דוד דהרי נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 6253/04 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 6253/04 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופט א' גרוניס כבוד השופטת ע' ארבל המערער: דוד דהרי נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בתפ"ח 1140/02 מיום 20.5.04 שניתן ע"י כב' השופטות ב' אופיר-תום, מ' סוקולוב ות' שפירא בשם המערער: עו"ד ניר רוטנברג בשם המשיבה: עו"ד רחל מטר פסק-דין השופט א' גרוניס: 1. ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד השופטות ב' אופיר-תום, מ' סוקולוב ות' שפירא), בו הורשע המערער בעבירות אלה: ניסיון שידול לרצח (לפי סעיפים 33(1), 30 ו- 300(א)(2) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן - חוק העונשין)); נשיאת נשק ותחמושת (לפי סעיף 144(ב) לחוק העונשין); קשירת קשר לביצוע פשע (לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין); הדחה בעדות (לפי סעיף 246(א) לחוק העונשין) ושיבוש מהלכי משפט (לפי סעיף 244 לחוק העונשין). בגין עבירות אלה נגזרו על המערער עשר שנות מאסר, מתוכן שמונה לריצוי בפועל וכן הופעל במצטבר עונש מאסר מותנה בן שמונה חודשים. הערעור מופנה נגד ההרשעה ולחלופין נגד גזר הדין. 2. כתב האישום המתוקן כלל שני אישומים. הראשון נכלל בכתב האישום המקורי ואילו השני, הנוגע לעבירות שבוצעו לאחר שהוגש כתב האישום המקורי, הוסף בכתב האישום המתוקן. בכפוף לנקודות השקה מסוימות עליהן נרחיב להלן, כל אחד מהאישומים מבוסס על מערכת עובדתית נפרדת ומתייחס לעבירות שונות. לפיכך, נדון באישומים ובטענותיו של המערער ביחס לכל אחד מהם בנפרד. האישום הראשון 3. לפי האמור בכתב האישום, פנה המערער בחודש יוני 2002 לדוד אילוז (להלן - אילוז), שהיה מצוי אותה עת בחובות כספיים והבטיח לסייע לו בתמורה לכך שאילוז ירצח אדם בשם שאול רוקח (להלן - שולי רוקח). אותו שולי רוקח היה בעבר שותפו של המערער, אך במועדים הרלוונטיים לכתב האישום היו השניים מסוכסכים. לאחר שגילה לאילוז את תכניותיו לגבי שולי רוקח הוסיף המערער ואיים על אילוז כי אם יסרב לבצע את הרצח ימצא עצמו בבית העלמין. ביום 8.7.02, או בסמוך לכך, יזם המערער פגישה עם אילוז בשכונת טוברוק שבעיר נתניה ומסר לו אקדח מסוג ברטה בקוטר 7.65 מ"מ, מחסנית תואמת שבה שני כדורים ומשתיק קול. למחרת התקשר המערער לאילוז והורה לו לנסוע למקום מוסכם בשכונת טוברוק וליטול תחמושת שהטמין המערער במקום. משלא הגיע אילוז למקום דחק בו המערער לעשות כן וביקשו לבצע את הרצח ביום חמישי 11.7.02. אילוז הגיע למקום שנקבע ונטל משם בקבוק אטום ובו 8 כדורי אקדח בקוטר 7.65 מ"מ וכן 14 כדורים בקוטר 0.22 מ"מ. ביום 10.7.02 טס המערער לספרד למשך ארבעה ימים כדי להרחיק עצמו מהרצח. בעת ששהה בספרד התקשר המערער לאילוז מספר פעמים בכדי לוודא את ביצוע הרצח. אילוז, שלא רצה לבצע את הרצח אך חשש לפנות למשטרה, שמא אנשיו של המערער עוקבים אחריו, גרם למעצרו שלו על ידי המשטרה כשהאקדח והתחמושת ברשותו. הרצח לא הוצא אל הפועל. עיקרי העדויות בבית המשפט המחוזי והכרעת הדין באישום הראשון 4. פרשת התביעה נסמכה בעיקר על עדותו של אילוז, שחזר על הדברים שאמר בהודעותיו במשטרה, ואשר היוו בסיס לכתב האישום. העדים המרכזיים מטעם התביעה, פרט לאילוז, היו אנשי המשטרה שטיפלו בחקירת האירועים נשוא כתב האישום. אלה העידו על שלביה של החקירה, החל במעצרו של אילוז ועד העמדת המערער לדין. על פי עדותם, מעורבותה של המשטרה החלה במידע שהתקבל על כוונה לרצוח את שולי רוקח, ועל כך שאילוז הינו הרוצח המיועד. יוער, כי אילוז העיד שהוא עצמו היה המקור למידע זה וכי דאג להגעתו לידי המשטרה באמצעות מסירתו לאדם שהיה מוכר לו כמי ש"עובד עם המשטרה". לאור המידע האמור נשלח צוות חקירה מיוחד לעצור את אילוז. כאשר הגיעו השוטרים אליו אמר להם אילוז כי הוא המתין לבואם וכי הוא יודע בשל מה הם באו. מאוחר יותר, לאחר שנעצר והובא לתחנת המשטרה, פתח אילוז את תא המטען של מכוניתו, הוציא את הנשק והתחמושת שהוסתרו שם והעבירם לידי השוטרים. עדות חשובה נוספת מטעם התביעה נשמעה מפי קצין המשטרה שעצר את המערער עם שובו ארצה מספרד. לפי עדות זו, כשנאמר למערער כי הינו עצור בגין קשירת קשר לביצוע פשע אמר המערער "אבל עדיין לא בוצע שום פשע". כמו כן, הובאה עדותו של קצין משטרה נוסף בנוגע לסכסוך שבין המערער לבין שולי רוקח, ולפיה שורשי הסכסוך במאבק שליטה על בוטיק בעיר נתניה. 5. אל מול עדותו של אילוז וראיות התביעה האחרות זימנה ההגנה עדים רבים. בין העדויות שהתבררו כבעלות חשיבות הייתה עדותו של אבינועם חג'בי, ששימש כנהגו של המערער בתקופה הרלוונטית לכתב האישום (להלן - חג'בי). חג'בי העיד כי המערער הורה לו לאסוף אותו מבית אחיו בשכונת טוברוק ביום שני או שלישי (ב-8 או ב-9 ליולי 2002). יחד עם זאת, הוא הכחיש כי ראה את אילוז באותה הזדמנות. כמו כן, העיד מטעם ההגנה שולי רוקח שטען כי היכרותו עם המערער הינה היכרות שטחית בלבד וכי לא ידוע לו על סכסוך בינו לבין המערער. העד המרכזי של ההגנה היה המערער עצמו. גרסתו של המערער עובר לעדותו בבית המשפט השתנתה מפעם לפעם, כאשר בהודעתו הראשונה במשטרה הכחיש המערער כל קשר בינו לבין אילוז, כולל עצם ההיכרות עימו. בהמשך טען המערער כי הייתה לו היכרות עם אילוז בעבר, אך במסגרת קשר עסקי בלבד. ואולם, על דוכן העדים הציג המערער גרסה חדשה שטרם נשמעה מפיו. לפי גרסה זו אכן קשר המערער קשר עם אילוז לביצוע עברה, אך מדובר היה בהונאת ביטוח ולא ברצח. בית המשפט המחוזי החליט שלא לקבל את גרסת הונאת הביטוח של המערער. הוא ציין כי המערער לא טרח להסביר מתי ומדוע יזם את הונאת הביטוח, וכיצד ומתי הייתה אמורה להתבצע. בית משפט קמא התרשם כי המערער הציג בעדותו, במודע ובמכוון, תמונה מטושטשת ומבולבלת של האירועים ושל מעורבותו בהם. כן נקבע, כי גרסתו של המערער הינה גרסה כבושה שאין לייחס לה משקל בהעדרו של הסבר לכבישתה. בית המשפט המחוזי אף סבר, כי היה בעצם הצגתה של גרסה חדשה זו כדי לערער באופן משמעותי את מהימנותו של המערער. 6. הדיון בבית המשפט המחוזי התמקד בשאלת מהימנותו של אילוז כעד. ההגנה השקיעה מאמצים רבים בניסיון לערער את גרסתו של אילוז בכל הנוגע למפגש בשכונת טוברוק בו, לפי גרסת אילוז, העביר המערער לידיו את הנשק ואת התחמושת. נטען, כי יש בערעור גרסתו של אילוז בדבר המפגש בטוברוק כדי להשמיט את היסוד תחת האישום כולו, שכן ללא המפגש וקבלת הנשק אין תקומה לכל סיפור תכנון הרצח. עיקרן של טענות ההגנה ביחס למפגש בטוברוק היה כי דוחות האיכון של מכשירי הטלפון הסלולרי של אילוז ושל המערער מפריכים את גרסתו של אילוז. ההגנה טענה כי מדוחות האיכון עולה שלא ייתכן כי התקיימה בין השניים פגישה בטוברוק במועד שבו טען אילוז כי התקיימה. 7. בית המשפט המחוזי בחן את דוחות האיכון, ושמע את עדותו של עד מומחה מטעם ההגנה בדבר משמעותם. הואיל ונמצא כי אילוז עצמו לא נקב במועד מדויק בו נערך המפגש בטוברוק, בחן בית המשפט את אפשרות התקיימותו של מפגש זה במהלך שלושת הימים שבין 7.7.02 לבין 9.7.02. נקבע, כי לא ניתן ללמוד מדוחות האיכון על מפגש בטוברוק, אך גם לא ניתן ללמוד מהם על היעדרו של מפגש כזה. ראשית, ציין בית המשפט, דוחות האיכון מלמדים על מיקומם של מכשירי הטלפון הסלולרי שנבדקו ולא על מיקומם של אילוז ושל המערער. כך, ייתכן כי השניים או אחד מהם השתמשו במכשיר סלולרי אחר שבבעלותם (אין מחלוקת על כך שלאילוז ולמערער היו יותר ממכשיר סלולרי אחד). שנית, לפי עדותו של המומחה, בשעות בהן יש עומס על הרשת הסלולרית מועברות שיחות מאתרים עמוסים לאתרים סמוכים. כתוצאה מכך, נתוני האיכון אינם מלמדים תמיד על מיקומו האמיתי של מחזיק הטלפון הסלולרי. לפיכך, סבר בית משפט קמא כי אין לראות בדוחות האיכון ראיה בעלת משקל לכאן או לכאן לעניין קיומו של המפגש. יחד עם זאת, ציין בית המשפט כי גם לפי דוחות האיכון קיימת אפשרות ריאלית לקיומו של מפגש בין אילוז למערער בטוברוק ביום 8.7.02. במועד זה מצא בית המשפט המחוזי "דממת אלחוט", בין השעה 22:08 לבין השעה 22:46, במכשירי הטלפון של המערער ושל אילוז. במהלכה של "דממת אלחוט" לא קיימים נתוני איכון ומשכך קיימת אפשרות כי המפגש נערך באותה עת, אף שאין אינדיקציה ישירה לכך בדוחות האיכון. מכל מקום, סבר בית המשפט המחוזי כי אין בדוחות האיכון כדי לפגוע באמון שנתן בעדותו של אילוז לעניין עצם קיומו של המפגש. עדות זו נתמכה בעדותו של חג'בי, לפיה ביום 8.7.02 או ביום 9.7.02 הגיע לטוברוק על מנת לאסוף את המערער מבית אחיו. 8. טענה מרכזית נוספת ביחס למהימנותו של אילוז נגעה לראיון עיתונאי עימו שפורסם במקומון "אמצע נתניה", כחודשיים לאחר שנעצר המערער. בראיון זה סיפר אילוז כי בדה את סיפור המעשה כולו מליבו. הראיון האמור ניצב במרכזו של האישום השני, אך מטבע הדברים ייחס לו בית המשפט המחוזי חשיבות רבה גם בעת שבחן את מהימנות עדותו של אילוז בכל הנוגע לאישום הראשון. בית המשפט המחוזי התרשם כי אילוז לא יזם את הראיון ולא השתתף בו מרצונו החופשי. נקבע, כי היה זה ראיון מבוים שנבע מלחץ כבד שהופעל על אילוז. לפיכך, הגיע בית משפט קמא למסקנה כי אין בראיון זה ובאמור בו כדי לערער את מהימנותו של אילוז כעד. 9. ההגנה הוסיפה והצביעה על סתירות רבות שנתגלו, לטענתה, בדבריו של אילוז ואשר מערערות את מהימנותו כעד. כך למשל, מצאה ההגנה סתירות בין הודעתו של אילוז במשטרה לבין עדותו בבית המשפט בכל הנוגע לעיתוי המפגש הראשון של אילוז ושל המערער ובכל הנוגע לרצף שיחות הטלפון שבין השניים. כן מצאה ההגנה סתירה בדבריו של אילוז ביחס למקום בו החביא את הנשק והתחמושת שניתנו לו. לאחר שבחן את הסתירות שנמצאו בעדותו של אילוז לגופן, קבע בית המשפט המחוזי כי לא די בהן כדי לערער את מהימנות העדות. בקביעתו זו נעזר בית המשפט המחוזי בפרופיל האישיותי של אילוז, וציין כי מדובר בעד שאין משנתו סדורה, שלשונו מתגלגלת ושהדיוק הינו ממנו והלאה. בית המשפט המחוזי הוסיף כי אילוז התגלה כמי "שאיננו מקפיד על תאריכים, איננו זוכר ואיננו מנסה לזכור זמנים ושעות התרחשות, שמקדים את המאוחר, ומאחר את המוקדם" (ע' 50 להכרעת הדין). לאור זאת, סבר בית המשפט המחוזי כי אין לראות בחוסר הדיוק בדבריו של אילוז משום אינדיקציה לכך שהוא משקר. בית המשפט המחוזי התרשם כי היו בעדותו של אילוז סימני אמת ברורים שעלו מתיאוריו המפורטים שיצרו תמונה הגיונית של השתלשלות הדברים, ומהתנהגותו על דוכן העדים. הוא סבר כי אילוז עשה כמיטב יכולתו להביא בפני בית המשפט עובדות כהווייתן וכי הסתירות בעדותו לא האפילו על אותות האמת שנמצאו בה. בית המשפט הוסיף וציין כי אילוז פחד "עד אימה" מהמערער וכי בכל פעולותיו נהג כ"אדם נרדף". לנוכח התרשמות זו, הסיק בית המשפט כי אין יסוד להאמין כי אילוז בדה את סיפור המעשה מליבו, ובחר להעליל דווקא על אדם המטיל עליו אימה. 10. לצד סימני האמת שמצא בית המשפט המחוזי בעדותו של אילוז עצמה, נמצאו לו גם שורה של ראיות חיצוניות התומכות בעדות. ראיות אלה הסירו כל ספק בעיניו של בית המשפט המחוזי בדבר מהימנותו של אילוז. בין ראיות אלה מנה בית המשפט המחוזי את הודאתו של המערער בעצם קיומו של קשר לדבר עבירה בינו לבין אילוז. בית המשפט המחוזי סבר כי הודאתו של המערער בקשר יציב כלשהו עם אילוז, תהא מטרתו אשר תהא, מאמתת את אותו חלק מעדותו של אילוז הדן במפגשים ובשיחות בינו לבין המערער. כמו-כן ייחס בית המשפט המחוזי חשיבות לכך שהמערער התקשר לאילוז מספר פעמים בעת ששהה בחו"ל. אחת משיחות אלה הוקלטה על ידי המשטרה והובאה בפניי בית המשפט כראיה. בשיחה, שרוב האמור בה סתום, נשמע המערער אומר לאילוז "אם אתה חושב שאתה לא בנוי תעזוב את זה" ובהמשך "תשמור רק על הזה" (ת/3). שיחה זו, כך קבע בית המשפט המחוזי, מעידה על קיומו של קשר רציף בין אילוז למערער ועל כך שקשר זה מיועד לביצוע עברה. תמיכה נוספת לעדותו של אילוז מצא בית משפט קמא בעדויותיהם של אשתו לשעבר של אילוז ושל אביה, שזומנו למתן עדות על ידי ההגנה. עדותם של עדים אלה גיבתה את דבריו של אילוז לעניין מערך האיומים והלחצים בו היה נתון. אף עדותו של המערער עצמו והודעותיו במשטרה והשקרים שנמצאו בהן שימשו בעיני בית משפט קמא תוספת ראייתית שיש בה משום תמיכה בגרסתו של אילוז. ראייה נוספת לה ייחס בית המשפט המחוזי חשיבות הייתה פליטת הפה של המערער בעת מעצרו ("אבל עדיין לא בוצע שום פשע"), שבית המשפט המחוזי ראה בה ראשית הודיה. לבסוף, ציין בית המשפט המחוזי כי גם עדות קצין המשטרה, לפיה היה סכסוך קשה בין המערער לבין קורבן הרצח המיועד, שהתקבלה בהסכמה כראיה, תמכה בעדותו של אילוז. 11. שאלה נוספת שנדונה בבית המשפט המחוזי הייתה האם יש לראות באילוז "עד מדינה" וכי על כן טעונה עדותו סיוע. בית המשפט המחוזי סבר כי לא מתקיימים בנסיבות העניין התנאים המפורטים בסעיף 54א(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 (להלן - פקודת הראיות), ומשכך קבע שאין לראות באילוז עד מדינה. מכל מקום, ציין בית משפט קמא, כי אף אם היה סבור שאילוז הינו עד מדינה הרי שהיה די בראיות החיצוניות לעדותו, שפורטו לעיל, כדי להוות סיוע כנדרש. לאור כל אלה החליט בית המשפט המחוזי להרשיע את המערער באישום הראשון, ומכאן הערעור שלפנינו. טענות המערער נגד הרשעתו באישום הראשון מהימנות גרסתו של אילוז 12. טענותיו של המערער, רובן ככולן, מתייחסות לסתירות שנתגלו בעדותו של אילוז ולממצאי המהימנות שקבע בית המשפט המחוזי. ככלל, סבור המערער כי טעה בית משפט קמא משסמך הכרעתו על עדותו של אילוז, אף שקבע בפסק דינו כי העדות הינה בעייתית ובלתי מדוייקת. בפרט, טוען המערער כי שגה בית המשפט משלא ייחס משקל לסתירה שבין גרסתו של אילוז לבין איכוני השיחות ביחס למפגש בטוברוק. כן טוען המערער כי בית המשפט שגה משלא ייחס משקל לסתירות המהותיות בין גרסתו של אילוז לבין פלטי השיחות היוצאות והנכנסות של מכשירי הטלפון הניידים של אילוז ושל המערער. הלכה ידועה היא, כי ערכאת הערעור אינה מתערבת בממצאי מהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, אלא במקרים יוצאי דופן, בהם נמצא כי הגרסה העובדתית שאומצה על ידי הערכאה הדיונית אינה מתקבלת על הדעת (ראו, למשל, ע"פ 993/00 נור נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(6) 205, 220-219; ע"פ 2485/00 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 918, 924; ע"פ 316/85 גרינוולד נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(2) 564, 573). לאחר שעיינתי בחומר שלפניי באתי לכלל מסקנה כי אין מקרה זה נופל לגדרם של אותם המקרים המצדיקים התערבות. כמפורט להלן, לא מצאתי כי הגרסה העובדתית שהתקבלה בבית המשפט המחוזי כמהימנה אינה מתקבלת על הדעת. נפתח את הדיון בטענותיו של המערער ביחס למפגש בטוברוק ולאחר מכן נבחן את טענותיו בדבר הסתירות האחרות שנמצאו בעדותו של אילוז. המפגש בטוברוק 13. כאמור, המערער עומד על טענתו כי דוחות האיכון של מכשירי הטלפון הסלולרי של אילוז ושל המערער מפריכים את גרסתו של האחרון בדבר המפגש בטוברוק. המערער טוען כי בניגוד לקביעתו של בית המשפט המחוזי אילוז נקב במועד המדויק שבו התקיים, לטענתו, המפגש בטוברוק. כך, טוען המערער כי לפי הודעתו של אילוז במשטרה נערך המפגש ביום ראשון, 7.7.02. לכך יש להוסיף, לטענת המערער, את עדותו של אילוז בבית המשפט לפיה נערך המפגש בין השעה 22:00 לבין השעה 23:00 ונמשך כמחצית השעה. גרסה זו של אילוז - ממשיך וטוען המערער - נסתרת על ידי דוחות האיכון, ומכאן שאין ליתן בעדותו של אילוז אמון. לחלופין, טוען המערער כי אף אם אילוז לא נקב במועד המדויק, הרי שדוחות האיכון אף שוללים מפגש בטוברוק ביום 8.7.02 וביום 9.7.02. המערער מוסיף כי אין יסוד לקביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה המערער ואילוז לא נשאו עימם את מכשירי הטלפון הסלולריים שלהם בזמנים הרלוונטיים. הוא סבור כי תדירות השיחות היוצאות ממכשירי טלפון אלה (עליה ניתן ללמוד מתוך דוחות האיכון), ועדויות אחרות שהובאו בפני בית המשפט המחוזי מצביעות על כך שהטלפונים היו ברשותם של המערער ושל אילוז. כן טוען המערער כי לפי עדותו של המומחה מטעם ההגנה הסיכויים ששיחה תועבר מאתר אחד למשנהו הינם נמוכים (כ-30%) וממילא הדבר מתרחש רק בשעות העומס, בין השעה 20:00 לבין השעה 22:00. אשר ל"דממת האלחוט" שמצא בית המשפט המחוזי ביום 8.7.02 בין השעה 22:08 לבין השעה 22:46, טוען המערער כי לא ייתכן מפגש בטוברוק במועד זה לפי דוחות האיכון. טענתו מתבססת על כך שמכשיר הטלפון שלו אוכן בשעה 22:08 באור עקיבא ובשעה 22:46 בגבעת אולגה. בפער זמנים זה - 38 דקות - לא ניתן, לטענת המערער, להגיע מאור עקיבא לטוברוק שבנתניה, לקיים פגישה שאורכה כמחצית השעה, ולהמשיך משם (בחזרה צפונה) עד גבעת אולגה. 14. לאחר שעיינתי בחומר שלפניי באתי לכלל מסקנה כי אין מקום להתערב בקביעתו של בית המשפט המחוזי בכל הנוגע למפגש בטוברוק. כבית משפט קמא, אף אני איני סבור כי יש בדוחות איכוני הטלפונים הסלולריים כדי לערער את עדותו של אילוז. לא מצאתי טעות בקביעתו של בית משפט קמא, לפיה אילוז לא נקב במועד מדויק בו נערך המפגש. כשנשאל בעת חקירתו במשטרה אודות מועד הפגישה בטוברוק אומנם נקב אילוז ביום 7.7.02, שהיה יום ראשון בשבוע, אך כבר אז הביע ספק לעניין נכונות המועד בו נקב. כך בעמוד 26 לתמליל חקירתו (נ/3): חוקר: אם זה יום שלישי, אז הפגישה הראשונה שלך איתו ב- TURBORG הייתה ביום ראשון, ואז הוא ביום שני שלח אותך שוב להביא את הכדורים, ועכשיו אתה מדבר איתי על יום שלישי? אילוז: אני אגיד לך, אני קצת מבולבל מהלחץ של ה... ובהמשך: חוקר: ... אז יום ראשון הפגישה, שני הכדורים, שלישי - טלפון. אילוז: שאני קצת ארגע, אני אתן לך דברים יותר מדויקים... בעת חקירתו הנגדית בבית המשפט המחוזי טען אילוז כי הוא אינו זוכר מתי הייתה הפגישה בטוברוק. יחד עם זאת, הוא ציין כי הגיע לטוברוק בשעה מאוחרת, בעשר או באחת עשרה בלילה (ע' 57 לפרוטוקול), ולא כטענת המערער - בין עשר לבין אחת עשרה בלילה. מכאן יוצא כי אין לומר שאילוז נקב במועד מדויק בו התקיים המפגש וממילא אין לקבוע כי מועד זה נשלל לחלוטין על ידי דוחות האיכון. 15. אשר לעצם האפשרות שהמפגש התקיים, מקובלת עליי טענתו של המערער לפיה קיים קושי בקביעתו של בית המשפט המחוזי כי יכול שהתקיים המפגש במהלך "דממת האלחוט" ביום 8.7.02. נראה כי אף המשיבה מודעת לקושי זה ומשכך מיקדה טענותיה בערעור באפשרות קיומו של המפגש ביום 7.7.02 בין השעה 21:39 לבין השעה 22:00. בפרק זמן זה אוכן מכשיר הטלפון של המערער בטוברוק, ואילו מכשיר הטלפון של אילוז אוכן באתר "סמילנסקי נתניה" של חברת סלקום. אתר "סמילנסקי נתניה" אינו האתר של חברת סלקום בשכונת טוברוק, ואולם, טוענת המשיבה, הואיל ומדובר בשעות העומס ייתכן שהשיחה הועברה לאתר אחר (יוער, כי אתר סמילנסקי קרוב יחסית לשכונת טוברוק). המערער אינו מתייחס לאפשרות זו בערעורו משום שהיא קודמת לשעה 22:00, בעוד המערער סבור כי אילוז העיד כי המפגש היה בין השעה 22:00 לבין השעה 23:00 (ראו את האמור לעניין זה בפסקה 14). אין מקום וצורך לקבוע במסגרת ערעור זה מתי בדיוק התרחש המפגש בטוברוק. כאמור, בפני בית משפט קמא לא הובאה ראיה לעניין המועד המדויק בו התקיימה הפגישה בטוברוק, ומשכך נוצר משום "חלל" בתמונה העובדתית שהובאה בפניו. הלכה היא כי אין זה מתפקידו של בית המשפט להשלים את החסר וליצור תמונה עובדתית שלמה ומלאה. תפקידו הוא לקבוע האם בהתחשב בתמונה העובדתית שהוכחה בפניו, כפי שהוכחה, ניתן להרשיע את הנאשם ואם לאו (ראו, ע"פ 125/50 יעקובוביץ נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד ו 514, 520; מ"ח 7558/97 בן-ארי נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(1) 433). כלומר, השאלה שבפנינו אינה מתי לפי דוחות האיכון התקיים המפגש, אלא האם דוחות האיכון מעוררים ספק סביר בדבר נכונות גרסתו של אילוז לעניין קיומו של המפגש. 16. התשובה לשאלה זו בעיניי הינה שלילית. בהתחשב בקביעתו של בית המשפט המחוזי לעניין חוסר הדיוק שהפגין אילוז בכל הנוגע למועדים בהם התרחשו אירועים; בהתחשב בראיות שהובאו בפניו לעניין הטלפונים הנוספים בהם החזיקו והשתמשו אילוז והמערער; ובהתחשב באפשרות למעבר של שיחה מאתר לאתר בשעות העומס, לא ניתן לומר כי דוחות האיכון מקעקעים את עדותו של אילוז. לדברים אלו יש להוסיף את העובדה שבחקירתו הנגדית לא שלל המערער קיומו של מפגש בינו לבין אילוז בטוברוק. הוא אמר כי ייתכן שמפגש זה התקיים, אך טען כי לא אירעו בו האירועים להם טוען אילוז (ע' 274-273 לפרוטוקול). כמו כן, כפי שציין בית משפט קמא, גם עדות נהגו של המערער, לפיה אסף את המערער מבית אחיו בשכונת טוברוק ב-8.7.02 או ב-9.7.02 בשעות הלילה (22:00 - 23:00) (ע' 310 לפרוטוקול), תומכת ולו באופן חלקי בעדותו של אילוז. סתירות אחרות בעדותו של אילוז 17. כאמור, פרט לטענותיו של המערער בדבר המפגש בטוברוק, מפרט המערער שורה של סתירות נוספות בגרסתו של אילוז. סתירות אלה נוגעות בעיקר למועדים בהם אירעו אירועים שונים, וחלקן אף נוגע לפרטי האירועים עצמם. כך למשל, מצביע המערער על כך שבעדותו בבית המשפט טען אילוז כי כבר במפגש הראשון בינו לבין המערער איים עליו המערער (ע' 17 לפרוטוקול). עדות זו אינה מתיישבת עם עדויותיהם של המערער ושל העד דוד חלפון שנכח בפגישה. יתרה מכך, היא אף אינה מתיישבת עם דברי אילוז עצמו בהודעתו הראשונה במשטרה (ע' 1 להודעה מיום 12.7.02 שרשם החוקר בכתב יד). כמו כן, מפרט המערער שורה ארוכה של חוסר התאמות בין רישומי השיחות מהטלפונים הסלולריים של אילוז ושל המערער, לבין דבריו של אילוז לעניין שיחות טלפון שהתקיימו ביניהם. 18. הלכה היא כי עדות שיש בה אי דיוקים ואף סתירות אינה נחשבת מיניה וביה בלתי מהימנה, ולא כל סתירה מעלה חשש לאמירת שקר. בקביעת מהימנותו של עד מתחשב בית המשפט באופיו של המעיד בפניו, ואופי זה עשוי ליתן הסבר לאותם אי-דיוקים ופרכות שנמצאו בעדות (ראו, ע"פ 869/81 שניר נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(4) 169, 230; ע"פ 1258/03 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(6) 625, 637-636). עיון בחומר הראיות מלמד כי אכן מתעוררות הסתירות להן טוען המערער, כולן או מקצתן. ואולם, בית המשפט המחוזי היה מודע לסתירות אלה והביא אותן בחשבון הדברים כשבחן את מהימנות עדותו של אילוז. יוער, כי אילוז עצמו טען בבית המשפט כי הוא "חלש" "בתאריכים וימים" (ע' 51 לפרוטוקול), וסירב ליתן גרסה מחייבת בנוגע למועדים בהם התרחשו אירועים שונים. כאמור, בית המשפט המחוזי התרשם כי חוסר הדיוק בדבריו של אילוז אינו מלמד על כך שהוא משקר, אלא נובע מאופיו. לא מצאתי בטענותיו של המערער טעם שיצדיק התערבות בקביעה זו. אוסיף כי התרשמתי שחלק ניכר מהסתירות עליהן מצביע המערער אינן אלא אי-דיוקים בנושאים שוליים יחסית, וכי לחלק אחר מהסתירות הנטענות נתן אילוז מענה משכנע בעת חקירתו הנגדית. כמו כן, מקובלת עליי מסקנתו של בית המשפט המחוזי, לפיה לאור הגרסה החדשה שהציג המערער בעת מתן עדותו, אין לייחס חשיבות רבה להכחשותיו ביחס למפגשים ולשיחות הטלפון בינו לבין אילוז. זאת, הואיל ולא ניתן היה להוציא לפועל תכנית הונאה ללא קשר רציף של שיחות טלפון ומפגשים בין השניים. 19. לכל אלה יש להוסיף את השורה הארוכה של ראיות חיצוניות לעדותו של אילוז המבססות את מהימנות עדותו. ראיות אלה פורטו לעיל (ראו, פסקה 10) ועיקרן גרסתו של המערער בדבר קשירת קשר עם אילוז להונאת ביטוח; אמירתו בעת מעצרו לפיה "אבל עדיין לא בוצע שום פשע"; שקריו של המערער בחקירותיו במשטרה; שיחתו עם אילוז שהוקלטה על ידי המשטרה; והעדות בדבר סכסוך בינו לבין קורבן הרצח המיועד. מקובלת עליי טענת המשיבה לפיה יש להוסיף לראיות אלה גם את נסיעתו הפתאומית של המערער לספרד בשבוע שבו היה אמור להתבצע הרצח. הייתה זו נסיעתו הראשונה של המערער לחו"ל, והיא אורגנה באופן חפוז רק מספר ימים לפני הנסיעה. עיון בחקירתו הנגדית של המערער בבית משפט קמא מלמד כי הוא אף סירב להציג הסבר של ממש לנסיעה פתאומית זו (ע' 214, 218, 271-268 לפרוטוקול). המערער טוען כי אין בראיות המפורטות לעיל כדי לשמש סיוע וחיזוק לעדותו של אילוז. טענתו העיקרית בהקשר זה הינה כי מרבית ראיות הסיוע מתיישבות עם גרסתו של המערער בדבר הונאת ביטוח באותה מידה שהן מתיישבות עם גרסתו של אילוז, ואף יותר. טענה זו שלובה, מטבע הדברים, בטענותיו של המערער לעניין דחיית גרסתו בבית משפט קמא. בטענות אלה נדון בהמשך הדברים, אך יאמר כבר עתה כי לא קיימת הצדקה להתערב בקביעותיו של בית המשפט המחוזי לעניין העדר המהימנות של המערער. משכך, אין לקבל גם את טענותיו בדבר התאמתן של הראיות האמורות לגרסתו. יתר על כן, חלקן של הראיות המפורטות לעיל אינו משתלב בגרסתו של המערער. כך למשל, קשה להאמין כי הונאת ביטוח כלשהי הייתה גורמת למערער לעזוב את הארץ לראשונה בחייו, מה גם שהמערער לא הסביר את פרטיה של הונאת הביטוח. שאר טענותיו של המערער בכל הנוגע לראיות התומכות בעדותו של אילוז מתייחסות, רובן ככולן, לממצאי מהימנות שקבע בית המשפט המחוזי ביחס לעדים אחרים. כך, למשל, מלין המערער על כך שבית משפט קמא העדיף את עדותו של קצין המשטרה בדבר סכסוך בין המערער לבין שולי רוקח על פני עדותו של שולי רוקח עצמו, לפיה לא ידוע לו על סכסוך שכזה. גם בקביעות אלה לא מצאתי כל יסוד להתערב. 20. לבסוף, טוען המערער כי גרסתו של אילוז רצופה כשלים לוגיים המחייבים דחייתה. כך, למשל, טוען המערער כי אין היגיון בטענה שיבקש מאדם שהיכרותו עימו שטחית לבצע עבורו מעשה רצח. גם טענות אלה לא שכנעוני כי יש להתערב במסקנותיו של בית המשפט המחוזי. לעניין ההיגיון שבקשר בין המערער לבין אילוז יש לציין כי בפני בית משפט קמא הובאו ראיות רבות לעניין קרבתו של אילוז לשולי רוקח בתקופה הרלוונטית לכתב האישום. לא יהא זה מופרך להניח כי המערער בחר באילוז הואיל וסבר כי קרבתו לשולי רוקח תקל את ביצוע הרצח. אף מצבו הכלכלי הקשה של אילוז, שהיה ידוע למערער (ראו, פסקה 26 להלן), הפך אותו רגיש ללחצים ומכאן אף מתאים לצרכיו של המערער. מכל מקום, לא מצאתי בגרסתו של אילוז כשלים לוגיים המחייבים התערבותה של ערכאת הערעור. האם אילוז הינו עד מדינה 21. טענה מרכזית נוספת של המערער היא כי בית המשפט המחוזי שגה משלא ראה באילוז עד מדינה. המערער טוען כי אילוז, על פי גרסתו שלו, היה שותפו של המערער לעברת קשירת קשר לביצוע רצח. אילוז פעל לקידום הקשר עם המערער ואף יזם עימו פגישות ושיחות טלפוניות. לטענת המערער, אילוז אף קיבל טובת הנאה תמורת עדותו. הוא טוען כי בהודעתו הראשונה במשטרה טען אילוז עצמו, כי קצין המודיעין בתחנת המשטרה הבטיח לו שישוחרר מהמעצר לאחר מסירת גרסתו. כמו כן, טוען המערער כי אילוז קיבל הגנה משטרתית וסכומי כסף מהמשטרה, וכי התיק שנפתח נגדו בגין נשיאת נשק נסגר מחמת חוסר עניין לציבור יום אחד לפני מתן עדותו בבית המשפט. 22. סעיף 54א(א) לפקודת הראיות מורה כי "בית המשפט לא ירשיע נאשם על סמך עדותו היחידה של שותפו לעבירה אלא אם מצא בחומר הראיות דבר לחיזוקה; ואולם אם היה השותף עד מדינה - טעונה עדותו סיוע." "עד מדינה" מוגדר בסעיף זה כשותף לאותה עבירה המעיד מטעם התביעה, לאחר שניתנה או שהובטחה לו טובת הנאה. שלושה יסודות הופכים עד לעד מדינה: שותפות לעבירה בגינה עומד הנאשם לדין; קבלת טובת הנאה מטעם התביעה; וקשר סיבתי בין ההטבה לבין מתן העדות (ראו, ע"פ 6021/95 גומז-קרדוסו נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(3) 769). בענייננו, צדק בית משפט קמא בקובעו כי לא התקיימו היסודות ההופכים את אילוז לעד מדינה. בהתחשב בעובדות המקרה כפי שנקבעו בבית משפט המחוזי, לפיהן פעל אילוז תחת לחציו ואיומיו של המערער, ספק אם ניתן לראות בו שותף לעברות בהן הואשם המערער (ראו והשוו, ע"פ 10325/01 מדינת ישראל נ' רצ'קובסקי, פ"ד נו(6) 87, 95, י' קדמי על הראיות (מהדורה משולבת ומעודכנת, תשס"ד-2003), חלק ראשון, 410). יתר על-כן, גם אם אניח כי יש לראות באילוז שותף לעבירות נשוא האישום הראשון, הרי שספק אם מתקיימים במקרה זה התנאים הנוגעים לטובת ההנאה ולקשר הסיבתי. 23. אף לוּ מצאתי כי אילוז הינו עד מדינה הרי שדי בראיות החיצוניות לעדות זו, שמנה בית המשפט המחוזי (פסקאות 10 ו-19 לעיל), כדי להוות סיוע לעדותו. כדי שראיה תוכל לשמש סיוע חייבות להתקיים בה שלוש דרישות מצטברות: כי מקור הראיה נפרד ועצמאי מהעדות אשר טעונה סיוע; כי ראית הסיוע נוטה לסבך את הנאשם באחריות לביצוע המעשה נשוא האישום; וכי הראיה נוגעת לנקודה ממשית השנויה במחלוקת בין הצדדים (ראו, ע"פ 387/83 מדינת ישראל נ' יהודאי, פ"ד לט(4) 197, 203; ע"פ 4009/90 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד מז(1) 292). במקרה דנא, הובאו בפני בית המשפט המחוזי שורה ארוכה של ראיות חיצוניות לעדותו של אילוז. עמדנו על מהותן של ראיות אלה בפירוט לעיל (פסקאות 10 ו-19) וכעת די שנציין כי הראיות הנוספות שמנה בית המשפט המחוזי עומדות בדרישות המצטברות להיותן ראיות מסייעות. כך, הראיות בדבר נסיעתו של המערער לחו"ל; שיחתו עם אילוז שהוקלטה על ידי המשטרה; פליטת הפה של המערער בעת מעצרו; הסכסוך בינו לבין שולי רוקח וגרסתו הכבושה של המערער, כולן חיצוניות לעדותו של אילוז וכולן מסבכות את המערער באחריות לעבירות נשוא ענייננו. אין ספק כי ראיות אלה נוגעות ללב ליבן של הסוגיות השנויות במחלוקת בין בעלי הדין. יוער, בבחינת למעלה מן הצורך, כי אין כל פגם בכך שאותן ראיות שימשו את בית המשפט המחוזי גם לאישוש מסקנותיו ביחס למהימנותו של אילוז וגם כסיוע לעדותו (ראו, ע"פ 869/81 שניר נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(4) 169, 229). פגיעה בזכויות דיוניות - הפסקת חקירתו הנגדית של אילוז ואי הסרת חיסיון 24. המערער מוסיף וטוען כי זכותו למשפט הוגן נפגעה הואיל ובית המשפט המחוזי הורה על הפסקת חקירתו הנגדית של אילוז, אף שסניגורו של המערער הודיע כי טרם מיצה את חקירתו. בין היתר, טוען המערער כי לא ניתנה לו הזדמנות לעמת את אילוז עם דוחות האיכון ועם פלטי השיחות של מכשירי הטלפון הסלולריים. לטענתו, הואיל ומדובר בעדות מרכזית בתיק פשע חמור, היה על בית המשפט המחוזי לגלות אורך רוח וסבלנות יתרה ולאפשר לסניגור להשלים את החקירה הנגדית. לאחר שעיינתי בפרוטוקול חקירתו הנגדית של אילוז, באתי לכלל מסקנה כי אין לקבל טענה זו של המערער. אכן, הזכות לחקירה נגדית הוכרה בישראל כזכות מן המעלה הראשונה, אך חשיבותה אינה גורעת מסמכותו של בית המשפט לנהל את ההליך שבפניו ולכוונו. כבר נקבע כי "חקירה מתמשכת שיש בה חזרה על שאלות שנפסלו או חזרה על שאלות שכבר נשאלו וניתנה להן תשובה, או חקירה קנטרנית.... עשויות להצדיק הפסקתן או הגבלתן בידי בית המשפט, ואין לראות בכך פגיעה בזכות דיונית של נאשם" (ראו, ע"פ 5329/98 דג'אני נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(2) 273, 281; ע"פ 371/83 גרינוולד נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(4) 303; ע"פ 414/71 סלטון נ' מדינת ישראל, פ"ד כז(2) 346). במקרה דנא, הפסיק בית המשפט המחוזי את החקירה הנגדית לאחר שמצא כי היא מוצתה עד תום וכי אין טעם להמשיכה. לא ראיתי כל סיבה להתערב במסקנתו זו. אעיר, כי בית המשפט המחוזי איפשר לבא כוחו של המערער לחקור את אילוז בחקירה נגדית משך שעות ארוכות, כאשר מועד סיום החקירה מוארך מפעם לפעם על ידי בית המשפט. כמו כן, במהלך החקירה ניתנו לא פחות משש החלטות המורות לסנגור למקד את שאלותיו, לחדול מחזרה עליהן ולסיים את החקירה הנגדית תוך המועד שנקצב. כך איפוא, לא מצאתי כי היה בהתערבותו של בית משפט קמא בחקירה הנגדית משום פגיעה בזכותו של המערער למשפט הוגן. 25. בעת הדיון בעל פה בערעור העלה בא-כוחו של המערער טענה נוספת לעניין פגיעה בזכותו של המערער למשפט הוגן. טענה זו התייחסה לראיה חסויה הנוגעת לזהות האדם שהעביר למשטרה את המידע שהוביל למעצרו של אילוז. לפי טענת בא-כוח המערער, הייתה חובה לחשוף את זהות העד ולאפשר חקירתו על ידי הסנגוריה. גם טענה זו אינה מצדיקה התערבותה של ערכאת הערעור. טענה זו לא נזכרה בהודעת הערעור שהגיש המערער ואף לא בנימוקי הערעור. לגופם של דברים, לא שוכנעתי כי אי הסרת החיסיון שהוטל על זהותו של המודיע המשטרתי הובילה לפגיעה בזכותו של המערער למשפט הוגן. המערער מעוניין בחשיפת זהות של המודיע על מנת לבסס טענתו בדבר קנוניה בין אותו אדם לאילוז. ואולם, נראה כי על אף שלא הוסר החיסיון זכה המערער להזדמנות ראויה לנסות ולהוכיח טענה זו. לאורך ההליך בבית המשפט המחוזי טען המערער כי הוא יודע את זהותו של המודיע ואף זימן לחקירה את אותו אדם. בסופו של יום לא הצליח המערער להוכיח טענתו בדבר התקיימותה של קנוניה, ואיני רואה כיצד חשיפת זהותו של המודיע המשטרתי תסייע לו בכך כעת. מהימנותו של המערער 26. המערער מלין על קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה אין ליתן אמון בגרסתו. לטענתו, גרסתו מתיישבת היטב עם ראיות שונות שהובאו הן מטעם התביעה והן מטעם ההגנה. את עיקר טענותיו בעניין זה מייחד המערער לעדותו של דוד חלפון, גיסו של המערער. עדות זו נגעה לאופן שבו נוצר הקשר הראשוני בין אילוז לבין המערער, בכל הנוגע לאירועים נשוא כתב האישום. חלפון העיד כי השקיע כסף בעסקו הכושל של אילוז בתקווה כי יצליח לשקמו, אך בסופו של דבר נואש ממנו ודרש כספו בחזרה. משהתמהמה אילוז בהשבת הכסף פנה חלפון לגורמים שונים בבקשה שיסייעו לו בגביית החוב. בין היתר, פנה חלפון למערער ולאחיו של המערער. בעקבות פנייה זו יזם המערער פגישה משולשת בינו לבין אילוז וחלפון (ע' 114-112 לפרוטוקול). מעדות זו עולה כי היוזמה המקורית למפגש הראשון בין המערער לבין אילוז הייתה של חלפון ולא של המערער. המערער סבור כי עדות זו מאששת את גרסתו ומבססת אף את טענות ההגנה בדבר אי-מהימנותו של אילוז. איני מוצא טעם רב בטענה זו. לא מצאתי בעדותו של חלפון תמיכה של ממש לגרסתו של המערער. ראשית, עדות זו התייחסה לעניינים שוליים יחסית ואין בה כדי לשפוך אור על הסוגיות העובדתיות המהותיות בענייננו. היא אף אינה סותרת את עדותו של אילוז לפיה המערער הוא שהתקשר להזמין אותו לפגישה הראשונה ביניהם. מנקודת מבטו של אילוז, המערער הוא זה שיזם את המפגש הראשון ביניהם (אעיר, כי המערער ציין אף הוא בעדותו כי הוא זה שהזמין את אילוז לפגישה איתו ועם חלפון, ע' 210 לפרוטוקול). שנית, עדותו של חלפון בבית משפט קמא הינה עדות בעייתית, שכן היא לא תאמה את הודעתו במשטרה, שם טען כי המערער הוא שפנה אליו וביקש ממנו ליצור קשר בינו לבין אילוז. חלפון, שהופיע כעד מטעם התביעה, אף הוכרז כעד עוין בעקבות שינוי הגרסה. בית משפט קמא קבע כי יש להעדיף את הודעתו של חלפון במשטרה, בשל הספונטניות שבה ובשל העדרו של רצון לרצות שבלט בעדותו בבית המשפט. 27. אשר לקביעותיו של בית המשפט המחוזי ביחס לגרסת המערער לכשעצמה, גם בעניין זה לא מצאתי כל סיבה לסטות מן הכלל לפיו אין ערכאת הערעור מתערבת בממצאי מהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית. עיון בעדותו של המערער בבית המשפט המחוזי מלמד כי אכן צדק בית משפט קמא בקובעו כי הגרסה שהציג המערער הייתה מעורפלת במכוון ובלתי משכנעת. למהימנותה הנמוכה של הגרסה תורמים גם שקרי המערער בהודעותיו במשטרה והעובדה שהגרסה הינה גרסה כבושה שהוצגה לראשונה בעדות המערער בבית המשפט המחוזי. לא מצאתי בטענותיו של המערער בבית משפט קמא ובערעור זה משום הסבר משכנע לכבישת העדות. בעדותו בבית המשפט המחוזי טען המערער כי לא חשף את גרסתו בעיקר משום שחשש להפליל גורמים עלומי שם. בית המשפט המחוזי דחה, ובצדק, טענה זו משסירב המערער לספק פרטים כלשהם לגבי הונאת הביטוח הנטענת ולגבי אותם גורמים עלומי שם שהיו כביכול מעורבים בה. בדיון בפנינו טען בא-כוחו של המערער כי המערער כבש גרסתו בשל חששו מפני הפללה עצמית. אף טענה זו אינה מסתברת בעיניי לנוכח העובדה שהמערער סכר פיו אף כשהובהר לו כי הוא ניצב אל מול חשד חמור של שידול למעשה רצח. האישום השני 28. לפי האישום השני, במועד שאינו ידוע, עובר ליום 5.10.02 בשעה 20:30, קשר המערער קשר עם אדם בשם יוסף טוויל (להלן - טוויל) לשבש את הליכי המשפט בכל הנוגע לאישום הראשון. מטרת הקשר הייתה לגרום לאילוז לחזור בו מהודעתו המפלילה את המערער. טוויל פנה לאילוז ואמר לו שהמערער הינו אדם מסוכן שאינו שוכח דבר וכי הוא מסוגל להרוג את אילוז ולפגוע בילדו. ביום 5.10.02 בשעה 19:00 או בסמוך לכך התקשר המערער מבית המעצר בו שהה לרענן בן-צור (להלן - בן-צור), הכתב הפלילי של המקומון "אמצע נתניה", ואמר לו להתקשר אל טוויל. ביום 5.10.02 בשעה 20:30 או בסמוך לכך הגיעו אילוז וטוויל לדירתו של טוויל במלון "טיילת" בנתניה. טוויל אמר לאילוז כי אם יחזור בו מהודעתו יוכל לחזור לחיות את חייו בלי פחד. בהמשך לכך, הזמין טוויל את בן-צור לדירתו, לפי סיכום מוקדם ביניהם, על מנת שיקליט את דברי אילוז ויפרסמם במקומון. כשהגיע בן-צור לדירה הודיע אילוז לטוויל ולבן-צור שהדברים שהוא עומד לומר אינם אמת. למרות זאת, ערך עימו בן-צור ראיון במסגרתו חזר בו אילוז מהדברים שאמר בהודעתו במשטרה. למחרת, ביום 6.10.02, הגיע אילוז לבן-צור וביקש ממנו שלא לפרסם את הכתבה. בן-צור אמר לו שזה מאוחר מדי וכי קלטת הראיון כבר הועברה לבית המשפט. מספר ימים לאחר עריכת הראיון העביר בן-צור את הקלטת לבא כוחו של המערער. ביום 15.10.02 הגיש בא כוחו של המערער בקשה לעיון חוזר בתנאי מעצרו של המערער בהסתמך על קלטת הראיון ועל תוכנה. ביום 17.10.02 [צ"ל 18.10.02 - א' ג'], למרות התנגדות חוזרת של אילוז לפרסום הכתבה, פורסמה הכתבה במקומון. העדויות המרכזיות והכרעת הדין באישום השני 29. במרכזו של האישום השני עמד הראיון שנערך עם אילוז. קלטת הראיון הוגשה לבית משפט קמא. בית המשפט המחוזי ציין כי הראיון מתחיל כמו מהאמצע, בלי דברי הקדמה, ומסתיים בלי מילות סיום. לפיכך, מצא בית המשפט כי קמים סימני שאלה ביחס לשלמותה של ההקלטה, אך משהוגשה קלטת הראיון ללא התנגדות, התקבלה היא כראיה. כאמור בכתב האישום, אילוז טוען בראיון זה כי בדה את כל סיפור קשירת הקשר מליבו. הקשר היחיד בינו לבין המערער - כך נאמר בראיון - היה בעניין הלוואה שקיבל מהמערער בעבר ובעניין ניכיון שיקים. הוא מציין כי המציא את סיפור קשירת הקשר לביצוע רצח בעקבות הצעתו של חברו, רוני אבוטבול (להלן - אבוטבול). אותו אבוטבול, כך מספר אילוז בראיון, ביקש להתנקם במערער משום שחשש שהמערער יתנכל לו על רקע מערכת יחסים שהייתה בינו לבין רעייתו של המערער לפני כ-18 שנה. אילוז מוסיף ומציין בראיון כי הוא מספר את הדברים על מנת לנקות את מצפונו וכי איש לא הפעיל עליו לחצים לומר את שאמר בראיון. 30. גם בכל הנוגע לאישום השני הסתמכה התביעה בעיקר על עדותו של אילוז, שהעיד אודות האירועים שפורטו בכתב האישום. הוא הוסיף והעיד על כך שלאחר ששוחרר ממעצרו הופעלו עליו לחצים קשים מנשוא לחזור בו מהודעתו במשטרה. אילוז סיפר על שיחות טלפון שקיבלו בני משפחתו ולקוחותיו מאנשים שלא הזדהו. כן העיד על כך שמספר ימים לאחר שחזר בו מהדברים שאמר בראיון, הוא נדקר בגבו על ידי רעול פנים. עדותו זו גובתה בעדותם של אנשי המשטרה שטיפלו בפרשה. אלו העידו על כך שביום 22.10.02, לאחר הדיון בבקשה לעיון חוזר שהגישו פרקליטיו של המערער בהתבסס על הראיון, נדקר אילוז בגבו. בעקבות הדיווח שהתקבל במשטרה אודות דקירתו של אילוז החליטה המשטרה לפעול להוצאתו מנתניה. במסגרת עדויותיהם של אנשי המשטרה, אף הוצג בפני בית המשפט המחוזי פלט השיחות שנערכו מהטלפון הציבורי הסמוך לתא המעצר של המערער [ת/40]. מפלט שיחות זה עולה כי ביום 5.10.02 היה רצף של שיחות בין המערער לבין טוויל ובין המערער לבין בן-צור - לפני ואחרי הראיון. מטעם התביעה העיד גם העיתונאי בן-צור. בן-צור העיד כי המערער פנה אליו, הודיע לו כי יש לו "סיפור טוב" עבורו והפנה אותו אל טוויל. כאשר יצר קשר עם טוויל הזמינו זה האחרון לפגישה בדירתו במלון הטיילת. בהגיעו למקום הגיב אילוז בזעם למראהו, שנבע מכתבה קודמת שפרסם בן-צור אודות הפרשה, בה הוצג אילוז באור שלילי. אילוז אף סירב בתחילה להתראיין. בסופו של דבר, אילוז התרצה והתראיין בפני בן-צור. בן-צור העיד כי, בניגוד לאמור בכתב האישום, אילוז מעולם לא אמר לו שהדברים שהוא מתכוון לומר בראיון הינם שקריים. כן טען, כי אילוז אף לא ביקש ממנו למנוע את פרסום הראיון למחרת הפגישה במלון הטיילת, אלא דווקא לחץ לפרסומו. יחד עם זאת, אישר בן-צור כי שלושה ימים לפני פרסום הכתבה פנה אליו אילוז וביקשו להימנע מהפרסום. 31. העדויות החשובות מטעם ההגנה לעניין האישום השני נשמעו מפיהם של טוויל ושל המערער. טוויל העיד כי באחד מימי חודש אוקטובר פגש במקרה את אילוז ברחוב וזה האחרון סיפר לו כי המצפון מעיק עליו כיוון שהוא "הולך לתפור לבן אדם 14 שנים". טוויל הודה בכך שבהמשך השיחה אמר לאילוז, בין היתר, כי המערער הינו אדם מסוכן (ע' 299 לפרוטוקול), וציין כי קבע להיפגש עימו בשנית במוצאי שבת (5.10.02). בעקבות הפגישה הראשונה, פנה טוויל לחיים עזריה, שהיה שותפו של המערער בבוטיק בנתניה (להלן - עזריה). טוויל ביקש מעזריה לומר למערער שיתקשר אליו (לטוויל). בשיחת הטלפון שנערכה ביניהם אמר המערער לטוויל - לגרסת טוויל - שייזהר מאילוז. בהמשך, כך העיד טוויל, דאג המערער לכך שבן-צור יתקשר לטוויל. דברים אלה של טוויל לא תאמו את הודעותיו במשטרה ולפיכך התיר בית המשפט לתביעה להגיש את ההודעות האמורות. בהודעות אלו ביקש טוויל להסיר אחריות מהמערער וטען כי הוא שדאג לבדו לארגון הראיון וכי למערער לא הייתה כל נגיעה לכך. כך למשל, הוא סיפר שהשיג את מספר הטלפון של בן-צור ממודיעין 144. בהמשך חקירתו הנגדית של טוויל הוגש גיליון הרשעותיו הקודמות, הכולל הרשעה בעבירות של הטרדת עד, וסחיטה באיומים. 32. בעדותו בבית המשפט לא הכחיש המערער כי הוא זה שקישר בין העיתונאי בן-צור לבין טוויל. יחד עם זאת, טען המערער כי עשה כן לאחר שטוויל הודיעו כי אילוז מעוניין לשנות גרסתו. המערער טען כי שאיפתו הייתה להביא לגילוי האמת אודות חפותו. גם בכל הנוגע לכתב האישום השני נמצאו סתירות רבות בין הודעותיו השונות של המערער במשטרה לבין עדותו בבית המשפט. בהודעתו הראשונה בעניין זה (ת/13) טען שהיכרותו עם טוויל הייתה בגדר "שלום-שלום", וכי לא פנה כלל לבן-צור. הוא הוסיף כי לא ידע כלל על הראיון עד אשר סיפר לו בא-כוחו על קלטת הראיון שהועברה לידיו. בהודעה מאוחרת יותר במשטרה (ת/19) הודה המערער כי ניהל מספר שיחות טלפון אינטנסיביות עם טוויל, אך הכחיש כי פנה אל בן-צור. פרט למערער ולטוויל העידה מטעם ההגנה גם טובה לוי, שהייתה בזמנים הרלוונטיים לאישום עיתונאית במקומון "אמצע נתניה" וחלקה חדר עם בן-צור. היא העידה על כך שהמערער פנה אליה מתא מעצרו וביקש לעניינה בסיפור עיתונאי. היא הסבירה לו כי אינה כתבת פלילים והפנתה אותו לבן-צור. כמו כן העידה לוי על כך שבשלב מסוים בשבוע שלאחר הראיון הגיע אילוז למערכת המקומון, קרא את הכתבה ממחשבו של בן-צור ואישר את האמור בה (ע' 301 לפרוטוקול). 33. מוקד המחלוקת בבית המשפט המחוזי היה בשאלה האם אילוז החליט מיוזמתו שלו לחזור בו מגרסתו או שהיה זה המערער בעזרתו של טוויל שהוביל את כל המהלך. מסקנתו של בית משפט קמא הייתה כי אין ספק שמאחורי דבריו של אילוז בראיון עמדו המערער ושלוחו טוויל. בית המשפט המחוזי מצא את העדויות בדבר מקריותה של הפגישה הראשונה בין אילוז לבין טוויל בלתי משכנעות. הוא תהה מה גרם לטוויל, שהיה מכרו של המערער מאז ששהו יחד בכלא, לשמש אוזן קשבת לצרותיו של אילוז, אותו - לפי עדותו של טוויל עצמו - לא הכיר היטב. ספק נוסף במקריותה של הפגישה הראשונה התעורר בליבו של בית משפט קמא כתוצאה מכך שטוויל לא בזבז זמן והציע לאילוז בו במקום להיפגש עימו שוב למחרת היום. בית המשפט המחוזי מצא כי במפגש הראשון בין אילוז לטוויל הרעיף טוויל על אילוז, בתחכום ובערמומיות, מילים חמות שבצידן איומים מוסווים על מנת להדיחו. בהמשך לכך, במפגש ביניהם במוצאי שבת (5.10.02), העלה טוויל לראשונה בפני אילוז את הרעיון שיחזור בו מגרסתו בראיון עיתונאי. נקבע כי עוד לפני המפגש השני, וממילא בטרם הועלה הרעיון של ראיון עיתונאי בפני אילוז, כבר תיאמו המערער וטוויל את הראיון עם בן-צור. בית המשפט המחוזי דחה את גרסתו של המערער לפיה פעל לארגון הראיון רק לאחר שטוויל הודיעו כי אילוז רוצה לחזור בו מהודעותיו במשטרה. הוא סבר כי אם אכן היו הדברים כפי שטען המערער, הרי שלא היה עליו לנקוף אצבע ולארגן ראיון עיתונאי. המערער יכול היה לבקש כי אילוז יפנה למשטרה וימסור שם את גרסתו המתוקנת. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי עדותו של בן-צור, לפיה אילוז הסכים לפרסום דבריו וכי בן-צור האמין שאילוז אומר אמת, מעוררת תמיהה. הוא סבר כי בן-צור היה חייב כעיתונאי מיומן לשאול עצמו כיצד קרה שזומן לעריכת הראיון על ידי המערער, בלא ידיעתו של המרואיין, שסירב בתחילה להתראיין בפניו. בית המשפט קיבל, עם זאת, את עדותה של טובה לוי, לפיה בימים הסמוכים למתן הראיון אילוז הגיע למערכת המקומון ואישר את דבריו בראיון. לעניין זה ציין בית המשפט כי אין חולק על כך שבשלב הראיון ובסמוך לו נעשה הדבר בהסכמתו של אילוז. לאור כל אלה החליט בית המשפט להרשיע את המערער אף בעברות נשוא האישום השני. טענותיו של המערער נגד הרשעתו באישום השני 34. המערער טוען כי מהעדויות שהובאו לפני בית משפט קמא עולה בבירור כי אילוז החליט לחזור בו מעדותו נגד המערער מיוזמתו, וכי למערער לא הייתה כל השפעה על החלטתו זו. לטענתו, משראה אילוז כי למרות הודעותיו נגד המערער אין המשטרה ושולי רוקח מסייעים לו להיחלץ ממצוקתו האישית והכלכלית, בא אילוז לכלל מסקנה כי שינוי גרסתו עשוי לשפר את מצבו. לשיטת המערער, טוויל שימש רק כלי בידי אילוז להוצאת כוונתו אל הפועל. המערער חוזר וטוען, כפי שטען בבית המשפט המחוזי, כי מעורבותו בראיון הייתה אך ורק ביצירת הקשר בין טוויל לבין בן-צור, לאחר שטוויל סיפר למערער כי אילוז מעוניין לחזור בו מגרסתו. בהקשר זה מצביע המערער על כך שלא קיימת ראיה לקיומן של שיחות טלפון בינו לבין טוויל עובר ליום 5.10.02, בעוד שבמועד זה אילוז כבר החליט לחזור בו מגרסתו. כמו כן, טוען המערער כי שגה בית המשפט משלא נתן משקל ראוי לעדותו של העיתונאי בן-צור, שנתמכת - לטענת המערער - בעדותה של טובה לוי. אליבא דמערער, בעדויות אלה יש כדי לערער את מהימנות גרסתו של אילוז. 35. הלכה היא כי מקום בו עד מוכן על דעת עצמו לתת עדות שקר או להימנע מעדות או לחזור בו מעדותו לפני פגישתו עם הנאשם, אין קמה טענה של הנעת העד על-ידי הנאשם. לכל היותר, כך נקבע, יכולה להיות במקרה כזה השתתפות בקשר לשיבוש העדות (ע"פ 814/78 מוסק נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(1) 337, 349). בענייננו, לא הובאה כל ראיה, פרט לעדותם של טוויל ושל המערער, לכך שאילוז החליט על דעת עצמו לחזור בו מגרסתו. בית המשפט המחוזי מצא כי עדויות אלה אינן מהימנות ואיני רואה סיבה להתערב בקביעתו זו. התזה שמציג המערער, לפיה גמלה בליבו של אילוז ההחלטה לחזור בו מעדותו באופן עצמאי לחלוטין, וכי באופן מקרי לחלוטין באה החלטה זו לידי ביטוי במפגש עם אדם כמעט זר שהודיעו בפתח המפגש כי הינו מכר של המערער, אינה משכנעת בעיניי. ייתכן כי הלחצים בפניהם עמד אילוז הפכו אותו לרגיש ולחלש במיוחד בפני פעולותיהם של טוויל ושל המערער. אין חולק על כך שלנוכח הבטחותיו של טוויל לנסות "לסייע" לאילוז, השתכנע זה האחרון לנסות לחזור בו מגרסתו. ואולם, לא מצאתי יסוד להאמין כי אילוז היה פונה מיוזמתו לעיתונאי, או למשטרה לצורך העניין, כדי לחזור בו מעדותו, אלמלא אותו מפגש עם טוויל. לפיכך, גם איני רואה חשיבות רבה בכך שהמערער לא שוחח עם טוויל עובר ליום 5.10.02. בין אם הקשר שהוביל לניסיון להדיח את אילוז ממתן העדות החל לפני פגישתם הראשונה של טוויל ואילוז ובין אם לאחריה, הייתה זו פעולתם של טוויל ושל המערער שהובילה לכך שאילוז חזר בו מגרסתו בראיון. אוסיף לעניין זה כי אכן אין בפלטי השיחות ראיה לכך שהמערער שוחח עם טוויל לפני יום 5.10.02, אך קיימות שיחות רבות בין המערער לבין חיים עזריה עובר לתאריך זה (ת/18). גם המערער וגם טוויל העידו בבית המשפט כי אותו חיים עזריה היה החוליה המקשרת ביניהם. בנוסף, טביעות אצבעותיהם של המערער ושל טוויל ניכרות גם בראיון עצמו ולא רק בארגון הראיון. כך, אילוז העיד כי במהלך הראיון כתב טוויל שאלות עבור בן-צור על גבי חוברת תשבצים בכדי שזה יפנה אותן אליו, והוסיף וכתב תשובות עבורו. עדות זו גובתה באופן חלקי על ידי טוויל שסיפר כי אכן כתב שאלות על גבי חוברת תשבצים עבור בן-צור (ע' 298-297 לפרוטוקול), וכן על ידי בן-צור (ע' 152 לפרוטוקול). 36. אציין כי מצאתי טעות אחת בקביעותיו של בית משפט קמא בכל הנוגע לאישום השני, אך גם זו לא שכנעתני להתערב במסקנתו. המדובר בקביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה איש לא חלק בפניו על כך שאילוז שיתף פעולה עם בן-צור במהלך הראיון ובמהלך הימים שבסמוך לו. לאור קביעה זו סבר בית המשפט המחוזי כי עדותה של טובה לוי, אודות הגעתו של אילוז למערכת ואישור האמור בכתבה על ידו, אינה מעוררת כל קושי. כאמור, בכתב האישום המתוקן נטען כי כבר למחרת הראיון התקשר אילוז לבן-צור וביקש ממנו לא לפרסם את הראיון. אילוז חזר על דברים אלה בעדותו בבית המשפט המחוזי. ברי, כי עדות זו אינה מתיישבת עם עדותה של העיתונאית טובה לוי, לה האמין בית המשפט המחוזי. על אף טעות זו איני מוצא בסיס להתערבות בקביעותיו של בית המשפט המחוזי לעניין האישום השני. ייתכן כי מדובר כאן בביטוי נוסף לחוסר הדיוק של אילוז בדבר מועד התרחשותם של אירועים שונים. מכל מקום, השאלה מתי חזר בו אילוז מדבריו בראיון - לפני שנודע למשטרה על הראיון או לאחר מכן - אינה בעלת משקל של ממש בעיניי. סבורני כי בהתחשב בשקריהם של המערער ושל טוויל בהודעותיהם במשטרה, ובראיות לפיהן הם ארגנו את הראיון בטרם הועלה בפני אילוז הרעיון של חזרה מעדותו באמצעות ראיון עיתונאי, היו בפני בית משפט קמא די והותר ראיות לקבוע את שקבע. זאת, גם בהתחשב בסתירה האמורה בדבריו של אילוז. טענותיו של המערער בדבר מחדלים בחקירת שני האישומים 37. המערער מוסיף וטוען כי היו מחדלים רבים בחקירת שני האישומים נגדו. לטענתו, גרסתו של אילוז ביחס לאישום הראשון נבדקה באופן שטחי בלבד. חוקרי המשטרה בדקו את פלט השיחות היוצאות ממכשיר הטלפון של המערער, ומשמצאו כי אכן היו התקשרויות בין המערער לבין אילוז הסתפקו בכך ולא בדקו האם מועדי ההתקשרויות תואמים את גרסתו של אילוז. כמו כן, טוען המערער כי החוקרים לא פעלו להוצאת פלט שיחות יוצאות ממכשיר הטלפון של אילוז, אלא לאחר הגשת כתב האישום. את פלט השיחות הנכנסות למכשיר הטלפון של המערער לא הוציאו החוקרים כלל. טענות דומות מעלה המערער לעניין דוחות איכון מכשירי הטלפון הסלולרי של אילוז ושל המערער. בכל הנוגע לאישום השני, טענתו העיקרית של המערער הינה כי נגרם לו עוול בכך שחקירת אירועי האישום השני הועברה לידי אותו צוות חקירה שבדק את אירועי האישום הראשון. צוות זה, לטענת המערער, היה מקובע בתפישה מסוימת ומוטה נגדו. המערער סבור כי ראיה לכך הינה העובדה שאילוז נחקר בכל הנוגע לאישום השני שלא תחת אזהרה. כמו כן, מלין המערער על כך שהשיחה שנערכה בין אילוז לבין בן-צור (שתמלילה מיום 25.10.02 הוגש כראיה לבית המשפט) הוקלטה באופן חד צדדי - כך שרק קולו של אילוז נשמע. 38. מוקד הדיון בעת בחינת טענה בדבר "מחדלי חקירה" הינו בשאלה האם מחדלי המשטרה, באם אכן התרחשו כאלו, הם חמורים עד כדי כך שהובילו לפגיעה בהגנתו של הנאשם. קרי, האם מחדלי החקירה הקשו על הנאשם להתמודד כראוי עם חומר הראיות נגדו או להוכיח גרסתו שלו. לפי קריטריון זה, על בית-המשפט להכריע מה המשקל שראוי לתת למחדל, בהנחה שאכן התקיים, לא כשהוא עומד לבדו אלא כחלק ממכלול הראיות (ראו, ע"פ 10735/04 גולדמן נ' מדינת ישראל (טרם פורסם), בפסקאות 18-17; ע"פ 4384/93 מליקר נ' מדינת ישראל (לא פורסם), בפסקה 6(ג) לפסק הדין; ע"פ 5152/04 אגרונוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם); ע"פ 2511/92 חטיב נ' מדינת ישראל (לא פורסם), בפסקה 6 לפסק הדין). בענייננו, גם אם אניח כי נפלו פגמים בפעולות החקירה של המשטרה, הרי שלא מצאתי כי פגמים אלה גרמו נזק להגנתו של המערער. למעט עניין ההקלטה החד צדדית של השיחה שבין אילוז לבין בן-צור, לא מצאתי כי כתוצאה מהמחדלים הנטענים חסרה למערער ראיה כלשהי שיכלה לשמש להגנתו. אשר להקלטה החד-צדדית, איני סבור כי עניין זה מקים למערער טענה שיש בה כדי להצדיק התערבות בקביעותיו של בית משפט קמא. זאת, בהתחשב בראיות האחרות שהובאו בפני בית המשפט בנוגע לאישום השני, ולאור החשיבות הפחותה שיש לייחס לשאלה מתי החליט אילוז לחזור בו מהדברים שאמר בראיון (ראו, פסקה 36 לעיל). הערעור נגד גזר הדין 39. כאמור, בית המשפט המחוזי גזר על המערער עשר שנות מאסר, מהן שמונה לריצוי בפועל. כן הופעל במצטבר עונש מאסר על תנאי של שמונה חודשים, שהושת על המערער בת.פ. 709/01 בבית משפט השלום בנתניה. המערער טוען כי בית משפט קמא החמיר עימו יתר על המידה. לטענתו, נסיבות העניין ומצבו הבריאותי הקשה מחייבים הקלה בעונשו. המערער הינו כבן 50 שנה, וסובל הוא מזה שנים ארוכות ממחלת נפחת הריאות (אמפזימה) שגרמה לקיצור משמעותי בתוחלת חייו. המערער טוען כי בהתחשב במצבו הבריאותי גזר דין של קרוב ל-9 שנות מאסר בפועל משמעו כי ימות בין כותלי בית הסוהר. 40. בבית המשפט המחוזי נשמעה עדותו של ד"ר גרשון פינק, מנהל המכון למחלות ריאה בבית החולים קפלן, שהעיד מטעם ההגנה. הוא העיד כי מחלתו של המערער חשוכת מרפא וכי הטיפול שניתן להציע למערער הינו טיפול שיקומי שהשפעתו זמנית בלבד. הסכנה הגדולה ביותר המאיימת על המערער, לפי עדותו של ד"ר פינק, הינה סכנת זיהום. הוא ציין גם כי מחקרים מלמדים שתוחלת חייו של חולה במצבו של המערער קצרה בעשר שנים לפחות מתוחלת החיים הממוצעת. גם העד מטעם התביעה, ד"ר בלפר, רופא בשירות בתי הסוהר, העיד כי מצבו של המערער הינו קשה וכי תפקוד ריאותיו צפוי להוסיף ולהתדרדר. כן העיד כי מאז הגיע המערער לטיפולו ביום 25.1.2004 לא היה אף אירוע של מחלה זיהומית, והירידה בתפקודי הריאה של המערער לא הייתה משמעותית (מ-27% ל-25%). בנוסף לראיות בדבר מצבו הבריאותי של המערער הובאו לפני בית משפט קמא ראיות מטעם ההגנה לעניין היותו של המערער "אסיר למופת" במאסריו הקודמים ולעניין גמילתו מסמים ומעורבותו בגמילת מכורים אחרים. מטעם התביעה הוגש גיליון ההרשעות הקודמות של המערער שכלל הרשעות רבות מאוד. כן הוגש לבית המשפט גזר דינו של טוויל לפיו נדון זה האחרון לארבע וחצי שנות מאסר בעבור חלקו בעברות נשוא האישום השני. 41. בית המשפט המחוזי הציב את חומרת מעשיו של המערער אל מול מצבו הבריאותי. הוא קבע כי העברות שבהן הורשע המערער נושאות חומרה רבה המחייבת הטלת עונש מאסר ממושך. יחד עם זאת, סבר בית המשפט המחוזי כי מצבו הבריאותי של המערער הינו בעל משמעות בלתי מבוטלת וכי הוא מטה את כף הענישה לקולא. בית המשפט המחוזי ציין כי אף שאין להימנע משליחת המערער למאסר, אורכה של תקופת המאסר ייקבע תוך התחשבות בבריאותו. כך איפוא, בקביעת גזר דינו של המערער נתן בית המשפט המחוזי משקל משמעותי למצבו הבריאותי של המערער. לא מצאתי בטענותיו של המערער טעם שיצדיק התערבות בעונש שקבע בית המשפט המחוזי ומתן הקלה נוספת בעונשו זה. 42. המערער הורשע בסדרה של עבירות חמורות. העברה החמורה מביניהן הינה זו של ניסיון שידול לרצח. אילו הצליח השידול ואילו אילוז היה מבצע את המזימה, היה נגרם מותו של שולי רוקח. בנוסף לכך יש להתחשב לחומרה בעובדה שהמערער נשא אקדח ומסר אותו לידיו של אילוז. השילוב של ניסיון לשידול עם מסירת הנשק לידיו של המבצע הפוטנציאלי מצביע על כך שהמערער הינו חסר עכבות ומוכן להרחיק לכת עד כדי הבאת אחרים לביצוע רצח עבורו. כמובן שלא ניתן להתעלם אף מההרשעה בעברות שבאישום השני, הדחה בעדות ושיבוש מהלכי משפט. לצד החומרה יש אף לציין את עברו הפלילי המכביד של המערער, הכולל הרשעות בעבירות רכוש, עבירות סמים, עבירות אלימות ונשיאת נשק שלא כדין. המערער אף ריצה בעבר מספר עונשי מאסר. מסתבר כי העונשים שהוטלו בעבר לא הרתיעו את המערער מפני חזרה לפעילות עבריינית. נזכיר כי על טוויל, שהורשע בפרשיה נשוא האישום השני, נגזרו ארבע וחצי שנות מאסר. אף אם מתחשבים, ואכן חובה להתחשב, במצבו הרפואי של המערער, הרי העונש שהושת - עשר שנות מאסר, מתוכן שמונה לריצוי בפועל - הינו הולם וראוי. אין גם סיבה להתערב בהחלטה להפעיל מאסר מותנה של שמונה חודשים במצטבר לעונש של שמונה שנים לריצוי בפועל. 43. אשר על כן, הננו מחליטים לדחות את הערעור על הכרעת הדין ועל גזר הדין. ש ו פ ט השופט א' א' לוי: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת ע' ארבל: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' גרוניס. ניתן היום, ח' באייר התשס"ז (26.4.07). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 04062530_S07.doc גק מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il