הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב יפו נ. עו"ד שרה דויד

פסק-דין בתיק על"ע 6251/06 בבית המשפט העליון על"ע 6251/06 על"ע 8967/07 על"ע 1342/08 בפני: כבוד השופטת א' פרוקצ'יה כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט י' דנציגר המערער: הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב יפו נ ג ד המשיבה: עו"ד שרה דוידויביץ ערעורים על פסקי הדין של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין בתיק בד"א 63/05 מיום 16/07/2006; בתיק בד"א 60/06 מיום 26/08/2007; ובתיק בד"א 99/07 מיום 17/01/2008 בשם המערער: עו"ד עמוס ויצמן בשם המשיבה: עו"ד אליהו בן-הרואה פסק-דין השופטת א' פרוקצ'יה: 1. לפנינו שלושה ערעורים שהגיש הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בת"א-יפו (להלן: הוועד) כנגד פסקי הדין של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין (להלן: בית הדין הארצי), במסגרתם נדחו ערעורי הוועד על קולת העונשים שהוטלו על המשיבה, עו"ד שרה דוידוביץ', בידי בית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין בת"א-יפו (להלן: בית הדין המחוזי). הערעור הראשון – על"ע 6251/06 2. בשנת 2005 הורשעה המשיבה על ידי בית הדין המחוזי בעבירה של הפרת חובת נאמנות ומסירות ללקוח, על פי כלל 2 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית) התשמ"ו-1986, ועל פי סעיפים 54, 61(1) ו-61(2) לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961 (להלן: החוק), תוך שזוכתה מעבירות נוספות שיוחסו לה. על פי ממצאי בית הדין, המשיבה קיבלה על עצמה את ייצוגו של מר עובדיה הלל (להלן: המתלונן 1); הגישה בשמו תביעה לבית המשפט; אך לאחר שעשתה כן, זנחה את הטיפול בתביעה – חרף שתי התראות שנשלחו אליה בענין כוונה למוחקה מחמת חוסר מעש – עד שלבסוף, התביעה אכן נמחקה מטעם זה. בית הדין המחוזי שקל את חומרת העבירה ונסיבות ביצועה, את זיכוייה של המשיבה מיתר העבירות שיוחסו לה, ואת הרשעותיה הקודמות, ולבסוף גזר עליה עונש של נזיפה וחייב אותה לשלם למתלונן 1 סך של 3,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית. 3. ערעור שהגיש הוועד לבית הדין הארצי על גזר הדין נדחה. בית הדין הארצי קבע, כי לא הועלו בפניו טיעונים שונים או חדשים מאלו שהושמעו בפני בית הדין המחוזי פרט לכך שהמשיבה לא שילמה למתלונן את הסכום שהושת עליה בגזר הדין של בית הדין המחוזי. בית הדין הארצי ציין כי בינתיים שולם הסכום האמור. לאור כל אלה, קבע בית הדין הארצי, כי אין מקום להתערב בשיקול הדעת של בית הדין המחוזי, ודחה את הערעור. הערעור השני – על"ע 8967/07 4. בשנת 2006 הורשעה המשיבה על ידי בית הדין המחוזי, על פי הודאתה, בעבירות של מעשים הפוגעים בכבוד מקצוע עריכת הדין על פי סעיפים 53 ו-61(1) לחוק, ובעבירות של התנהגות שאינה הולמת את המקצוע, על פי סעיף 61(3) לחוק. עניינה של קובלנה זו נסב על שישה שיקים שמסרה המשיבה לבעל דירה אותה שכרה, מר גורי זילכה (להלן: המתלונן 2), במהלך השנים 2003-2004, וזאת בידיעה שאין לשיקים כיסוי, וכי החשבון ממנו נמשכו מוגבל, ותוך שהיא מציגה עצמה בפני המתלונן כעורכת דין. כשהגיש המתלונן 2 את השיקים האחרונים לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל בירושלים, לא הגישה המשיבה כל התנגדות, אך מנגד, היא לא פרעה את חובה, ולא נקטה בהליך כלשהו לקביעת יכולתה. כתוצאה מכך הוצא נגדה צו מאסר. בגין מעשים אלה, גזר בית הדין המחוזי על המשיבה, ברוב דעות, 12 חודשי השעיה על-תנאי, וזאת בנוסף לכל עונש אחר, כשהתנאי הוא שבמשך שלוש שנים לא תעבור עבירה מהעבירות בהן הורשעה בהליך זה. כמו כן, הוטל על המשיבה לשלם למתלונן 2 סכום של 5,000 ₪. במסגרת גזר הדין, ציין בית הדין, בין היתר, כי לא זו בלבד שהעבירות שהמשיבה מבצעת הולכות ומחמירות, אלא שהן נעשות "רבגוניות" יותר בטיבן, וניכר במשיבה שלא השכילה להטמיע את המסרים המתבקשים מהעונשים שהוטלו עליה עד כה. היא אינה מתקנת את דרכיה, ומוסיפה לעבור עבירות, וכל זאת במהלך תקופה קצרה. בית הדין ציין, כי העבירות של משיכת שיקים ללא כיסוי אמנם אינן קשורות במישרין לעיסוקה של המשיבה כעורכת דין, ובוצעו במסגרת חייה הפרטיים, אך העובדה כי השתמשה בתוארה כעורכת דין בביצוע עיסקה פרטית של שכירות דירה ונוכח עצם חומרת העבירות של מסירת שיקים ללא כיסוי במיוחד ביחס למי שעיסוקו בעריכת דין – ראויים לגינוי. במעשיה, כך נפסק, פגעה המשיבה בתדמיתו של ציבור עורכי הדין ובאמון שהציבור רוחש כלפיהם, על אף שהעבירות בוצעו בכשירותה כאדם פרטי. בשל השוני בין אופי העבירות נשוא הליך זה לבין העבירות הקודמות בהן הורשעה, לא הופעלו כלפי המשיבה עונשי ההשעייה על תנאי שהוטלו עליה בהליכים הקודמים. 5. ערעור שהגיש הוועד על גזר הדין לבית הדין הארצי נדחה, תוך שבית הדין סמך ידיו על הנימוקים שעמדו ביסוד גזר הדין שניתן על ידי בית הדין המחוזי. בית הדין הארצי התייחס, מצד אחד, בחומרה לעבירות בהן הורשעה המשיבה, שביצוען מהווה פגיעה בתדמית מקצוע עריכת הדין. מצד שני, הוא עמד על אופיו של המקרה הפרטני לגופו, ונתן משקל מסויים לעובדה כי מדובר בעבירה שאינה כרוכה במישרין במסגרת עיסוקה של המשיבה כעורכת דין ולכן אינה מחייבת את הפעלת הענישה על תנאי מההליכים הקודמים. כן הוא התחשב בהודאתה של המשיבה ולקיחת אחריות על ידה, במצבה הכלכלי הקשה שהביא אותה לבצע את העבירות בהן הורשעה, ולקושי שהיא ניצבת בפניו למצוא מקור פרנסה חלופי אם תושעה בפועל מעיסוקה כעורכת דין. על פסק דין זה הוגש הערעור השני שלפנינו. הערעור השלישי – על"ע 1342/08 6. בשנת 2007 הורשעה המשיבה על ידי בית הדין המחוזי בעבירות של מעשים הפוגעים בכבוד מקצוע עריכת הדין, על פי סעיפים 53 ו-61(1) לחוק, וזאת לאחר שזו נמנעה מלשלם למתלונן 2 את הפיצוי שהוטל עליה בפסק הדין נשוא הערעור השני, ואף לא פנתה אליו או לבית הדין בבקשת דחייה או בהצעה כלשהי ביחס לאופן סילוק סכום הפיצוי שהושת עליה. בית הדין המחוזי הרשיע את המשיבה, תוך מתן משקל לעובדה כי מדובר באי-ציות לגזר דין של בית הדין המשמעתי של לשכת עורכי הדין, המופקד על קביעת הנורמות של האסור והמותר בכל הנוגע לאתיקה המקצועית של עורכי דין, ובשים לב לכך שהמשיבה לא עשתה דבר למציאת פתרון לתשלום סכום פסק הדין ואף לא הביאה כל ראייה להוכחת טענתה בדבר מצבה הכלכלי הקשה, שבו תלתה את מחדלה לשלם את הסכום שהושת עליה. נוכח הרשעתה, נגזר על המשיבה עונש של שישה חודשי השעייה מעיסוקה כעורכת דין, מתוכם השעייה של חודשיים בפועל החל מיום 1.9.2007, וארבעה חודשי השעייה על-תנאי למשך תקופה של שנתיים, שתחילתן ביום 1.11.2007, כשהתנאי הוא שבמשך תקופה זו לא תעבור המשיבה עבירה כלשהי של התנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין. כמו כן, ראה בית הדין המחוזי להפעיל את עונש ההשעיה על-תנאי למשך שישה חודשים שהוטל על המשיבה בעבר. הוא נימק החלטתו זו בציינו כי הגם שהמסכת העובדתית שעמדה ביסוד כל אחת מהרשעותיה הקודמות של המשיבה היא שונה, הרי שיש חוט מקשר ביניהן, המשתקף בהתנהגותה הבלתי נורמטיבית של המשיבה, והשלכת התנהגות זו על תדמיתו של מקצוע עריכת הדין. לדברי בית הדין, התנהגותה של המשיבה פוגעת בכבוד המקצוע, ומצביעה על כך כי היא לא הפנימה את דפוסי ההתנהגות המצופים ממנה כעורכת דין. לצד זאת, קבע בית הדין, כי המשיבה תרצה את עונש ההשעייה על תנאי שהופעל כאמור בחפיפה לעונש שנגזר עליה בגין העבירות נשוא ההליך הנוכחי, וכי בסך הכל תרצה עונש של שישה חודשי השעייה בפועל. בנוסף לכך חויבה המשיבה לשלם למשיב את הוצאות המשפט בסך 1,000 ₪. 7. בית הדין הארצי דחה ערעור שהגיש הוועד על קולת העונש, וקבע כי בית הדין המחוזי שקל את כלל נסיבות הענין, ובכלל זה גם את נסיבותיה האישיות של המשיבה, ופסק במסגרת הדין ולכן אין מקום להתערב בשיקול דעתו. על פסק דינו זה של בית הדין הארצי הוגש הערעור השלישי שלפנינו. טענות הוועד בשלושת הערעורים 8. לטענת הוועד, העבירות בהן הורשעה המשיבה הן עבירות חמורות, וכאשר הן מצטרפות זו אל זו, וכן להרשעותיה הקודמות, הן מובילות למסקנה כי מן הראוי להחמיר עימה, ולגזור עליה עונש השעייה בפועל מעיסוק בעריכת דין לתקופה משמעותית החורגת במובהק מזו שנגזרה עליה בפועל. לדבריו, בתי הדין בגישתם המקילה חטאו לתכלית הענישה המשמעתית; הם סטו מן ההלכה הקובעת כי ככל שנצברות הרשעות משמעותיות, כך יש להחמיר בעונשו של המורשע; כן הם נמנעו מלהפעיל נכונה את הדוקטרינה לפיה ישנן נסיבות שבהן "הכמות הופכת לאיכות" גם לצורך ענישה. כאשר באופן חוזר ונישנה מוטלים על נאשם בדין משמעתי עונשי השעייה על תנאי שאינם מופעלים, והנאשם מתמיד בהפרת נורמות המשמעת ואינו נרתע מכך, מוחמצת תכלית הענישה המשמעתית. לטענת הוועד, בתי הדין לא איזנו כראוי בקו הענישה בו נקטו בין ההיבט האינדיבידואלי בענישה לבין ההיבט של האינטרס הציבורי, ונתנו משקל מוגזם לנסיבות האישיות הקשורות במשיבה בשיקוליהם לקולת העונשים. נטען, כי המאסה הקריטית של הרשעותיה של המשיבה מחייבת ענישה מחמירה להגשמת האינטרס הציבורי, כדי להשיג את מגמת ההרתעה. הוועד מדגיש בטיעונו כי המשיבה הוכיחה בהתנהגותה כי היא אינה מכבדת את כללי האתיקה, ואינה מפנימה את מסריו של בית הדין למשמעת בהליכים שהתקיימו בעניינה. כתוצאה מכך, האינטרס הציבורי, והצורך לשמור על טוהר מעמד ציבור עורכי הדין, רמתו, שמו הטוב והאמון שהציבור רוחש לו מחייבים את השעייתה בפועל של המשיבה לתקופה משמעותית המסתכמת במספר שנים. טענות המשיבה 9. בדיון שבפנינו, טען ב"כ המשיבה כי בית הדין הארצי בחן לגופם את שיקולי הענישה של בית הדין המחוזי ולא ראה להתערב בהם, וזאת פעם אחר פעם בכל שלושת ההליכים. בנסיבות אלה, לטענתו, אין מקום כי בית משפט זה בערכאה שלישית יתערב, בשים לב לכך כי בכל מקרה, מדובר בשיקול דעת ענישתי שאינו חורג חריגה קיצונית מרמת הענישה המקובלת, ואינו מצדיק התערבות ערכאה שלישית. עוד הדגיש ב"כ המשיבה כי ביחס לערעור השלישי, לא מיצה המתלונן 2 את ההליכים, ואף לא פנה להוצאה לפועל לשם גביית החוב הפסוק המגיע לו. בנסיבות אלה, אין מקום, לדבריו, להחמיר עוד בעונשה של מרשתו. כמו כן ציין ב"כ המשיבה את הנזק הרב, ויתכן אף הבלתי-הפיך, שייגרם למשיבה אם תושעה לתקופה ממושכת יותר. כן טען, כי גם לענישה על-תנאי כוח הרתעתי משמעותי, בפרט כאשר נקבע, במסגרת פסק הדין נשוא הערעור השלישי, כי התנאי יופעל בגין כל הרשעה בעבירה של התנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין. הכרעה 10. לענישה המשמעתית של עורכי הדין מספר תכליות: ראשית, הענישה נועדה לבחון את כשירותו והתאמתו של עורך הדין, שהתנהגותו לקתה בפגם משמעתי, להמשיך ולעסוק במקצוע, וזאת במטרה להגן על לקוחותיו הפוטנציאליים, הנזקקים לשירותיו ומצפים כי יפעל ברמה מקצועית ומוסרית ללא דופי; לצד תכלית זו עומדת תכלית ההגנה על כבודו ומעמדו של מקצוע עריכת הדין ככלל, במטרה להגן על ציבור העוסקים במקצוע, כדי להבטיח את מעמדם ולמנוע פגיעה באמון שהציבור הרחב רוחש להם, שבלעדיו קשה לכונן יחסי עורך דין-לקוח תקינים, המתבססים על אמון אישי ומקצועי. עיקרו של הדין המשמעתי נועד להגן על דמותה של המערכת המקצועית של עורכי הדין ועל האמינות שהיא אמורה להקרין כלפי הציבור הרחב וכלפי קהל הלקוחות הנזקק לה במיוחד (על"ע 3467/00 הוועד המחוזי של לשכת עורכי-הדין בתל אביב-יפו נ' צלטנר, פ"ד נו(2) 596, 900-901 (2002) (להלן: ענין צלטנר); על"ע 4/83 מאירוב נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב, פ"ד לט(1) 75, 83 (1985); על"ע 3866/95 ברזל נ' הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב-יפו, פסקה 6 (לא פורסם, 5.3.1998)) היבט נוסף ונילווה המאפיין את הדין המשמעתי החל על עורכי הדין מקורו בתפיסה כי עורך הדין מייצג בתפקידו את מערכת שלטון החוק, וככזה, התנהגותו שדבק בה פגם מוסרי, פוגעת גם באמון הציבור בשלטון החוק (ענין צלטנר, בעמ' 901). כמי שנמנה על מערכת שלטון החוק, נדרש עורך הדין לנהוג במיומנות, במקצועיות, ביושר ובהגינות עם כל הבאים עימו במגע מקצועי. זוהי החובה החלה עליו על פי הדין, הניזונה מאמות המידה המוסריות והאתיות החלות עליו מתוקף תפקידו (על"ע 7434/03 הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב-יפו נ' גשרי, פ"ד נט(3) 611, 623 (2004)). מעמד זה מחייב את עורך הדין להתנהגות ללא רבב בכשירותו כאדם פרטי, שכן גם התנהגות פסולה מחוץ למסגרת תפקידו עלולה להכתים את מעמדו המקצועי, ויחד עמו, את המערכת המקצועית כולה. לאור כל אלה, כבר נפסק, כי יש לגזור עונשים מחמירים ומרתיעים על עורך דין שסטה מן השורה כדי להשיג את תכליות הענישה. עם זאת, אף שהשגת המטרה הציבורית היא התכלית המרכזית בדין המשמעתי, אין הענישה המשמעתית מתעלמת כליל מהנסיבות האישיות של הנאשם, ולהיבטים האינדיבידואליים ניתן משקל יחסי בשיקולי הענישה (על"ע 1/88 הוועד המחוזי של לשכת עורכי דין בישראל נ' פלוני, פ"ד מב(4) 477, 479 (1989); ענין צלטנר, בעמ' 900). 11. בענין שלפנינו, המשיבה ביצעה שורה של עבירות, בעלות מאפיינים שונים ומגוונים. העבירה נשוא הערעור הראשון מתאפיינת ברשלנות מקצועית שעניינה זניחת טיפול בתביעה שהגישה, אשר הביאה למחיקת התביעה מחוסר מעש. מדובר בהתנהגות רשלנית בתחום המקצוע אשר נסבה על אי טיפול נאות בעניינו של לקוח. העבירות נשוא הערעור השני נסבו על מתן שיקים ללא כיסוי ואי תשלום סכומם. עבירות אלה אינן נוגעות במישרין למקצועה של המשיבה כעורכת דין, אך הן בודאי מטילות כתם של פסול מוסרי על מעמדה המקצועי, בשים לב לאופיין ולחומרתן. ההרשעה בהליך הערעור השלישי נוגעת לאי תשלום הפיצוי שהוטל על המשיבה לשלם למתלונן מכח פסק הדין שניתן בהליך המשמעת השני שאותו הייתה חייבת לקיים ככתבו וכלשונו, לא רק בתורת נאשמת, אלא גם כעורכת דין, האמורה להכיר בחובת כיבוד צווי בית משפט. 12. יש עוד לציין, כי ברקע שלושת ההליכים האמורים, עומדת שורה של הרשעות קודמות העומדות לחובתה של המשיבה, שלא ניתן להתעלם מהן בשיקולי הענישה. מדובר בארבע הרשעות קודמות שעניינן שיתוף ושותפות עם מי שאינו עורך דין (בד"מ 141/01); אי מתן תגובה למכתבי קובל ולתלונה (ב"מ 146/02); מקרה נוסף של אי מתן תגובה לפניית קובל (בד"מ 44/04) ואי התייצבות לדיונים בבית משפט בשני תיקים, עיכוב מסמכים שלא כדין, ואי מתן תגובה לפניית קובל (בד"מ 71/04). במרבית הליכים אלה הוטלו על המשיבה עונשי השעייה על תנאי וקנסות. 13. שאלה היא, האם בסופו של יום, העונשים שנגזרו על המשיבה בגין ההליכים נשוא הערעורים, ובמיוחד העונש בהליך נשוא הערעור השלישי, העומד על 6 חודשי השעייה בפועל, תוך הפעלת עונש ההשעיה על תנאי מהרשעה קודמת, ובתוספת השעייה על תנאי של 4 חודשים למשך שנתיים, מחייבים, בנסיבות הענין, את התערבותנו לצורך החמרה בעונש. 14. העבירות שהמשיבה הורשעה בהן – הן אלה העומדות בבסיס הערעורים שבפנינו, והן העבירות הקודמות בהן הורשעה, מתאפיינות בכך שהן מבטאות סטייה מן השורה, המשקפת, יותר מכל, את אי הבנתה של המשיבה את דרישות המשמעת הנובעות ממעמדה כעורכת דין, והנגזרות מהשתייכותה למערכת מקצועית הפועלת על פי כללים מסוימים שהיא נדרשת בכיבודם. הרישום המשמעתי הקודם הקיים לחובת המשיבה מבטא גם הוא קו אופייני של אי הפנמה של מסרי הענישה על תנאי שהוטלו עליה מעת לעת, והיא חוזרת פעם אחר פעם לסורה גם לאחר ענישתה. אכן, ככל הנראה מצבה הכלכלי אינו טוב, והיא מתמודדת עם קשיים בניהול משרדה, אולם אין בהיבטים אלה כדי לגרוע מהפגיעה שמעשיה והתנהגותה גורמים לא רק ללקוחותיה היא אלא גם לתדמית הכללית של ציבור עורכי הדין שהיא נימנית עליו. יש מידה רבה של צדק בגישתו של ב"כ המערער מטעם הוועד המחוזי באומרו כי בעניינה של המשיבה, ה"כמות" הופכת ל"איכות", בשים לב לריבויין של העבירות בהן הורשעה, השונות אלה מאלה בטיבן ובאופיין. גם אם כל אחת מהעבירות אינה בעלת חומרה מיוחדת כשלעצמה, הרי הצטברותן זו לזו, והעובדה כי עונשי ההשעייה על תנאי והקנסות שהוטלו על המשיבה לא הועילו להרתיעה – צריכים להוביל להחמרת יתר ביחס לעונשים שנגזרו בבית הדין הארצי בשלושת העניינים שלפנינו. 15. אכן, במסגרת שיקולי הענישה המשמעתית, ניתן היה להחמיר בעונשיה של המשיבה, ולהטיל עליה עונשי השעייה בפועל ארוכה משישה חודשים. אפשר, כי אילו היה בית משפט זה עומד בנעליו של בית הדין למשמעת של לשכת עורכי הדין, הוא היה גוזר עונשים חמורים יותר, מכפי שנגזרו בפועל, כדי להעביר מסר עונשי ברור כלפי המשיבה שיניע אותה להפנים את הפסול והפגיעה שבמעשיה ובהתנהגותה. עם זאת, יש לזכור כי בית משפט זה פועל כערכאה שלישית, ודן בערעור שני על קביעות בתי דין למשמעת של לשכת עורכי הדין, המופקדים מכח מומחיותם על השפיטה המשמעתית, ועל יישום נורמות האתיקה של עורכי הדין. אף שהפנייה בערעור לבית משפט זה נתונה לבעלי הדין כזכות, אין מדובר בהליך ערעורי רגיל, המופעל על פי אמות מידה ערעוריות מקובלות הנקוטות ביחס להחלטות שנתקבלו בערכאות השפיטה האזרחית. מעמדם של בתי הדין למשמעת מכח מומחיותם וסמכותם המקצועית מציב את תפקידה העיקרי של ערכאת הערעור במערכת השפיטה הרגילה כערכאת ביקורת שיפוטית הנוקטת מידת ריסון רבה בהתערבותה בשיקול הדעת הרחב הנתון לערכאת המשמעת המקצועית, ומגבילה התערבות זו למקרים בהם קביעות בית הדין למשמעת סוטות סטייה קיצונית מתכליות הענישה המשמעתית, ומרף הענישה הראוי לצורך הגשמת תכליות אלה (על"ע 3/72 הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין, תל אביב-יפו נ' פלוני, פ"ד כו(2) 150, 151-152 (1972); על"ע 4498/95 הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין נ' עו"ד רוכברג, פסקה 7 (לא פורסם, 26.10.1999)). 16. במקרה זה, על אף שהעונשים שנגזרו על המשיבה הם אכן, על הצד המתון והמקל, העונש שנגזר עליה בהליך נשוא הערעור השלישי כרוך ב-6 חודשי השעייה בפועל, תוך הפעלה לראשונה של עונש השעייה על תנאי. גזר דין זה מטיל על המשיבה זו הפעם הראשונה עונש ממשי של הפסקת העיסוק במקצוע למשך 6 חודשים. עונש זה, הגם שהוא אינו חמור בשים לב לריבוי העבירות וההרשעות הקודמות העומדות לחובתה, אפשר שיהא בו כדי להמחיש בפני המשיבה לראשונה את מסר הפסול בעבירות בהן הורשעה, כדי שיילמד לקח לעתיד. אציע, בנסיבות הענין, שלא להתערב במרכיב זה של הענישה בפועל, מתוך הנחה כי אם יתברר בהמשך הזמן כי גם מסר עונשי ממשי זה לא סייע להרתיע את המשיבה, כי אז תינקט עמדה מחמירה יותר בענישתה בפועל בעתיד. 17. בצד דברים אלה, נראה לי, כי בד בבד עם אי התערבות בעונש ההשעייה בפועל, יש להחמיר באופן ממשי בעונש ההשעייה על תנאי שהוטל על המשיבה כדי שהחרב המתהפכת של הפעלת התנאי תרתיע אותה ביתר שאת מביצוע עבירות נוספות. לענין זה, אציע, אפוא, לקבל את ערעור הוועד בענין הערעור השלישי, ולקבוע כי במקום עונש השעייה על תנאי למשך 4 חודשים שהוטל על המשיבה, יוטל עליה עונש השעייה על תנאי למשך 15 חודשים, כאשר התנאי הוא כי לא תעבור במשך שלוש שנים מיום סיום ריצוי עונש ההשעייה בפועל, כל עבירה שהיא שעניינה התנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין. כן אציע להותיר על כנם את יתר מרכיבי גזר הדין בערעור השלישי, ולדחות את הערעור לגביהם, כמו גם את הערעורים הראשון והשני. 18. אציע, אפוא, לקבל את ערעור הוועד באופן חלקי לצורך החמרת עונש ההשעייה על תנאי בעל"ע 1342/08 כמפורט לעיל, ולדחות ערעור זה ביחס ליתר מרכיבי גזר הדין, וכן לדחות את הערעורים בעל"ע 6251/06 ועל"ע 8967/07. ש ו פ ט ת השופט י' דנציגר: אני מסכים. ש ו פ ט השופט א' רובינשטיין: למקרא התיקים ונוכח עברה של המשיבה, התלבטתי אם אין מקום להחמרה רבה יותר – על ידי הארכת השעיה בפועל – מזו שהציעה חברתי השופטת פרוקצ'יה, בשל הרצידיביזם שהפגינה המשיבה. עברותיה החוזרות הן "כמות ההופכת לאיכות", ושמא נאמר "כמות ההופכת לאי איכות". בעבירות משמעת כאלה ניזוקים המתלוננים, וגם יוצא שם רע למקצוע עריכת הדין, שגם בלאו הכי זקוקים המוניטין שלו לשיפור, ולא אחת למרבה הצער דבק שם "קיבוצי" בעייתי גם בחבריו שלא עוולו כלל. ואולם, החלטתי בסופו של יום להצטרף לעמדת חברתי מנימוקיה. על המשיבה לתת אל ליבה את דרכיה ולעשות לתיקונן ללא דיחוי, בחינת "ראי הוזהרת", שכן ברי כי כישלון נוסף שלה עלול, במידה רבה של ודאות, לגרור הפעלת התנאי המחמיר. יש לקוות איפוא –ולוואי ולא תהא זו תקוות שווא – כי המשיבה לא תמשיך במדרון אלא תשתמש מכאן ואילך במעצורים ובסייגים שמציבים החוק והכללים. ש ו פ ט לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה. ניתן היום, ‏כ"ו בתמוז התש"ע (‏08.07.10). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06062510_R03.doc יט מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il