אברהים ג'ולאני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 6237/12 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 6237/12 לפני: כבוד השופט ח' מלצר כבוד השופט נ' הנדל כבוד השופטת ד' ברק-ארז המערערים: 1. אברהים ג'ולאני 2. באסמה ג'ולאני נ ג ד המשיבות: 1. מדינת ישראל 2. מרי אן פואיג (המתלוננת) ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי ירושלים (בהרכב כב' השופטים: י' צבן (סג"נ), מ' מזרחי, ו-ר' כרמל) מתאריך 29.02.2012 ב-תפ"ח 13646-11-10 בשם המערערים: עו"ד אריאל עטרי בשם המשיבות: עו"ד זיו אריאלי פסק-דין השופט ח' מלצר: 1. בפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי ירושלים (בהרכב כב' השופטים: י' צבן (סג"נ), מ' מזרחי, ו-ר' כרמל) ב-תפ"ח 13646-11-10, בגדרו הורשעו המערערים בעבירות של החזקה בתנאי עבדות של המתלוננת נגדם (עבירה לפי סעיף 375א לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין, או החוק)) ושל עיכוב דרכון (עבירה לפי סעיף 376א לחוק העונשין). בעקבות ההרשעה גזר בית המשפט המחוזי הנכבד את עונשם של המערערים והשית עליהם: 4 חודשי מאסר לריצוי בדרך של עבודות שירות, שישה חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים והתנאי הוא שלא יעברו עבירה מהעבירות בהן הורשעו במשך שלוש שנים, קנס בסך 2,000 ש"ח על כל אחד מהמערערים ופיצוי למתלוננת בסך 15,000 ש"ח מכל אחד מהמערערים. במסגרת הערעור משיגים המערערים על עצם הרשעתם ולחילופין על גובהו של רכיב הפיצוי למתלוננת. להלן אביא את הנתונים הנדרשים להכרעה במכלול וכן את השתלשלות ההתפתחויות במסגרת הערעור. רקע עובדתי 2. על פי הנטען בכתב האישום – המתלוננת, באמצעות חברת כוח האדם "מנפאואר", הגיעה מהפיליפינים לירדן כדי לעבוד בעבודות משק בית בתמורה לשכר בסך של 200 דולרים אמריקאיים לחודש. עם הגעתה לירדן הוחתמה המתלוננת על חוזה בערבית, בגדרו הובהר כי שכרה החודשי יעמוד על 150 דולרים אמריקאיים, ולא 200$, כפי שהובטח לה קודם לכן. המתלוננת הועסקה בביתה של בתם של המערערים בירדן במשך כארבעה חודשים ועל פי כתב האישום – שכרה לא שולם. 3. בכתב האישום נטען עוד כי בראשית חודש נובמבר 2007 הגיעה המערערת לירדן כדי לקחת את המתלוננת כדי שתעבוד בבית המערערים – בשכונת שועפאט בירושלים, זאת מבלי לקבל את הסכמתה של המתלוננת למעבר. עם הגעתה של המתלוננת לבית המערערים בשכונת שועפאט עבדה המתלוננת עבור המערערים ובני משפחתם במשך כ-22 חודשים, מבלי שנחתם חוזה העסקה בין המערערים לבין המתלוננת. במהלך תקופה זו, הוחזק דרכונה של המתלוננת ומכשיר הטלפון הנייד שלה – על ידי המערערים. המתלוננת שוכנה בחדר שירותים ומקלחון, בו הוקצתה לה מיטה מתקפלת ומדף לחפציה האישיים. המתלוננת הועסקה בעבודות משק הבית משעות הבוקר ועד שעה עשר בלילה, ולעיתים משהגיעו אורחים – אף מעבר לכך, והיא הורשתה לקחת רק שתי הפסקות קצרות כדי לאכול. למתלוננת לא ניתנו ימי חופש שבועיים או שנתיים בכל התקופה בה שהתה בביתם של המערערים (כ-22 חודשים כאמור). יציאותיה של המתלוננת מביתם של המערערים היו מוגבלות ביותר ונעשו תחת פיקוחם. המערערים נהגו לנעול את דלת ביתם ביציאתם ממנו ובשהותם בו, בעוד שלמתלוננת לא ניתנה גישה למפתח. המערערים אסרו על המתלוננת לשוחח עם אחרים, גם כאשר הם איפשרו לה להתלוות אליהם לטיולים ברחבי הארץ כדי לשמש כשמרטפית לנכדיהם. כאשר הנאשמים שהו בחו"ל – המתלוננת הושארה נעולה בביתם, כשבתם של המערערים לוקחת את המתלוננת בבוקר לעבודה בביתה-היא, ומחזירה אותה עם ערב, תוך שהיא נועלת אחריה את הדלת. המערערים אסרו על המתלוננת ליצור קשר טלפוני עם משפחתה בחו"ל באופן עצמאי ואיפשרו לה לנהל שיחות טלפון עם משפחתה רק בנוכחותם או בנוכחות בני משפחתם. מעבר לכך – המערערים החליפו את כרטיס ה-SIM בטלפון הסלולרי של המתלוננת בכרטיס מטעמם, המאפשר קבלת שיחות והוצאת הודעות טקסט בלבד. חרף בקשותיה – המערערים סירבו לאפשר למתלוננת להתפלל בכנסיה ואיימו עליה כי תיתפס על ידי המשטרה אם תצא מביתם. עבודתה של המתלוננת אצל המערערים הסתיימה כשהצליחה, בתאריך 06.09.2009, לחמוק מביתם באין רואה, בעזרתן של עובדות פיליפיניות שסייעו לה. בגין המעשים המתוארים לעיל – יוחסו למערערים העבירות המנויות בפיסקה 1 שלעיל, בהן הם הורשעו בסופו של ההליך. 4. בתשובה לאישום – המערערים כפרו במיוחס להם וטענו למסכת עובדתית שונה בתכלית. המערערים טענו כי התייחסו למתלוננת בצורה נאותה. עוד נטען כי המתלוננת הגיעה מרצונה החופשי לעבוד בביתם משום שלא מצאה שפה משותפת עם אמו ז"ל של המערער – אותה היא היתה אמורה לסעוד. לטענתם, המתלוננת הסכימה לקבל שכר של 150 דולרים אמריקאיים, וכי המדובר בסכומים נכבדים במושגי מדינת מוצאה (הפיליפינים). המערערים טענו עוד, כי הם נתנו למתלוננת סכומים גבוהים יותר מהסכום עליו הוסכם, וכי היא החליטה האם לקבל את הכסף מידיהם לעצמה, או לשלוח אותו למשפחתה בחו"ל באמצעות העברה בנקאית. המערערים טענו בנוסף כי המתלוננת חיה אצלם כבת-בית, והיא שוכנה בחדר, בו היו לה: שירותים, מקלחת, מיטה ומקום לחפציה האישיים וניתנה לה בו פרטיות מלאה. לגרסתם – המתלוננת היתה חופשייה לצאת את ביתם, כשחפצה בכך ואף יצאה לעתים בגפה, או בלווית המערערים למקומות הומי אדם, בהם פגשה בעובדים פיליפינים אחרים. המערערים, אף הציגו נתונים בדבר קירבת ביתם לעורקי תחבורה מרכזיים, שלטענתם היו מאפשרים למתלוננת לוּ רצתה בכך – לעזוב את ביתם. המערערים טענו גם כי המתלוננת הועסקה בעבודות בית קלות יחסית, שדרשו ממנה זמן מועט, כשביתר הזמן נותר לה פנאי לצפות בטלוויזיה ולשוחח בטלפון עם בני משפחתה בחו"ל. עוד נטען כי למתלוננת היו מספר מכשירים סלולאריים והמערערים רכשו עבורה כרטיסי חיוג, באמצעותם שמרה על קשר עם בני משפחתה. לבסוף המערערים טענו כי למתלוננת היתה גישה לדרכון שלה וכי הם לא החזיקו בו בניגוד לרצונה. פסק הדין בבית המשפט המחוזי 5. לאחר שמיעת הראיות בתיק – בית המשפט המחוזי הנכבד, הרשיע, כאמור, את המערערים בעבירות שיוחסו להם בכתב האישום. בית המשפט בפסק דין ארוך מפורט ומנומק (עובדתית ומשפטית) – העדיף ככלל את גרסתה של המתלוננת, שהיתה סדורה ועקבית ברובה. בית המשפט המחוזי הנכבד ציין כי המתלוננת לא ניסתה להשחיר את פניהם של המערערים שלא לצורך וציינה אף נתונים שעלולים היו "להחליש" לכאורה את עמדתה. לעומת זאת, דחה בית המשפט קמא הנכבד את גרסתם של המערערים כלא אמינה, מגמתית ומניפולטיבית. ביחס להחזקה בדרכונה של המתלוננת קבע בית המשפט קמא הנכבד כי הוא הוחזק בידי המערערים, למרות בקשותיה של המתלוננת לקבלו לידיה. בית המשפט המחוזי הנכבד אף דחה את טענתם של המערערים כי בתאריך 06.09.2009 המתלוננת הגיעה לביתם, למרות שכבר לא התגוררה בו, גנבה תכשיטי זהב מהמערערים ואיבדה את דרכונה בעת שנסה מביתם, וקבע כי גרסה זו איננה אמינה. בית המשפט קמא הנכבד קבע עוד כי לפחות בזמנים מסויימים – המתלוננת היתה כלואה בביתם של המערערים כשדלת היציאה נעולה ולמתלוננת לא היתה גישה למפתח. בית המשפט קבע כי המתלוננת עבדה מדי יום משעות הבוקר ועד שעות הערב המאוחרות וכי לא הוענקו לה ימי חופש שבועיים או אקראיים, חרף בקשותיה. בית המשפט המחוזי הנכבד קיבל, בחלקה, את עמדתם של המערערים ביחס לקשר הטלפוני שהיה למתלוננת עם בני משפחתה וחברים, וקבע כי המערערים לא מנעו מהמתלוננת לקיים קשר זה ולמעשה אף איפשרו אותו באמצעות כרטיסי חיוג שהמערער קנה עבורה. עם זאת, בית המשפט הנכבד קבע שלמרות שהמערערים לא מנעו מהמתלוננת ליצור קשרים טלפוניים, הם פיקחו באופן הדוק על יצירתם של קשרים ממשיים, פנים אל פנים של המתלוננת עם אחרים, בכך שהתלוו אליה, או השגיחו עליה באופן צמוד כמעט בכל המפגשים שלה עם אנשים אחרים. במעשים אלו נטעו המערערים במתלוננת תחושה כי מוטב לה שלא תיצור קשר עם זרים. בית המשפט קמא הנכבד קיבל גם את גרסתה של המתלוננת כי המערערים מנעו ממנה לצאת את ביתם בגפה באמצעות תירוצים שונים ואזהרות כי היא עלולה להיעצר על ידי המשטרה, בהיותה שוהה שלא כדין בארץ, או על ידי כך שליוו אותה למקומות שונים. בהקשר זה נאמר בפסק הדין כי המערערים הבהירו למתלוננת שיציאתה מהבית מוגבלת בזמן ולמרחקים קצרים ביותר, כאשר ביציאות למקומות מרוחקים יותר – לוותה המתלוננת בצורה צמודה על ידי המערערים, או מי מטעמם. 6. בית המשפט קמא הנכבד העדיף את גרסתה של המתלוננת גם ביחס לשכר ששולם לה – בקובעו כי השכר החודשי של המתלוננת היה 150 דולרים אמריקאיים וכי עבור 22 חודשי עבודתה של המתלוננת אצל המערערים היא היתה צריכה לקבל סך של 3,300 דולרים אמריקאיים, מתוכם קיבלה רק 2,550 דולרים אמריקאיים בלבד (שהועברו למשפחתה בחו"ל). יתרת הסכום לא שולמה למתלוננת, אך יתכן וזו היתה משולמת לה בעת סיום העסקתה אצל המערערים, אם המתלוננת היתה עוזבת את ביתם של המערערים בנסיבות שונות מאלו שבהן הגיע הקשר ביניהם לידי גמר. בית המשפט קמא הנכבד דחה את גרסתם של המערערים לפיה המתלוננת חדלה לעבוד עבור המערערים עם פטירתה של אמו ז"ל של המערער במהלך מאי 2008, בקובעו כי בעדויותיהם של המערערים בנקודה זו נמצאו סתירות והן לא היו אמינות, מה גם שהם הציגו גרסאות שונות בחקירתם במשטרה, ובעדותם בבית המשפט המחוזי הנכבד. בתוך כך נקבע עוד כי המתלוננת הועסקה בעבודות משק בית אצל המערערים ולא בסיעוד אמו ז"ל של המערער. עוד קבע בית המשפט כי המתלוננת גרה בבית המערערים מאז כניסתה לישראל בנובמבר 2007 ועד ליום בריחתה מבית המשפחה בספטמבר 2009. בית המשפט קמא הנכבד קבע כי המערערים לא הרעיפו על המתלוננת חום ואהבה, כפי שטענו, אף שהתייחסו אליה יחסית באופן קורקטי, דהיינו שלא עלבו בה, לא צעקו עליה, איפשרו לה פרטיות בחדרה הקטן (שכאמור היה חדר שירותים ומקלחון, אליו הוכנסה מיטה) וסיפקו לה שירות רפואי, כשנזקקה לכך. כן נקבע שלמערער אחריות לעבירות – בבחינת מבצע בצוותא. 7. לאחר שמיעת טיעונים לעונש – גזר בית המשפט קמא הנכבד בתאריך 10.06.2012 את עונשם של המערערים, כמפורט בפיסקה 1 שלעיל. 8. על פסק דינו זה של בית המשפט קמא הנכבד (בשני מרכיביו: הכרעת הדין וגזר הדין) – הוגש הערעור שבפנינו. טענות הצדדים 9. בהודעת הערעור, בעיקרי הטיעון שהגיש ובדיון שהתקיים בפנינו – השיג בא-כח המערערים כנגד פסק דינו של בית המשפט קמא הנכבד הן במישור העובדתי והן במישור המשפטי. במישור העובדתי בא-כח המערערים ביקש לחלוק ולכפור בקביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי, ככל שאלה אימצו את גרסתה של המתלוננת, שהיתה, לטענתו, מלאת סתירות ומופרכת מעיקרה, ועל כן לא ניתן היה, לשיטתו, לקבוע ממצאים על בסיסה. במישור המשפטי בא-כח המערערים טען כי העובדות שנקבעו בהכרעת הדין –אינן מהוות בסיס מספיק להרשעתם של המערערים בעבירות בהן הורשעו. עוד טען בא-כח המערערים לפגיעה בעיקרון החוקיות בכך שלעמדתו מעת פתיחת משפטם של המערערים – לא ברור היה מהם יסודות העבירה של החזקה בתנאי עבדות בה הם הואשמו. בא-כח המערערים אף גרס, תוך הסתמכות על משפט משווה, כי מעשיהם של המערערים אינם עולים כדי החזקתה של המתלוננת בתנאי עבדות. בא-כח המערערים טען גם לאכיפה בררנית בהאשמת המערערים, זאת לטענתו בשל מוצאם ולאומיותם. בא-כח המערערים גרס עוד כי זכותם של המערערים להליך הוגן נפגעה משום שהדיון במשפט הפלילי התנהל מהר יותר מהדיון בעתירה מנהלית שהגישו לצורך קבלת מידע בדבר דרך אכיפתה של העבירה בה הם הואשמו (והורשעו) – ביחס לאחרים, כך שנבצר מהם, לגישתו, לבסס את טענתם בדבר אכיפה בררנית. בא-כח המערערים טען בנוסף כי אף אם היה מקום להרשעתה של המערערת – לא היתה הצדקה להרשעתו של המערער כמבצע בצוותא. בא-כח המערערים אף הלין על גובה הפיצוי שנפסק לטובת המתלוננת, בטענה כי מדובר בסכום מופרז. 10. בא-כח המשיבה ביקש מאידך גיסא לסמוך ידיו על פסק דינו המקיף של בית המשפט קמא הנכבד, בהדגישו כי ככל שעסקינן במישור העובדתי אין הצדקה כי ערכאת הערעור תתערב בקביעות העובדתיות של הערכאה ששמעה את העדויות המרובות בתיק זה. במישור המשפטי טען בא-כח המשיבה כי עצם אכיפתה של עבירה בפעם הראשונה (כאן החזקה בתנאי עבדות), גם מקום בו לשון העבירה היא רחבה – איננה מביאה מעיקרה לפגיעה בעיקרון החוקיות. בא-כח המשיבה טען עוד כי נוכח קביעותיו העובדתיות של בית המשפט קמא הנכבד ולאור: לשון החוק, הפסיקה, האמנות הבינלאומיות והמשפט המשווה – הרשעתם של המערערים בעבירה הנ"ל היתה מוצדקת ומבוססת. בא-כוח המשיבה אף טען כי הרשעת המערערים בעיכוב דרכונה של המתלוננת – מעוגן בעובדות ובדין. בא-כוח המשיבה טען בנוסף כי יש לדחות על הסף את הטענות כנגד רכיב הפיצוי בגזר הדין, שכן המתלוננת לא צורפה מלכתחילה כמשיבה לערעור (הערה: בהמשך ההליך המתלוננת צורפה כמשיבה בערעור), ואף לגופם של דברים – ההשגה בעניין הפיצויים דינה להידחות משום שמדובר בסכום סביר וצודק, בנסיבות המקרה דנן. 11. זה המקום לציין כי טיעוני באי-כוח הצדדים היו ממצים ומלומדים והם עשו כל הניתן והנדרש לביסוס טענות מרשיהם, ועתה מוטל עלינו ללבן את הדברים. לכך אפנה מיד בסמוך. דיון והכרעה 12. לאחר עיון בחומר הרב שהוגש לנו, שמיעת טענות באי-כח הצדדים וקריאת ההשלמות וניתוח הנתונים שנמסרו בהשלמות הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור, על שני חלקיו – להידחות, וכך אציע לחברי וחברתי שנעשה. הנימוקים למסקנתי זו יובאו בהמשך הדברים. עם זאת עד שאגיע לשם אפתח בהערה כי אינני רואה צורך להיזקק עוד לטיעוניו של בא-כח המערערים באשר לפגיעה שנגרמה, לכאורה, בזכותם של המערערים להליך הוגן נוכח העובדה כי העתירה המנהלית והערעור עליה, שהוגש מטעמם, לשם קבלת מידע מכוח חוק חופש המידע, התשנ"ח-1998 לצורך ביסוס טענתם בדבר אכיפה בררנית – הבשילו רק לאחר שנסתיים ההליך הפלילי בעניינם (הערה: בפסק דין שפורסם לאחרונה: עע"מ 2668/15 מדינת ישראל נ' פרופ' הלל וייס (18.11.2015) ניתנו הנחיות כיצד יש למנוע בעתיד מצב מעין זה וכפל הליכים). טעם הדבר נעוץ בכך שאנו המתנו עם מתן פסק דיננו עד לאחר שהוגשו לבית משפט זה הנתונים שהתקבלו על ידי המערערים כתוצאה מעתירתם המנהלית והערעור עליה (עע"מ 1786/12 אברהים ג'ולאני נ' מדינת ישראל (20.11.2013)) והומצאו לנו השלמות מטעם הצדדים בעקבות הנתונים הנ"ל. לפיכך הפגם הנטען, ככל שהיה כזה, נרפא. הנה כי כן אין לנו צורך לדון עוד בליקוי זה כשלעצמו – מעבר להשלכותיו ביחס לטענה שהועלתה באשר לאכיפה בררנית, הכל כאמור בפיסקאות 18-13 שלהלן. אכיפה בררנית 13. בהודעה משלימה מטעם המערערים, נטען כי במספר מקרים, הדומים עובדתית, לגישת המערערים, למקרה שלפנינו – בחרה המשיבה שלא להעמיד לדין את המעסיקים, באופן העולה כדי אכיפה בררנית על בסיס מוצא או לאום. 14. בתגובה מטעם המשיבה להודעה המשלימה הנ"ל נטען בהקשר זה, כי היו הצדקות ענייניות להחלטות המשיבה שלא להעמיד לדין את הנחקרים בכל אחד מהמקרים שצויינו בהודעה המשלימה מטעם המערערים. בהקשר זה מחובתי להדגיש כי תגובת המשיבה הנ"ל, שהוגשה באישור בית המשפט לאחר הארכת מועד שניתנה לה, דיברה בלשון כללית בלבד והתייחסה באופן נקודתי רק לחלק מהמקרים שהועלו על ידי בא-כח המערערים בהודעתו המשלימה. זאת ועוד – הנני סבור כי ראוי היה שתגובת המשיבה תהיה מפורטת יותר ולא תסתפק בתשובות כוללניות, שחלקן כבר נזכר בעיקרי הטיעון מטעם המשיבה. 15. חרף האמור בפיסקה 14 סייפא שלעיל – אין בידי לקבל את טענתם של המערערים כי הוראת החוק, שהיא אחת ממושאי הערעור (סעיף 375א לחוק העונשין) נאכפה ביחס אליהם בצורה בררנית. הלכה היא כי כדי שתתקבל טענה של אכיפה בררנית – אין די בהוכחת דמיון בין מקרים בהם התקבלו החלטות שונות, אלא יש להראות כתנאי מוקדם לקבלת הטענה כי הבחנה זו בין המקרים הדומים נעשתה בחוסר סבירות, או משיקולים לא עניניים. עמד על כך בית משפט זה בציינו באחת הפרשות כדלקמן: "בבחינת מושכלות יסוד היא שלא כל הבחנה בין העמדתם לדין של שני פרטים, יהא עניינם דומה ככל שיהיה, מהווה אכיפה בררנית. אמנם, החלטתה של הפרקליטות, כרשות מינהלית, להעמיד אדם לדין אינה יכולה להיעשות בשרירות הלב, ועליה לעמוד במבחנים המקובלים לגבי כל החלטה מינהלית, כגון מבחנים של מטרה כשרה, שיקולים ענייניים, סבירות ועוד (ראו בג"ץ 6396/96 זקין נ' ראש-עיריית באר-שבע, פ"ד נג(3) 289, 305 (1999) (להלן: עניין זקין); בג"ץ 935/89 גנור נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מד(2) 485, 506-507 (1990)). עם זאת, יש לזכור כי מדובר בהחלטה מורכבת, בעלת שני פנים – הערכת היכולת להוכיח את האישומים כנגד החשוד, והעניין הציבורי שבהעמדתו לדין (ראו סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982). במסגרות אלו על הפרקליטות לשקול שיקולים רבים, תוך הענקת המשקל המתאים לכל שיקול, כך ששקילה עניינית של שני חשודים שענייניהם דומים (אך לא זהים), לא תניב דווקא החלטה זהה. תוצאה זו אינה מהווה בהכרח אכיפה בררנית." (ראו: ע"פ 3215/07 פלוני נ' מדינת ישראל (04.08.08)). עולה מהאמור כי על המערערים היה להראות לא רק כי מתקיים דמיון בינם לבין מקרים אחרים, אלא כי החלטת המשיבה להעמידם לדין, בניגוד לאותם מקרים דומים, אכן היתה נגועה בפגם. הנטל להוכיח את שני הרכיבים הללו ולסתור את חזקת התקינות, ממנה נהנית המשיבה – רובץ, כידוע, ככלל, על כתפיהם של המערערים. אני סבור כי המערערים לא עמדו פה באף אחד מהתנאים הנ"ל מהטעמים שיובהרו להלן. 16. לאחר שבחנתי בקפידה את ההודעה המשלימה מטעם המערערים, סבורני כי לא עלה בידי המערערים לשכנע כי המקרים בהם לא היתה העמדה לדין – דומים מספיק למקרה דנן. כל אחד מהמקרים שהוצגו על ידי בא-כח המערערים בהודעה המשלימה – שונה, בהיבטים מהותיים, מהמקרה שבפנינו, כך שלא ניתן לומר כי מדובר במקרים דומים, קל וחומר זהים (עיינו והשוו: ע"פ 6328/12 מדינת ישראל נ' פולדי פרץ (10.09.2013) (להלן – ענין פרץ)). יתר על כן דומה כי כדי שטענת האכיפה הבררנית תתקבל – על הנאשם להראות כי לאורך זמן ובאופן שיטתי (או קרוב לכך), רשויות התביעה קיבלו במקרים דומים החלטות שונות מהצעדים שננקטו במקרה שלו (עיינו: דברי חברי, הנשיא א' גרוניס בענין פרץ ודברי חברי, השופט ס' ג'ובראן שם). במכלול שבפנינו – המערערים לא עמדו כאמור בנטל זה. 17. באשר לדרישה כי יש להראות שההבחנה בין מקרים דומים נעשתה על יסוד מניע פסול – בידי המערערים לא עלה לבסס גם טענה זו. בית משפט זה קבע ב- בג"ץ 6396/96 זקין נ' ראש-עיריית באר-שבע, פ"ד נג(3) 289, 305 (1999) כי אכיפה בררנית היא: "[...] אכיפה הפוגעת בשוויון במובן זה שהיא מבדילה לצורך אכיפה בין בני אדם דומים או בין מצבים דומים לשם השגת מטרה פסולה, או על יסוד שיקול זר, או מתוך שרירות גרידא." במקרה דנן מלבד טענה בעלמא כי מוצאם ולאומיותם של המערערים הם שהביאו להעמדתם לדין – לא הובאה כל ראיה כי מניע פסול זה הוא אכן מה שהוביל להחלטת המשיבה להעמיד דווקא את המערערים לדין. טענתם של המערערים למניע פסול אף נחלשת נוכח העובדה כי נציג המשיבה הבהיר כי המערערים היו אמנם הראשונים שהועמדו לדין בגין עבירה זו, אך אינם היחידים וכי אף אחרים, בעלי מוצא, דת, ולאומיות שונה, הועמדו בינתיים גם הם לדין בגין עבירה זו. (עיינו, למשל: תפ"ח י-ם 6749-08-11 מדינת ישראל נ' ז.א. ו-א.מ. (10.09.2013)). 18. מהמקובץ לעיל עולה כי המערערים לא הוכיחו את טענתם כי החוק נאכף כאן כלפיהם בצורה בררנית מטעמים פסולים, ולכן אציע לחבריי כי נדחה טענה זו. עיקרון החוקיות 19. המערערים טענו כי עצם העמדתם לדין מהווה פגיעה בעיקרון החוקיות באופן המצדיק את זיכויים. לטענת המערערים – אחת מהעבירות בה הורשעו (החזקה בתנאי עבדות) מוגדרת בחוק העונשין בצורה רחבה ועמומה. בנוסף לכך בא-כח המערערים טען כי עיקרון החוקיות נפגע כאן גם מן הטעם שבעת העמדתם של המערערים לדין לא ברור היה מהם יסודות העבירה הנ"ל, בה הם הואשמו. 20. אין בידי לקבל את הטענה הנ"ל, על שני נדבכיה. באשר לעמימותה של לשון החוק – נכון הוא כי ניסוח העבירה איננו מפרט את כל הצירופים האפשריים המקימים את העבירה של החזקה בתנאי עבדות. עם זאת, העובדה כי לשון החוק מתארת רק בקווים כלליים את הנסיבות המקימות את העבירה – לא מביאה, מניה וביה, לפסלותה של ההוראה, או לפסלותם של כתבי אישום המוגשים מכוחה. מקום בו קשת המקרים איתם מבקשת לשון החוק להתמודד היא רחבה – לעתים אין מקום להגדרות צרות ונוקשות, שעלולות להביא להכללת יתר, מחד גיסא, או להכללת חסר, מאידך גיסא. אציין כי השימוש בלשון כללית, אפילו במשפט הפלילי, איננה זרה למשפט הישראלי – כדוגמת עבירות האוסרות על התנהגות שאינה הולמת בצבא (ראו: סעיף 130 לחוק השיפוט הצבאי, התשט"ו-1955), המרדה (ראו: סעיף 136 לחוק העונשין; דנ"פ 1789/98‏ מדינת ישראל נ' כהנא, פ''ד נד(5) 145 (2000)), התעללות בקטין או בחסר ישע (ראו: סעיף 368ג לחוק העונשין; ע"פ 4596/98 פלונית נ' מדינת ישראל פ"ד נד(1) (2000)), או הפרת אמונים (ראו סעיף 284 לחוק העונשין; דנ"פ 1397/03 מדינת ישראל נ' שבס, פ"ד נט(4) 385 (2004) (להלן: פרשת שבס); על ניסוחו של סעיף הפרת האמונים בחוק העונשין – נמתחה, כידוע, ביקורת בספרות המשפטית). במקרים כגון אלו – על פי הפסיקה הנוהגת: "התרופה למצב דברים זה אינה בביטולה של העבירה, אלא בפירושה הראוי" (ראו: פרשת שבס, בפיסקה 30). כך, למשל, הביע בית משפט זה את עמדתו ביחס להגדרה הכללית שניתנה ל"ארגון פשיעה" לפי חוק מאבק בארגוני פשיעה, התשס"ג-2003 בדרך זו: "כשלעצמי, אינני סבור כי היעדרה של הגדרה דווקנית ונוקשה של המונח "ארגון פשיעה", או של יסודות אחרים בחוק מאבק בארגוני פשיעה הוא מכשול. אדרבא, היסוד הפתוח מכשיר את הקרקע להפעלתו של שיקול דעת באכיפה – מצד גורמי החקירה, התביעה והשפיטה כאחד, והוא לדעתי כלי חיוני ביישומו של החוק [...]. שיקול הדעת, בפרט זה השיפוטי, הוא אמצעי חשוב במניעתה של תחולת-יתר של החוק, כמו גם במאמץ להבטיח מפני תחולתו החסרה. קיומו הוא יסוד מוסד במשפטנו, אף כשמדובר בדיני עונשין (ע"פ 6696/96 כהנא נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(1) 535, 590 (הנשיא א' ברק) (1998); ע"פ 2597/04 רויטמן נ' מדינת ישראל, בפסקה השביעית לפסק-דינה של השופטת א' פרוקצ'יה (טרם פורסם, 20.11.06)). בתחום משפטי זה הוא מבקש להבטיח, לצד העמידה על מטרותיו הפרטיקולאריות של כל דבר חקיקה, גם את תכליתו הכללית – הקפדה בזכויותיהם של הכפופים לדין הפלילי" (ראו: ע"פ 6785/09 זוארץ ואח' נ' מדינת ישראל, פיסקה 62 לפסק דינו של השופט א' א' לוי ז"ל (02.02.2011)). 21. לגופם של דברים אינני סבור כי ההגדרה בסיפא של סעיף 375א לחוק העונשין (מכוחה הורשעו המערערים בעבירה זו ואודותיה ארחיב בהמשך), המטילה אחריות בגין החזקה בתנאי עבדות על מי ששולל חירותו של אדם לשם העסקתו או מתן שירותים – לוקה בעמימות יתר מאיינת (יחד עם זאת יתכן כי רצוי היה להביא במסגרת העבירה רשימה מפורטת יותר (לא סגורה) של נסיבות המקימות את העבירה, כגון זו שהוצגה בפיסקה 48 לעיקרי הטיעון מטעם המדינה). ארחיב מעט בנושא זה להלן. 22. שלילת חירות מקפלת בחובה, בהקשר שלנו, מושג ברור ומובן דיו לשם הצבת גבולות בסיסיים באשר למותר ולאסור (סעיף 375א לחוק העונשין כלול במסגרת סימן ז' לפרק י' לחוק העונשין, שכותרתו: פגיעה בחירות). המושג נגזר, בין היתר, מהוראות סעיף 5 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, הקובע כדלקמן: "אין נוטלים ואין מגבילים את חירותו של אדם במאסר, במעצר, בהסגרה, או בכל דרך אחרת" (ההדגשה שלי – ח"מ). (לפרשנות הסעיף – עיינו: אהרון ברק, כבוד האדם, כרך א', עמ' 345-338 (תשע"ד-2014); הבטחת החירות האישית חלה מקדמת דנא גם במישור הפרטי, וצו ההביאס קורפוס, שניתן להפנות גם כלפי פרטים – מוכיח זאת). החזקה בתנאי עבדות אף פוגעת בכבוד האדם, במשמעות סעיף 2 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו (השוו לדין האירופי, הנסקר בפיסקאות 34 ו-35 שלהלן). הנה כי כן אין צורך בהשכלה משפטית רחבה, או במחקר בלשני מקיף כדי להבין את משמעות המונח: "שלילת חירות" לצורך החלת הסעיף העונשי שנקבע כאן. על כן אציע לחבריי כי נדחה גם את טענתם של המערערים כי הגדרת העבירה בה הורשעו (החזקה בתנאי עבדות) פגומה מחמת עמימות, שהיא מעל ומעבר למותר (פרשנות סעיף 375א לחוק העונשין לגופו ידון בהמשך). 23. לסיום תת פרק זה אעיר כי קבלת טענתם של המערערים שבעת אכיפתה של עבירה לראשונה, טבועה עמימות אינהרנטית כזו באשר ליסודותיה, כדי הצדקת זיכוי – עלולה להוביל למבוי סתום, כך שלעולם לא תתאפשר אכיפתה של עבירה חדשה כלשהי. ואכן אם כל אימת שמאן-דהוא יואשם לראשונה בעבירה שהתווספה לספר החוקים, או שנאכפה לראשונה – צריך יהיה לזכותו, איש לעולם לא יורשע בעבירה שכזו והיא תישאר אות מתה בספר החוקים. תוצאה זו אין בידי להלום, שכן היא מובילה למעגל שוטה. לפיכך משהתווספה העבירה של "החזקה בתנאי עבדות" לספר החוקים שלנו – על רשויות אכיפת החוק מוטל היה לאכוף אותה ומערכת המשפט נדרשה להחיל אותה, ולפיכך כמו בכל סעיף חוק אחר – תמיד יש מקרה ראשון בו החוק אמור להתפרש ולהיות מוחל. לפיכך עצם ראשוניות אכיפת העבירה – איננו מעיד בהכרח על פגיעה בעיקרון החוקיות (השוו דברי השופט ס' ג'ובראן בעניין פרץ). התחשבות בראשוניות באה לידי ביטוי במידת הענישה, ואכן כך נעשה כאן. התערבות בממצאים עובדתיים 24. הנדבך המרכזי בטענות המערערים, מעבר להשגות שנדונו לעיל – מתרכז בשגיאות שנפלו, לשיטתם, בקביעותיו העובדתיות של בית המשפט קמא הנכבד. למעשה, גם חלק ניכר מהטענות המשפטיות של המערערים מבוססות אף הן על הנחות עובדתיות, שנדחו על ידי בית המשפט קמא הנכבד, ולכן ישנה חשיבות רבה לקביעות עובדתיות אלו ולניתוחן. בהקשר האמור יש לזכור כי ערכאת הערעור איננה נוטה להתערב בקביעות עובדתיות – בוודאי כשמדובר בממצאי מהימנות שקבעה הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים ונדירים ורק אם הגרסה העובדתית שהתקבלה על ידי הערכאה הדיונית איננה מתקבלת על הדעת כלל (ראו, למשל: ע"פ 1258/03 פלוני נ' מדינת ישראל (01.03.2004). הטעמים להלכה זו ברורים: ראשית, לערכאה הדיונית יתרון משמעותי בהבנה של דקויות התיק, בהשוואה לערכאת הערעור. שנית, ההתרשמות הישירה והבלתי אמצעית שיש לערכאה הדיונית מהעדים – איננה נחלת ערכאת הערעור. שלישית – לערכאות המבררות ניסיון עדיף בהערכת מהימנותם של עדים. נוכח טעמים כבדי משקל אלו נקבעו בפסיקתו של בית משפט זה מבחנים מחמירים, שרק בהתקיימם תתערב ערכאת ערעור בממצאים עובדתיים של הערכאה הדיונית. ב-ע"פ 7220/05 נימר נ' מדינת ישראל (31.05.2007) עמדה על כך חברתי, השופטת א' פרוקצ'יה, בציינה כדלקמן: "מושכלות ראשונים הם כי בית משפט של ערעור לא יתערב דרך כלל בקביעות עובדתיות של ערכאה דיונית מקום שקביעותיה נעשו על יסוד התרשמות ישירה מן הראיות, על דרך בחינת "התנהגותם של העדים, נסיבות הענין ואותות האמת המתגלים במשך המשפט" (סעיף 53 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971). בית משפט שלערעור עשוי לסטות מקביעות אלה מקום ששוכנע כי הסקת המסקנות מעובדות שהוכחו סוטה באופן ברור מן ההיגיון והשכל הישר, או מקום שאין לערכאה הדיונית יתרון ממשי על פני ערכאת הערעור בבחינת הראיות. להוציא החריגים האמורים, נדרש טעם מיוחד להתערבות ערכאת הערעור בעובדות שנקבעו. צריך שהטעות של הערכאה הדיונית תהיה מהותית ובולטת עד כדי כך שתבטל את העדיפות המוקנית לערכאה זאת כתוצאה מהתרשמות ישירה מן העדים" (שם, בפיסקה 29, בהשמטת ההפניות – ח"מ). 25. מהאמור לעיל עולה כי ערכאת ערעור תתערב בקביעות עובדתיות של הערכאה הדיונית רק במקרים בהם קביעותיה העובדתיות של הערכאה הדיונית אינן מתיישבות עם השכל הישר, או כאשר אין לערכאה הדיונית יתרון מובנה על פני ערכאת הערעור. דוגמה אפשרית לכך היא כאשר הראיות שהובאו בפני הערכאה הדיונית הן, למשל, מסמכים העומדים אף הם לרשות ערכאת הערעור, ואשר בקריאתם ובהבנתם אין עדיפות בסיסית לערכאה המבררת (עיינו: ע"פ 7287/13 סידאוי נ' מדינת ישראל (23.09.2014)). 26. במקרה דנן לא מתקיים אף אחד מהמבחנים המנויים לעיל. בפסק דינו המפורט סקר בית המשפט קמא הנכבד את כלל הראיות בתיק, תוך שהוא בוחן בקפידה את הגיונן הפנימי וביסוסן. בית המשפט קמא הנכבד לא קיבל את גירסת המתלוננת כמקשה אחת ובחן אותה על כל נדבכיה, ובחלק מהסוגיות אף קבע ממצאים עובדתיים שונים מעט מגרסתה. בית המשפט גם לא דחה את גרסתם של המערערים באופן כוללני, אלא נימק בצורה פרטנית מדוע הוא דוחה את דבריהם בנקודות שהיו שנויות במחלוקת. קביעותיו העובדתיות של בית המשפט קמא הנכבד סדורות והגיוניות ואין בהן מתום. 27. באשר למבחן השני הרלבנטי, הנוגע ליתרונה הטבעי של הערכאה הדיונית על פני ערכאת הערעור – רוב הראיות בתיק זה, מלבד פלטי מכשירי הטלפון ואיכוניהם, תמונת ביתם של המערערים ומפות איזור מגוריהם, התבססו על גרסאות שנמסרו מפי העדים, שהובאו על ידי שני הצדדים. בפני בית המשפט המחוזי הנכבד התקיימו מספר "ישיבות הוכחה" ורובן המכריע של הקביעות העובדתיות בתיק נעשו על יסוד ההתרשמות מעדויות אלו. על כן מדובר במקרה מובהק בו לערכאה המבררת יש יתרון מובנה על פני ערכאת הערעור. 28. נוכח כל האמור לעיל – אינני רואה הצדקה להתערבות מצידנו בממצאים העובדתיים של בית המשפט קמא הנכבד, וארשה לעצמי לעבור לבירור הצד המשפטי. המסגרת הנורמטיבית – החזקה בתנאי עבדות 29. בשים לב לכך שמדובר פה במקרה הראשון בו נבחנת הוראת החוק שבסעיף 375א לחוק העונשין בבית משפט זה (הזקקות מפורטת לסעיף באה גם ב-תפ"ח ת"א 23751-02-10 מדינת ישראל נ' גואל רצון (שם זוכה הנאשם מסעיף זה, ולכן הוא לא נדון במסגרת ע"פ 8271/14 גואל רצון נ' מדינת ישראל (18.07.2016); עיינו גם בבג"צ 2732/15 המרכז הישראלי לנפגעי כתות בע"מ נ' פרקליטות המדינה (03.06.2015), שם אוזכר הסעיף), ובהינתן שלאופן יישומו של החוק כאן ישנן השלכות מעבר למקרה שבפנינו (ראו: דו"ח המוקד לפליטים ולמהגרים עבדות בלב ים: עבדות בענף הדיג ישראל (2014)) – עלינו להידרש לגבולות האחריות הפלילית המוטלת באמצעות עבירה זו. בכך אדון להלן. 30. סעיף 375א לחוק העונשין, שכותרתו: "החזקה בתנאי עבדות", קובע כדלקמן: "375א. (א) המחזיק אדם בתנאי עבדות לצורכי עבודה או שירותים לרבות שירותי מין, דינו – מאסר שש עשרה שנים. (ב) נעברה עבירה לפי סעיף קטן (א) בקטין, דינו של עובר העבירה – מאסר עשרים שנים. (ג) בסימן זה, "עבדות" – מצב שבו מופעלות כלפי אדם סמכויות המופעלות ככלל כלפי קניינו של אדם; לענין זה, יראו שליטה ממשית בחייו של אדם או שלילת חירותו כהפעלת סמכויות כאמור". בהקשר זה עלינו ללבן מספר סוגיות: ראשית – נדרש לקבוע איזו מערכת נסיבות היא בבחינת "החזקה בתנאי עבדות", כמשמעותה בסעיף הנ"ל. שנית – יש לבחון האם על בסיס ממצאיו העובדתיים של בית המשפט קמא הנכבד, התנאים בהם הוחזקה המתלוננת על ידי המערערים – עולה כדי "החזקה בתנאי עבדות", כמשמעה בחוק העונשין. כאמור זוהי הפעם הראשונה בה בית משפט זה נדרש לפרשנות המונח: "תנאי עבדות" ולתחימת גבולותיו. לכן עלינו לתור אחר מקורות פרשניים, בעזרתם ניתן יהיה לפרש את יסודותיה של עבירה זו ולהחילם על מסכת עובדתית קונקרטית. בניסיון להבין את גדרי העבירה האמורה, שנחקקה בגדר חוק איסור סחר בבני אדם (תיקוני חקיקה), התשס"ז-2006 (ס"ח 2067 מתאריך 29.10.2006) – עלינו לפנות איפוא לאמצעי עזר שונים, וכך אעשה מיד בסמוך. 31. הנוסח הנוכחי של הסעיף הנ"ל איננו מופיע בהצעת החוק (הצעת חוק העונשין (תיקון מס'91) (איסור סחר בבני אדם) התשס"ו-2006 (הצעות חוק הממשלה 231 מתאריך 26.01.2006 עמ' 236), אך ניתן לשאוב מההסבר הכללי שניתן בהצעת החוק לתיקון מס' 91 האמור (להלן – התיקון, או תיקון מס' 91) את התכלית אותה ניסה המחוקק להשיג. בחלק הכללי של דברי ההסבר נאמר כך: "בשנים האחרונות רווחת בחברה הבין-לאומית תופעה חמורה בהיקפה של סחר בבני אדם, המגיעה לממדים של תעשיית "עבדות מודרנית". תופעה זו התפתחה על רקע של עוני, גידול בילודה בארצות מתפתחות מסוימות וכרסום בתבניות התנהגות מסורתיות בעקבות המודרניזציה, המהווים קרקע פוריה לגורמים עברייניים לשדל אנשים מאותן ארצות מתפתחות להגר לארצות רווחה, תוך הבטחה שמהלך זה ישפר את חייהם ואת חיי בני משפחותיהם. מטרות הסחר הן שונות וכוללות ניצול מיני, שיעבוד ונטילת אבר מאיברי הגוף. בין התנאים הטיפוסיים המאפיינים את תנאי העסקתם של אותם 'עבדים' נמנים עבודה במשך רוב שעות היממה, ניתוק ממוקדי תמיכה חיצוניים, עיכוב דרכונים, הפעלת תרמית, אלימות, כוח או אמצעי לחץ אחרים נגדם, כליאתם ומתן תשלום זעום בעד עבודתם [...] פגיעותם של קרבנות הסחר גדולה במיוחד בשל זרותם בארץ היעד. כשהם מגיעים בדרכים לא חוקיות, הסוחרים דואגים ליצור אצלם חשש מהבאת תלונותיהם לפני הרשויות ואף במקרים שבהם הגיעו כדין, אין הם מכירים את השפה או התרבות המקומית, דבר שמרתיע אותם ממימוש זכויותיהם. (בישראל התפתחה תופעת הסחר בבני אדם במהלך 15 השנים האחרונות ועיקרה יבוא נשים מארצות מקור (דוגמת ברית המועצות לשעבר) למטרת העסקתן בזנות בישראל. עם זאת לאחרונה החלה להתפתח בישראל גם תופעה של סחר בבני אדם למטרות אחרות, למשל לשם הבאתם למצב של עבדות, נטילת אבר מאברי גופם ונטילת תינוקות ממי שילדה אותם [...] החוק המוצע נועד בעיקרון לשרת כמה מטרות: ראשית, להעניק כלים לשיפור המאבק בסחר בבני אדם ולהגנה על קרבנותיו, גם כשמדובר בסחר למטרות שאינן עיסוק בזנות. שנית, להתאים את החקיקה הישראלית לאמנות בין-לאומיות שעליהן חתמה מדינת ישראל כדי שהמדינה תוכל לאשררן ובכך לקחת חלק חשוב במאבק הבין-לאומי." (שם בעמ' 236). עולה מהאמור כי באמצעות התיקון – המחוקק ביקש לקחת חלק במאבק בינלאומי רחב כנגד סחר בבני אדם וכנגד תופעת "העבדות המודרנית", במסגרתה אזרחי מדינות עניות ומתפתחות מגיעים לעבוד במדינות רווחה כדי להיטיב את מצבם הכלכלי ומצב משפחותיהם, אך מוצאים עצמם משועבדים לגורמים המנצלים את חולשתם וזרותם במדינת היעד. דברי ההסבר מבהירים גם כי תיקון מס' 91 לחוק העונשין, שהתקבל בעקבות הצעת החוק הנ"ל, נועד לא רק למלחמה בסחר בבני אדם למטרות זנות שהיתה קיימת בחוק הישראלי גם עובר לשנת 2006, אלא למלחמה כוללת "בתעשייה" של "עבדות מודרנית" במובנה הרחב. מדברי ההסבר עולה עוד כי מטרת התיקון היא גם מאבק בהבאה למצב של עבדות, סחר באיברים וכו', תוך יציאה להגנתו של הזר והחלש, שקשיים כלכליים הפכו אותו ליעד קל לניצול (לפירוט בדבר המאמצים החקיקתיים והאכיפתיים שנעשו בעולם ובישראל בשנים האחרונות בהקשרים אלה, כמו גם למאפיינים של תופעת העבדות המודרנית – ראו: The 2013 Trafficking in Persons Report, שהוכן על ידי מחלקת המדינה האמריקאית). פועל יוצא מאזכורן של אמנות בינלאומית בדברי ההסבר להצעת החוק הנ"ל, כמו גם הדמיון בהגדרה שננקטה באמנות ובחוק שלנו, הוא: הפיכתן של האמנות הבינלאומיות למקור השראה פרשני נוסף במסענו להבהיר מהי החזקה בתנאי עבדות, כמשמעה בחוק. מובן הוא כי אמנות בינלאומיות אינן מקור פרשני מחייב, אך נוכח העובדה כי התופעה של סחר בבני אדם היא מטבעה חוצת גבולות ומתאפיינת במרכיב בינלאומי דומיננטי, אבחן עתה את לשונן של האמנות הבינלאומיות הרלוונטיות ואת המצב המשפטי בנושא במשפט המשווה. אמנות האו"ם למניעת עבדות 32. המלחמה הבינלאומית בעבדות, עוגנה לראשונה באמנת העבדות של האו"ם (להלן – אמנת העבדות) משנת 1926 (Slavery Convention 1926 The), עליה חתמה מדינת ישראל בתאריך 12.09.1955, ובה הוגדרה עבדות באופן הבא: "Slavery is the status or condition of a person over whom any or all of the powers attaching to the right of ownership are exercised". עולה מהאמור כי ההגדרה של המונח עבדות מתמקדת במעמדו של האדם כלפיו מופעלות סמכויות קנייניות. יוער כי מדובר בהגדרה סבילה – העוסקת בקורבן המשועבד ולא במשעבד, שנזכר בהגדרה זו רק בצורה עקיפה. סעיף 6 לאמנת העבדות מחייב את המדינות, החתומות על האמנה, לפעול למען חיקוקם של חוקים מדינתיים מתאימים כדי להביא לאכיפתה של האמנה, וזאת בין היתר, באמצעות הטלת עונשים כבדים על הפרת האיסורים הקבועים בה. 33. בשנת 1956 התווספה לאמנת העבדות גם ה- Supplementary Convention on the Abolition of Slavery, the Slave Trade, and Institutions and Practices Similar to Slavery (להלן – האמנה המשלימה), בגדרה הורחבה מעט הגדרת העבדות של האמנה הקודמת, ונקבע בה כך: "Each of the States Parties to this Convention shall take all practicable and necessary legislative and other measures to bring about progressively and as soon as possible the complete abolition or abandonment of the following institutions and practices, where they still exist and whether or not they are covered by the definition of slavery contained in article 1 of the Slavery Convention signed at Geneva on 25 September 1926: (a) Debt bondage, that is to say, the status or condition arising from a pledge by a debtor of his personal services or of those of a person under his control as security for a debt, if the value of those services as reasonably assessed is not applied towards the liquidation of the debt or the length and nature of those services are not respectively limited and defined; (b) Serfdom, that is to say, the condition or status of a tenant who is by law, custom or agreement bound to live and labour on land belonging to another person and to render some determinate service to such other person, whether for reward or not, and is not free to change his status;" קבלתה של אמנה משלימה זו הרחיבה למעשה את מעגל המקרים והמצבים בהם ביקשה הקהילה הבינלאומית להילחם, כך שזו חלה גם על: שיעבוד בעבור חובות ועל שעבוד אגב צמיתות למקום (בדומה לשיטת האריסות הפיאודלית). הסייפא של סעיף קטן (b) הנ"ל קובעת כי תנאי להכרה בשיעבודו של אדם היא שלילת חירותו לשנות את מעמדו. בהקשר זה יש חשיבות רבה לעובדה ששאלת ההסכמה שנתן מלכתחילה קורבן העבירה (או מי מטעמו) למצבו – איננה מהווה עוד תנאי בהגדרת העבדות או השעבוד (לעניין הסכמתו של הקורבן ראו גם בדו"ח: Human Trafficking and Forced Labour Exploitation – Guidance for Legislation and Law Enforcement (2005)). הנה כי כן מרכז הכובד מושם עתה על חירותו של הקורבן לשנות את מצבו. פרופ' גיא מונדלק, בהרצאה שנשא בתאריך 06.11.2014 במסגרת מועדון משפט וספר באוניברסיטת תל-אביב (תדפיס ההרצאה, שכותרתה: "בעקבות בארטלבי יחסי העבד והאדון" – מצוי בידי הח"מ) הגדיר חירות זו (בעקבות סיפור שכתב הסופר הרמן מלוויל בארטלבי) – כזכות של הקורבן לקום ולומר לאדונו: "אני מעדיף שלא" (...להיות משועבד לך או מועסק על ידך בתנאים הקשים המוכתבים על ידך, ורצוני לעזוב...). בכך יש התקדמות רבה, בהשוואה לאלמנט ההסכמה ההתחלתית, שנהג בהקשרים אלה בעבר, ואם היה מוכח – די היה בו אז כדי לשלול את יסוד השעבוד. 34. ההגדרות הנ"ל ודומיהן נדונו ויושמו בפסק דינו של בית המשפט האירופי לזכויות אדם, המנחה בסוגיה זו – Siliadin v. France 73316/01, ECHR, 26.07. 2005 (להלן: פרשת Siliadin), פרשה זו עסקה בשאלה האם צרפת הפרה את חובותיה על פי אמנות בינלאומיות שונות שבאו להגן על קרבנות של עבדות, או של שעבוד, או של עבודות כפיה מאחר ולא הנהיגה עבירות פליליות האוסרות על פעילויות מעין אלה, תוך הענשת האחראים לעשייתן. בהקשר זה נדונו, בין השאר, הוראות סעיף 4 לאמנה האירופית להגנה על זכויות האדם (The European Convention on Human Rights), שנתקבלה במועצת אירופה בשנת 1950 (להלן – האמנה האירופית לזכויות אדם) וכן סעיף 4 ל-Council of Europe Convention on Action against Trafficking in Human Beings משנת 2005 (להלן – סיכומי הועידה האירופית לפעולה כנגד סחר בבני אדם). סעיף 4 ל האמנה האירופית לזכויות אדם קובע כדלקמן: 'Prohibition of slavery and forced labour “1. No one shall be held in slavery or servitude. 2. No one shall be required to perform forced or compulsory labour. 3. For the purpose of this Article the term ‘forced or compulsory labour’ shall not include: (a) any work required to be done in the ordinary course of detention imposed according to the provisions of Article 5 [right to liberty and security] of this Convention or during conditional release from such detention; (b) any service of a military character or, in case of conscientious objectors in countries where they are recognised, service exacted instead of compulsory military service; (c) any service exacted in case of an emergency or calamity threatening the life or well-being of the community; (d) any work or service which forms part of normal civic obligations.” סעיף זה ביחס לאיסור עבדות ועבודה כפויה תורגם ע"י פרופ' חוה שחור לנדאו בספרה האמנה האירופית לזכויות אדם מדריך בלווית השוואות למשפט בישראל, 61 (2015) (להלן – ספרה של פרופ' שחור לנדאו) כך: "(1) לא יוחזק אדם בעבדות או בשעבוד. (2) לא יאולץ אדם לבצע עבודת כפייה או עבודת חובה": (3) לעניין סעיף זה לא יהא המונח: "עבודת כפיה, או עבודות כפיה" כולל: (א) עבודה או שירות הנתבעים כרגיל מאדם הנמצא במעצר כתוצאה מצו חוקי של בית משפט, או מאדם בהיותו משוחרר על תנאי ממעצר כאמור: (ב) שירות בעל אופי צבאי, ובארצות שבהן מוכר סירוב מטעמי מצפון, שירות לאומי שנתבע כחוק מסרבנים מטעמי מצפון: (ג) שירות שנתבע במקרים של שעת חירום או אסון המאיימים על חיי הציבור (ד) עבודה או שירות שהם חלק מן החובות האזרחיות הרגילות." סעיף 4 לסיכומי הועידה האירופית לפעולה כנגד סחר בבני אדם מורה כדלקמן: "For the purposes of this Convention: (a) ’Trafficking in human beings’ shall mean the recruitment, transportation, transfer, harbouring or receipt of persons, by means of the threat or use of force or other forms of coercion, of abduction, of fraud, of deception, of the abuse of power or of a position of vulnerability or of the giving or receiving of payments or benefits to achieve the consent of a person having control over another person, for the purpose of exploitation. Exploitation shall include, at a minimum, the exploitation of the prostitution of others or other forms of sexual exploitation, forced labour or services, slavery or practices similar to slavery, servitude or the removal of organs; (b) The consent of a victim of ‘trafficking in human beings’ to the intended exploitation set forth in subparagraph (a) of this article shall be irrelevant where any of the means set forth in subparagraph (a) have been used;" (ההדגשות שלי - ח"מ) 35. בפרשתSiliadin הנ"ל היה מדובר בעתירה שהוגשה ע"י גב' Siliadin (בעזרת הועדה הצרפתית למאבק בעבדות מודרנית), בגדרה היא ביקשה כי בית המשפט האירופי לזכויות אדם יכריז שצרפת הפרה את חובותיה מכח אמנות בינלאומיות שונות (ביניהן אלה שנזכרו בפיסקה 34 שלעיל) – לעגן בדרך של עבירות פליליות, את האיסורים כנגד שעבוד בני אדם (אף אם מדובר במצבים שאינם עולים כדי עבדות במובנה הקלאסי) וכנגד העסקת בני אדם בעבדות כפיה. ברקע העתירה עמדה מסכת העובדות הבאה: העותרתSiliadin , שהיתה קטינה בת כ-16 שנה ואזרחית טוגו – הובאה לצרפת ע"י קרוב משפחתה (בהסכמת אביה). מי שקלט אותה בצרפת הבטיח להסדיר את מעמדה בצרפת וכן לשלוח אותה לבית ספר שם, תוך שהיא עובדת ביתרת זמנה בביתו ועוזרת לאשתו בעבודות שונות – כל זאת עד שיכוסו הוצאות טיסתה מטוגו לצרפת, אותן הוא מימן. בשלב כלשהו העותרת "הושאלה" ע"י מי שהביא אותה לצרפת לבני זוג אחרים שנזקקו לעזרתה בעבודות הבית שלהם וכן בטיפול בילדיהם הקטנים ובתינוק שנולד להם. היא עבדה בביתם כ-15 שעות ביום (משעה 07:30 בבוקר עד 22:30 בלילה), 7 ימים בשבוע – והכל ללא תמורה (מעבר לאש"ל שקיבלה בביתם) וללא חופשות (לעיתים רחוקות ניתן לה לצאת לתפילה בכנסיה בימי א'). היא לא נשלחה לבית ספר כלשהו, כפי שהובטח לה ומעמדה בצרפת לא הוסדר. דרכונה "נלקח" ממנה והוחזק ע"י מעבידיה. כאשר מאוחר בלילה הותר לה סוף סוף ללכת לישון – היא נתבקשה לעשות כן על מחצלת בחדרו של התינוק במשפחה בה שהתה ונאמר לה שכל אימת שהתינוק יתעורר יהיה עליה לטפל בו. לאחר מספר חודשים הצליחה העותרת לברוח מבית מעבידיה ולמצוא מקום עבודה אחר, שם תנאיה היו טובים, ואולם בהשפעת משפחתה היא חזרה לבית מעבידיה הקודמים, לאחר שאלה הבטיחו שישנו את יחסם אליה. דבר זה לא קרה ואז העותרת ברחה שוב והצליחה גם להוציא את דרכונה ממשמורתם. אז היא פנתה לוועדה הצרפתית למאבק בעבדות מודרנית ובסיוע של ארגון זה היא הגישה תלונה למשטרה, שבעקבותיה נפתחה חקירה ומעבידיה הועמדו לדין פלילי. בסופם של הליכים – מעבידיה זוכו מחלק מהאישומים הפליליים (אלה שהם במוקד ענייננו, שכן נטען שאין בדין הצרפתי איסור על העסקה פוגענית בתנאי שעבוד). יחד עם זאת בהליך האזרחי, שנפתח אף הוא במקביל – מעבידיה חוייבו בתשלום שכרה ובפיצויים בסכומים משמעותיים. נוכח התוצאה הנ"ל במשפט הפלילי – העותרת פתחה (בעזרת הארגון הנ"ל שעמד מאחוריה) בהליך בבית המשפט האירופי לזכויות האדם כדי להביא את צרפת לחקוק איסורים פליליים שיביאו בעתיד לתוצאה שונה שם גם במישור הפלילי. היא טענה שצרפת מחוייבת בכך מכח האמנות הבינלאומיות, שהיא חתמה עליהן, ומכח הצורך לכבד את כבוד האדם באשר הוא אדם. בית המשפט האירופי לזכויות האדם קיבל את העתירה וקבע כי סעיף 4 לאמנה האירופית לזכויות האדם מטיל חובת פעולה אקטיבית על המדינות השונות הקשורות באמנה – שתענקנה להוראות הקבועות שם אפקטיביות גם בדרך של השתת איסורים פליליים. לצורך זה אבחן בית המשפט האירופי לזכויות אדם בין שלושה מצבים (שיתוארו להלן מהכבד אל הקל): א) הפעלת עבדות, שבגדרה המעסיק מתייחס לעובדו כעבד, כאילו הוא הבעלים שלו והעובד הוא בבחינת "חפץ" שלו. ב) החזקה בתנאי שיעבוד, שבגדרה נדרש העובד לעבוד עבודה קשה, מבלי שיקבל תנאים בסיסיים אצל מעבידו ובנוסף לכך נשללת ממנו חירותו לשנות את מצבו לא רק ביחס לעבודה שהוא מבצע, אלא גם ביחס למקום שהותו (אצל מעבידו), ומקום זה נכפה עליו. ג) עבודה בתנאי כפיה – היא העבודה המבוצעת בניגוד לרצונו של העובד ותנאי העבודה בה הם בלתי הוגנים, מדכאים וקשים. (ראו שם, בפיסקאות 122 ואילך לפסק הדין בפרשת Siliadin; ספרה של פרופ' שחור לנדאו עמ' 63-62). בית המשפט האירופי לזכויות אדם הוסיף כי העותרת אמנם לא היתה בבחינת עבד, ואולם היא הוחזקה, בנסיבות, בתנאי שיעבוד ונדרשה לבצע עבודות בכפיה. 36. הבאתי את פסק הדין בפרשת Siliadin ואת תובנותיו באריכות-מה, שכן יש דמיון ניכר בין נסיבותיו לבין התיק, מושא הערעור, ובהבחנות שנעשו שם עוד אעזר בהמשך. עתה אעבור לסקירת המצב בארה"ב. הדין האמריקאי 37. המלחמה בתופעת העבדות עוגנה במשפט האמריקאי כבר בתיקון ה-13 לחוקה של ארה"ב, נקבע כדלקמן: "Section 1: Neither slavery nor involuntary servitude, except as a punishment for crime whereof the party shall have been duly convicted, shall exist within the United States, or any place subject to their jurisdiction". 38. בהתאם לתיקון הנ"ל נקבעו בדין האמריקאי בחקיקה ראשית עבירות פליליות הנוגעות לעבדות ועבודה בכפייה: "18 U.S.C. § 1584(a) – Sale into involuntary servitude – Whoever knowingly and willfully holds to involuntary servitude or sells into any condition of involuntary servitude, any other person for any term, or brings within the United States any person so held, shall be fined under this title or imprisoned not more than 20 years, or both. 18 U.S.C. § 1589(a) – Forced labor – Whoever knowingly provides or obtains the labor or services of a person by any one of, or by any combination of, the following means – (1) by means of force, threats of force, physical restraint, or threats of physical restraint to that person or another person; (2) by means of serious harm or threats of serious harm to that person or another person; (3) by means of the abuse or threatened abuse of law or legal process; or (4) by means of any scheme, plan, or pattern intended to cause the person to believe that, if that person did not perform such labor or services, that person or another person would suffer serious harm or physical restraint, shall be punished as provided under subsection (d)". 39. פרשנות להגדרות אלו בחוק ניתנה בשורה של פסקי דין, כשהחשוב ביניהם הוא פסק דינו של בית המשפט העליון האמריקאי ב- United States v. Kozminski, 487 U.S. 931 (1988) (להלן: פרשת קוזמינסקי) בו נידונה השאלה אילו מעשים עולים כדי שיעבוד כפוי. הנאשמים שם, בעלים של חווה, העסיקו שני אנשים בעלי לקות נפשית משך שעות ארוכות מדי יום, שבעה ימים בשבוע תמורת 15 דולר אמריקאיים לשבוע ובסופו של דבר הפסיקו בכלל לשלם להם. הנאשמים אסרו על קורבנותיהם לעזוב את החווה וכשאלו עשו כן, הם החזירו אותם לחווה ואיימו עליהם באישפוז במחלקה סגורה. הנאשמים הכו את קורבנותיהם ומנעו מהם: מדור ראוי, ביגוד ראוי ותזונה ראויה, ואסרו עליהם לדבר עם איש. הקורבנות ביקשו את עזרתם של עובדים אחרים בחווה ובסופו של יום אחד מהרועים בחווה פנה לרשויות בשל דאגה לשלומם של הקורבנות. בכתב האישום שהוגש כנגד הנאשמים יוחסה להם עבירה של שיעבוד כפוי. בית המשפט, שנזקק לתחימת גבולותיו של המונח – הגדירו באופן הבא: “[A] condition of servitude in which the victim is forced to work for the defendant by the use or threat of physical restraint or physical injury, or by the use or threat of coercion through law or the legal process.” (United States v. Kozminski, 487 U.S. 931, 952 (1988)). 40. הנאשמים הורשעו בעבירה של שיעבוד כפוי, ובית המשפט האמריקאי התייחס אגב כך לאפשרות כי חולשות ספציפיות של הקורבן עלולות להיות רלוונטיות לשאלה האם נעשה שימוש בכפיה על ידי הנאשמים, בציינו כדלקמן: "[A] victim’s age or special vulnerability may be relevant in determining whether a particular type or a certain degree of physical or legal coercion is sufficient to hold that person to involuntary servitude. For example, a child who is told he can go home late at night in the dark through a strange area may be subject to physical coercion that results in his staying, although a competent adult plainly would not be. Similarly, it is possible that threatening an incompetent with institutionalization or an immigrant with deportation could constitute the threat of legal coercion that induces involuntary servitude, even though such a threat made to an adult citizen of normal intelligence would be too implausible to produce involuntary servitude." (ההדגשות שלי- ח"מ) 41. פסקי דין מאוחרים יותר יישמו והעמיקו את הכללים שנקבעו בפרשת קוזמינסקי. אביא בקצירת האומר כמה מהתיקים שההכרעה בהם יכולה לשמש אותנו בהכרעה במקרה שלפנינו, תוך שאני ער לכך שקיימות הבחנות חשובות לעניין שיטת המשפט שלנו. 42. בפסק הדין בעניין Kimes v. United States, 939 F.2d 776 (9th Cir. 1991) נידונה הרשעתה בשיעבוד כפוי של נאשמת שהביאה באופן לא חוקי נשים ממקסיקו לארה"ב כדי להעסיקן כעוזרות בית. הנאשמת בודדה את קורבנותיה מהעולם החיצון, מנעה מהן לעשות שימוש בטלפון או בדואר ואסרה עליהן ליצור קשר עם זרים. הנאשמת החזיקה את המתלוננות באיזור מגודר ונעול ואיימה עליהן בגירוש מארה"ב, אם יעזו לעזוב את המתחם. בית המשפט לערעורים האמריקאי בקיימו את הרשעת הנאשמת הדגיש כי היא הפעילה כוח פיזי כלפי המתלוננות בעצם נעילתן ועל כן יש הצדקה להרשיעה בשיעבוד כפוי. 43. בפסק הדין בעניין United States v. Alzanki, 54 F.3d 994 (1st Cir. 1995) (להלן: פרשת אלזנקי) הנאשם הורשע בעבירת שעבוד כפוי ונגזרה עליו שנת מאסר אחת. הקורבן, אזרחית סרי לנקה, הועסקה בשני שלבים: בשלב הראשון בכווית, ובשלב השני בארה”ב. בכווית היא הועסקה על-ידי משפחתו של הנאשם לצורך ביצוע עבודות בית עבורם. דרכונה הוחרם ונאסר עליה לצאת את הבית, תוך איום במעצר והתעללות פיזית על-ידי המשטרה במקרה שתימצא מחוץ לבית. בהמשך, משפחתו של הנאשם הודיעה לקורבן כי היא תעבור לארה”ב לעבוד עבור הנאשם, תוך שהובטח לה משכורת של 250 דולר לחודש (שהופחתה ל-120 דולר לחודש לפני עזיבתה את כווית). המתלוננת שהתה בביתו של הנאשם ארבעה חודשים במהלכם עסקה בכל מלאכות הבית משך 15 שעות ביממה. הנאשם ואשתו מנעו מהמתלוננת טיפול רפואי והכריחו אותה לנקות את הבית תוך שימוש בחומרים רעילים, ללא אמצעי מיגון נאותים. הנאשם ואשתו מנעו מהמתלוננת מזון עד שהגיעה לכדי תת-משקל והכריחו אותה לשבת ולישון על הרצפה. המתלוננת בודדה מהסביבה, נאסר עליה לעשות שימוש בטלפון או בדואר ונאסר עליה לצאת מהבית, תוך שהנאשם מאיים על המתלוננת כי משטרת ארה"ב יורה במהגרים לא חוקיים המסתובבים ברחובות. דרכונה של המתלוננת נלקח ממנה ושולמו לה כאמור 120 דולרים אמריקאים מדי חודש. הנאשם הורשע בשיעבודה הכפוי של המתלוננת. בית המשפט לערעורים הנכבד, שקיים את ההרשעה, נדרש להגדרה מהו שימוש בכוח העולה כדי שיעבוד כפוי וקבע כי: "Physical force includes restraint, physical restraint, locking somebody up, or in some other way restraining the person. It includes physically injuring the person. It includes the notion of compulsion, coercion, power, violence. And the government has to prove that the defendant held or participated in holding [the victim] by using physical force, or by threatening to use physical force." עולה מהאמור כי שימוש בכוח פיזי משמעו לא רק הכאה של הקורבן המוחזק בשיעבוד או בעבדות, אלא גם מניעה פיזית ממנו לעזוב את מקרקעי המחזיק באמצעות נעילה או כל אמצעי פיזי אחר המונע עזיבה. 44. בפסק הדין בעניין United States v. Veerapol, 312 F.3d 1128 (9th Cir. 2002) נידונה הרשעתה של נאשמת בעבירה של שיעבוד כפוי בכך שפיתתה אזרחית תאילנדית צעירה ונטולת השכלה כדי שתעבוד עבורה במסעדה ותבצע בשבילה את עבודות הבית. המתלוננת נאלצה לעבוד שעות ארוכות בבישול, בניקיון ובביצוע עבודות בית נוספות עבור הנאשמת. הנאשמת בודדה את המתלוננת מהסביבה, אסרה עליה לקרוא עיתונים, לדבר עם זרים, ללכת לחנויות ולהשתמש בטלפון או באינטרנט. הנאשמת שלטה על העובדת על-ידי אלימות )גרימת חבורה), איומים לאלימות פיזית קיצונית ואיום בהרחקה מארה"ב. הנאשמת השפילה את העובדת ובמקרה אחד הכריחה אותה לכרוע על ברך כשהיא מגישה אוכל לאורחים. הנאשמת הודיעה לעובדת שאם היא תפנה למשטרה – היא תיעצר בשל היותה שוהה בלתי חוקית. זאת, על אף שהנאשמת היא ש"ארגנה", באמצעות קשרים בשגרירות התאילנדית את דרכונה ואשרת השהייה של העובדת. נוכח האמור, הורשעה הנאשמת בשעבודה של המתלוננת. בית המשפט הנכבד לערעורים קיים את ההרשעה וקבע כי בשים לב לכך שהמתלוננת לא משכילה, ענייה, נטולת תחכום והבנה של חוקי ארה"ב – יש לראות בה כמי שנוצלה לרעה על ידי הנאשמת. 45. בפסק הדין בעניין United States v. Pipkins, 378 F.3d 1281, 1297 (11th Cir. 2004). הנאשמים הורשעו בשעבוד כפוי ונדונו ל-20 שנות מאסר. פיפקינס ניהל בית בושת עם סרסורים נוספים, בו הועסקו מספר נערות קטינות. הנערות הוחזקו במצב של תלות מוחלטת בסרסורים, אשר השתמשו באלימות פיזית ומינית כלפיהן, ועודדו את הנערות להשתמש בסמים כדי שיוכלו לעמוד בשעות העבודה הארוכות שנמשכו לאורך הלילה עד לשעות הבוקר המוקדמות. בפסק הדין נידונה השאלה מהו משך הזמן הנדרש של תנאי שיעבוד כדי שניתן יהיה לומר שהתקיימה העבירה של שיעבוד כפוי. בית המשפט לערעורים קבע כי משך השיעבוד הכפוי יכול להיות קצר זמני ("for any term"), ושאין זה הכרחי כי השיעבוד יהיה למשך כל תקופת ההחזקה. אני סבור כי הדבר יפה גם לענייננו וכי אין להגביל את גדרי העבירה של החזקה בתנאי עבדות לדרישה כי כל הזמן שהקורבן שהה אצל המחזיק יהיה מדובר בשלילת חירות. הנני סבור כי, בהצטרף נסיבות נוספות, די אפילו בשלילה זמנית של חירותו של הקורבן כדי שהערך החברתי המוגן על ידי העבירה – החירות, יפגע במידה המצדיקה הרשעה. עם זאת משך שלילת החירות יכול שיהיה רלוונטי בנוגע לעונש שיוטל על המחזיק בתנאי עבדות. בהשלכה לענייננו, ניתן ללמוד מפסק-דין זה כי אף אם במשך 22 החודשים שהמתלוננת שהתה אצל המערערים היו רק תקופות קצרות בהן נשללה חירותה של המתלוננת – די היה בכך כדי להרשיעם ולא היה צורך להוכיח כי חירותה נשללה כליל למשך כל 22 חודשי שהותה אצל המערערים. 46. על רקע המשפט המשווה שהוצג לעיל – ניתן לחזור לארצנו. הדין הישראלי 47. כזכור, ההוראה המגדירה את העבירה של החזקה בתנאי עבדות (בסעיף 375א לחוק העונשין) קוראת כך: החזקה בתנאי עבדות (תיקון מס' 91) תשס"ז-2006 375א. (א) המחזיק אדם בתנאי עבדות לצורכי עבודה או שירותים לרבות שירותי מין, דינו – מאסר שש עשרה שנים. (ב) נעברה עבירה לפי סעיף קטן (א) בקטין, דינו של עובר העבירה – מאסר עשרים שנים. (ג) בסימן זה, "עבדות" – מצב שבו מופעלות כלפי אדם סמכויות המופעלות ככלל כלפי קניינו של אדם; לענין זה, יראו שליטה ממשית בחייו של אדם או שלילת חירותו כהפעלת סמכויות כאמור. יחד עם סעיף 375א לחוק נחקק במסגרת התיקון, שכזכור שם לעצמו למטרה להגביר ולשפר את האכיפה כנגד סחר בבני אדם, גם סעיף 376 לחוק, בגדרו עוגן האיסור על עבודה בכפייה, וזו לשונו: עבודת כפיה (תיקון מס' 91) תשס"ז-2006 376. הכופה שלא כדין אדם לעבוד, תוך שימוש בכוח או באמצעי לחץ אחר או תוך איום באחד מאלה, או בהסכמה שהושגה בתרמית, והכל בין בתמורה ובין שלא בתמורה – דינו מאסר שבע שנים. עולה מהאמור כי המחוקק הישראלי הבחין באופן מכוון בין עבודה בכפיה (Compulsory Labour), לבין שיעבוד כפוי (Involuntary Servitude) ו-עבדות (Enslavement) – כששני המקרים האחרונים אוגדו לעבירה אחת (החזקה בתנאי עבדות). הוראות החוק, במתכונתו הנוכחית, מגדירות איפוא שני סוגים של מצבים: עבודות כפייה (סעיף 376 לחוק העונשין) והחזקה בתנאי עבדות (סעיף 375א' לחוק העונשין), המכילה בחובה גם את השיעבוד הכפוי. הבדלה זו בין שתי העבירות באה לידי ביטוי אף בפער המשמעותי בגובה העונש, שמשקף את הפער בחומרה בין שתי העבירות, בעיני המחוקק. עם זאת המחוקק הישראלי בחר שלא להבחין עקרונית בין שיעבוד כפוי לבין עבדות ויצר חזקה בסיפא של סעיף 375א(ג) לחוק העונשין לפיה שליטה ממשית בחייו של אדם, או שלילת חירותו מהווה אף היא החזקה בתנאי עבדות – גם אם לא מתקיימת במצב זה ההגדרה "הקלאסית" של עבדות והיא הפעלת סמכויות קנייניות כלפי אדם. חזקה זו מהווה אמירה נורמטיבית לפיה בעיני המחוקק החומרה של שלילת חירות או שליטה ממשית בחייו של אדם דומה להפעלת סמכות קניינית כלפי אדם (יחד עם זאת בעת גזירת העונש ניתן יהיה להביא לידי ביטוי את השוני בין עבדות בהגדרתה ה"קלאסית" מושלמת לבין שעבוד כפוי). 48. מהמקובץ לעיל עולה כי לצורך הדיון במאבק בסחר בבני אדם ועבדות מודרנית יש לעשות הבחנה בין שלושה סיווגים של מצבים: עבדות – שליטה באדם כבקניין ושימוש בסמכויות הנלוות לבעלות בחפץ לגביו. שיעבוד – שלילה של חירותו של הקורבן, או קיום שליטה ממשית בחייו וכפייתו לביצוע עבודות או שירותים, תוך שליטה גם על מקום מגוריו וסביבת חייו, מבלי שתהיה בידיו האפשרות לשנות מצב זה. לדידי, בהתאם לאמנות הבינלאומיות וליישומן בבית המשפט האירופי לזכויות אדם – שאלת הסכמתו ההתחלתית של הקורבן (או של מי מטעמו) איננה רלוונטית לעצם קיומו של השיעבוד. במסקנה זו תומכת גם לשון החוק הישראלי שאיננה דורשת את אי-הסכמת הקורבן כיסוד מיסודות העבירה. עם זאת להסכמתו עשויה להיות נפקות בנוגע לשאלה האם היה בידי הקורבן לשנות את מצבו. כלומר, אם הסכמתו של הקורבן היא הכרחית להמשך החזקתו, ולולא הסכמתו יכול היה הקורבן באופן ריאלי וממשי לעזוב את מקום החזקתו – ייתכן ויהיה בכך כדי לשלול את קיומו של השיעבוד. אדגיש כי אין מדובר במקרה בו ברגע מסויים יכול היה הקורבן לעזוב, אלא כי לקורבן עמדה אפשרות ממשית ובת ביצוע לעזוב את המקום שבו הוחזק, תוך שימת לב לידיעתו את השפה הנוהגת בסביבה, לזמינותם של אמצעים כלכליים בידו, מקום אליו הוא יכול היה לעזוב, מידת נגישותו למסמכיו האישיים (דרכון וכו'), היכרותו את הסביבה הגיאוגרפית ומעמדו החוקי במדינת ההחזקה, כמו גם: גילו, השכלתו, מצבו הרפואי ויתר נסיבותיו האישיות. כל אלה צריכים להיבחן באופן פרטני ביחס לאפשרות שעמדה לו לעזוב, אם היתה לו כזו. עבודות כפיה – כפייה שלא כדין של הקורבן באמצעים הנזכרים בסעיף 376 לחוק העונשין כדי שיעבוד, מבלי שתידרש שליטה של המחזיק בסביבת מגוריו של הקורבן. 49. כפי שכבר ציינתי לעיל – המחוקק הישראלי לא מצא להבחין בין שיעבוד לבין עבדות והעבירה של החזקה בתנאי עבדות מכילה גם שליטה ממשית בחייו של אדם, או שלילת חירותו. הדמיון שבין הגדרה זו של הסיפא של סעיף 375א לחוק העונשין להגדרה הבינלאומית של שיעבוד, מובילה למסקנה כי המחוקק הישראלי ראה במקרים מסוג שיעבוד כמהווים חלק מהעבירה של: החזקה בתנאי עבדות. לעומת זאת, עבודות כפייה מהוות עבירה נפרדת, בעלת רכיבים שונים, המקבילה להגדרה הבינלאומית המקובלת למונח עבודות כפייה. ניתן לסכם את האמור לעיל בטבלה הבאה: סעיף החוק הגדרת העבירה בחוק הישראלי המקבילה בשיטות אחרות סעיף 375א לחוק העונשין – החזקה בתנאי עבדות הפעלה כלפי אדם של סמכויות המופעלות ככלל כלפי קניין עבדות – שליטה באדם כבקניין ושימוש בסמכויות הנלוות לבעלות בחפץ שליטה ממשית בחייו של אדם או שלילת חירותו שיעבוד כפוי – שלילת חירותו של הקורבן לשם כפייתו לביצוע עבודות או שירותים, תוך שליטה גם על מקום מגוריו וסביבת חייו סעיף 376 לחוק העונשין – עבודות כפיה כפיה על אדם לעבוד תוך שימוש בכוח או באמצעי לחץ אחר או איום לשימוש בהם שליטה ממשית בקורבן לשם כפייתו לסיפוק שירותים או לביצוע עבודות נסיבות ספציפיות המהוות החזקה בתנאי עבדות 50. מהחקיקה בעולם ומהפסיקה במשפט המשווה, שהובאו לעיל, עולה כי את הנסיבות האופפות את העבירה של החזקה בתנאי עבדות ניתן לחלק לשתי קבוצות עיקריות: בקבוצה הראשונה – מאפיינים המהווים את הגדרת העבירה ומבלי שיתקיימו לפחות חלק מהם, לא ניתן להרשיע בעבירה. מהותם של מאפיינים אלו מתמקדת באמצעים הדרושים להחפצתו של אדם, או לביסוס שליטה ממשית בחייו של אדם, או לשלילת חירותו. עיקרם של מאפיינים אלו הם: שליטה על מקום מגוריו של המוחזק, תוך שנמנעת ממנו האפשרות לעוזבו; בידוד הקורבן מבני אדם אחרים, בהם משפחתו וקרוביו של המוחזק; העברה של הקורבן מיד ליד, לעיתים תוך מתן, או קבלת תמורה עבורו; שימוש באלימות, או באיום בה כדי להעניש את המוחזק, או כדי להפחידו מלעזוב; שימוש באיום של גירוש מהמדינה בה מבוצעת העבירה, או איום בדבר מעצרו בשל מעמד לא חוקי בארץ; החזקה במסמכי נסיעה, או במסמכים מזהים של המוחזק (כגון דרכון), וסירוב לשחררם לידיו. בקבוצה השניה – מאפיינים שאינם מהווים חלק מהגדרות העבירה, כלומר, לכאורה אף מבלי שאלו יתקיימו ניתן לקבוע כי העבירה התקיימה, אם נתמלאו היסודות הנדרשים בה. עם זאת, למרות שלא מדובר בתנאים הכרחיים, נסיבות אלו מהוות אינדיקציה מסוימת להתקיימות העבירה, שנדרש להוכיחה. ניתן לקבוע כי אם מתקיימות כל הנסיבות הללו הרי שבוודאות גבוהה מדובר בהחזקה בתנאי עבדות, בעוד שאם אף אחת מהנסיבות איננה מתקיימת ייתכן ולא מתקיימת החזקה בתנאי עבדות. עם זאת לא ניתן לקבוע מראש מהי המסה הקריטית הנדרשת לצורך זה. גישה דומה ננקטה בפסק הדין של בית המשפט האירופאי לזכויות האדם בפרשת Siliadin, שאוזכר לעיל ובו נקבע כי סטייה מחוקי מגן לגבי שכר עבודה ושעות עבודה ומנוחה – אין בה די כדי להקים עבירה של שעבוד, או של עבודה כפויה. לשם מילוי יסודות העבירה של שיעבוד – יש צורך בנוסף בהגבלות על חירותו של האדם במקום מגוריו אצל המעביד, או בהשמתו בתנאים לא אנושיים שם (לרבות תנאים תברואתיים וסניטריים קשים), או בהעלבתו המתמדת, או בהטרדתו, או בהפעלת מנגנון שליטה על חייו בסביבתו. לשם מילוי יסודות העבירה של עבודה בכפיה נדרשת בנוסף לחריגה מהוראות חוקי המגן –הכתבה של עבודה בקצב לא אנושי, או מעבר לכוחותיו של האדם, או בתנאים שיש בהם פגיעה ממשית בכבודו כאדם. קבוצת מאפיינים זו ניתנת לתת-חלוקה נוספת, תוך הבחנה בין: א) מאפיינים הנוגעים לסביבת חייו, דפוס העסקתו ותנאי המגורים של המוחזק, שמעידים על חולשתו של המוחזק ותלותו במחזיק: עבודה בניגוד לחקיקת המגן (משך שעות העבודה לאורך היום, ימי חופש שבועיים ושנתיים); תשלום שכר עבודה זעום ביחס לשכר המינימום במדינה בה מבוצעת העבירה (ולא כתלות בשכר הממוצע במדינת המקור של המוחזק). לעיתים מדובר בהפרת הבטחות קודמות בדבר שכר גבוה יותר; שליטה בכספו של המוחזק; יצירת דפוס העסקה של "שיעבוד חובות", לפיו המוחזק נמצא בחוב תמידי למחזיק ולא יכול לעזוב מבלי לפרוע את החוב; תנאי מחיה ירודים: לינה, מזון וביגוד לא הולמים; מניעת טיפול רפואי הולם למוחזק; פערי כוחות משמעותיים בין המחזיק לבין המוחזק; יחס מבזה או משפיל כלפי המוחזק. ב) נסיבות הנוגעות למאפיינים סוציולוגיים של הקורבן ומעידים על חולשתו והיותו פגיע במיוחד לעבירות של הגבלת החירות. על מאפיינים אלו נמנים, בין היתר: זרות במדינה בה מתבצעת העבירה; היעדר מעמד חוקי במדינה בה מתבצעת העבירה; מדינת המקור היא מדינה ענייה ומתפתחת, בה השכר נמוך; היות המוחזק נטול השכלה או בעל השכלה נמוכה עם הבנה מוגבלת של השפה והתרבות במדינה בה מבוצעת העבירה; גילו של המוחזק ונסיבותיו האישיות; היות המוחזק ממעמד סוציו-אקונומי נמוך, או ככזה הנמצא במצב של צורך נואש בכסף, וכן בעל ליקוי או מוגבלות נפשית; למען הסר ספק אבהיר כי אין מדובר ברשימות סגורות או בלעדיות וכי ייתכנו מקרים כי אף בהתקיימותם של חלק מהתנאים האמורים – לא יהיה מדובר בשעבוד, ועל בתי המשפט שיחרשו בעתיד אדמה בתולית זו מוטל יהיה לבחון כל מקרה לגופו, תוך איזון הנסיבות במכלול. ייתכנו אף מקרים בהם ההבחנה בין שתי קבוצות המאפיינים לא תהיה חדה ותתקיים ביניהן מערכת של יחסי גומלין. מן הכלל אל הפרט 51. משום שלא נטען בפנינו כי במקרה דנן עברו הנאשמים על העבירה האוסרת על עבודות כפיה, השאלה המונחת בפנינו היא האם במקרה דנן הוחזקה המתלוננת על ידי המערערים בתנאי עבדות, במשמעות סעיף 375א' לחוק העונשין. נראה כי אין מחלוקת כי המערערים לא התייחסו אל המתלוננת כאל חפץ ולא הפעילו כלפיה סמכויות הנלוות לקניין ולכן לא מתקיימת במקרה דנן עבדות, במובנה הקלאסי של המילה. על כן נותר לנו לבחון האם הנסיבות הספציפיות בהן הוחזקה המתלוננת עולות כדי שליטה ממשית, או שלילת חירות, תוך השוואה למקרים הנוגעים לעבירת השיעבוד בפסיקה הבינלאומית. 52. מבין המאפיינים מהקבוצה הראשונה, שכזכור הם הכרחיים לצורך התקיימות העבירה – המערערים מילאו למעשה אחר כולם: המערערים שלטו על מקום מגוריה של המתלוננת בביתם ומנעו ממנה לעזוב את הבית ללא פיקוחם; המערערים בודדו את המתלוננת ממפגשים "אמיתיים", קרי פנים אל פנים עם אחרים, תוך שהבהירו לה כי מוטב לה שלא תדבר עם זרים. הקשר היחיד שיצרה המתלוננת – עם חברתה נעשה תחת פיקוחם של המערערים, או מי מטעמם. עם זאת, לא נעלם מעיני כי המערערים לא מנעו מהמתלוננת ליצור קשר טלפוני עם חברתה, או עם בני משפחתה, ולכן בידודה היה חלקי (מה שלא שולל את השעבוד); המערערים איימו על המתלוננת כי אם תצא את הבית – היא תיעצר על ידי משטרת ההגירה בשל מעמדה הלא חוקי בארץ; המערערים החזיקו בדרכונה של המתלוננת כשהיא איננה אזרחית מדינת ישראל ואין בידיה מסמכים מזהים אחרים, או דרך אחרת לנוע (השוו: תפ"ח (ת"א) 23751-02-10 מדינת ישראל נ' רצון, בפיסקה 42 (08.09.2014), שם לא בוצעה כל פעולה, המעמידה בפני הקורבנות מחסום, שאינו נפשי, מלעזוב את הנאשם); המערערים "קיבלו" את המתלוננת לידיהם ו"מסרו" אותה מעת לעת לבתם. 53. מבין המאפיינים מהקבוצה השניה הנוגעים לנסיבות חייה ותנאי עבודתה של המתלוננת – התקיימו כאן אלמנטים רבים (אם כי לא כולם). ראשית, המתלוננת הועסקה בניגוד חמור לרוב חקיקת המגן הישראלית – שעות ארוכות ביום, ללא חופשה שבועית, ללא חופשה שנתית ותמורת שכר הנופל משמעותית משכר המינימום הקבוע בישראל. אציין כי אף לו היתה מתקבלת טענתם של המערערים כי שילמו למתלוננת 600 דולרים אמריקאים בחודש, טענה שכאמור נדחתה על ידי בית המשפט קמא הנכבד כלא אמינה, הרי שמדובר היה בסכום הנמוך משכר המינימום הקבוע בחוק; שנית, המאפיין כי הקורבן תועסק בשכר זעום ביחס לשכר במדינה בה מבוצעת העבירה, תוך הפרת הבטחות קודמות מתקיים אף הוא כאן. בטרם עזבה המתלוננת את הפיליפינים הובטח לה שכר עבודה של 200 דולרים אמריקאים בחודש, שאף הוא היה נמוך משמעותית משכר המינימום בארץ, ובפועל שולמו למתלוננת 150 דולרים אמריקאים מדי חודש. חומרה יתרה אני רואה בכך שאפילו השכר הזעום שהובטח לה –לא שולם לה במלואו (זה המקום להעיר כי המאפיין לפיו כספו של הקורבן יוחזק שלא בהסכמתו על ידי המחזיקים – אינו מתקיים כאן למעשה משום שהצדדים הסכימו כי כספה של המתלוננת יוחזק על ידי המערערים). שלישית, המאפיין הנוגע לתנאי המחייה של הקורבן, כגון: אכילה, שתיה, ביגוד ולינה לא ראויים מתקיים במקרה דנן בצורה חלקית בלבד. המתלוננת זכתה לביגוד ומזון סבירים והיא אף לא ישנה על הרצפה. עם זאת היא ישנה על מיטה מתקפלת שהוכנסה לתוך חדר השירותים. בנסיבות אלו – קשה לומר כי המתלוננת זכתה לתנאים כוללים ראויים, שכן היא שוכנה בחדר שירותים קטן שלא נועד להיות חדר מגורים, וניתן לראות בכך אף יחס מבזה. רביעית, המאפיין הנוגע לפערי כוחות משמעותיים בין הקורבן למחזיקים מתקיים במקרה דנן, גם אם לא בצורה מובהקת לגמרי. המערערים הם תושבי המדינה, אנשים אמידים ומכובדים בקהילתם, החיים בנוחות וברווחה. המתלוננת הינה אשה צעירה (היתה כבת 20 בעת הגעתה לבית המערערים), בעלת אזרחות זרה, שהועסקה בניגוד לחוק. בעת הגעתה לעבודה בבית המערערים היא לא דיברה אף אחת משפות המקום (עברית או ערבית), אך שלטה לפחות במידה מסוימת בשפה האנגלית המאפשרת התנהלות בסיסית בארץ. למתלוננת לא היו נכסים ולא היתה לה גישה לכסף, מלבד סכומים נמוכים שקיבלה מהמערערים לחגים. במהלך רוב שהותה בארץ לא הכירה המתלוננת איש, עד להיכרותה היחידה עם חברתה סינל. משום שהמתלוננת לא יצאה את ביתם של המערערים מעבר למרחקים קצרים מאוד למכולת, או לבית של בתם של המערערים, שנמצא בסמיכות – המתלוננת למעשה לא ידעה ממש איפה היא גרה והתקשתה לתאר ביום עזיבתה לעובדות הפיליפיניות, שעזרו לה להמלט – כיצד יגיעו אליה. כפי שעולה מעדותה של המתלוננת היא אף לא ידעה זמן מה לאחר הגעתה ארצה באיזו מדינה היא נמצאת. תמונת מצב זו יוצרת באופן מובנה פער כוחות משמעותי בין המתלוננת לבין המערערים. אולם מעבר לפערי הכוחות המובנים הללו, כגון אי הכרת השפה והתרבות, המערערים אף יצרו פערי כוח שאינם כורח המציאות. המערערים צריכים היו לדאוג להסדרת מעמדה החוקי של המתלוננת, ולוּ היו נוהגים כך, הרי שמצבה של המתלוננת היה מוחלש פחות. הנה כי כן אם המערערים היו מאפשרים למתלוננת ימי חופש שבועיים או חופשה שנתית והיו מתירים לה לעזוב את ביתם כל אימת שתחפוץ בכך, אזי היתה המתלוננת מכירה את סביבת מגוריה וייתכן כי אף היתה יוצרת קשרים עם אחרים. במעשיהם אלו גרמו איפוא המערערים למתלוננת, שנקודת המוצא שלה היתה מוחלשת בלאו הכי – לחולשה חברתית מוגברת, אותה הם ניצלו כדי למנוע ממנה לעזוב. חומרה יתרה אני רואה בכך שהמערערת ניצלה פערי כוחות מוגברים אלו כשאיימה על המתלוננת כי אם תצא לכנסיה להתפלל, היא תיעצר על ידי משטרת ההגירה. דפוס התנהלותם האמור של המערערים, אשר כלל, בין היתר: ניצול חולשותיה המובנות של המתלוננת כדי ליצור חולשות נוספות – מצב שגרר מימוש מלוא היקפן של חולשות אלו כדי למנוע ממנה לעזוב – ראוי לכל גינוי. עם זאת אציין כי לא נעלמה מעיני העובדה כי המערערים איפשרו למתלוננת לנהל קשר טלפוני עם משפחתה וחברתה סינל ולמעשה עם מי שבחרה, ובכך היתה הגמשה מסויימת של פערי הכוחות והבידוד של המתלוננת; מעבר לזאת המאפיין הקשור ביחס משפיל כלפי הקורבן – התקיים פה באופן חלקי בלבד, שכן מוסכם על הצדדים כי המערערים נהגו במתלוננת בצורה קורקטית-יחסית: הם לא היכו את המתלוננת, ולא קיללו אותה ודאגו לצרכיה הבסיסיים. 54. מבין אמות המידה הנוגעות למאפייניה הסוציולוגיים של המתלוננת, התקיימו, כאן למעשה, כולם, מלבד היותה בעלת ליקוי נפשי. כפי שפורט לעיל המתלוננת היתה אישה צעירה, מהפיליפינים – מדינה בה רמת החיים היא נמוכה והשכר השנתי הוא זעום; המתלוננת הובאה לארץ בתור עובדת סיעוד, אך בפועל לא הועסקה בתחום לגביו ניתנה לה אשרה כנטען ולכן לא היה לה מעמד חוקי בארץ; המתלוננת לא דיברה עברית או ערבית ולא היתה בקיאה בתרבות המקומית; משום שהמתלוננת ומשפחתה נטלו הלוואה לצורך החזרת עלות כרטיס הטיסה של המתלוננת – המתלוננת היתה זקוקה למקור הכנסה ומלכתחילה עזבה את משפחתה, ארוסה, וכל עולמה כדי לעבור לארץ זרה על מנת לנסות ולשפר את מצבה הכלכלי. 55. מהמקובץ לעיל עולה כי המתלוננת הועסקה על ידי המערערים במשך 22 חודשים, תוך שמהערערים שולטים בסביבת חייה ומגוריה ומונעים ממנה לעזוב. גם אם בעת יציאתה למכולת יכלה היתה המתלוננת באופן תיאורטי שלא לחזור, הרי שבפועל בלי כסף, בלי דרכון, ללא ויזה בתוקף, מבלי להכיר איש ומבלי לדעת איפה היא נמצאת ולאן תלך – המתלוננת בפועל לא יכולה היתה לעזוב. על כן הנני סבור כי המערערים מקיימים את הסיפא של האמור בסעיף 375א לחוק העונשין בכך ששללו את חירותה של המתלוננת – לצורכי עבודה אצלם. לאור מסקנתי זו אין אני רואה צורך לקבוע מסמרות בשאלה האם שלטו המערערים שליטה ממשית בחייה של המתלוננת ומה היתה דרגתה של אותה שליטה (אף שבנסיבות הדעה נוטה גם לכך) שכן די לי באמור לעיל כדי להגיע למסקנה כי בדין הרשיעם בית המשפט קמא הנכבד בעבירה המגובשת בסעיף 375א לחוק העונשין. 56. לקראת סיום פרק זה אבקש להבהיר כי מהניתוח לעיל לא נובעת המסקנה כי בכל פעם שעובד זר מרגיש בודד וחושש מהחלפת מקום עבודתו בשל זרותו, מדובר יהיה בהחזקה בתנאי עבדות כמשמעו בהוראת סעיף 375א לחוק העונשין. החזקה בתנאי עבדות איננה מתגבשת מעצם חששו של העובד לעזוב, אלא מחוסר יכולתו לעזוב גם אם היה מתגבר על חששותיו, בהינתן המידע שהיה בפניו. ייתכן ולו המתלוננת היתה אזרחית ישראלית, לה קרובי משפחה בארץ ומעמד חוקי בישראל, כאשר היא מכירה את הנורמות החברתיות כאן, הרי שבאותם תנאים לא מדובר היה בהחזקה בתנאי עבדות. אולם בעיניה של המתלוננת, על זרותה וחוסר היכרותה את: הסביבה, השפה, התרבות וזכויותיה, ובהנתן שדרכונה נלקח ממנה והיא היתה חסרה בכסף זמין – יכולתה שלא לשוב מהליכה למכולת נראית כמעט בלתי אפשרית ולא ישימה. אבהיר גם כי אין אני סבור שבהתקיים כל אחד מהמאפיינים הנ"ל והיות הקורבן זר במדינת ישראל, כבר ניתן לקבוע כי מדובר בהחזקה בתנאי עבדות. מדובר במלאכת איזון עדינה תוך שעל בתי המשפט המיישמים עבירות אלו ודומותיהן להזהיר עצמם פן תהיה ידם קלה מדי על הדק ההרשעה בעבירות כה חמורות. על כן יש לבחון בזהירות את נסיבותיו של כל מקרה לגופו, תוך התקדמות איטית של עקב בצד אגודל ממקרה למקרה, כך שרק מקרים חמורים של שלילת חירות, או שליטה בחיי המתלונן יביאו להרשעה פלילית. עם זאת, בהצטרף הנסיבות במכלול, לרבות מעמדם ומצבם של המתלוננת, המערערים והיחסים ביניהם, הרי שלאור החוק ופרשנותו התכליתית הראויה (בין השאר בהתייחסות לחקיקה ולפסיקה הבינלאומית) – הנני סבור כי בדין הורשעו המערערים בהחזקתה בתנאי עבדות של המתלוננת ואציע לחברי ולחברתי כי נדחה את הערעור בהיבט זה. 57. אעבור עתה לניתוח העבירה האחרת בה הורשעו המערערים. ההרשעה בעיכוב דרכון 58. אפתח בצייני כי בא-כח המערערים נפל לכדי שגגה כאשר ציטט בעיקרי הטיעון שהוגשו מטעם המערערים את נוסחה הקודם של העבירה, בה העונש הקבוע בצידה היה שנה, בעוד שמאז תיקון 91 לחוק העונשין – העונש בגין העבירה הוחמר לשלוש שנים. 59. כפי שצויין כבר לעיל – המערערים הורשעו גם בעבירה של עיכוב דרכונה של המתלוננת, עבירה לפי סעיף 376א לחוק העונשין, שזו לשונה: "376א. המעכב תחת ידו, שלא כדין, דרכון, תעודת מסע, או תעודת זהות של אדם אחר, דינו – מאסר שלוש שנים;" 60. יסודות העבירה מורכבים אם כן: מעיכוב הדרכון, מהיות העיכוב שלא כדין וכמשתמע מכך בניגוד לרצונה של המתלוננת. כמו כן נדרשת מודעות להתקיימותם של יסודות אלו (ראו: יעקב קדמי על הדין בפלילים: חוק העונשין (חלק שלישי), 1507 (2006)). עולה מהאמור כי היה על המשיבה להוכיח כי לאורך שהותה של המתלוננת אצל המערערים – דרכונה של המתלוננת היה בידיהם וכי היא ביקשה לקבלו חזרה, והמערערים סירבו להענות לה. 61. בא-כח המערערים טען כי הדרכון היה בהישג ידה של המתלוננת וכי היא מעולם לא ביקשה אותו מהמערערים ולכן לא ניתן היה להרשיעם בעבירה של עיכוב דרכון. טענותיו של בא-כח המערערים גם בעניין זה הן עובדתיות גרידא ולמעשה הן חולקות על ממצאיו העובדתיים של בית המשפט קמא הנכבד, שקבע כי דרכונה של המתלוננת היה בידי המערערים וכי היא ביקשה לקבלו בחזרה, אך בקשתה סורבה. אף בעניין זה, אינני רואה להתערב בממצאיו העובדתיים של בית המשפט קמא, שהתרשם באופן בלתי אמצעי מהעדויות שנשמעו בפניו בעניין זה. 62. גם לגופם של דברים נראה כי קביעתו של בית המשפט קמא הנכבד בנושא זה היא מבוססת. אמרותיה של המתלוננת במשטרה ובבית המשפט היו עקביות, גם אם באחת מאמרותיה במשטרה המתלוננת ציינה כי ראתה את דרכונה פעם אחת לזמן קצר. אמירה יחידה זו, שלא הופיעה באמרותיה הראשונות במשטרה – איננה מעידה על שקריות גרסתה. מנגד עמדו גרסותיהם הסותרות של המערערים: תחילה המערערת טענה כי דרכונה של המתלוננת היה כל העת בידיה. בהמשך שינתה המערערת טעמה וטענה כי דרכונה של המתלוננת הוחזק בארון בחדר השינה של המערערים משום שהמתלוננת ביקשה כי הוא יונח שם. המערער טען מנגד כי דרכונה של המתלוננת היה במגירה בחדר השינה שלהם. גרסאות סותרות אלו אינן מתיישבות אחת עם השנייה ואף לא עם ההיגיון. אין זה סביר כי המתלוננת, שדרכונה הוא המסמך האישי העיקרי שהיה לה, ביקשה ממעסיקיה כי ישמרו אותו אצלם, בשים לב לנסיבות הקשות של העסקת המתלוננת אצל המערערים, שתוארו לעיל. 63. גם גרסתם של המערערים, ביחס לכל אשר אירע לדרכונה של המתלוננת ביום עזיבתה – נדחתה, ובדין כך, על ידי בית המשפט קמא הנכבד והוצגה כלא אמינה (עמ' 20-16 להכרעת הדין). כזכור, אין מחלוקת בין הצדדים כי לאחר עזיבתה של המתלוננת את בית המערערים – דרכונה היה בידיהם והושב לה על ידי המשטרה רק לאחר מעצרם של המערערים. הצדדים נחלקו באשר לדרך בה הגיע הדרכון לידיהם. המערערים טענו כי המתלוננת לא התגוררה בביתם באותה העת, הגיעה לביקור, וכי במהלך אותו ביקור המערערת עלתה להתפלל, ואילו המתלוננת נכנסה לחדר בו התפללה המערערת, גנבה ממנה תכשיטי זהב, מבלי שהמערערת תשים לב לכך, ואז במנוסתה הפילה את דרכונה. המערערים אף הכחישו כי קיבלו שיחת טלפון בהקשר זה מנציגת ארגון "קו לעובד", אליו הגיעה המתלוננת. מנגד המתלוננת העידה ביחס לאותו אירוע כי היא התגוררה באותה העת בביתם של המערערים וביצעה את עבודות הבית. מששבה המערערת לבית (עם המפתח, שכן לפני כן היתה המתלוננת נעולה בבית) ועלתה להתפלל – עזבה המתלוננת את ביתם של המערערים, ואז בסיוען של שתי פיליפיניות, איתן תיאמה המתלוננת את העזיבה, היא הגיעה למשרדי "קו לעובד" ללא דרכונה, ונציגת המוקד של "קו לעובד" התקשרה למערערים ולמשטרה. נראה כי לאחר שיחת הטלפון עם נציגת הארגון "קו לעובד" – המערערים בניסיון "לצמצם נזקים" – הגישו את התלונה במשטרה כנגד המתלוננת וטענו לגניבת התכשיטים. אני סבור איפוא כי בצדק דחה בית המשפט קמא הנכבד את גרסותיהם הסותרות של המערערים, שאינן מתיישבות גם עם השכל הישר, ובדין הוא ביכר את גרסתה של המתלוננת ביחס לאירוע האמור. בניגוד לטענות המערערים – לא מצאתי כי היו סתירות מהותיות בין גרסאותיה של המתלוננת בנוגע לאירוע, וטענתם של המערערים בדבר גרסה נוספת שמסרה המתלוננת בפני גב' שרה טנן מארגון "קו לעובד" – עדיף שכלל לא היתה מועלית, שכן מדובר בעדות שמיעה שאינה קבילה. 64. לא ראיתי להתערב גם בקביעתו העובדתית של בית המשפט קמא הנכבד כי המתלוננת ביקשה שדרכונה יושב לה ונענתה בשלילה, שכן קביעה זו נראית מבוססת בעדויות שנשמעו בפני בית המשפט קמא הנכבד. 65. מהמקובץ לעיל עולה כי בהינתן שאינני רואה מקום להתערב בממצאיו העובדתיים של בית המשפט קמא הנכבד, המבוססות היטב בחומר הראיות – הרי שהמערערים החזיקו בדרכונה של המתלוננת ולא השיבו לה אותו כשביקשה לקבלו לידיה. פועל יוצא מכל האמור הוא כי בדין הרשיעם בית המשפט קמא הנכבד בעבירה של עיכוב דרכון. על כן אציע לחברי כי נדחה את ערעורם של המערערים גם ביחס להרשעתם בעבירה זו. המערער כמבצע בצוותא 66. בא-כח המערערים טען כי שגה בית המשפט קמא הנכבד משהרשיע את המערער כמבצע בצוותא עם המערערת. בא-כח המערערים גרס כי המערער לא היה מודע כלל למה שהתרחש בשעות הארוכות בהן לא שהה בבית וכי את מירב האינטראקציה עם המתלוננת – קיימה המערערת ועל כן לא רק שהוא לא ביצע את העבירה בעצמו, אלא אף לא היה מודע למעשיה של המערערת. 67. אין בידי לקבל טענה זו. נכון הוא כי המערער לא ביצע בעצמו כל אחת מהפעולות הכרוכות בקיום העבירה, אך היה לו חלק בהיבטים השונים שהביאו להתגבשות העבירה: המערער הוא ששילם למתלוננת את השכר הזעום שקיבלה; המערער היה מודע לכך שאשרת העבודה שהתבקשה בעבור המתלוננת היתה לצורך עבודות סיעוד לעזרת אמו ולכן גרס בחקירתו במשטרה כי בכך היא עסקה למעשה, אף שבפועל המתלוננת הועסקה בעבודות משק הבית בביתו. המערער אף טען כי המתלוננת הועסקה על ידי המערערים עד פטירת אמו ז"ל במאי 2008, למרות שבפועל המתלוננת הועסקה בביתם עד עזיבתה, בספטמבר 2009. בכך תרם המערער למעמדה הלא חוקי של המתלוננת בארץ, שכאמור מהווה אף הוא נדבך חשוב בנסיבות הסובבות את העבירות, בהן הורשעו המערערים. מקביעותיו העובדתיות של בית המשפט קמא הנכבד, שכאמור לא ראיתי להתערב בהן, עולה כי המערער היה בקיא בשגרת העבודה היומיומית של המתלוננת בביתו ולא יכול היה שלא לקחת חלק בנעילתה, לפרקים, של המתלוננת בביתו. מעשיו אלו של המערער היוו חלק משמעותי משלילת חירותה של המתלוננת. נכון הוא כי המערער תרם לקיום הקשר הטלפוני של המתלוננת עם העולם החיצוני, בכך שרכש עבורה כרטיסי חיוג, אולם בזאת אין כדי להסיר מאחריותו למעשים שתרמו לשלילת חירותה של המתלוננת. 68. מהאמור עד הנה עולה כי המערער נטל חלק מהותי בקיום התנאים בהם הוחזקה המתלוננת, אף אם לא עשה בעצמו את כל הפעילויות הכרוכות בעבירה, ואולם די במעורבותו האמורה ובביצוע שנעשה ע"י המערערת בידיעתו כדי להרשיעו בביצוע בצוותא (עיינו: סעיף 29 לחוק העונשין). על כן אציע לחברי ולחברתי כי נדחה את הערעור גם בנושא זה. הערעור על גזר דין 69. כזכור המערערים ערערו אף על גובה הפיצוי למתלוננת שהוטל עליהם, בסך של 15,000 ש"ח, על ידי כל אחד מהמערערים. המערערים לא ערערו על עונש המאסר לריצוי בעבודות שירות שהוטל על שניהם. 70. אפתח בצייני כי כאמור לעיל – המערערים לא צירפו בתחילה את המתלוננת כמשיבה בהודעת הערעור, ודי היה בכך כדי להצדיק מלכתחילה את דחיית ערעורם כנגד רכיב הפיצוי (ראו: ע"פ 6863/07 בנאי נ' מדינת ישראל (17.9.2007); ע"פ 5636/98 נחום נ' מדינת ישראל (22.7.1999)). עם זאת לאחר צירופה של המתלוננת כמשיבה לערעור – דין הערעור כנגד שיעור הפיצוי להידחות לגופו, כפי שאין להיעתר לערעור על גזר הדין בכללותו. הטעמים למסקנותי אלו – יובאו מיד בסמוך. 71. המערערים ביצעו עבירה חמורה של החזקה בתנאי עבדות הפוגעת בערך מוגן המהווה נדבך בסיסי לכל חברה דמוקרטית – חירות (עיינו: Isaiah Berlin, Two Concepts of Liberty, in Four Essays on Liberty 118, 119-120, 130 (1969)). העבירה האמורה, בה הורשעו המערערים נועדה להגן על מי שחולשתם החברתית, התרבותית והכלכלית הופכת אותם לפגיעים במיוחד לשלילת חירות על ידי מי שמנסים להשיג רווח כלכלי מניצולם. במקרה דנן, המערערים שללו את חירותה של המתלוננת והעסיקו אותה תוך הפרה בוטה של חקיקת המגן הישראלית ותשלום שכר זעום. המערערים ניצלו את צייתנותה, בדידותה וזרותה של המתלוננת לשם נוחותם ומלבד בצע כסף אינני מוצא סיבה מדוע שולם לה שכר נמוך כל כך. חומרתה של העבירה בה הורשעו המערערים, הפסול שבשלילת חירותו של אדם ומשך הזמן בו נמשכה שלילת חירות זו – צריכים להשתקף בעונש שנגזר על המערערים. 72. טענתם של המערערים כי השכר ששילמו למתלוננת עולה על השכר השנתי בפיליפינים מוטב שלא היתה נטענת. השכר בפיליפינים אינו רלוונטי לענייננו, שכן המתלוננת הועסקה בישראל. שכרו של עובד כידוע, אינו תלוי במדינה בה נולד, גדל או שאת דרכונה הוא נושא. חקיקת המגן משקפת תפיסת עולם סוציאלית ביחס לקיומו הראוי בכבוד של כל עובד בארץ בה הוא מועסק, יהא השכר השנתי במדינת אזרחותו אשר יהיה. במובן זה יש להבחין הבחנה שנראית לי חשובה בין המערערים, שהעידו על הפאר וגודל ביתם, כמו גם על היותם אמידים ומכובדים בקהילתם, לבין מקרים נוסח אלו שנידונו בפסק הדין בדנג"ץ 10007/09 גלוטן נ' בית הדין הארצי לעבודה (18.03.2013) (להלן: פרשת גלוטן), שעסקה בקשישים ובנכים הזקוקים לטיפול סיעודי. השוני בין המקרים הוא שיקול לבחינת נסיבות ביצוע העבירות, מושא הערעור דנן, במסגרת הנורמטיבית הראויה. בפרשת גלוטן, נקבע, בדעת רוב, כי חוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951 (להלן – חוק שעות עבודה ומנוחה), איננו חל בעניינם של עובדים בתחום הסיעוד. פרשה זו הציבה את בית המשפט בפני דילמה מורכבת, שכללה הכרעה בין שתי קבוצות מוחלשות, הנואשות לתמיכת החברה ולהגנתו של החוק. קבוצה אחת כללה את העובדים הזרים, המהווים קבוצת מוחלשת וראויה להגנה במיוחד, ומן העבר השני ניצבת קבוצה חלשה לא פחות, של קשישים או נכים, בעלי מוגבלות פיזית, שלעיתים קרובות הפרוטה איננה מצויה בכיסם, אך היותם סיעודיים מאלצת אותם להעסיק את עובדי הסיעוד יומם וליל. הסטיה שם מעבר להוראות חוק שעות עבודה ומנוחה הולידה, דרישה שנדחתה בדעת רוב כאמור, לפיצוי אזרחי, ואולם כפי שנפסק בפסק הדין של בית המשפט האירופי בפרשת Siliadin שאוזכר לעיל – תנאי העסקה שמעבר לחוקי המגן, אם לא מצטרפת אליהם שלילת חירות, או שליטה ממשית בחייו של המועסק – אין בהם משום עבירה פלילית של שעבוד, או עבודה כפויה. ואכן המקרה שלפנינו הוא אחר בתכלית מהנסיבות שבפרשת גלוטן. משוואת הכוחות בין הצדדים במקרה דנן איננה עוסקת בשתי קבוצות מוחלשות, שוות מעמד, כי אם במערכת יחסים המאופיינת בפערי כוחות מובהקים בין החזק לבין החלש. די לציין כי למרות שהמערערים השיגו, לטענתם, אשרת כניסה לישראל עבור המתלוננת כדי שתעבוד בסיעוד אצל אמו ז"ל של המערער טרם מותה – בפועל המתלוננת לא הועסקה בסיעוד. בניגוד לתנאי אשרה שכזו – המתלוננת הועסקה בתנאים של שלילת חירות וביצעה עבודות בית רגילות בביתם של המערערים, כגון: סדר, ניקיון וכן בטיפול בנכדיהם של המערערים. עבודות אלו אינן דומות לצרכים של בעלי מוגבלות סיעודיים והן אף אינן מצריכות חריגה משעות העבודה הרגילות. עבודות משק הבית, שמטבען אין בהן דחיפות רבה, ניתנות לפיכך להכללה במסגרת העבודה הרגילה של יום עבודה בן מספר שעות קבוע מראש, תוך מתן חופשות כחוק. הנה כי כן, העסקתה של המתלוננת בתנאים של שלילת חירות ובשכר זעום ולאורך שעות ארוכות על ידי מי שמעידים על עצמם שהפרוטה מצויה בכיסם מהווה זלזול בהוראות החוק ובכבודה של המתלוננת כאדם. המחשבה כי המתלוננת, בזמן שהותה בישראל ראויה לשכר המהווה כעשירית משכר המינימום, בגין שעות עבודה ארוכות, שבעה ימים בשבוע, כל ימות השנה – איננה עולה בקנה אחד עם דרישות חוקי המגן הרלבנטיים והיא גם משפילה ויש בה פגיעה בכבוד האדם. 73. זאת ועוד – אחרת. כפי שכבר נקבע על ידי בית משפט זה, הפיצוי שניתן לקורבן עבירה משקף גם מימד אזרחי ונועד להעניק, בין היתר: סעד מיידי לנפגע העבירה, לחסוך ממנו מפגש נוסף עם מבצע העבירה ולחזק את מעמדו של קורבן העבירה בהליך הפלילי (ראו: ע"פ 6452/09 עלי נ' מדינת ישראל (22.07.2010)). נוכח העובדה כי העבירה של החזקה בתנאי עבדות נועדה, בין היתר, להשיא רווח כלכלי למבצעה – אני סבור כי במקרים בהם הנזק שנגרם לקורבן העבירה של החזקה בתנאי עבדות הוא לא רק שלילת חירותו של הקורבן, אלא גם שלילת שכר עבודתו – ראוי ככלל כי הפיצוי שמושת על מבצעי העבירה, ישקלל גם את הרווח שהניבה העבירה לנאשם "על גבו" של הקורבן. בוודאי שאין מדובר בשיקול בלעדי, אך ללא ספק זהו שיקול שיש להביא אותו בחשבון. פסיקת פיצוי הולם לטובת הקורבן בעבירות אלו משרתת איפוא גם את המטרות שהותוו על ידי בית משפט זה ומאפשרת מתן סעד מיידי לקורבן, שבעבירות מסוג זה בדרך-כלל נמצא בעמדה מוחלשת במיוחד. בשים לב לאמור לעיל – אציע לחבריי כי נדחה גם רכיב זה בערעור, שכן אם היו המערערים משלמים למתלוננת את שכר המינימום במועד העסקתה – הם היו צריכים להפקיד בידיה יותר מפי שניים מהפיצוי שהושת עליהם. 74. חרף האמור לעיל – לא נעלמו מעיניי גם הנסיבות שפועלות כאן לטובתם של המערערים: גילם המבוגר, עברם הפלילי הנקי והיותם תורמים לקהילה. אינני מתעלם אף מהעובדה כי מדובר במקרה הראשון בו אכיפתה של עבירה זו הגיעה לבית המשפט. עם זאת אין להקל עוד בעונש שגזר בית המשפט קמא הנכבד על המערערים, שהרי זה נמצא כבר בצד המתון. כאן אוסיף ואציין כי מתחם הענישה שיהיה מקום לקובעו בעתיד על מי שיורשע בעבירה זו (בחלופת השעבוד) ראוי שיהיה משמעותי הרבה יותר ותלוי במנעד החומרה על פני הציר, שקצהו בעבדות במובנה הקלאסי (עיינו גם: סעיף 377ב' לחוק העונשין בדבר עונש מזערי שיש להשית על מי שמורשע בעבירה של החזקה בתנאי עבדות). 75. נוכח כל האמור לעיל – אציע לחברי ולחברתי כי נדחה את הערעור, על כל רכיביו. בשל חלוף הזמן מאז שניתנה חוות דעתו החיובית של הממונה על עבודות השירות – הממונה יגיש חוות מעודכנת בעניינם של המערערים עד לתאריך 31.10.2016 ובעקבותיה ניתן החלטה משלימה. ש ו פ ט השופטת ד' ברק-ארז: 1. אני מסכימה לפסק דינו החשוב והמקיף של חברי השופט ח' מלצר. 2. לא זו בלבד שאין מקום לטרונייתם של המערערים על כך שלספר החוקים של מדינת ישראל נוספה העבירה של "החזקה בתנאי עבדות", אלא שקיומה של עבירה זו ואכיפתה במקרים המתאימים מתיישבים עם עקרונות היסוד של מדינת ישראל, ואף מתחייבים מהם. חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו מחייב את המדינה לא רק להימנע מפגיעה בזכויות היסוד המעוגנות בו (בסעיף 2 לחוק היסוד) אלא גם לפעול באופן אקטיבי להגנה עליהן (בסעיף 4 לחוק היסוד). האיסור הפלילי על החזקה בתנאי עבדות הוא דוגמה מובהקת למקום שבו נפגשות החובה לכבד את זכותו של אדם לחירות והחובה לכבד את זכותו לכבוד. החזקה בתנאי עבדות דורסת שתי זכויות יסוד אלה באבחה אחת. 3. יש כמובן חשיבות רבה לכך שנוסח החוק מבהיר כי האיסור על החזקה בתנאי עבדות אינו חל רק על התייחסות אל אדם כאל חפץ במובנה הצר, אלא גם על שליטה ממשית בחייו. זאת ועוד: החזקת אדם בתנאי עבדות אינה חייבת להיות מלווה באכזריות פיזית מצדו של האדון, מונח שכבר חלף מן העולם בהקשר זה, וטוב שכך. גם מעביד שהוא טוב ומיטיב, באופן יחסי, עשוי להיות מי שנוטל חירותו של אדם, אם בפועל הוא שולל ממנו את השליטה בחייו וביכולתו לבחור בדרך חיים אחרת. לא בכדי הבחירה בחיי עבדות נחשבת במסורתנו לבחירה קשה, גם כאשר העבד טוען "אהבתי את אדני" (שמות כ"א 5). דברים אלה נאמרים במקרה זה למעלה מן הנדרש, בהתחשב בתנאים המבזים שהיו מנת חלקה של המתלוננת. מכל מקום, כפי שציין חברי, הדרכים לשלילת חירותו של אדם יכולות להיות מגוונות, ואין לצפות מן המחוקק שימנה כרוכל את כל הדרכים לעשות כן במתכונת קזואיסטית. בשים לב למורכבות העולה ממציאות החיים, נוסח החוק הוא קונקרטי דיו, ואינו מעלה כל חשש לפגיעה בעקרון החוקיות. 4. לבסוף, אני מבקשת להצטרף לחברי בכל הנוגע לטענת האכיפה הבררנית. אכן, לא יכולה להיות מחלוקת על כך שרשויות התביעה חייבות לנהוג בשוויון ובהגינות באכיפת הדין, וכי מקום שחובה זו מופרת יש לתת לכך נפקות (ראו חוות דעתי בע"פ 5975/14 אגבריה נ' מדינת ישראל (31.12.2015)). עם זאת, לא אלה היו פני הדברים במקרה דנן. כל דרך ארוכה מתחילה בפסיעה ראשונה. על כן, אין להלין על רשויות האכיפה בשל כך שבתחילת הדרך לאכיפתה של עבירה חדשה אין ביכולתן להצביע על היסטוריה של תקדימים. כמובן, ניתן יהיה לבוא בטרוניה אחרת כלפי הרשויות – מצד הציבור בכללותו – אם לא יוסיפו בפעולות האכיפה הנדרשות של עבירה חמורה זו. לא למותר לציין כי לצורך העלאתה של טענת האכיפה הבררנית עמד לרשות המערערים במקרה זה מידע שקיבלו מן הרשויות באשר לטיפול בתיקי חקירה אחרים מכוח הליך שנקטו לפי חוק חופש המידע, התשנ"ח-1998 (עע"ם 1786/12 ג'ולאני נ' מדינת ישראל -המשרד לביטחון פנים (20.11.2013)) ואף על-פי כן נכשלו בטענתם זו. ש ו פ ט ת השופט נ' הנדל: 1. אני מסכים לפסק דינו המאלף של חברי, השופט ח' מלצר, ולהערותיה המחודדות של חברתי, השופטת ד' ברק-ארז. אוסיף, ולו בתמצית, את נקודת מבטו של המשפט העברי באשר לעבירת ההחזקה בתנאי עבדות – מעשה העומד בניגוד לעקרונות היסוד של המשפט העברי בן ימינו, ואסור בתכלית האיסור. נפתח בהפניה לאירוע המכונן של עשרת הדברות. בניגוד למקובל לחשוב, הדיבר השמיני – "לא תגנוב" (שמות כ, יג) – אינו מכיל בד' אמותיו את האיסור על גניבת רכוש. איסור זה נלמד מן הכתוב בספר ויקרא, פרשת קדושים, "לא תגנובו ולא תכחשו ולא תשקרו איש בעמיתו" (ויקרא יט, יא). לעומתו, האיסור של "לא תגנוב" מופנה כלפי גניבת הנפש (תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין פו ע"א). פרשנות זו של האיסור מבוססת על סמיכותו לדיבר השישי, "לא תרצח", ובהתאם לכלל פרשנות של המשפט העברי ("דבר הלמד מעניינו"). הנה כי כן, גניבת הנפש, מבחינת חומרת העבירה, עומדת במדרג הגבוה ביותר – סמוך ונראה לאיסור על נטילת הנפש. זאת, משום שגניבת הנפש הופכת את האדם לחפץ, תוך שלילת צלמו, כבודו וחירותו. דברים אלה נכונים גם ביחס לעבירה מושא ענייננו – החזקה בתנאי עבדות. ברי כי זוהי גישת היהדות. השאיפה לחירות והמאבק בשעבוד ובעבדות שזורים וטבועים בעצם קיומנו, ראשיתנו וכינוננו כעם. סיפור יציאת מצרים אינו אלא המאבק נגד העבדות של בני ישראל לעריץ פרעה – מלכה הבלתי מעורער של האימפריה המצרית רבת העוצמה, שאף נתפס בעיני עמו כאל. יתר על כן, מאבק זה של בני ישראל איננו בגדר מאבק דתי גרידא; כפי שהעניין מובן היום, מדובר במאבק – שטרם הגיע לקיצו – של החלש ושל המשועבד אל מול החזק והמשעבד, בדרישה לשוויון וצדק. אך טבעי הוא כי החג הראשון בלוח השנה העברי הינו חג הפסח, אשר מוגדר כ"זמן חירותנו". דגש זה מוצא את שורשיו לא רק בספר שמות – המספר את סיפורה של יציאת מצרים – אלא כבר בסיפור הבריאה המופיע בספר בראשית. המוטיב אינו יהודי אלא אוניברסאלי. כפי שמלמדת המשנה (סנהדרין ד, ה) – "לפיכך נברא האדם יחידי בעולם... שלא יאמר אדם לחברו: אבא גדול מאביך... להגיד גדולתו של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא שאדם טובע מאה מטבעות בחותם אחד וכולן דומין זה לזה, מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא טובע את כל האדם בחותמו של האדם הראשון ואין אחד מהם דומה לחברו. לפיכך על אחד ואחד לומר: בשבילי נברא העולם". הרמב"ם מפרש על אתר, "חותמו של אדם הראשון... אשר בה האדם הוא אדם, ובה משותפים כל בני האדם" (פירוש המשנה של הרמב"ם, שם). כולנו שווים. כולנו שונים. כולנו שווים ושונים. עבור כל אחד ואחד מאיתנו נברא העולם. זוהי תורת האדם, כבודו וחירותו, על רגל אחת. 2. ניתן לעצור פה, אך ראוי להתעכב קמעה כדי למנוע אפשרות של אי הבנה. ישאל השואל, האם אין מוסד העבדות – לרבות של עבד עברי – מעוגן בתורה? הרי בפתח פרשת משפטים נפרשו בהרחבה ההלכות הקשורות לעבד עברי, מבלי להורות על איסור (שמות כא, ב-יא). לכך יש להשיב בשתי רמות. הרמה הראשונה, היא ראייה היסטורית שדורשת הבנת ההקשר. המשפט העברי, אף לשיטתו, מתפתח בצורה מתמדת. אין להסיק מה היא גישתו בכל נושא ונושא רק על סמך התנהגות שהייתה מקובלת לפני אלפי שנים – בעידן אחר של ההתפתחות האנושית. גדולי הפוסקים והוגי הדעות בעבר ובהווה הדגישו זאת. בדרך כזו צעד הרב הראשי האשכנזי הראשון לישראל, הרב אברהם יצחק הכהן קוק (שנפטר לפני כ-80 שנה), אשר עמד על כך שישנם מוסדות הלכתיים – דוגמת ההיתר לאכול בשר – המשקפים פשרה בין האידיאל הרוחני-מוסרי של היהדות, ובין אילוצי המציאות בימי קדם. על פי תפיסתו, חלק מהחכמה האלוהית שמעל לבינתנו היא הכרה בתהליכים התפתחותיים המביאים לחשיפת עקרונות מוסר מסוימים רק "לעתיד לבוא" – קרי, במועד שבו רמת התפתחותו הרוחנית של הציבור תאפשר לו לקבל אותם. הנכונות להתחשב "באחדות המציאות" ו"בפסיכולוגיה האנושית" תביא לעידן שבו "מהקיבוץ הכללי תתגלה מאליה... שכל אחד יכיר את ערכו ומקומו... השילוב התכוני הזה, המכיל בקרבו את אוצרו המובטח להכנת המצב של ההתפתחות היותר משוכללת". זאת, כמובן, בד בבד עם עמידה בלתי מתפשרת על עקרונות אחרים כבר בתקופת התנ"ך (אפיקים בנגב, פרק א; טללי אורות, פרק ה; חזון הצמחונות והשלום, פרק א). לא בכדי ראה הרב קוק במתווה הכללי של תורת האבולוציה מבית דרווין ביטוי נאמן לגישת התורה בדבר ההתפתחות האנושית המתמדת. להבנתו, ניתן לשלב בין תורת ההתפתחות לבין ההשגחה – אם כי תורת ההתפתחות חייבת גם היא להתפתח בפרטיה (אורות הקודש ב', תורת ההתפתחות וההשגחה, עמ' תקמ"ז; אגרות הראי"ה, אגרת קלד, תרס"ח). הנכון בטבע הוא הנכון גם ביחס להתפתחות האדם. לא במקרה בטלו דיני עבר עברי עוד לפני חורבן בית ראשון – לפני כאלפיים וחמש מאות שנה (ראו שולחן ערוך, יורה דעה, סימן רסז סעיף יד; משנה תורה, ספר זרעים, הלכות שמיטה ויובל, פרק י הלכה ח). יפים, אפוא, לענייננו דבריו של הרב נחום רבינוביץ', ראש ישיבת ההסדר "ברכת משה" במעלה אדומים: "לימדתנו התורה מבראשית שלכל בני האדם מעמד שווה אלא שקלקלו בני האדם את מעשיהם, ושיעבדו איש את חברו ויצרו הבדלה בין בני אדם, בין עבדים למושלים בם" (מסילות בלבבם 39, 2015). אילוצי המציאות – קרי, רמת ההכרה הרוחנית של בני התקופה – מנעו מההלכה לממש עד תום כבר באותה עת את אידיאל החירות והשוויון שלה. אולם, מיד כשבשלו התנאים לכך בהיסטוריה היהודית, בוטל, כאמור, מוסד העבדות והוקע כפגיעה באדם שנברא בצלם. את הרמה הראשונה של ההתפתחות ההיסטורית, יש למזג עם הרמה השנייה. אבהיר: רמה זו היא משפטית והיא מייצגת מהפכה במוסד העבדות. לנוכח האידיאל האמור של המשפט העברי, לא ייפלא כי גם כאשר המציאות אילצה אותו להשלים בימי קדם עם העבדות, הרי שההלכה שינתה את פניו של מוסד זה עד לבלי הכר. כך, למשל, אדם יכול היה להפוך לעבד עברי רק אם בחר בכך, או אם "גנב ואין לו לשלם את הקרן" (משנה תורה, הלכות עבדים, פרק א הלכה א); תקופת העבדות הוגבלה לשש שנים – או עד לשנת היובל, לפי המועד המוקדם – בסיומן יצא העבד לחופשי (שם, פרק ב); חל איסור על פגיעה בעבד והוא אף רשאי לתבוע את בעליו בנזיקין (ראו אלחנן סמט, עיונים בפרשות השבוע, פרשת משפטים: עבדות, תשס"ה); ולבסוף, ביחס לתנאי העבדות נקבע – "כל עבד עברי או אמה עבריה חייב האדון להשוותן אליו במאכל ובמשקה ובכסות ובמדור, שנאמר "כי טוב לו עמך: שלא תהיה אתה אוכל פת נקייה והוא אוכל פת קיבר, אתה שותה יין ישן והוא שותה יין חדש, אתה ישן על גבי מוכין והוא ישן על גבי התבן, אתה דר בכרך והוא דר בכפר או אתה בכפר והוא בכרך, שנאמר "ויצא מעמך" (משנה תורה, הלכות עבדים, פרק א הלכה א). לעיתים, החובה שלא להפלות את העבד לעומת האדון אף מחייבת להעניק לו יחס מועדף. כך, למשל, מביאים בעלי התוספות (קידושין כ, ע"א) כי אם יש ברשות האדון רק כר אחד, עליו להעניקו לעבד – לפי שלא ייתכן שהעבד יהיה במצב נחות משל אדונו. המשמעות היא שאם האדון מבקש לרכוש לעצמו כר, או אביזר אחר, הוא מחויב לרכוש כזה גם לעבדו. לא לחינם סיכם התלמוד הבבלי (שם) – "מכאן אמרו כל הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו". הרגישות לעבד, גם ודווקא בפרטים הקטנים של איכות חייו מצביעה בבירור כי מוסד העבדות במשפט העברי, אפילו בתקופה המוגבלת בה התקיים, רחוק כמרחק מזרח ממערב ממוסד זה כפי שהוא מוכר לנו. ושוב נדגיש, כי ההלכה היהודית נאלצה להשלים עם מציאות זו של עבדות במשך תקופה קצרה, אך התנערה ממנה ברגע שהיה בידיה לעשות זאת. יתרה מכך, ערכי היסוד שלה – הגורסים כי כל אדם נברא בצלם וזכאי ליחס שוויוני – הביאו להכחדת התופעה. 3. ונחזור לתקופתנו אנו. אודה ואבוש כי היה צורך בתיקון סעיף 375א לחוק העונשין. ניתן היה לצפות כי תופעת העבדות תעבור מן העולם, ולבטח מביתנו שלנו, אך משלא כך – יש להילחם בה בקול רם וצלול. כך באחריות הפלילית וכך בענישה. זאת, לא רק כדי להגן על קורבנותיה הישירים של העבירה, אלא כדי שמדינת ישראל – כמדינה יהודית ודמוקרטית – תישאר נאמנה לעקרונותיה, שורשיה וערכיה. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ח' מלצר. ניתן היום, ‏ג' באלול התשע"ו (‏6.9.2016). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 12062370_K17.doc אצ+מה מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il