למיא ראג'י חלאק נ. כריים מונא

פסק-דין בתיק ע"א 6235/15 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 6235/15 לפני: כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופט צ' זילברטל המערערת: למיא ראג'י חלאק נ ג ד המשיבות: 1. מונא כריים 2. אלחאן אבו חנאני ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 3.6.2015 בת"א 21001-06-12 שניתן על ידי כבוד השופט ש' אטרש תאריך הישיבה: כ"ד בתשרי התשע"ז (26.10.2016) בשם המערערת: עו"ד ריאד אבו אחמד; עו"ד לואי עבוד בשם המשיבות: עו"ד איאד נוג'ידאת פסק-דין השופט ס' ג'ובראן: 1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (השופט ש' אטרש) בת"א 21001-06-12 מיום 3.6.2015, במסגרתו נדחתה תביעתה של המערערת להצהיר על ביטולם של שלושה הסכמי מכר מקרקעין שנערכו בינה לבין המשיבות. רקע עובדתי 2. אמה של המערערת, רפיה קועואר חאלק ז"ל, הייתה הבעלים של חלקה 11 בגוש 16510 בנצרת (להלן: המקרקעין), אותם הורישה בצוואתה למערערת ולשני אחיה. במסגרת הסדר שיתוף שנחתם בין האחים, זכתה המערערת בחלק הבנוי של המקרקעין – בניין בן שלוש קומות בשטח של כ-200 מ"ר כל קומה, הממוקם בצדה המערבי של החלקה (להלן: הבניין המערבי); ובניין בן קומה אחת בשטח של כ-220 מ"ר המחולק לשתי דירות מגורים נפרדות, הממוקם בצדה הצפוני של החלקה (להלן: הבניין הצפוני). אחיה של המערערת, מצדם, זכו במרבית הקרקע הפנויה מבינוי, ולימים מכרו את חלקיהם במקרקעין למר מוסטפא עראבייה (להלן: עראבייה). 3. במשך כ-18 שנים המערערת השכירה את הדירה המזרחית בבניין הצפוני למשיבה 1 בשכירות בלתי מוגנת (להלן: הדירה), ובין השתיים שררו יחסי חברות ושכנות קרובים. בסמוך לאחר שאחיה מכרו את חלקם לעראבייה, נחתם הסכם שכירות למשך-10 שנים בין המערערת לבין המשיבה 1. זמן מה לאחר מכן, הוסכם בין המערערת למשיבה 1 על מכירת הדירה למשיבה 1. לפיכך, ביום 5.4.2012 נחתם הסכם בין המערערת למשיבה 1 לפיו הוסכם על מכירת הדירה למשיבה 1 בתמורה לסכום של 300,000 ש"ח. בהסכם צוין כי המערערת קיבלה לידיה סך של 200,000 ש"ח במזומן, וכי היתרה בסך של 100,000 ש"ח תשולם בתשלומים חודשיים, בהתאם להסדר שייקבע בין הצדדים (להלן: ההסכם הראשון). 4. ביום 21.5.2012 נחתם הסכם בין המערערת למשיבה 2, לפיו הוסכם על מכירת דירה הממוקמת בבניין המערבי, לרבות שני מחסנים הממוקמים בקומת הקרקע של אותו בניין, בתמורה לסכום של 420,000 ש"ח. בהסכם צוין כי המערערת קיבלה לידיה סכום של 270,000 ש"ח במזומן, וכי היתרה בסך 150,000 ש"ח תשולם בתשלומים חודשיים ובמזומן, בהתאם להסדר שייקבע בין הצדדים (להלן: ההסכם השני). 5. ביום 28.5.2012 נחתם הסכם נוסף בין המערערת למשיבה 2, לפיו הוסכם על מכירת דירה נוספת, הממוקמות בקומת הקרקע בצדו הצפוני-מערבי של הבניין הצפוני, בתמורה לסכום של 150,000 ש"ח. בהסכם צוין כי המערערת קיבלה לידיה סך של 50,000 ש"ח במזומן, וכי היתרה בסך 100,000 ש"ח תשולם בתשלומים חודשיים ובמזומן, בהתאם להסדר שייקבע בין הצדדים (להלן: ההסכם השלישי; להלן שלושת ההסכמים ביחד: ההסכמים). 6. שלושת ההסכמים נחתמו במשרדו של בא-כוחן של המשיבות, עו"ד איאד נוג'ידאת (להלן: עו"ד נוג'ידאת), אשר ייצג במעמד החתימה את שני הצדדים להסכם. בנוסף לכך נחתמו ייפויי כוח בלתי חוזרים שעליהם חתמו הצדדים לצורך העברת הזכויות במקרקעין על שם המשיבות. 7. ביום 12.6.2012 המערערת הגישה תביעה לבית המשפט המחוזי בנצרת, במסגרתה נתבקש בית המשפט להורות על ביטול הסכמי המכר מחמת העדר גמירות דעת, עושק, ניצול מצוקה נפשית והעדר תמורה. בתביעתה, המערערת טענה כי המשיבה 1 הפעילה עליה לחצים כבדים וניצלה את מצוקתה הנפשית באותה עת ואת יחסי החברות הטובים ששררו ביניהן כדי לשכנעה למכור לה את הדירה. בנוסף, המערערת גרסה כי קמה לה עילה לביטול הסכמי המכר נוכח העדר גמירות דעת, לאור הלחצים שהופעלו עליה; ונוכח העדר מסוימות, לאור העדר פירוט בהסכמים לגבי גובה התשלומים החודשיים. לבסוף, המערערת טענה כי מעולם לא שולמו לה התמורות הנקובות בהסכמים, וזאת חרף חתימתה על ההסכמים המאשרת כי קיבלה לידיה את הסכומים המפורטים במעמד החתימה, וחרף התחייבות מצד המשיבות כי היתרות תשולמנה בתשלומים חודשיים. המשיבות מצדן, הכחישו את טענות המערערת, וטענו כי המערערת היא זו שיזמה את מכירת הדירות וכי החוזים נחתמו תוך מודעותה למכלול הפרטים. עוד טענו המשיבות כי בשום שלב לא הופעל כל סוג של לחץ מצדן על המערערת וכי היא אף לא הייתה נתונה במצוקה נפשית באותה עת. בנוסף, לעמדת המשיבות, אין בהעדר פירוט התשלומים החודשיים כדי לפגוע במסוימות החוזה. לבסוף, המשיבות טענו כי שילמו למערערת במזומן את הסכומים הנקובים בהסכמים. פסק דינו של בית המשפט המחוזי 8. בפסק דינו מיום 3.6.2015 בית המשפט המחוזי דחה את תביעת המערערת ואת טענותיה לעושק, העדר מסוימות והעדר תמורה. תחילה בית המשפט ציין את השאלות העיקריות הצריכות הכרעה – (א) האם המשיבות הפעילו על המערערת לחץ בלתי הוגן למכור להן את הדירות מושא התביעה? (ב) האם המערערת חתמה על ההסכמים לרבות ייפויי הכוח הבלית חוזרים, כאשר מצבה הנפשי היה רעוע? וכפועל יוצא מכך האם מתקיימים יסודות עילת העושק? (ג) האם המערערת קיבלה לידיה את התמורות הנקובות בהסכמים כתמורה ששולמה במזומן? 9. ראשית, בית המשפט המחוזי קבע כי ניתוח העדויות והראיות שהובאו, מלמד מפורשות כי המערערת החליטה מרצונה הטוב והחופשי, למכור למשיבות את הדירות מושא התביעה וכי לא הופעל עליה לחץ כלשהו לעשות כן. למסקנה זו הגיע בית המשפט המחוזי מעיון בתצהיר המערערת, שבו היא ציינה כי לא גילתה לאיש על ההסכמים לאור חששה כי ינסו להניא אותה מביצוע העסקאות. עוד נקבע כי המערערת מכרה בפועל את הדירות ליותר מאדם אחד, כפי שעולה מזיכרון הדברים עליו חתמה ביום 18.6.2012 – דבר הסותר את טענתה לפיה הופעל עליה לחץ למכור הדירות. כמו כן, בית המשפט נדרש לעדותה של המערערת, שבגדרה היא גרסה כי המשיבה 1 שבה ופנתה אליה בבקשה למכור לה את הדירה, עד אשר המערערת, שביקשה לרצותה, הסכימה לכך. בהקשר זה נקבע כי אף אם אכן המשיבה 1 היא זו שיזמה את מכירת הדירה – אין בכך משום הפעלת לחץ בלתי הוגן, שכן המערערת הייתה רשאית לסרב לבקשותיה. אשר למכירת הדירות למשיבה 2 – נקבע כי לא הוכח כי זו האחרונה או מי מטעמה הפעילו לחץ כלשהו על המערערת. תימוכין למסקנותיו אלו, מצא בית המשפט בעדותו של עו"ד נוג'ידאת, לפיה דווקא המערערת היא שלחצה להוציא את העסקאות לפועל באופן מיידי. 10. אשר לשאלה האם המערערת חתמה על ההסכמים כאשר מצבה הנפשי היה רעוע, בית המשפט המחוזי ציין כי המערערת לא הוכרזה כפסולת דין ולא הוגשה בקשה להכריז עליה ככזו. על כן, נקבע כי המערערת הייתה בעלת כשרות משפטית לחתום על ההסכמים וייפויי הכוח הבלתי חוזרים, באופן המקים חזקה כי פעולותיה הן בעלות תוקף משפטי מחייב. ואולם, בית המשפט ציין כי חזקה זו ניתנת לסתירה, אם יוכח כי מתקיימת אחת מעילות הבטלות הקבועות בחוק החוזים (חלק כללי), השתל"ג-1973 (להלן: חוק החוזים), כאשר העילות הרלוונטיות לענייננו הן העדר גמירות דעת ומסוימות. תחילה בית המשפט עמד על עילת העדר גמירות דעת וציין כי המבחן שאומץ בפסיקה לקיומה של גמירות דעת הוא מבחן אובייקטיבי. נקבע כי המסמכים והעדויות מלמדים שהמערערת חתמה על שלושת ההסכמים במועדים שונים ועם צדדים שונים, ומבלי שהביעה הסתייגות כלשהי במעמד החתימה או בסמוך לאחריה. זאת ועוד, בית המשפט המחוזי מצא כי למערערת ולמשיבה 1 היה אינטרס משותף למכירת הדירה – שתיהן חששו מכך שאחיה של המערערת ילחצו עליה למכור את הדירות לעראבייה ובכך תאבד המשיבה 1 את דירתה, והמערערת תאבד את שכנתה וחברתה. אשר לעילת העדר מסוימות, בית המשפט המחוזי קבע כי עצם העובדה שלא סוכם בין הצדדים על הסכומים המדויקים לתשלום יתרת התמורה, איננה מלמדת על העדר מסוימות. נקבע כי נוכח העובדה שהצדדים גמרו בדעתם להתקשר בהסכמים מחייבים ואף הסכימו על כל התנאים המהותיים הנדרשים להשתכללותם, הרי שהעדר פירוט על התשלום החודשי אינו מהווה פרט מהותי לחוזה, וממילא ניתן להשלימו. על כן, נקבע כי העדרם של פרטים אלו מההסכמים אינו פוגע במסוימותם. בנוסף, בית המשפט המחוזי דחה את טענת המערערת לפיה יש לבטל את ההסכמים עם המשיבות נוכח התגבשות עילת העושק. נקבע כי המערערת לא הוכיחה התקיימותם של התנאים המצטברים הדרושים לביסוס עילת עושק – מצוקה; ניצול של מצוקה; גריעות תנאי עסקת המכר; וקשר סיבתי בין העושק להיקשרות בחוזה. בהקשר זה, בית המשפט ציין כי המערערת לא המציאה חוות דעת של מומחה מטעמה בדבר שווין של הדירות נכון למועד ערכית ההסכמים, ובהעדר חוות דעת כזו לא ניתן לקבוע כי הסכומים שנקבעו בהסכמים הם נמוכים באופן בלתי סביר משווין האמיתי של הדירות במועד חתימת הצדדים על ההסכמים. 11. או אז, פנה בית המשפט המחוזי לבחון את טענת המערערת לפיה מעולם לא שולמו לה התמורות הנקובות בהסכמים. נקבע כי ישנן סתירות מהותיות בין עדותה של המערערת בנושא זה לבין העובדות שמסרה בתצהירה, המעידות על חוסר מהימנותה של המערערת בשאלת קבלת התמורה. כך למשל, כשנשאלה מדוע חתמה על הסכם המכר השני והשלישי עם המשיבה 2 לאחר ניסיון שלילי עם המשיבה 1, השיבה המערערת תשובה סתמית ומתחמקת שאינה מספקת הסבר משכנע לשאלה. יש בתשובה מתחמקת זו, כך נקבע, כדי להטיל ספק רב בטענת המערערת לפיה לא קיבלה את התמורה הנקובה בהסכם הראשון. בנוסף, בית המשפט התייחס לשני שטרי חוב מיום 20.6.2012 ולמסמך תשלומים הנושאים את חתימתה של המערערת. נמצא כי לא עלה בידי המערערת ליישב את חתימתה על מסמכים אלו אל מול טענתה בדבר אי תשלום התמורה. צוין כי המערערת ניסתה להצטייר כמי שאינה מבינה דבר בהסכמים וכי לא הבינה את אשר חתמה עליו, גרסה אשר לא מתיישבת עם העובדה כי המערערת בעלת השכלה אקדמית ובעלת נכסים רבים אותם היא משכירה בהסכמי שכירות משך שנים. בנוסף בית המשפט תמה על העובדה כי המערערת לא התייעצה עם בא כוחה, עו"ד אבו אחמד, עובר לחתימה על ההסכמים, עימו נהגה להיוועץ בכל הנוגע להסכמי השכירות. בית המשפט אף דחה את עדותו של עד התביעה אשר העיד על מצבה הכלכלי הקשה לכאורה של המשיבה 1, בקבעו כי לא ניתן ליתן בה אמון. מנגד, בית המשפט מצא את עדותו של עו"ד נוג'ידאת – ממנה עולה כי הוא הסביר למערערת את האמור בהסכמים ואת האמור במסמך התשלומים – כעדות מהימנה. אשר ליתר עדי ההגנה שהעידו – המשיבה 1, המשיבה 2, בעלה של המשיבה 2, אחיו, וחברתה של המשיבה 1 – בית המשפט המחוזי קבע כי נמצאו בעדויותיהם מספר סתירות. לאור מכלול האמור, בית המשפט המחוזי הסיק כי הגרסאות והעדויות מטעם שני הצדדים רצופות סתירות ואי דיוקים ומשכך אין ליתן אמון לא בגרסת המערערת ולא בגרסת המשיבות. נקבע כי במצב דברים זה, שבו המערערת חתומה על ההסכמים לפיהם היא מאשרת כי קיבלה את התמורות הנקובות בהם, היה עליה להפריך את החזקה העולה ממסמכים אלו. בהקשר זה, בית המשפט המחוזי קבע כי לא עלה בידי המערערת להוכיח באמצעות ראיה כלשהי כי היא לא קיבלה את התמורה המפורטת בהסכמים. אשר על כן, בית המשפט המחוזי דחה את תביעתה של המערערת וחייבה בהוצאותיהן של המשיבות. על פסק דין זה הוגש הערעור שלפנינו. טענות הצדדים 12. בערעורה, המערערת מעלה טענות נגד קביעותיו וממצאיו של בית המשפט המחוזי, המצדיקות, לטענתה, את קבלת הערעור. לעמדת המערערת, לא היה מקום לקבוע כי היא לא הוכיחה שלא קיבלה תמורה עבור מכירת הדירות. לטענתה, מעדויות המשיבות ויתר עדי ההגנה עולות סתירות משמעותיות שלא ניתן ליישבן, באופן המטה את הכף לעבר קבלת גרסתה. 13. בנוסף, לשיטת המערערת, קמה לה עילה לביטול ההסכמים נוכח העדר מסוימות, וזאת בשל העדר פירוט על התשלום החודשי ובהעדר פירוט על זהות הדירות. לטענת המערערת, אמנם בשלושת ההסכמים צוין כי התשלום החודשי יוסכם בין הצדדים, אולם הסכמה זו לא הושגה. לעמדתה, אי ההסכמה באה לידי ביטוי בהגשת התביעה על ידה ובכך שהמשיבות לא פעלו לאכיפת ההסכמים. לגישת המערערת, הסכמה על התשלום החודשי מהווה עניין מהותי להשתכללות חוזה והעדרה מעיד על פגם בגמירות דעתם של הצדדים. אשר לפירוט על זהות הדירות, המערערת טוענת כי ההסכמים נעדרים פרטים מהותיים באופן שלא מאפשר לקבוע אילו דירות נמכרו. 14. המערערת מוסיפה וטוענת כי עומדת לה זכות לביטול ההסכמים נוכח השתכללות עילת העושק. המערערת גורסת כי מצוקתה באה לידי ביטוי בשני מישורים – הן בכך שעם מכירת נכסי האחים לעראבייה היא הבינה כי אחיה לא ישובו לארץ מקנדה וכי היא תיוותר לבדה; והן בכך שבמסגרת מכירת השטח לעראבייה הועברה לרשותו אף החזקה בגינה שהייתה צמודה לדירת המערערת, אותה היא טיפחה משך שנים ארוכות. לגישת המערערת, המשיבה 1 – אשר ידעה כי המערערת רוחשת לה מקום חם בליבה ואשר ידעה כי היא אישה ערירית ותמימה – ניצלה מצוקה זו לצרכיה ועל מנת להבטיח כי לא תפונה מדירתה על ידי עראבייה. המערערת גורסת כי הלחצים שהפעילה עליה המשיבה 1 הביאו אותה לחתום על הסכמים שתנאיהם גרועים ומציבים אותה בעמדת נחיתות כלכלית אל מול המשיבות. 15. לבסוף, ולחילופין, המערערת טוענת כי לכל הפחות יש לקבוע כי היא הייתה נתונה להשפעה בלתי הוגנת, וזאת לאור קיומם של יחסי קרבה מיוחדים בינה ובין המשיבה 1. לגישתה, ההוכחה הבלעדית להפעלת הלחץ עליה מצד המשיבה 1 מצויה בחתימת ההסכם הראשון תוך זמן קצר ממועד חתימת הסכם השכירות ל-10 שנים. לטענת המערערת, הלחצים שהופעלו עליה גרמו לה להאמין כי היא עלולה לאבד את חברתה ושכנתה הטובה שאין לה אלא מלבדה, דבר שהביאה לעשות כרצון המשיבה 1, ותוך שהיא אינה מגלה לאיש על תכנונה זה, פן ינסו להניאה מלבצע את העסקה. המערערת טוענת כי אותם הלחצים והאמון שנתנה במשיבה 1 גרמו לה לחתום על ההסכם השני והשלישי עם המשיבה 2. 16. המשיבות, מצדן, סומכת ידיהן על פסק דינו של בית המשפט המחוזי וסבורות כי מכלול טענותיה של המערערת שמועלות במסגרת הערעור הן טענות עובדתיות אשר נדחו על ידי בית המשפט המחוזי ולפיכך אין יסוד להתערבות בממצאיו. המשיבות מדגישות כי לא עלה בידי המערערת להוכיח כי הופעל עליה לחץ מכל סוג שהוא, אשר הביאה לחתום על שלושת ההסכמים. לשיטת המשיבות, אין לקבל את טענת המערערת לפיה לא ידעה את אשר בפניה ולא הבינה את תוכן ההסכמים. לעמדתן, המערערת הייתה זו שיזמה את חתימת ההסכמים והיא שקבעה את גובה התמורה. אשר לעניין העדר התמורה, המשיבות גורסות כי המערערת לא הוכיחה כי התמורה הנקובה במסגרת ההסכמים לא שולמה לה. לדידן, על המערערת חל נטל מוגבר לסתור מסמך כתוב ואת חתימתה עליו – נטל אשר לא עלה בידה להרים. הראיה המרכזית לכך שהתמורה שולמה למערערת היא העובדה שהמערערת חתמה על שני הסכמים נוספים, לאחר ההסכם הראשון. לבסוף, המשיבות מדגישות כי אין בהעדר קביעת התשלומים החודשיים כדי לפגוע במסוימות החוזה, מקום שבו ישנה גמירות דעת ומקום בו ניתן להשלים את החסר באמצעות ההסכמות בין הצדדים. בקשה להוספת ראיות 17. יצוין, כי ביום 11.4.2017 המערערת הגישה, בהסכמת המשיבות, בקשה להוספת ראיות נוספות, עניינן התכתבויות בין באי כוח הצדדים, המאוחרות למתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי. ואולם, כפי שהובהר במעמד הדיון, עניינן של הראיות אשר צירופן נתבקש, אינו רלוונטי לשאלות העומדות בסיס הערעור שלפנינו, ומשכך אין בידינו לקבל את הבקשה. דיון והכרעה 18. שלוש שאלות עיקריות עומדות להכרעה במסגרת הערעור שלפנינו: (א) האם ההסכמים לא השתכללו לכדי הסכמים מחייבים נוכח העדר מסוימות? (ב) האם למערערת קמה עילה לביטול ההסכמים מחמת עילת העושק, ולחילופין האם הופעל עליה לחץ בלתי הוגן? (ג) האם למערערת קמה עילה לביטול ההסכמים נוכח אי תשלום התמורה? אקדים לומר כי לאחר עיון בפסק דינו של בית המשפט המחוזי ולאחר שבחנתי את טענות הצדדים בכתב ובעל פה לפנינו, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות, כפי שיפורט להלן. 19. הלכה ידועה היא כי ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית – המתרשמת באופן בלתי אמצעי מהעדים שהופיעו בפניה ומהראיות המוגשות במסגרת ההליך – אלא במקרים חריגים, כאשר מתקיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת, או כאשר מתגלים בפסק דינו של בית משפט קמא פגמים מהותיים, היורדים לשורש העניין (ראו: ע"א 1278/15 עבאס נ' מועצה מקומית ג'ת, בפסקה 32 (30.8.2016); ע"א 4170/14 כהן נ' כהן (14.1.2016); ע"א 580/10 ניר שיתופי – אגודה ארצית שיתופית להתיישבות עובדים ואח' נ' עיריית הוד השרון (25.7.2013); ע"א 7633/12 קבוצת גיאות בע"מ נ' גולדפרב לוי, ערן, מאירי, צפריר ושות', עורכי דין בע"מ, בפסקה 31 (16.9.2014); ע"א 558/96 חברת שיכון עובדים בע"מ נ' רוזנטל, פ"ד נב(4) 563 (1998); ע"א 501/84 "מגדל" חברה לביטוח בע"מ נ' מירון, פ"ד מב(2) 89, 99 (1988); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 1026 (מהדורה שתים עשרה, 2015); חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 474 (מהדורה שלישית, 2012)). עיקר הערעור בעניינו מופנה כלפי קביעות עובדתיות וממצאי מהימנות של בית המשפט המחוזי, ואולם לא מצאתי כי המקרה שלפנינו מהווה חריג לכלל אי ההתערבות. בחנתי את ממצאיו של בית המשפט המחוזי ונחה דעתי כי הן עומדות איתנות על גבי הבסיס הראייתי שהונח וכי אין מקום לשנות מהן. אדון להלן בהרחבה בטענות שבליבת הערעור, הן השאלות שעליהן עמדתי לעיל, ואראה מדוע סבורני, כאמור, כי יש לדחותן כולן כאחת. (א) האם ההסכמים לא השתכללו לכדי הסכמים מחייבים נוכח העדר מסוימות? 20. הלכה היא כי לצורך השתכללות של מסמך לחוזה מחייב, יש להוכיח התקיימותם של שני תנאים מצטברים במועד הכריתה – כי הצדדים גמרו בדעתם להתקשר בחוזה מחייב; וכי ההסכמה מסוימת דיה (ראו: סעיפים 2 ו-5 לחוק החוזים; ע"א 9247/10 רוזנברג נ' סבן, בפסקה 12 (24.7.2013) (להלן: עניין רוזנברג); ע"א 7193/08 עדני נ' דוד, בפסקאות 9-8 (18.7.2010) (להלן: עניין עדני); גבריאלה שלו דיני חוזים – החלק הכללי – לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי 166-165 (2005) (להלן: שלו); דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים כרך א 1299-1229 (1991) (להלן: פרידמן וכהן)). לעניין רכיב גמירת הדעת, נקבע כי המבחן להתקיימות רכיב זה הוא אובייקטיבי, הנלמד מביטויים חיצוניים לכוונת הצדדים, וביניהם לשון המסמך, תוכנו והתנהגות הצדדים לפני ניסוחו, בזמן החתימה עליו ולאחר מכן (ראו: ע"א 10859/07 חברה קדישא גחש"א נ' לוי, בפסקה 7 (22.1.2012); עניין עדני, בפסקה 9). לעניין יסוד המסוימות, נקבע כי המבחן להתקיימותו הוא האם ניתן להסיק ממכלול הנסיבות כי חל מפגש רצונות ביחס לתנאים המהותיים והחיוניים של העסקה (ע"א 9255/11 דניאל נ' פלונית, בפסקה 19 (11.8.2013); ע"א 649/73 קפולסקי נ' גני גולן בע"מ, פ"ד כח(2) 291, 296 (1974); פרידמן וכהן, בעמ' 268-267). בנוסף, הפסיקה הכירה בהסכמים כבעלי מסוימות מספקת גם כאשר הם נעדרו פרטים חיוניים, ובלבד שפרטים אלה ניתנים להשלמה לפי ההוראות שבדין או לפי הנוהג המקובל (ראו: סעיף 21 לחוק החוזים; ע"א 4921/12 איש חירם חברה קבלנית לבניה והשקעות בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ, בפסקה 11 (16.12.2014); ע"א 692/86 בוטוקובסקי נ' גת, פ"ד מד(1) 57, 66 (1989) (להלן: עניין בוטוקובסקי)). יסוד המסוימות עשוי להתקיים, אפוא, אף אם במועד חתימת ההסכם הצדדים לא הסכימו על פרטים כלשהם, וזאת כל עוד לא משתמעת מהחוזה כוונה אחרת של הצדדים באשר לפרטים החסרים (ראו: ע"א 3380/97 תמגר חברה לבניה ופיתוח בע"מ נ' גושן, פ"ד נב(4) 673, 682 (1998) (להלן: עניין תמגר); עניין בוטקובסקי, בעמ' 66). יסודות גמירת הדעת והמסוימות מקיימים ביניהם קשרי גומלין חזקים, במובן זה שככל שישנן יותר ראיות התומכות בקיומה של גמירת דעת המעידה על כוונה ליצור קשר מחייב, הדבר עשוי לכפר על מסוימות חסרה (ראו: ע"א 4976/00 בית הפסנתר נ' מור, פ"ד נו(1) 577, 587 (2001); עניין עדני, בפסקה 9; עניין תמגר, בעמ' 682; פרידמן וכהן, בעמ' 292). 21. המערערת גורסת כי גובה הסכום החודשי שישולם לה בגין יתרת התמורה מהווה פרט מהותי לעסקאות, אשר העדרו מההסכמים פוגע במסוימותם. אין בידי לקבל טענה זו. כזכור, המענה לשאלה מהם תנאים מהותיים וחיוניים לעסקה משתנה בהתאם לנסיבות העניין (ראו: עניין תמגר, בעמ' 684; ע"א 158/77 רבינאי נ' חברת מן השקד בע"מ, פ"ד לג(2), 282, 288 (1979)). בענייננו, כפי שבית המשפט המחוזי קבע, שלושת ההסכמים העומדים במרכז המחלוקת מכילים את התנאים החיוניים ליצירת התקשרות מחייבת בין הצדדים וביניהם מהות הנכס, מהות העסקה, המחיר והוצאות המסים. להשקפתי, בהינתן הסכמה על תנאים מהותיים אלה ובהינתן אופי מערכת היחסים בין הצדדים, אשר התבססה על אמון הדדי, אין מקום לקבוע כי במועד חתימת החוזה הצדדים ראו בגובה התשלום החודשי תנאי מהותי וחיוני לחוזה. מסקנה זו נכונה אפילו שידוע לנו כי בין הצדדים קיימת כיום מחלוקת על אופן תשלום יתרת התמורה, שכן ככלל, מחלוקת שהתגלעה בין הצדדים לאחר כריתתו של החוזה, הנוגעת לאופן אכיפתו, אינה משפיעה על תוקפו במועד החתימה (ראו והשוו: עניין תמגר, בעמ' 687; ע"א 700/72 אברמוב נ' כדר, פ"ד כז(2) 498, 503-502 (1973); ראו גם: פרידמן וכהן, בעמ' 272; מיגל דויטש "על מסוימות החוזה העסקי" עיוני משפט טז 337, 346 (תשנ"א-תשנ"ב)). על כן, אין בחוסר זה כדי לשנות מהמסקנה לפיה בין הצדדים נחתמו הסכמים מחייבים, לא כל שכן משנקבע כי הצדדים גמרו בדעתם להתקשר בהסכמים מחייבים (ראו והשוו: ע"א 692/12 פרידמן נ' שפירא, בפסקה 35 (7.8.2013)). כך גם לא מצאתי ממש בטענת המערערת בדבר חוסר תיאור מספק של הנכסים, הפוגם במסוימות ההסכמים. זהות הנכסים שעל מכירתם סוכם בהסכמים ברורה לצדדים ואין עליה מחלוקת, ועל כן טענת המערערת בהקשר זה נדחית (ראו והשוו: ע"א 774/75 עובדיה נ' אדרבי, פ"מ ל(3) 533, 537 (1976)). (ב) האם למערערת קמה עילה לביטול ההסכמים מחמת עושק? ולכל הפחות מחמת הפעלת לחץ בלתי הוגן? 22. סעיף 18 לחוק החוזים, העוסק בביטול חוזה בשל פגם בכריתתו, קובע בזו הלשון: "18. מי שהתקשר בחוזה עקב ניצול שניצל הצד השני או אחר מטעמו את מצוקת המתקשר, חולשתו השכלית או הגופנית או חוסר נסיונו, ותנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל, רשאי לבטל את החוזה". בפסיקה ובספרות נקבע כי עילת העושק מורכבת משלושה יסודות מצטברים ושלובים – קיומה של מצוקה של העשוק; ניצול המצוקה על ידי העושק; ותנאי חוזה גרועים וכן, יש להצביע על קשר סיבתי בין המצוקה והניצול לבין ההיקשרות בחוזה (ראו: רע"א 617/08 מלון עדן נהריה בע"מ נ' קסל, בפסקאות 39-37 (21.9.2014) (להלן: עניין מלון עדן נהריה); ע"א 2041/05 מחקשווילי נ' מיכקשווילי (19.11.2007); ע"א 3156/98 בן ישי נ' ויינגרטן, פ"ד נה(1) 939 (1999); ע"א 403/80 סאסי נ' קיקאון, פ"ד לו(1) 762, 767 (1981) (להלן: עניין סאסי); סיני דויטש "הוראת העושק בחוק החוזים" מחקרי משפטי ב 1, 5 (תשמ"ב); שלו, בעמ' 345-344). במקרה שלפנינו, בית המשפט המחוזי קבע כי לא מתקיימים אף אחד מיסודות עילת העושק ולא מצאתי מקום להתערב במסקנה זו, כפי שיפורט להלן. יצוין כבר עתה כי טענותיה של המערערת לעניין עילת העושק התמקדו בכל הקשור להיקשרותה בחוזה עם המשיבה 1, וטענותיה ביחס להיקשרותה עם המשיבה 2 ולהתקיימות עילת העושק בחוזה השני והשלישי נטענו בעלמא, ועל כן אמקד את דיוני בהתקשרות עם המשיבה 1. 23. כידוע, על מנת שתתגבש עילה העושק, ככלל, על המצוקה להיות כבדת משקל וממשית (ראו: עניין מלון עדן נהריה, בפסקה 38(א); עניין סאסי, בעמ' 767; ע"א 627/85 ד. איתן - ע. גושן אדריכלים בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(3) 42, 46 (1989)). ואמנם, ייתכנו נסיבות שבהן "גם מצב ארעי וחולף שאליו נקלע המתקשר לפתע" – ייחשב כמצב של מצוקה (ראו: שלו, 346). בענייננו, המערערת טוענת כי בתקופה הרלוונטית לכריתת ההסכמים, היא הייתה נתונה למצוקה שנבעה מכך שאחיה מכרו את חלקותיהם לעראבייה, וביניהן את גינתה, אותה טיפחה מזה שנים. מכירת החלקות, לטענת המערערת, סתמה את הגולל על האפשרות כי אחיה ישובו ארצה, וגרמה לה להבין כי היא תישאר לבדה עד סוף ימיה. עם כל הצער שבדבר, אינני סבור כי ניתן לראות בתחושות אלו כקושי העולה כדי מצוקה. אחיה של המערערת מתגוררים מזה שנים רבות בקנדה ושם מרכז חייהם, ועל כן קשה להלום את הטענה כי רק עם מכירת חלקותיהם – עליהן לא היה בנוי דבר – הבינה המערערת כי הם לא ישובו ארצה. זאת ועוד, נקבע כי ככל שלמתקשר בעסקה הייתה אלטרנטיבה ממשית, שבאמצעותה ניתן היה למנוע את העסקה הנוכחית – הדבר יקשה לקבוע כי התקיים רכיב המצוקה העולה כדי עושק (ראו: עניין מלון עדן נהריה, בפסקה 38(א); ע"א 11/84 רבינוביץ נ' שלב – הקואופרטיב המאוחד להובלה בע"מ, פ"ד מ(4) 533, 543 (1986)). במקרה שלפנינו, המערערת הייתה יכולה שלא להסכים למכור את הדירה למשיבה 1, ולכל הפחות הייתה יכולה להתייעץ עם בא-כוחה, עמו היא נהגה להיוועץ בכל הנוגע לחוזי השכירות בנכסיה. ואולם, המערערת לא בחנה חלופותיה ובחרה שלא לספר לאיש על אודות ביצוע העסקאות, ועל כן אין לה להלין אלא על עצמה. משקבעתי כי לא הוכח קיומה של מצוקה, ממילא אין טעם להמשיך ולבחון בהרחבה את התקיימות יתר התנאים, בשל היותם מצטברים. עם זאת, אף לגופו של עניין, אציין כי לא מצאתי שתנאים אלה מתקיימים, ומסקנותיו של בית המשפט המחוזי בהקשר זה מקובלות עליי. 24. טענה חלופית בפיה של המערערת היא שההסכמים נחתמו תחת השפעתה הבלתי הוגנת של המשיבה 1, בנצלה את מעמדה כשכנתה וכחברתה הטובה ובנצלה את המצוקה אליה נקלעה המערערת נוכח מכירת חלקותיהם של אחיה לעראבייה. בהקשר זה יצוין, כי הספרות והפסיקה נחלקו בשאלה האם דוקטרינת ההשפעה הבלתי הוגנת ממשיכה לחול לאחר חקיקת חוק החוזים בהקשר של חוזים מסחריים (ראו לעניין זה: עניין מלון עדן נהריה, בפסקה 48 והאסמכתאות שם; ע"א 236/84 מנהל עיזבון המנוחה הלה יפה ז"ל נ' שוורץ, פ"ד מה(5) 13, 26 (1991); ע"א 604/77 מוברמן נ' סגל, פ"ד לב(3) 85, 94 (1978)). ואולם, שאלה תיאורטית זו, על היבטיה, חורגת מגדרי דיוננו, שכן ממילא בית המשפט המחוזי קבע כי לא הופעל על המערערת לחץ בלתי הוגן, ולא ראיתי מקום להתערב בקביעתו זו. כידוע, נטל ההוכחה בעניין טענות מסוג זה מוטל על הטוען אותן, ולא עלה בידי המערערת לבסס כדבעי את טענתה זו (ראו והשוו: ע"א 685/88 קוטרמן נ' קרן תורה ועבודה, פ"ד מז(2) 598, 605 (1993)). (ג) האם למערערת קמה עילה לביטול ההסכמים נוכח התגבשות הפרה מהותית בצורת העדר תשלום תמורה? 25. את עיקר יהבה בערעור תולה המערערת בשאלת תשלום התמורה. מדובר בשאלה עובדתית גרידא, המבוססת על התרשמות הערכאה הדיונית מעדויות של עדים ומראיות שהוצגו בפניה, ובשאלות אלו, כאמור, לא תיטה ערכאת הערעור להתערב, אלא במקרים קיצוניים. כזכור, בית המשפט המחוזי הגיע למסקנה כי בשאלה זו קיימים אי דיוקים וסתירות בגרסאותיהם של שני הצדדים, באופן שלא מאפשר ליתן אמון באף אחת מהן. מסקנה זו של בית המשפט המחוזי מבוססת על התרשמותו הבלעדית מהעדים ולא מצאתי לנכון לשנות ממנה. 26. בית המשפט המחוזי מצא כי המפתח לשאלת תשלום התמורה נעוץ בהסכמים בהם המערערת מאשרת כי קיבלה את התמורות הנקובות בהם וכן במסמך תשלומים המכיל את חתימותיה. כידוע, במקרים כאלה, יחולו הוראותיו של סעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותמאני, הקובע כי מסמך בכתב נהנה מעליונות במובן זה שלא ניתן לסתרו באמצעות טענות בעל פה אלא במסמך בכתב בלבד (ראו: יעקב קדמי על הראיות חלק שלישי 1503 (2009); פרידמן וכהן, בעמ' 22; ע"א 4228/11 מנצור נ' מדינת ישראל, בפסקה 22 (15.12.2014); ע"א 2032/06 האגי נ' עזבון המנוח סלמאן יוסף זידאן, בפסקה 42 (1.2.2009); ע"א 320/82 חברת האחים מנסה וויקטור לוי בע"מ נ' כנפו, פ"ד מ(2) 169, 185 (1986)). אכן, סעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית "הוא הוראה מיושנת ופורמליסטית, אולם היא עדיין חלק מן הדין החל אצלנו". עם זאת, "אין תחושה נוחה במחסום מסוג סעיף 80, לכן מן הראוי להתמודד עם טענות ההגנה [לגופן]" (ע"א 4408/90 בן חיים נ' גוטמן (14.11.1994). במקרה דנא המערערת לא הביאה כל ראיה בכתב לסתירת האמור בהסכמים ובמסמך התשלומים. כל שטענה הוא כי רומתה על ידי המשיבות וכי לא שמה לב על מה היא חותמת. ביחס לטענות אלו נקבע בפסיקה כי "משחתמו הצדדים על החוזה, עומדים הם בחזקתם שהסכימו לכל האמור בו, לשבט או לחסד" (ראו: ע"א 1/84 נתן נ' סטרוד, פ"ד מב(1) 661, 670 (19.4.1988); וראו גם: ע"א 16/80 לולו נ' סלומון, פ"ד לז(4) 70, 75-74 (18.9.1983)). וכך הדבר בענייננו. משחתמה המערערת על מסמכים, בהם אישרה את קבלת התמורה המצוינת בהסכמים, לא בנקל היא תוכל לשכנע כי הכספים לא שולמו. אכן, בית המשפט המחוזי מצא את עדויות שני הצדדים בלתי אמינות, אולם דחה את התביעה נוכח העובדה כי נטל השכנוע הוא על המערערת להראות כי גרסתה היא הנכונה. מסקנה זו, המשקפת את גישת הפסיקה במקרים כגון דא, מקובלת עליי ולא ראיתי מקום לסטות ממנה (ראו והשו: ע"א 8837/05 מרשוד נ' אל שורטי, בפסקה כ"ט (11.1.2009); ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, פ"ד סא(3) 18 (5.10.2006)). סוף דבר 27. מן המקובץ עולה כי לא מצאתי מקום להתערב במסקנת בית המשפט המחוזי לפיה בין הצדדים נחתמו הסכמים מחייבים, שלא נפל בהם פגם במועד כריתתם; בנוסף, לא מצאתי מקום להתערב במסקנת בית המשפט המחוזי בשאלת תשלום התמורה. אשר על כן, דין הערעור להידחות. המערערת תישא בהוצאות המשיבות על סך 20,000 ש"ח. ש ו פ ט השופט צ' זילברטל: 1. אני מסכים לפסק דינו של חברי, השופט ס' ג'ובראן, ומצטרף לתוצאה אליה הגיע. 2. עם זאת, ראיתי לנכון להוסיף הערה בסוגיית עורך הדין המעיד מטעם מרשו. במקרה דנא העיד בא-כוח המשיבות, עו"ד איאד נוג'ידאת, כעד מטעם המשיבות-הנתבעות. אכן, בעת שעו"ד נוג'ידאת נחקר נגדית על תצהיר עדותו הראשית, נטל פרקליט אחר את ייצוג המשיבות. בנוסף, בתשובה לשאלתנו, מסר עו"ד נוג'ידאת בעת הדיון בערעור כי בית המשפט התיר לו לייצג את המשיבות על-אף היותו עד מטעמן (אך לא הופנינו להחלטה בה נכלל היתר זה). זאת ועוד - בקדם משפט מיום 1.10.2013 הודיע עו"ד נוג'ידאת כי יעיד מטעם הנתבעות ובעת חקירתו יועבר ייצוגן לפרקליט אחר, ובא-כוח המערערת אישר את הדברים ולא הביע כל הסתייגות מכך. בהחלטה שניתנה בסיום קדם המשפט לא היתה כל התייחסות מצד בית המשפט לדברי בא-כוח המשיבות בסוגיה הנדונה, ולכאורה לא ניתנה על-ידו רשות למהלך האמור. האמור לעיל משקף, להבנתי, התנהלות בעייתית, וגם אם אין לכך השלכה על תוצאת ההליך (בין היתר כיוון שאיש מבעלי הדין לא טען בסוגיה), לא למותר יהיה להעיר את שמתחייב להעיר. 3. כלל 36 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו-1986 (להלן: הכללים) קובע לאמור: (א) לא ייצג עורך דין אדם בהליכים משפטיים, לרבות ערעור, אם הוא עומד להעיד מטעם אותו אדם באחד משלבי ההליכים האמורים; נקרא עורך הדין להעיר מטעמו של אדם אחרי שהחל לייצגו - יחדל מן הייצוג. (ב) הוראות סעיף קטן (א) לא יחולו על מסירת עדות כשעורך דין נקבע להעיד בידי בעל דין יריב, או בענין שהוא טכני או ברשות בית המשפט או ברשות הוועד המחוזי". נדמה, כי במקרה דנא עדותו של עו"ד נוג'ידאת אינה באה בגדר "ענין שהוא טכני", שכן עדותו נסבה על עניינים שהיו בליבת המחלוקת בין הצדדים והיתה לה חשיבות רבה. בנוסף, נראה כי אין די בהעברת הייצוג לשעה, במהלך חקירתו של עורך הדין המעיד, ועל-פי הכלל הנזכר לעיל על פרקליט להימנע כליל מייצוגו בבית המשפט של אדם אשר מטעמו הוא עומד להעיד. גם אין מדובר בסוגיה שניתן להגיע לגביה להסכמות עם הצד שכנגד, שכן האיסור לא נועד לטובת היריב או לצורך הגנה על עניינו, ותכליתו היא לשמור על כבודו של עורך הדין ושל מקצוע עריכת הדין, לאפשר לעורך הדין לפעול באופן מלא וחופשי מכל אילוץ "זר" כמייצגו של לקוחו ולא ליצור מצבים בעייתיים מבחינת הערכת העדות בהתחשב בכך שהעד הוא גם פרקליט המופיע בתיק. בין היתר החשש הוא שתפקידו של הפרקליט כעורך דין יגרום לו לתת לעדות "גוון הנוח ללקוחו", גם אם לא במודע, וגם אין זה רצוי שבית המשפט ייאלץ לחוות דעתו על משקל עדותו של עורך הדין ומהימנותו (ד"ר גבריאל קלינג אתיקה בעריכת דין 378-372 (2001)). כאמור בכלל 36(ב) לכללים, בית המשפט רשאי להתיר לעורך דין מייצג להעיד לטובת מרשו, אך ברי כי נדרשת החלטה מנומקת שתבהיר מהם שיקולי בית המשפט, כפי שנאמר בספרו הנ"ל של ד"ר קלינג: "כאשר שוקלים את מתן הרשות, ראוי לשקול את מהות העדות של עורך הדין, את מרכזיותה ואת הקושי שבהעברת הייצוג לעורך דין אחר" (שם, 376). על-פי אמות מידה אלה ספק אם היה מקום לאפשר לעו"ד נוג'ידאת לייצג את המשיבות, שכן עדותו התייחסה ללב המחלוקת ממש, והצורך בה היה ידוע מראש ולא נוצר בהפתעה ובאופן בלתי צפוי (שזה הטעם העיקרי המצדיק מתן היתר על-ידי בית המשפט). מכל מקום, אם בית המשפט התיר לעו"ד נוג'ידאת לייצג את המשיבות על-אף עדותו לטובתן, ראוי שהנימוקים לכך יהיו ידועים ומפורשים. 4. בית משפט זה עמד בעבר על החשיבות שבהקפדה על קיום הוראת כלל 36 לכללים, כמו גם על חובת בית המשפט להעיר – מיוזמתו – לעורך דין מייצג המתעתד להעיד לטובת מרשו: "כלל 36 לכללי האתיקה אינו אלא גיבוש בכתב של עיקרון המקובל מאז ומקדם ... יסודה של ההלכה, כמסתבר, בהתנגשות אפשרית בין חובתו של עורך הדין כלפי בית המשפט ... לבין נתינתה של עדות לפני אותו בית משפט מטעם לקוחו. הוסף על שתי אלו את חובתו של עורך הדין לפעול לטובת שולחו בנאמנות ובמסירות, וידעת כי הנטל על עורך הדין לשאת בכל שלוש החובות, על המתקיים מהן, עלול להיות כבד מנשוא. ... לפלא הדבר בעיני שבית משפט קמא לא עמד על הדברים ולא העיר לעו"ד קורל את ששומה היה עליו להעיר. יתרה מזאת: יש אומרים כי בא-כוחו של צד האומר להעיד מטעמו של לקוחו - שלא בענין טכני או ברשות ... - עדותו פסולה ואין לקבלה עד אם יתפטר מהיותו פרקליט המייצג את לקוחו באותו משפט" (ע"א 5185/93 היועץ המשפטי לממשלה נ' מרום פ"ד מט(1) 318, 339-338 (1995)). 5. והערה נוספת – לכאורה היה בא-כוח המשיבות מנוע לייצגן בהליך דנא גם נוכח הוראת כלל 16(א)(1) לכללים, לפיו עורך דין לא יטפל נגד לקוח "בעניין או בקשר לעניין שטיפל בו למען אותו לקוח", אלא אם קיבל את אישור הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין, כאמור בכלל 16(ב) לכללים. זאת, שכן עו"ד נוג'ידאת ייצג במעמד החתימה על ההסכמים את שני הצדדים, כלומר גם את המערערת. 6. מצאתי לנכון להוסיף את האמור לעיל, נוכח חשיבות הדברים והתחושה שבמקרה דנא לא הקפידו המעורבים על יישום הדין כראוי. כיוון שלא נטען בפנינו בעניין, איני רואה לנכון לבחון האם קיימת נפקות אופרטיבית לאופן ההתנהלות המתואר לעיל, אך ראוי שבתי המשפט, כמו גם ציבור עורכי הדין, יהיו מודעים לכללים הנזכרים ולחשיבותם. ש ו פ ט השופט ע' פוגלמן: אני מצטרף לפסק דינו של חברי השופט ס' ג'ובראן, כמו גם להערותיו של חברי השופט צ' זילברטל. ש ו פ ט לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ס' ג'ובראן. ניתן היום, י"ט בשבט התשע"ז (15.2.2017). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 15062350_H08.doc שצ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il