פלוני נ. מדינת ישראל - משרד הבריאות

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 6239/23 לפני: כבוד השופטת י' וילנר כבוד השופט ע' גרוסקופף כבוד השופטת ר' רונן העותר: פלוני נ ג ד המשיב: מדינת ישראל - משרד הבריאות עתירה למתן צו על תנאי בשם העותר: עו"ד משה אלון בשם המשיב: עו"ד יאנה סימקין פסק-דין השופט ע' גרוסקופף: העתירה שלפנינו מכוונת נגד החלטתה של הוועדה הרפואית לעררים הפועלת מכוח חוק שירות המדינה (גימלאות) [נוסח משולב], התש"ל-1970 (להלן: חוק הגמלאות בשירות המדינה) מיום 12.7.2023, במסגרתה נקבעו לעותר 63% נכות לצורכי גמלאות. העותר שירת בשירות בתי הסוהר מינואר 1995 ועד לפרישתו לקצבה מטעמי בריאות לקויה בנובמבר 2020. בימים 9.12.2020, 24.12.2020, ו-24.2.2021 התכנסה הוועדה הרפואית המחוזית מטעם משרד הבריאות בהתאם לחוק הגמלאות בשירות המדינה, וקבעה כי שיעור נכותו הצמיתה של העותר לצורכי גמלאות עומד על 56%. על קביעה זו הגיש העותר ערר, כך שביום 30.3.2022 קבעה הוועדה הרפואית לעררים (להלן: הוועדה) כי שיעור נכותו של העותר לצורכי גמלאות עומד על 58%. על החלטה זו הגיש העותר ערעור לבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב-יפו, אך זה נדחה על הסף מחמת היעדר סמכות עניינית – זאת לאחר שהמשיב, משרד הבריאות (להלן: המשיב), הבהיר כי הסמכות לדון בהליכים מסוג זה נתונה לבית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק (פסק הדין מיום 24.10.2022 בעל"ח (אזורי ת"א) 20352-05-22 (כב' השופטת מירב קליימן, נציגת הציבור (עובדים) גב' קריסטינה פוליצר מימון ונציג הציבור (מעסיקים) מר אליעזר חגי עינת)). בהתאם לכך, העותר הגיש עתירה לבית משפט זה (להלן: העתירה הקודמת). במסגרת העתירה הקודמת, הגיעו הצדדים להסכמה כדלהלן: עניינו של העותר יוחזר לוועדה, אשר תדון בו מחדש באותו הרכב, וזאת על מנת שתתייחס למסמכים רפואיים מסוימים אשר על הגשתם הסכימו הצדדים ולנכויות ובעיות רפואיות נוספות מהן סובל העותר, ושהתפתחו במהלך שירותו כעובד בשירות בתי הסוהר בלבד. עוד הוסכם בין הצדדים כי הועדה תנמק את החלטתה (להלן: הסכמות הצדדים). ביום 8.2.2023 ניתן פסק דין בעתירה הקודמת, שנתן תוקף להסכמות הצדדים כאמור (בג"ץ 7384/22 פלוני נ' מדינת ישראל (8.2.2023) (השופטים דפנה ברק-ארז, ענת ברון ו-ח'אלד כבוב). להלן: פסק הדין בעתירה הקודמת). בהתאם לפסק הדין בעתירה הקודמת, ביום 12.7.2023 התכנסה הוועדה לדון בעניינו של העותר בשנית. הוועדה עיינה בתיקו הרפואי של העותר על מסמכיו – לרבות המסמכים הרפואיים אשר על הגשתם הסכימו הצדדים כאמור לעיל – שמעה את טענותיו של העותר ובא-כוחו, וכן ערכה לעותר בדיקה קלינית. בעקבות זאת, החליטה הוועדה כי יש לקבל את הערר כך ששיעורי הנכות שנקבעו לעותר לצורך גמלאות יוגבהו, ויעמדו על 63% (חלף 58%). החלטה זו נמסרה לעותר במכתב הנושא את התאריך 24.7.2023 (להלן: החלטת הוועדה השנייה). מכאן העתירה שלפנינו. העותר סבור כי גם החלטת הוועדה השנייה שגויה, משהיא אינה משקפת את אחוזי הנכות ההולמים את מצבו הרפואי לאשורו. בעתירה דנן מדגיש העותר את היעדר ההיגיון שבהחלטת הוועדה השנייה. כך, בהינתן שהמוסד לביטוח לאומי קבע לעותר שיעור של 88% אחוזי נכות לצמיתות; קצין התגמולים מטעם משרד הביטחון קבע לעותר שיעור של 53% נכות לצמיתות; ורשות המיסים קבעה לעותר שיעור נכות בשיעור של 91.12% לצמיתות. לטענת העותר, שיעור נכותו "המשוקללת" עומד על 93% (וזאת בהתבסס על שיעורי הנכות שנקבעו לו על ידי המוסד לביטוח לאומי וקצין התגמולים), ולמצער לא ייתכן כי שיעור הנכות שקבעה הוועדה בהחלטתה – 63% – יהיה נמוך משיעורי הנכות שקבעו הגורמים האחרים, שכן "לא ייתכן שמוסדות המדינה השונים ידברו בשני קולות" (פסקה 9 לעתירה). לתמיכה בעמדתו צירף העותר ממצאי בדיקה רפואית שעבר ביום 9.8.2023, אשר יש בה לשיטתו כדי ללמד על מצבו הרפואי הקשה (להלן: הבדיקה החדשה). עוד טוען העותר כי החלטת הוועדה לא נומקה כראוי, וכי היא פעלה בשרירות, מאחר שלא התבססה על כלל העובדות הרלוונטיות בעניינו, כמפורט לעיל. בתגובתו המקדמית טען המשיב כי דין העתירה להידחות על הסף ולגופה. תחילה נטען כי בענייננו, בחינת אופן התנהלותה של הוועדה צריכה להיעשות לאור ההנחיות שהותוו לה בפסק הדין בעתירה הקודמת, ואילו בעתירתו, העותר אינו מעלה ולוּ טענה אחת הנוגעת לכך. בתוך כך, ציין המשיב, בזהירות הנדרשת, כי על פני הדברים, הוועדה מילאה אחר הוראותיו של פסק הדין בעתירה הקודמת במלואן. עוד טוען המשיב כי מדובר בעתירה כללית ונעדרת תשתית מספקת, משום שטענותיו של העותר נטענו בעלמא, באופן כוללני ובלתי-מבוסס, וממילא הוא לא הצביע על כל פגם שבדין שנפל בהחלטת הוועדה השנייה. בנוסף המשיב ציין כי ישנו טעם לפגם בכך שהעותר צירף את הבדיקה החדשה לעתירה, וכן בהתייחסותו לשיעור הנכות שקבעה לו רשות המיסים, שכן הללו ניתנו לאחר מועד מתן החלטת הוועדה השנייה, ומשכך מדובר בניסיון לבצע "מקצה שיפורים", שלא כדין. בבחינת למעלה מן הצורך ולגופו של עניין, נטען כי אין כל הוראה שבדין המאפשרת לבצע את "שקלול הנכויות" לו טוען העותר, שכן כל גורם מדינתי הנדרש לקבוע שיעור נכות פועל מכוח דין שונה, וכי קבלת טענתו של העותר תוביל לתוצאה אבסורדית לפיה העותר יזכה לקצבה פעמיים בגין אותן בעיות רפואיות. לפיכך, נטען כי אין יסוד לטענות העותר אף לגופן. לאור עמדת המשיב, התבקש העותר להודיע אם הוא עומד על עתירתו. ביום 17.10.2023 הלה הבהיר כי הוא עודנו עומד על העתירה, תוך שהוא טוען כי אין כל רלוונטיות לשאלה אם הוועדה מילאה אחר הוראותיו של פסק הדין בעתירה הקודמת, שכן עסקינן בעתירה חדשה הנוגעת לגוף קביעותיה של הוועדה, ולא לעמידתה בהוראות הפרוצדוראליות שניתנו לה. כן שב העותר על יתר טענותיו בעתירה, ובכלל זה הדרישה לבחון את "נכותו המשוקללת" והעובדה שלשיטתו החלטת הוועדה השנייה אינה מנומקת כדבעי, כך שאין זה ברור כיצד בוצע חישוב אחוז הנכות על ידה. לאחר שעיינו בעתירה ובנספחיה, כמו גם בתגובה המקדמית מטעם המשיב ובתגובת העותר לה, הגענו לכלל מסקנה כי דינה של העתירה להידחות על הסף. העתירה, אשר נפרשת על פני 4 עמודים בלבד, מנוסחת באופן כוללני ולקוני אשר אינו מאפשר את בירור טענות העותר לגופן (בג"ץ 5100/22 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 2 (11.8.2022); בג"ץ 6400/22 פלונית נ' משרד הבריאות, פסקה 2 (20.11.2022)). בתוך כך, אין זה ברור אילו מתחומי הנכות השונים בעניינו של העותר נזנחו לשיטתו, או איזו טעות נפלה בחישוב אחוזי הנכות השונים שנקבעו בעניינו (וככל שנפלה כזו – מה מקורה); ואף מהן העילות המשפטיות המצדיקות את התערבותנו. כל טענתו של העותר מתמקדת בכך ששיעור הנכות שנקבע לו אינו תואם את שיעורי הנכות שנקבעו לו על ידי המוסד לביטוח לאומי וקצין התגמולים. הא ותו לא. לאור זאת, ובהינתן אמות המידה המחמירות ביחס להתערבותו של בית משפט זה בהחלטות הוועדה, בהיותה ועדה מקצועית-רפואית המכריעה בנושאים רפואיים שבתחום סמכותה (השוו: בג"ץ 4333/05 פרץ נ' נציבות מס הכנסה, פסקה 6 (25.9.2005); בג"ץ 7349/07 פלוני נ' המוסד לביטוח לאומי, פסקה 6 (23.1.2008)), הרי שאין לנו אלא לדחות את העתירה. למעלה מן הצורך, יש לדחות גם את טענתו המרכזית של העותר לגופה. אכן, המצב בו גורמים מקצועיים שונים קובעים שיעורי נכות שונים לאותה פגיעה מעורר אי נוחות. ואולם "לא קיימת על-פי החוקים הסוציאליים השונים נורמה אחת קבועה ומחייבת לטיפול בנפגעים, אשר כוחה יפה לענות על כל פגיעה או נזק שהזכאי לתגמולים סובל מהם. אין אחידות" (ע"א 2934/93 סורוקה נ' הבאבו, פ"ד נ(1) 675, 692 (1996). להרחבה ראו גם: רע"א 7678/98 קצין התגמולים נ' דוקטורי, פ"ד ס(1) 489, 527-522 (2005) (להלן: עניין קצין התגמולים)). כחלק מחוסר האחידות האמור בטיפול בנפגעים, קיימים מנגנונים נפרדים לקביעת שיעורי נכות לעניין חוקים סוציאליים שונים, ומטבע הדברים לא ניתן לשלול את האפשרות שגורמים מקצועיים שונים יגיעו למסקנות שונות ביחס לאותה נכות. כנגזר מכך, שיעור הזכאות לפי חוק הגמלאות בשירות המדינה נקבע בהתאם למנגנון הקבוע בחוק זה, כפי שהדבר נעשה בעניינו של העותר. העובדה שבמקרה נתון מנגנון זה אינו מוביל לקביעה זהה לזו שהתקבלה לפי חוקים סוציאליים אחרים אינה מלמדת על פגם בהליך, ואין בה כשלעצמה כדי ללמד על הצורך בהתערבות בית משפט זה. לבסוף, באשר לטענתו של העותר לעניין היעדר הנמקה ראויה בהחלטת הוועדה השנייה, הרי שעיון בה מעלה כי ניתנה בתום פרוטוקול הדיון בעניינו ובהמשך ישיר לו, כאשר הפרוטוקול וההחלטה מהווים מקשה אחת (וכך הם אף נמסרו לעותר). משהפרוטוקול מציין במפורש את הסכמות הצדדים; מפרט את מצבו הרפואי של העותר, שנבחן מחדש בהיבטים רפואיים שונים ולאור המסמכים שהוגשו; ומציג את אופן חישוב אחוזי הנכות שבוצע – לא סברנו כי יש בטענה האמורה ממש. סוף דבר: העתירה נדחית. מאחר שהמדובר בעתירה חסרת בסיס, העותר יישא בהוצאות המשיב בסכום של 2,500 ש"ח. ניתן היום, ‏י"ח בחשון התשפ"ד (‏2.11.2023). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ 23062390_Y04.docx אב מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il