קרוואת בני חסאן נ' שר הבטחון ואח'

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 62522-04-25 לפני: כבוד השופטת דפנה ברק-ארז כבוד השופטת יעל וילנר כבוד השופט עופר גרוסקופף העותר: הכפר קרוואת בני חסאן נגד המשיבים: 1. שר הבטחון 2. צבא הגנה לישראל 3. היועץ המשפטי איו"ש 4. המנהל האזרחי יהודה ושומרון 5. מועצת התכנון העליונה 6. לשכת התכנון המרכזית איו"ש עתירה למתן צו על תנאי בשם העותר: עו"ד מאג'יד חמדאן בשם המשיבים: עו"ד יונתן סיטון פסק-דין השופט עופר גרוסקופף: עניינה של העתירה שלפנינו בבקשת העותר כי נורה למשיבים לקדם ולהביא לאישור את תב"ע 1280/1, תכנית שהגיש לגורמי התכנון באזור יהודה ושומרון בדצמבר 2019 ביחס לכפר קרוואת בני חסאן (להלן: האזור, התכנית ו-הכפר, בהתאמה). על פי הנטען בעתירה, התכנית החלה כיום ביחס לכפר, אשר גובשה לפני כשלושה עשורים ומתייחסת רק לחלק ממנו, אינה נותנת מענה לצרכי האוכלוסייה המקומית. בנסיבות אלו, נטען כי הימנעותם של המשיבים מלקדם את התכנית גורמת לפגיעה בזכויותיהם של תושבי האזור, והיא אף אינה עולה בקנה אחד עם חובתם לפי המשפט הבינלאומי לדאוג לצרכי האוכלוסייה המקומית. ביום 28.4.2025 הוריתי למשיבים להגיש תגובה מקדמית קצרה ביחס לשאלת קיומו של סעד חלופי. בתגובתם ציינו המשיבים כי על פי עמדת גורמי המשיבים התכנית היא "תכנית מתאר מפורטת, בעלת מרכיבים מתאריים ומרכיבים מפורטים, מכוחם מבקש מגיש התוכנית להוציא היתרי בניה" (סעיף 5 לתגובה המקדמית). לפיכך, נטען כי לבית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים הוקנתה הסמכות העניינית לדון בה בהתאם לסעיף 5א לחוק בתי משפט לענינים מינהליים, התש"ס-2000 (להלן: החוק), וכן בהתאם לפרט 2 לתוספת הרביעית לחוק. לאור זאת, המשיבים סבורים כי דין העתירה להידחות על הסף, וזאת נוכח קיומו של סעד חלופי. בשים לב לאמור בתגובה המקדמית, ביום 12.5.2025 התבקש העותר להודיע האם הוא עומד על העתירה. בהמשך לכך, ביום 22.5.2025 הודיע העותר כי בניגוד לאמור בתגובה המקדמית, העתירה אינה עוסקת בעניין תכנוני מקומי, קרי, במחדל של המשיבים לקדם את התכנית (להלן: ההודעה). לטענתו, עניינה של העתירה במחדל המתמשך של המשיבים לדאוג לצרכים התכנוניים של תושבי הכפר, המתבטא, בין היתר, בכך שהתכנית אינה מקודמת. עניין זה, על פי הנטען, מצוי בסמכותו הבלעדית של בית המשפט זה. עוד נטען בהודעה, בגיבוי תצהיר מטעם מתכנן הערים והגיאוגרף, פרופ' ראסם חמאיסי (להלן: חוות הדעת מטעם העותר), כי אפיון התכנית על ידי המשיבים כתכנית תכנון מפורטת שגוי במספר היבטים, וכי הלכה למעשה המדובר בתכנית מתארית, אשר הדיון בה אינו מצוי בסמכות בית המשפט לעניינים מנהליים, אלא בסמכות בית משפט זה בלבד. לאחר עיון בטענות הצדדים, נמצא כי דין העתירה להידחות על הסף מחמת קיומו של סעד חלופי. כפי שתואר לעיל, עניינה של העתירה דנן הוא בטיפולן של רשויות התכנון באזור בתכנית אותה הגיש העותר. כך עולה בבירור מקריאת העתירה; ובעניין זה גם עסקו הפניות המוקדמות שהעביר העותר למשיבים בטרם הגשת העתירה. השאלה היא, אם כן, מי היא הערכאה המתאימה לדון בטענות אותן מעלה העותר ביחס לתכנית. בעניין זה קובע סעיף 5א לחוק, בצירוף פרט 2 לתוספת הרביעית לחוק, כי זהות הערכאה המוסמכת לדון בעניין תלויה בסוג התכנית בה מדובר. הכלל הוא שלבית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים נתונה הסמכות לדון בכל החלטה של רשות (ובכלל זה, לפי סעיף 2 לחוק "העדר החלטה וכן מעשה או מחדל") לפי חוק תכנון ערים, כפרים ובניינים, מס' 79 לשנת 1966 (להלן: חוק תכנון ערים); החריג הוא שככל שמדובר ב"תכנית תכנון אזורית או בתכנית תכנון מתארית, כמשמעותן בפרק שלישי לחוק תכנון ערים" הסמכות לדון בעתירה מצויה בידי בית המשפט זה בלבד (ראו מהעת האחרונה: בג"ץ 834-05-25 יאמין נ' ועדת המשנה לפיקוח על הבניה, פסקה 8 (9.6.2025)). כפי שהובהר, עמדת המשיבים היא כי התכנית אותה הגיש העותר אינה "תכנית אזורית או מתארית", אלא תכנית מסוג אחר ("תוכנית מתאר מפורטת, בעלת מרכיבים מתאריים ומרכיבים מפורטים"), ועל כן חל לגביה הכלל, לפיו הסמכות לדון בה מצויה בידי בית המשפט לעניינים מנהליים. עמדה זו נתמכה בתצהיר של מנהל לשכת תכנון יו"ש, שהוא גורם מקצועי מוסמך לעניין זה. אכן, בחוות הדעת מטעם העותר נטען נגד עמדה מקצועית זו, ואולם גם אם נניח כי תיתכן מחלוקת בתום לב בסוגיה, הרי שבעניינים כגון זה (סיווג התוכנית לפי חוק תכנון ערים, דהיינו לפי דין האזור), הנטייה היא להעדיף את עמדת הגורמים המקצועיים של הרשות (השוו: עע"מ 2141/09 הועדה המחוזית המשותפת לתכנון ולבניה נ' אחל"ה איכות חיים לתושבי השרון, פסקה 19 (31.12.2009); בג"ץ 8557/23 עיריית אבו דיס נ' מפקד כוחות צה"ל באיו"ש, פסקה 51 (26.11.2024)). זאת ועוד, חזקה על המשיבים כי משטענו לפנינו שהתכנית מצויה בסמכות בית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים לא יתכחשו לעמדה זו בעתיד, כך שאינני רואה כיצד יש בקבלת עמדת המשיבים בעניין זה כדי לפגוע בעותר. לפיכך, ומשקיים בידי העותר סעד חלופי, אין מקום להידרש לטענותיו במסגרת ההליך דנן (בג"ץ 2068/22 אלאערג נ' שר הביטחון, פסקה 2 (31.3.2022); בג"ץ 57574-02-25 אבו אל תין נ' שר הבטחון, פסקה 6 (20.4.2025)). בטרם סיום, נציין כי אין מקום להידרש במסגרת העתירה דנן לטענות הנוספות אותן העלה העותר בהודעה. מבלי להקל ראש בחשיבות העניין, טענות אלו לא הועלו במסגרת העתירה, ולמעשה הן אף לא הובאו בפני הגורמים המוסמכים בטרם הגשתה (ביחס למשמעות של אי-מיצוי הליכים, ראו: בג"ץ 4477/23 נגן נ' שר הביטחון, פסקה 5 (26.6.2023); בג"ץ 13546-10-24 חלמי"ש – חברים למען מעונות היום בישראל (ע"ר) נ' היועצת המשפטית לממשלה, פסקה 2 (15.10.2024)). למען הסר ספק, איננו נוקטים כל עמדה ביחס לטענות העותר לגופן, ובית המשפט המחוזי ידון בהן כחכמתו בהתאם לתשתית שתיפרס בפניו. לאור האמור לעיל, העתירה נדחית. במכלול נסיבות העניין, ולאור הקושי הקיים לעניין סיווג התכנית, לא נעשה צו להוצאות. ניתן היום, ‏כ' בסיון התשפ"ה (‏16.6.2025). דפנה ברק-ארז שופטת יעל וילנר שופטת עופר גרוסקופף שופט