בבית המשפט העליון בשבתו כבית
משפט לערעורים פליליים
ע"פ
6236/97
בפני: כבוד
השופט מ' חשין
כבוד
השופט י' קדמי
כבוד
השופט י' אנגלרד
המערער: חג'אזי
יאסר מטמרה
נ
ג ד
המשיבה: מדינת
ישראל
ערעור
על פסק דין בית המשפט המחוזי
בחיפה
מיום 9.9.97 בת"פ 136/96 שניתן
על
ידי כבוד השופט לינדנשטראוס
תאריך
הישיבה: ב' באייר התשנ"ח (28.4.98)
בשם
המערער: עו"ד גרבוני חוסן
בשם
המשיבה: עו"ד אמי פלמור הרץ
בשם
שירות המבחן: גב' זהבה מור
פסק דין
השופט
י' קדמי:
1. פתח דבר
המערער הורשע בבית המשפט המחוזי בחיפה (ת.פ.
136/96) בעבירת הריגה - בנהיגה פזיזה - לפי סעיף 298 לחוק העונשין; ולצידה בעבירות
נילוות לפי פקודת התעבורה ותקנותיה.
בשל הרשעתו בעבירות האמורות, נדון המערער לשלש
שנים מאסר, מתוכן שנה ומחצה בפועל ושנה ומחצה על תנאי. כן הורה בית המשפט על
פסילתו מהחזיק ברשיון נהיגה למשך שתים עשרה שנים.
הערעור מכוון כנגד ההרשעה, כשהבקשה היא להמיר
את ההרשעה בעבירה של הריגה, בהרשעה בעבירה של גרם מוות בנהיגה רשלנית; ולחלופין -
כנגד מידת העונש, לרבות משך תקופת הפסילה מהחזיק ברשיון נהיגה.
2. העובדות
להלן, בתמצית, עיקרי העובדות הדרושות לבירור
הערעור:
א. ביום המקרה, 21.10.93, נהג המערער במשאית מערבל
(להלן: "המשאית") בדרך בר-יהודה בנשר, מכיוון יגור לכיוון חיפה (להלן:
"הכביש")
ב. באותו זמן, חצתה את הכביש - במסלול שבו נעה
המשאית - הגב' וקנין ז"ל (להלן: "המנוחה"), במעבר חצייה, משמאל
לימין בכיוון נסיעת המשאית.
ג. המשאית פגעה במנוחה בפינה הימנית-קדמית שלה;
וכתוצאה מן הפגיעה קיפחה המנוחה את חייה.
ד. מעדות הבוחן - והדו"ח שהגיש - ניתן ללמוד
את הנתונים הבאים:
(1) שדה הראיה במקום התאונה, איפשר הבחנה במעבר
החצייה - ובמנוחה - מטווח של 70 מ' בכיוון שממנו הגיעה המשאית.
(2) כאשר ירדה המנוחה מן המדרכה אל הכביש, היתה
המשאית במרחק של לפחות כ 39- מ' ממעבר החצייה; ובמהירות שבה נעה המשאית מרחק
העצירה שלה היה כ15- מ' בלבד, כאשר לדעת מומחה ההגנה היו דרושים לעצירה כ21- מ'.
ה. כפי שהסתבר לאחר התאונה, בשל תקלה מיכנית כשלה
מערכת הבלימה הרגילה של המשאית; והמערער, שהבחין בכך רק לאחר שהבלם לא נענה לו,
עצר את המשאית בעזרת בלם ה"מקסי", - שהוא בלם חלופי לשעת מצוקה - במרחק
של 50-60 מ' ממקום התאונה.
ו. בעדותו טען המערער: כי הבחין במנוחה כשהיא
הולכת על המדרכה שמימין לכיוון נסיעתו, לעבר הכביש שבו נסע, בהיותו במרחק של 10-15
מ' בלבד ממעבר החצייה; וכי כאשר ירדה המנוחה לכביש בלם בחוזקה וצפר, אך מערכת
הבלימה כשלה ועד שפעלה מערכת ה"מקסי" המנוחה נפגעה.
3. הכרעת הדין בבית המשפט המחוזי
א. בית המשפט המחוזי דחה את גירסת המערער לפיה
המנוחה חצתה את הכביש מימין לשמאל בכיוון נסיעתו; והעדיף על פניה את עדותו של עד
ראייה, שנסע מאחורי המערער, לפיה המנוחה חצתה את הכביש - במעבר החצייה - משמאל
לימין.
לנוכח קביעתו זו, נדחתה גם גירסת המערער בדבר
השלב שבו הבחין במנוחה והפעיל את מערכות הבלימה כנטען על ידו.
ב. בהמשך לקביעתו האמורה, הוסיף בית המשפט וקבע:
כי אילו נתן המערער את דעתו על המתרחש בדרך שלפניו, היה מבחין במנוחה עם רידתה
לכביש, בהיותו במרחק של כ39- מ' ממעבר החציה; וכי עמד לרשותו מספיק זמן - אותו זמן
שהיה דרוש למנוחה כדי להגיע לנקודה שבה נפגעה - על מנת להבחין בכשל הבלם ולעצור
את המשאית באמצעות ה"מקסי" מבלי לפגוע במנוחה.
ג. לאור מצב דברים זה, הגיע בית המשפט המחוזי
למסקנה: כי "בפגיעה במנוחה... כשהיא עוברת את מחצית מעבר החצייה והנאשם אינו
נותן את דעתו כדבעי לנעשה בתוך מעבר החצייה ואינו עוצר את מכוניתו לפני המעבר, יש
משום רשלנות רבתי..."; כי "ניתן לקבוע שהנאשם כלל לא הבחין בהולכת
הרגל..."; וכי "במקרה שבפנינו יש בדרך הנהיגה של הנאשם... כדי להצביע על
כך כי הוכחו היסוד של המעשה העובדתי והיסוד הנפשי שבהם מרכיבי עבירת ההריגה..."
ד. אשר על כן, הרשיע בית המשפט המחוזי את המערער
בעבירת ההריגה ועבירות התעבורה האחרות שיוחסו לו בכתב האישום.
4. הערעור כנגד ההרשעה
א. בפי בא-כוחו של המערער שלש טענות מרכזיות: האחת
- כי שגה בית המשפט בכך, שדחה את גירסת המערער בדבר כיוון הליכתה של המנוחה ובדבר
המרחק שהיה ממעבר החצייה, כאשר היא ירדה אל הכביש; השניה - כי התאונה היתה בלתי
נמנעת, בהתחשב בכשל המפתיע של מערכת הבלימה הרגילה; והשלישית - כי בנסיבות הענין
לא הוכחו יסודותיה של עבירת ההריגה, אלא של גרימת מוות ברשלנות בלבד.
ב. אקדים ואומר, שאף אחת משלש הטענות האמורות אינה
מקובלת עלי; ולהלן יוצגו עיקרי טעמי:
(1). כידוע, ערכאת הערעור אינה מתערבת במימצאי
מהימנות שקובעת הערכאה הדיונית, אלא במקרים נדירים וחריגים, כאשר ממצאים אלה הם
בלתי סבירים בעליל או נטולים כל אחיזה בחומר הראיות.
בא-כוח המערער לא השכיל להראות לנו, כי המקרה
דנא בא בגדר אותם מקרים נדירים; ודין טענתו בהקשר זה - הראשונה מבין שלש הטענות
המנויות לעיל - להידחות.
(2) נתוני המקום והזמן מלמדים, כי אובייקטיבית היה
בידי המערער לעצור את המשאית מבלי לפגוע במנוחה, אילו הבחין בה כאשר ירדה אל הכביש
בהיותו במרחק של כ39- מ' ממנה; וזאת - גם כאשר נלקח בחשבון הכשל בו לקתה מערכת
הבלימה הרגילה.
המערער יכול היה להבחין במנוחה עם רדתה לכביש;
ומרחק של39- מ' היה מספיק בנסיבות הענין, הן להבחנה בכשל המערכת הרגילה והן לעצירה
בעוד מועד באמצעות מערכת ה"מקסי".
(3) בהכרעת הדין, הגיע בית המשפט לכלל מסקנה, כי
"ניתן לקבוע שהנאשם כלל לא הבחין בהולכת הרגל". מסקנה זו מתחייבת מן
העובדה שהמערער לא הבחין כלל במנוחה במשך השניות הארוכות, שבהן צעדה במעבר החצייה
עד שנפגעה; ומכך שהמשאית לא נעצרה במקום התאונה, אלא עשרות מטרים לאחר מכן.
נהג שאינו ממקד את תשומת לבו למתרחש בכביש
שלפניו ומרשה לעצמו להתקדם בכביש - המצוי במקום ישוב מאוכלס - כשתשומת לבו נתונה
כולה למתרחש במקום "אחר", נוהג ב"פזיזות" כמשמעותה בסעיף
20(א)(2)(א) לחוק העונשין, לאמור: בשוויון נפש לאפשרות שיפגע באדם שיבקש לחצות את
הכביש במעבר החצייה שסומן לצורך זה ואשר החל בחצייה כשהמשאית שבה נהג המערער נמצאת
במרחק של כ39- מ' ממנו.
משהוכחה "פזיזות" לענין התוצאה של
פגיעה בגופו של אדם - נתמלאה דרישת היסוד הנפשי הדרוש להרשעה בעבירת ההריגה בה
הורשעה המערער.
ב. במצב דברים זה, דין הערעור כנגד ההרשעה
להידחות.
5. הערעור כנגד גזר הדין
א. לענין העונש הדגיש בא-כוחו של המערער את התסקיר
החיובי שהוגש בעניינו של שולחו על ידי שירות המבחן, אשר המליץ: להסתפק ב"עונש
מאסר קצר, אשר יהא בו כדי להחדיר בו את משמעות ואחריות התנהגותו וכן יאפשר לו לאחר
מכן להמשיך באורח חייו"; וזאת, לאחר ששהודגש שהמערער "נוהג ברכב שנים
ארוכות, מפרנס את עצמו ומשפחתו", כאשר הנהיגה היא מקצועו.
ב. מאידך גיסא, טוענת התביעה, אין להתעלם מחומרת
המעשה שבו הורשע המערער ומחובתו של בית המשפט לתרום בעונשים שהוא גוזר במקרים כגון
דא, למאבק שמנהל הציבור בתאונות הדרכים האוכלות בנו - למרבית הצער - בכל פה.
ג. בשים לב לתכלית הענישה בעבירות מסוג זה, אין
לומר כי העונש שנגזר על המערער - לרבות הפסילה מהחזיק ברשיון נהיגה - מופרז לחומרה
במידה המצדיקה התערבות מצידה של ערכאת הערעור.
אשר על כן, גם הערעור כנגד מידת העונש נדחה.
ג. סוף דבר
הנני מציע, איפוא, לחברי, לדחות את הערעור על
שני חלקיו.
ש
ו פ ט
השופט מ' חשין:
אני מסכים.
ש ו פ ט
השופט י' אנגלרד:
אני מסכים.
ש
ו פ ט
הוחלט כאמור, בפסק דינו של השופט י' קדמי.
ניתנה היום, טז באייר תשנ"ח (12.5.1998).
ש ו פ ט ש ו פ
ט ש ו פ ט
העתק
מתאים למקור
שמריהו כהן -מזכיר ראשי
97062360.H04