בריק וושדי נ. כלל חברה ישראלית לביטוח בע"מ

פסק-דין בתיק ע"א 6236/09 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 6236/09 וערעור שכנגד בפני: כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין כבוד השופט נ' הנדל כבוד השופט י' עמית המערער והמשיב שכנגד: בריק וושדי נ ג ד המשיבה והמערערת שכנגד: כלל חברה ישראלית לביטוח בע"מ ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בת"א 883/07 שניתן ביום 30.6.2009 על ידי כבוד השופטת ב' גילאור תאריך הישיבה: כ"ד בניסן התשע"א (28.04.11) בשם המערער והמשיב שכנגד: עו"ד חוסאם סבית בשם המשיבה והמערערת שכנגד: עו"ד עופר שגיא פסק-דין השופט י' עמית: ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 30.6.2009 (כבוד הנשיאה השופטת בלהה גילאור) בת.א. 883/07. 1. המערער, יליד 1978, נפגע בתאונת דרכים ביום 8.9.2005. כתוצאה מהתאונה נפגע המערער בכל חלקי גופו ואושפז בבית החולים עד ליום 30.10.2005. בית משפט קמא מינה חמישה מומחים רפואיים להערכת נכותו הצמיתה של המערער, ואלו קבעו נכותו הצמיתה כלהלן: פרופ' רופמן בתחום האורטופדי, העריך כי בעקבות התאונה נותרה למערער נכות אורטופדית בשיעור 20% בגין שבר ברגל ימין שהתחבר עם הארכת הרגל והגבלת תנועות במפרק הירך ובברך. ד"ר גורי בתחום הא.א.ג. העמיד נכותו הצמיתה של המערער על 10% בגין שינוי ניכר בצורת האף החיצוני ללא הפרעות בנשימה. המומחה ציין כי אם יעבור המערער ניתוח יהא מקום לשקול את נכותו מחדש. פרופ' המרמן בתחום הקרדיולוגי, קבע כי לא נותרה למערער נכות צמיתה בשל השתלת קוצב לב שעבר המערער כשנה לאחר התאונה. כן קבע כי לא ניתן לשלול קיומו של קשר סיבתי בין ההפרעה בהולכה לבין החבלה בחזה בעקבות התאונה. ד"ר ראסם כנאענה בתחום הנפשי, העמיד נכותו הצמיתה של המערער על 5% + 5% בגין קשיי הסתגלות ותגובות נפשיות הקשורות למצבו הקרדיאלי של המערער. ד"ר וולר בתחום הנוירולוגי, קבע כי לא נותרה למערער נכות צמיתה בעקבות התאונה. בית המשפט העמיד הנכות הרפואית המשוקללת על 41.5% ובכך קיבל את עמדת המערער כי יש להעניק למערער אחוזי נכות בגין השתלת קוצב הלב. את נכותו התפקודית של המערער, העמיד בית משפט קמא על 60%. 2. בפסק הדין נקבע כי הסיבות לאי חזרתו של המערער לעבודה נותרו "עמומות, בלתי מוסברות, וחלקן אף בלתי אמינות", ויתכן כי הדבר נובע מכך שהמערער מקבל בעקבות התאונה כספים מביטוח חיים ומנכות כללית במל"ל. בהקשר זה ציין בית משפט קמא כי המערער נוטל חלק ממשי בכל הקשור לפיקוח על בניית ביתו החדש. את בסיס שכרו של המערער העמיד בית המשפט על סך של 5,442 ₪ לחודש, בהתאם לתלושי השכר שהציג. בהתאם לכך נפסקו לזכות המערער הסכומים הבאים: הפסדי השתכרות מלאים בגין 30 חודשים ראשונים לאחר התאונה – 226,000 ש"ח; הפסדי שכר לעתיד לפי 60% - 861,000 ש"ח; הפסדי פנסיה בסך 80,000 ₪; עזרת צד ג' בעבר ובעתיד – 75,000 ₪; ניידות והוצאות רפואיות נלוות – 90,000 ₪. סה"כ נפסק לזכות המערער סך של 1,432,500 ₪. מסכום זה נוכו תגמולי המל"ל (נכות כללית) בסך 866,220 ₪. 3. על פסק הדין נסב הערעור והערעור שכנגד שבפנינו. בערעור מלין המערער על כך שבית המשפט לא העמיד את נכותו הרפואית הצמיתה בגין השתלת קוצב הלב על שיעור גבוה יותר; על כך שבית המשפט לא התחשב בקביעת בסיס השכר בהכנסה נוספת שלא באה לידי ביטוי בתלושי השכר; ועל כך שבית המשפט ניכה באופן מלא את תגמולי המל"ל למרות שהמל"ל הכיר בנכויות נוספות שלא הוכרו על ידי מומחי בית המשפט. אומר בקצרה כי לא מצאתי ממש בערעור, וטוב היה משלא הוגש משהוגש. כפי שעולה ממסמכי המל"ל, כל הנכויות שנקבעו למערער הן כתוצאה מהתאונה, ולכן בדין ניכה בית המשפט את כל תגמולי המל"ל (רע"א 3953/01 פרלה עמר נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נז(4) 350 (2003). לעניין בסיס השכר, הרי שרשאי היה בית משפט קמא שלא להאמין למערער לגבי הכנסתו הלא מדווחת. אשר לנכות בגין קוצב הלב, בית משפט קמא עשה חסד עם המערער בכך שסטה מקביעתו של פרופ' המרמן, לפיה אין מקום לקבוע כלל אחוזי נכות בשל כך. מכל מקום, ונוכח הנכות התפקודית בשיעור של 60% שנקבעה למערער, אין בהעלאת אחוזי הנכות בגין קוצב הלב, כדי לשנות מהתוצאה הסופית. אשר על כן, דין הערעור להדחות. 4. הערעור שכנגד נסב בעיקר על כך שבית משפט קמא העמיד את שיעור הפגיעה התפקודית של המערער על 60%, תוך סטייה רבתית מהנכות הרפואית. לטענת המערערת שכנגד, הנכות האמיתית שיש להתחשב בה היא הנכות האורטופדית בשיעור 20% ובהתאם לכך היה על בית משפט קמא לקבוע את נכותו התפקודית של המערער. לא אכחד כי התלבטתי אם אין מקום לקבל את הערעור שכנגד בנקודה זו, ולהפחית מנכותו התפקודית של המערער. מה עוד, שמפסק הדין עולה כי בית המשפט לא רחש אמון רב להסברי המערער לגבי הסיבה לאי חזרתו לעבודה, ומה עוד שבמסמכי המל"ל נכתב מספר פעמים כי המערער מסוגל לעבוד. למרות זאת, ומאחר שקביעת הנכות התפקודית (וליתר דיוק, הפגיעה בכושר ההשתכרות) היא מהקביעות המובהקות המסורות לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית, לא מצאתי לנכון להתערב בנקודה זו, ואשר על כן גם דין הערעור שכנגד להדחות. 5. סופו של דבר שאנו דוחים את הערעור והערעור שכנגד. עם זאת, בהתחשב בכך שהערעור שכנגד הוגש אך כתגובה לערעור העיקרי, ובהתחשב בכך שהמערער דחה המלצת בית המשפט לחזור בו מהערעור, אנו מחייבים את המערער בהוצאות המשיבה והמערערת שכנגד בסך 23,200 ₪. ניתן היום, כ"ד בניסן התשע"א (28.4.2011). המשנה לנשיאה ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 09062360_E11.doc עכב מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il