קונסטנטין סוסלוב נ. משרד הפנים

פסק-דין בתיק בג"ץ 6232/17 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 6232/17 לפני: כבוד השופט י' עמית כבוד השופט א' שהם כבוד השופט ג' קרא העותרים: 1. קונסטנטין סוסלוב 2. יאנה מרקביץ 3. יעקב מקרביץ נ ג ד המשיב: משרד הפנים עתירה למתן צו על תנאי ובקשה למתן צו ביניים בשם העותרים: עו"ד ליאת שטיינברג בשם המשיב: עו"ד תהילה רוט פסק-דין השופט א' שהם: 1. לפנינו עתירה למתן צו על תנאי, במסגרתה התבקשנו להורות למשיב ליתן טעם מדוע לא יוענק לעותר 1 מעמד עולה מכוח חוק השבות, התש"י-1950 (להלן: חוק השבות), וזאת בשים לב להחלטתו של שר הפנים, מיום 4.9.2016, לפיה ניתן לעותרים רישיון ישיבה מסוג ב/1 למשך שנה. לעתירה זו נלוותה בקשה למתן צו ארעי לעיכוב הליכי הרחקתו של העותר 1, ובקשה לצו ביניים המורה על שחרורו ממשמורת, עד להכרעה בעתירה. רקע והליכים קודמים 2. העותר 1 (להלן: העותר) אזרח רוסיה יליד 1973, נישא לעותרת 2 (להלן: העותרת), אזרחית רוסיה ילידת 1971, בשנת 2012. העותר 3, יליד 2002, הוא בנה של העותרת מנישואים קודמים. ביום 30.8.2012, נכנסו העותרים לישראל ברישיון תייר ב/2, אשר הוארך מעת לעת, עד ליום 28.11.2013. 3. ביום 11.11.2012, הגישו העותרים בקשה לקבלת תעודת עולה ואזרחות ישראלית. ביום 30.1.2013, המליצה לשכת הקשר לסרב לבקשה זו, בשל העובדה כי לחובת העותרים 2-1 "עבר פלילי מכביד" ברוסיה. בהקשר זה, מסר המשיב במסגרת תגובתו המקדמית לעתירה, כי העותר הורשע ברוסיה וריצה חמישה עונשי מאסר ממושכים, בגין ביצוע שורה של עבירות, ובין השאר: גניבת רכוש; שוד תוך שימוש בנשק ובאלימות מסכנת חיים; עבירות סמים; וגניבת רכוש המדינה, תוך חדירה למרחב סגור. עוד נמסר, כי העותרת הורשעה ברכישת סם מסוג הרואין לצריכה עצמית, ונידונה לשנת מאסר על תנאי, כאשר בהמשך היא נהנתה מחנינה מעבירה זו. ביום 17.6.2013, הגישו העותרים למשרד הפנים בקשה נוספת לקבלת תעודת עולה. כשבועיים לאחר מכן, נעצרו העותרים 2-1, בגין ביצוע עבירות של התפרצות וגניבה. ביום 3.2.2014, נידון העותר ל-12 חודשי מאסר לריצוי בפועל, ול-8 חודשי מאסר על תנאי, וכן חויב בפיצויים למתלונן בסך של 1,000 ₪. ביום 17.9.2017, הורשעה העותרת בעבירה של אי מניעת פשע, ונגזרו עליה 3 חודשי מאסר על תנאי, למשך 3 שנים, והיא חויבה בחתימה על התחייבות כספית שלא לעבור את העבירה בה היא הורשעה (ת"פ 15427-10-13). ביום 11.9.2014, לאחר שהעותר סיים לרצות את תקופת מאסרו, הוא הובא למתקן המשמורת "גבעון" ושוחרר בערבות. ביום 28.10.2014, הגישו העותרים בקשה למתן אשרת א/5, עד להחלטה בבקשתם לקבלת אשרת עולה. באותו היום, ניתן לעותרים רישיון תייר מסוג ב/2, אשר עמד בתוקפו עד ליום 28.1.2015. לאחר זאת, ביום 26.2.2015, התפרץ העותר לבית, ובהמשך הוא נתפס כשברשותו סכין ותכשיטים שגנב מהבית. ביום 24.6.2015 נידון העותר ל-21 חודשי מאסר לריצוי בפועל, בגין ביצוע מעשים אלה (ת"פ 7977-03-15). ביום 27.3.2016, הגישו העותרים עתירה, במסגרתה התבקש כי בית משפט זה, בשבתו כבית המשפט הגבוה לצדק, להורות למשיב "ליתן טעם מדוע לא יעניק מעמד עולה ואזרחות ישראלים לעותרים, אשר הינם יהודים זכאי שבות, בהתאם להוראות חוק השבות, התש"י-1950" (להלן: העתירה הראשונה). עתירה זו נמחקה, לנוכח החלטתו של שר הפנים בעניינם של העותרים, לפיה יינתן לעותרים רישיון ישיבה מסוג ב/1 למשך שנה, בכפוף להתחייבות כי לא יעסקו בפלילים, כאשר בתום תקופה זו תיבחן בקשתם בשנית, בהתאם לנסיבות העדכניות (בג"ץ 2470/16). על פי הנמסר בתגובתו המקדמית של המשיב, ביום 13.11.2016 ניתן לעותרים רישיון מסוג ב/1 למשך שישה חודשים, "וזאת לנוכח העובדה שהדרכון שברשותם לא היה בתוקף לשנה". לאחר שהעותרים 3-2 הציגו דרכון בתוקף, הוארך הרישיון שניתן להם בשישה חודשים נוספים, עד ליום 13.11.2017. כשלושה חודשים לאחר שהונפק רישיונו של העותר, ביום 28.2.2017, הוא הורשע, בהתאם להודאתו, בביצוע עבירה של קבלת נכס שהושג במרמה, ונידון 8 חודשי מאסר לריצוי בפועל, לצד עונשי מאסר מותנה, קנס, ופיצוי למתלונן (ת"פ 61199-11-16). עם סיום ריצוי תקופת מאסרו הובא העותר, ביום 26.6.2017, בפני הממונה לביקורת הגבולות, לצורך עריכת שימוע, במסגרת השימוע טען העותר, כי הוא נעצר לאחר שנחשד בגניבת מכשיר טלפון נייד, והוא איננו מעוניין לשוב למדינת מוצאו. בתום השימוע, הוצאו נגד העותר צווי משמורת והרחקה. העותר הגיש בקשה לבית הדין לביקורת משמורת של שוהים שלא כדין (להלן: בית הדין למשמורת), לשחררו ממשמורת. במסגרת הבקשה נטען, כי יש לשחרר את העותר ממשמורת, שכן בהתאם להחלטתו של שר הפנים, יש להעניק לו רישיון ישיבה מסוג ב/1 למשך שנה, עד ליום 13.11.2017, כאשר בפועל ניתן לו רישיון ישיבה לחצי שנה בלבד מהטעם שדרכונו לא היה בתוקף למלוא התקופה, בעת הנפקת הרישיון. ביום 3.7.2017, דחה בית הדין למשמורת את בקשתו של העותר, בקובעו כי לא עומדת לעותר זכות אוטומטית לחידוש הרישיון, וזאת לנוכח הפרת התחייבותו, שלא לעסוק בפלילים. עוד הוסיף בית הדין למשמורת וקבע, כי "אין למוחזק [לעותר] להלין אלא על עצמו, על כך שמלכתחילה, לא קיבל [רישיון] ב/1 לשנה אלא רק לחצי שנה" (ט' 1482975). לאחר זאת, ביום 20.7.2017, הגיש העותר ערר נגד צו ההרחקה שהוצא בעניינו, לבית הדין לעררים לפי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן: בית הדין לעררים), ערר אשר נדחה ביום 30.7.2017. בית הדין לעררים הבהיר, כי סמכותו אינה חלה על החלטות המשיב מכוח חוק השבות, ובהסכמת הצדדים הדיון יתמקד בסבירות הנפקת צו ההרחקה בעניינו של העותר. עם זאת, ציין בית הדין לעררים, "זאת, אף אם הדבר אינו נקי מספקות, וניתן לסבור כי מוטל היה על העוררים להביא עניינם דווקא בפני בג"ץ בהתחשב בכך שעל אף שעניינו של ההליך דכאן הוא בהחלטות אשר נתקבלו מכוח חוק הכניסה לישראל, הרי שראשיתו ואחריתו של העניין הינם דווקא בחוק השבות". לגופו של עניין, דחה בית הדין לעררים את טענתו של העותר, לפיה ניתן לו רישיון לשנה, ללא כל תלות במעשיו במהלך שנה זו, וכי רק לאחריה תיבחן התנהגותו של העותר. עוד נקבע, כי העותר שב לבצע מעשים פלילים, "פעם אחר פעם", כך שאין מקום לשחררו ממשמורת. זאת, בהתאם לסייג הקבוע בסעיף 13(ב)(2) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן: חוק הכניסה לישראל), לפיו השחרור ממשמורת עלול לסכן, בין היתר, את ביטחון הציבור (ערר (ת"א) 3531-17). 4. ביום 3.8.2017, הוגשה העתירה שלפנינו, ובאותו מועד ניתן צו ארעי, האוסר על הרחקת העותר 1 מישראל, עד למתן החלטה אחרת. 5. להשלמת התמונה יצוין, כי ביום 16.10.2017, נשלח אל ב"כ העותרים מכתב מטעם אגף מרשם ומעמד המחלקה לאשרות במשרד הפנים, ולפיו עניינו של העותר הובא בפני שר הפנים, אשר החליט כי: "... בנסיבות העניין, הנני סבור כי על רקע עברו הפלילי המכביר של מר סוסלוב קונסטנטין והעובדה כי הענקתי למרשך [העותר] רישיון ישיבה ועבודה מסוג ב/1 לשנה בהתחייבות כי לא יעסוק בפלילים אך מרשך לא עמד בהתחייבות זו ושב לעסוק בפלילים. לפיכך, מר סוסלוב קונסטנטין מהווה סכנה לשלום הציבור בישראל ולביטחונו, יש מקום להחיל את הסייג לחוק השבות ולא לאשר לו מתן מעמד עולה". עוד נמסר במסגרת מכתב זה, כי לאור החלטתו של שר הפנים, העותר נדרש "לצאת את ישראל". תמצית העתירה ותגובת המשיבים 6. בגדרה של העתירה דנן נטען, כי לאחר שניתנה החלטתו של שר הפנים, במסגרת העתירה הראשונה, לפיה יינתן לעותרים רישיון מסוג ב/1 למשך שנה, יוחסה לעותר גניבת מכשיר טלפון נייד והוא הודה בביצוע העבירה, למרות שלגרסתו הוא לא היה מודע לכך שהמכשיר שרכש הינו גנוב. לטענת העותר, אין זה ראוי למנוע ממנו את מתן הרישיון, אותו הוחלט להעניק לו מתוקף החלטתו של שר הפנים, בשל העובדה כי הוא שהה במאסר בעת שהוארך רישיונם של העותרים 3-2, לשישה חודשים נוספים. עוד נטען, כי במקרה דנן מתעוררת שאלת המעמד הראוי ליתן ליהודי, אשר כל משפחתו מתגוררת במדינת ישראל. העותר הוסיף וטען, כי החלטתו של שר הפנים קיבלה תוקף של פסק דין, וכי "קריאה פשוטה של ההחלטה" מלמדת, כי יש לבחון את עמידתם של העותרים בהתחייבות כי לא יעסקו בפלילים בתום תקופת הרישיון, היינו בתום שנה תמימה – כשאז ישקול שר הפנים את אופן הטיפול בבקשותיהם, בהתאם לנסיבות העדכניות – ולא במהלך אותה שנה. משכך גורס העותר, כי אין בהרשעתו האחרונה כדי להביא לביטולה של החלטת שר הפנים וההסכמות אליהן הגיעו הצדדים, אשר קיבלו תוקף של פסק דין. נטען בנוסף, כי אין בעברו הפלילי של העותר כדי להביא להפעלתו של הסייג הקבוע בחוק השבות, המאפשר שלא ליתן לו מעמד של עולה. בתגובתו המקדמית של המשיב נטען, כי יש לדחות את העתירה על הסף, בשל חוסר ניקיון כפיהם של העותרים 2-1, אשר הגיעו לישראל, כשהם נושאים עמם עבר פלילי, כאשר לחובת העותר "עבר פלילי מכביד מאוד", ועל אף זאת הם לא נמנעו מלהמשיך ולבצע עבירות פליליות בישראל. לטענת המשיב, ניתנה לעותרים אשרה מסוג ב/1 לתקופה קצרה, לפנים משורת הדין, בתנאי שלא יעסקו בפלילים, אך זמן קצר בלבד לאחר מתן אשרה זו, ביצע העותר עבירה פלילית, תוך הפרת התחייבותו המפורשת. משכך, פנייתו של העותר לבית משפט זה לקבלת סעד במסגרת ההליך דנן, בטענה כי אשרתו לא הוארכה, בשל הפרת התחייבותו שלא לעסוק בפלילים, נעדרת ניקיון כפיים. לגופו של עניין, עמד המשיב על הטעם העומד ביסוד הסייג שבסעיף 2(ב)(3) לחוק השבות, שעניינו סירוב למתן אשרת עולה, מקום בו המבקש הוא בעל עבר פלילי, העלול לסכן את שלום הציבור. נטען, בהקשר זה, כי העותר הוא בעל עבר פלילי מכביד עוד מארץ מוצאו, הן בעבירות רכוש והן בעבירות אלימות חמורות, ובהמשך הוא ריצה שלושה מאסרים בפועל, בשל ביצוע עבירות פליליות שונות בישראל. עוד לעמדת המשיב, בנסיבות האמורות, ולאחר שהעותר בוחר לשוב לסורו, פעם אחר פעם, ומפר את התחייבותו "ברגל גסה", אין מקום להאריך את רישיונו. המשיב הוסיף וטען, כי "בעת הזאת, טענת העותר כי יש לחדש את רישיונו בהתאם להחלטת השר היא 'תיאורטית בלבד', מאחר שבכוונת המשיב להביא את עניינו של העותר פעם נוספת בפני שר הפנים, אשר יבחן את בקשתו של העותר לקבל אשרת עולה, נוכח הנסיבות החדשות – היינו, הרשעתו הנוספת בפלילים". אשר לבקשתו של העותר לסעד ארעי שעניינו מניעת הרחקתו מישראל ושחרורו ממשמורת, עד להכרעה בעתירה, נטען כי דינה להידחות, בשל קיומו של סעד חלופי של הגשת ערעור על החלטתו של בית הדין למשמורת לבית המשפט לעניינים מנהליים. המשיב טען בנוסף, כי שחרורו של העותר ממשמורת, בשונה ממניעת הרחקתו, אין עניינו ב"הקפאת" המצב הקיים, אלא בשינויו. זאת, בעוד שבהתאם לפסיקתו של בית משפט זה, ככלל, לא יינתן "צו עשה" במסגרת סעד ביניים. בנוסף, התבקשנו לחייב את העותרים לשאת בהוצאות המשיב. 7. בהחלטה מיום 14.9.2017, התבקשו העותרים להודיע לבית המשפט, האם, לאור האמור בתגובתו המקדמית של המשיב, הם עומדים על עתירתם או שמא ניתן למחוק אותה, ללא צו להוצאות. ביום 25.9.2017, הודיעו העותרים לבית המשפט כי הם עומדים על עתירתם. עוד נמסר, כי ביום 18.9.2017 הוגשה לבית הדין למשמורת בקשה לשחרורו של העותר ממשמורת, לנוכח קיומו של ההליך דנן, ובשים לב לטענת המשיב בדבר קיומו של סעד חלופי בעניין שחרורו של העותר ממשמורת, באמצעות פניה לבית הדין למשמורת. נמסר, כי בית הדין למשמורת דחה את הבקשה. לפיכך, התבקש בית משפט זה: "א. להותיר העתירה על כנה במידה וביהמ"ש הנכבד כאן אינו מורה על שחרור העותר 1. ב. לשחרר את העותר 1 ואז ניתן למחוק את העתירה". דיון והכרעה 8. לאחר שעיינו בעתירה, ובתגובתו המקדמית של המשיב, הגענו לכלל מסקנה כי דינה של העתירה להידחות על הסף, מחמת חוסר ניקיון כפיים של העותר (בג"ץ 5384/16 פלוני נ' שר הפנים (21.8.2017); בג"ץ 5183/13 פלוני נ' בית הדין הגדול בירושלים (28.2.2017)). 9. כפי שתואר לעיל, העותר הינו בעל עבר פלילי מכביד מארץ מוצאו, ובאמתחתו ביצוע עבירות רכוש ואלימות, אשר בגינן הוא ריצה עונשי מאסר ממושכים. בשל עובדה זו, לא אושר לו מעמד של עולה, אך הוחלט ליתן לו, לפנים משורת הדין, רישיון ישיבה ועבודה בישראל למשך שנה, וזאת בכפוף להתחייבותו כי לא יעסוק בפלילים. יצוין, כי העותר לא קיבל מלכתחילה רישיון מסוג ב/1 למשך שנה, אלא למשך שישה חודשים בלבד, בשל אי הצגת דרכון בתוקף לשנה. מסתבר, כי גם בתקופה קצרה זו לא שקט העותר על שמריו והפר את התחייבותו, תוך ביצוע עבירה פלילית, אשר בגינה הוא ריצה עונש מאסר נוסף, שלישי במספר בישראל. במצב דברים זה, מקובלת עלינו עמדתו של המשיב, לפיה בקשתו של העותר להאריך את רישיון הישיבה והעבודה שלו בחצי שנה, לאחר שאשרתו לא הוארכה בשל הפרת אותה התחייבות, נעדרת ניקיון כפיים. 10. יצוין בנוסף, כי בעת הגשת העתירה עמד לעותר סעד חלופי, באמצעות הגשת ערעורים, הן על החלטתו של בית הדין למשמורת, והן על החלטתו של בית הדין לעררים. יובהר, כי בקשתו של העותר מבית הדין למשמורת מיום 18.9.2017, לשחררו ממשמורת, אינה בגדר ערעור, ואין בה כדי לרפא את הפגם שנפל בעתירה, בהקשר זה. די באמור לעיל, כדי להורות על דחייתה של העתירה על הסף. 11. כאמור, לא מצאנו כי יש מקום להתערב בהחלטת המשיב שלא להאריך את תוקף הרישיון שניתן לעותר, בשל העובדה כי העותר הפר את התחייבותו המפורשת שלא לעסוק בפלילים, מספר חודשים בלבד לאחר שניתן לו רישיון זה. מכל מקום, משהתקבלה החלטתו של שר הפנים, מיום 16.10.2017, אשר דחה את בקשתו של העותר למתן מעמד של עולה – הרי שטענתו של העותר, בכל הנוגע להחלטתו הקודמת של שר הפנים, הפכה להיות תיאורטית גרידא. בנסיבות אלה, ברי הוא כי אין עילה להתערבותו של בית משפט זה, בהחלטתו של המשיב באשר לאי הארכת תוקף הרישיון. 12. סוף דבר, העתירה נדחית על הסף. משכך, נדחית הבקשה למתן צו ביניים בעניינו של העותר, ומתבטל גם הצו הארעי, מיום 3.8.2017, האוסר על הרחקתו של העותר מישראל. העותרים יישאו בהוצאות המשיב בסכום מופחת של 1000 ₪. ניתן היום, ‏י' בחשון התשע"ח (‏30.10.2017). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 17062320_I06.doc יא מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il