהמשך אותו היום, 8.1.2023, קבע בית הדין כי סידור הגט יקבע ליום 12.1.2023. העותר מיאן להשלים עם פסק דינו של בית הדין הרבני בירושלים, והגיש ערעור לבית הדין הרבני הגדול. בצד ערעורו הגיש העותר בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית הדין הרבני בירושלים. בבקשתו טען העותר כי טרם הוסדרו העניינים הכספיים בינו לבין המשיבה 3, וכי יגרם לו נזק בלתי הפיך באם ימלא אחר פסק דינו של בית הדין, שכן מרגע שבוצע הליך גירושין אין טעם לערעור. ביום 15.1.2023 נתנה החלטת בית הדין הרבני הגדול (כב' הדיין ש' שפירא) בבקשת עיכוב הביצוע שהגיש העותר. בהחלטה קבע בית הדין הרבני הגדול כי הוחלט "שלא להיענות לבקשה לפחות לא לעת עתה". בית הדין הרבני הגדול פירט כי: "נציין כי אי היענות לעיכוב ביצוע החלטה על חיוב בגט לא בהכרח מאיינת את הליך הערעור וכך גם החלטה על קביעת מועד לסדור גט. כל עוד לא נקבע שביה"ד טעה בפסק דינו חובה עליו לנקוט באמצעים, כולל צוי הגבלה לצורך מימושו. עם זאת מי שיצא חייב בדין ובטוח שביה"ד טעה, זכותו לסרב לביצוע הגט בפועל, ובתנאי שישא בתוצאות הנובעות מסירובו". עוד באותו היום ניתנה החלטה נוספת על ידי בית הדין הרבני הגדול, בה נקבע כי ניתנת למשיבה 3 רשות להגיש תשובה לערעור ולבקשה לעיכוב הביצוע בתוך 21 ימים. על ההחלטה לדחות את בקשת עיכוב ביצוע פסק דינו של בית הדין הרבני ירושלים הוגשה העתירה שבפנינו. לטענת העותר, שגה בית הדין הרבני הגדול עת שדחה את בקשתו לעיכוב ביצוע, שכן סיכויי ערעורו טובים ומאזן הנוחות נוטה במובהק לטובתו. כך, נטען כי בפסק דינו של בית הדין הרבני בירושלים נפלו מספר שגיאות כתוצאה מהסתמכותו על ראיות שלא היה מקום שהגשתן תותר, ומשום שפסק הדין מסתמך על פסק דין של בית הדין הרבני הגדול אשר תלויה ועומדת בפני בית משפט זה עתירה שהוגשה עליו. אשר למאזן הנוחות, העותר שב על טענתו כי יגרם לו נזק בלתי הפיך באם ימלא אחר פסק דינו של בית הדין, שכן מרגע שבוצע הליך גירושין אין טעם לערעור. דין העתירה להידחות על הסף. כידוע, בית המשפט הגבוה לצדק אינו יושב כערכאת ערעור על החלטותיהם של בתי הדין הדתיים, והתערבותו בהן מוגבלת למקרים שבהם נפל בהחלטות פגם ממשי כגון חריגה מסמכות, פגיעה בכללי הצדק הטבעי, סטייה מהוראות החוק או במקרים חריגים אחרים המצדיקים הענקת סעד מן הצדק (בג"ץ 4923/22 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פסקה 34 (20.10.2022)). כלל זה מקבל משנה תוקף בכל הנוגע להחלטות דיוניות של בית הדין הרבני, כדוגמת ההחלטה דנן (בג"ץ 5806/17 פלונית נ' בית הדין הרבני האזורי בתל אביב-יפו, פסקה 7 (1.10.2017)). יתר על כן, במסגרת ההחלטה הנתקפת בעתירה זו ציין בית הדין הרבני הגדול כי החליט לדחות את בקשת העותר "לעת עתה", ובהמשך נתבקשה גם תשובת המשיבה 3 לבקשה. מכאן שהחלטת בית הדין הרבני הגדול הנתקפת בגדר עתירה זו, הינה החלטה לדחות בקשה לעיכוב ביצוע ארעי במעמד צד אחד, ולא החלטה סופית בבקשת העותר לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית הדין הרבני בירושלים. החלטה דיונית מעין זו ודאי שאינה עומדת ברף להתערבות בית משפט זה בהחלטות בתי הדין הדתיים, ובפרט כאשר אין המדובר בהחלטה סופית ובקשת העותר עודנה תלויה ועומדת בפני בית הדין הרבני הגדול (והשוו לבג"ץ 517/23 פלוני נ' שירות בתי הסוהר, פסקה 8 (22.1.2023) יחד עם זאת, למעלה מן הצורך, אציין כי נימוקי בית הדין הרבני הגדול בהחלטה הנדונה מעוררים קושי מסוים. הנימוק שלפיו: "...מי שימצא חייב בדין ובטוח שביה"ד טעה, זכותו לסרב לביצוע הגט בפועל, ובתנאי שישא בתוצאות הנובעות מסירובו", נראה כמתייחס למבחן מאזן הנוחות. בחינת מאזן הנוחות על יסוד שקילת התוצאות הצפויות למבקש עקב ביזוי ההחלטה השיפוטית אותה הוא מבקש לעכב, נראית על פניה מוקשית – ביזוי החלטה שיפוטית אינו יכול להיחשב כחלופה לגיטימית העומדת "לזכות" מי שניתן כנגדו צו שיפוטי. בחינת מאזן הנוחות לעניין עיכוב ביצוע אמורה, על פניה, להיעשות בהנחה שדחיית הבקשה משמעה שהמבקש יאלץ לקיים את הצו השיפוטי, ולא על סמך ההנחה שלא ייעשה כן ויספוג את הסנקציות שיוטלו עליו בגין כך. כאמור לעיל, דברים אלו נאמרו למעלה מן הצורך, בהינתן שטרם התקבלה על ידי בית הדין הרבני הגדול החלטה סופית בבקשת העותר. אשר על כן, דין העתירה להידחות. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות. ניתן היום, ‏ז' בשבט התשפ"ג (‏29.1.2023). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט ___________________ 23006260_L01.docx עק מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il