נור אבו רומי נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 6224/11 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 6224/11 לפני: כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט ח' מלצר כבוד השופט נ' הנדל המערער: נור אבו רומי נ ג ד המשיב: מדינת ישראל ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 21.06.2011 בת"פ 15848-11-09 שניתן על ידי כבוד השופט א' אלייקים תאריך הישיבה: כ"ח באייר תשע"ג (8.5.13) בשם המערער: עו"ד ת' אולמן בשם המשיב: עו"ד א' כהן פסק-דין השופטת ע' ארבל: ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט אברהם אלייקים), שהשית על המערער עונש של 14 שנות מאסר בפועל, שנה מאסר על תנאי ופיצוי למשפחת המנוח בסך של 50,000 ש"ח. רקע 1. המערער הורשע על יסוד הודאתו בהסדר טיעון בעובדותיו של כתב אישום מתוקן, שייחס לו עבירות של הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק) וחבלה חמורה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 333 בצירוף סעיפים 335(א)(1) ו-20(ג)(2) לחוק. ברקע הפרשה עומד סכסוך בין משפחתו של המערער ושלושת הנאשמים הנוספים שהואשמו עימו, לבין מר עמאר יאסין ז"ל (להלן: המנוח). על-פי עובדות כתב האישום המתוקן, בערבו של יום 9.10.09, באזור התעשייה בתמרה התפתח ויכוח בין המנוח לבין נאשם מס' 3, מוסטפא (אחמד) אבו רומי (להלן: מוסטפא), שבמהלכו נטל המנוח ממוסטפא קופסת סיגריות. בשל עלבונו, פנה מוסטפא למערער ולאחרים והם התאספו כדי לפגוע במנוח. באותו יום, בסמוך לחצות, הגיעו המערער, מוסטפא ונאשם מס' 1, עלאא (כאמל) אבו רומי (להלן: עלאא), לחצר באזור התעשייה שם שהו המנוח ושני חבריו. לאחר חילופי דברים שכללו דחיפות של המנוח ולאחר שהמנוח הכה במכת אגרוף את המערער, שלף המערער סכין ודקר באמצעותה את המנוח בבטנו. עלאא תקף את המנוח באמצעות סכין וגרם לו לפצע חתך בתת הסנטר משמאל, פצע חדירה בגב העליון ופצע קווי בצוואר מאחור, כאשר מוסטפא מסייע לו בכך שהכה את המנוח בידו. בנוסף נטל מוסטפא אלה ממוסמרת וחבט בה באחד מחבריו של המנוח, שהתקרב כדי להרחיק את הנאשמים מהמנוח, וכתוצאה מכך נגרמו לחבר חתך אורכי במרפק והמטומות ונפיחות באמת ידו ובקרסול רגלו. יצוין כי במהלך האירוע, דקר המערער בשוגג גם את עלאא וגרם לו פצע בירך. המנוח מצא את מותו לאחר 9 ימי אשפוז כתוצאה מהדקירה שדקרו המערער בבטנו. 2. בגזר דינו הצר בית המשפט המחוזי על כך שויכוח מיותר על חפיסת סיגריות הצית מהומה אלימה והסתיים במותו של אדם. בית המשפט עמד על חומרת מעשיהם של המערער ושותפיו, שעליה ניתן ללמוד מהעובדה כי הויכוח על קופסת הסיגריות ארע במקום אחד בשעות הערב, בעקבותיו חיפשו המערער ושותפיו את המנוח במשך מספר שעות על מנת לפגוע בו, כשהם מצוידים בכלים משחיתים שבהם עשו שימוש בסופו של דבר. עוד ציין בית המשפט לחובת המערער כי בלהט המהומה, אף דקר את עלאא, בן משפחתו. בית המשפט סבר כי התנהגותם האלימה של המערער ושותפיו, כמו-גם ערך קדושת החיים, מחייבים להעדיף במקרה הנוכחי את האינטרס הציבורי של גמול והרתעה. לצד זאת, העניק בית המשפט משקל לשיקולים לקולה. כך, שוכנע בית המשפט כי הנאשמים, צעירים נורמטיביים ללא עבר פלילי, לקחו אחריות על המעשים והביעו חרטה כנה וכי יש לתת לכך ביטוי בגזר דינם. עם זאת, צוין כי הודאתם נמסרה רק בחלוף זמן ממושך (בתום פרשת התביעה) ולפיכך לא הביאה לחיסכון משמעותי בזמן שיפוטי. בית המשפט התייחס גם לכנות כוונותיהם של הנאשמים להשגת סולחה עם בני משפחת המנוח, ניסיון שלא צלח בשל התנגדות משפחת המנוח לעריכת הסולחה בשלב זה. על יסוד האמור, דן בית המשפט את המערער לעונש מאסר ארוך, כמפורט מעלה. לשם שלמות התמונה, יצוין כי עלאא ומוסטפא נדונו שניהם לעונש של 36 חודשי מאסר בפועל, 14 חודשי מאסר על תנאי ופיצוי משפחת המנוח בסך של 10,000 ש"ח (כל אחד). זאת בעקבות הרשעתו של עלאא בעבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, והרשעתו של מוסטפא בעבירות של סיוע לחבלה חמורה בנסיבות מחמירות (כלפי המנוח) וחבלה חמורה בנסיבות מחמירות (כלפי חברו של המנוח). 3. באת כוחו של המערער עותרת להקלה בעונש. לטענתה, בית המשפט ייחס משקל רב מדי לשיקולים לחובת המערער והתוצאה היא עונש מופרז לחומרה, במיוחד בהשוואה לעונשים שנגזרו על עלאא ומוסטפא. לשיטתה, היה מקום להעניק משקל גדול יותר לנסיבות המקלות במקרה הנוכחי, וביניהן הודאתו של המערער, נטילת האחריות והחרטה הכנה על מעשיו, סיכויי שיקומו והיותו צעיר נורמטיבי נטול עבר פלילי. היא מטעימה כי המנוח הוא שפתח באירוע, בכך שתקף את מוסטפא, הצעיר שבחבורה. האירוע לא תוכנן אלא הסלים לכדי אלימות בלי מחשבה יתרה מצד המערער, שאף פצע בשוגג את עלאא בלהט הדברים. עוד טענה כי דיוני ההוכחות שהתנהלו בתיק הובילו לתיקון מהותי של כתב האישום, ולכן בית המשפט טעה בכך שלא נתן משקל גם לחיסכון בזמן שיפוטי. לבסוף, דיווחה כי המשפחות היריבות ערכו לאחרונה הסכם סולחה וכי כעת משפחת המנוח מעוניינת שבית המשפט יקל בעונשו של המערער - נתונים שיש בהם לבדם כדי להצדיק הקלה בעונש. 4. בא כוח המשיבה מבקש לדחות את הערעור. הוא מדגיש את החומרה הרבה שבמעשי המערער, שחיפש את המנוח עם שותפיו במשך שעות, למרות שלא היתה לו כל נגיעה לסכסוך הראשוני עם המנוח. כן הדגיש כי התקיפה האלימה בוצעה בצוותא כאשר בני החבורה מצוידים בכלים משחיתים. אשר לסולחה, טוען בא כוח המשיבה כי בני משפחת המנוח ביקשו במפורש בבית המשפט המחוזי שלא להקל עם המערער ולדחות את הסולחה לאחר מתן גזר הדין. עם זאת, ציין כי לא הצליח ליצור קשר ולקבל את עמדת המשפחה לקראת הדיון בערעור. בסופו של דבר, סבור בא כוח המשיבה כי מדובר בעונש שהולם את המעשים והנסיבות ועל-כן אין כל עילה להתערב בו. דיון והכרעה 5. עיינו בכתב הערעור, שמענו את טענות הצדדים בעל-פה, בחנו את החומר שהוגש בדיון והגענו, לאחר התלבטות, למסקנה כי דין הערעור להתקבל. ידוע לכל כי ערכאת הערעור אינה מתערבת כעניין שבשגרה בחומרת העונש שהוטל בערכאה המבררת. התערבות זו שמורה למקרים חריגים בלבד (ראו, למשל: ע"פ 897/12 סלהב נ' מדינת ישראל, פסקה 46 (30.7.12)). התרשמנו כי המקרה הנוכחי נמנה עם מקרים אלה. 6. שוב עדים אנו לסכסוך פעוט שהתגלגל לתגרה אלימה שסופה בקיפוח חיי אדם. לא מדובר באירוע שהסלים בלהט הרגע לכדי אלימות קשה. האירוע החל בשעות הערב בתקרית שבגדרה נטל המנוח חפיסת סיגריות ממוסטפא. בעקבות זאת, תרו מוסטפא ובני משפחתו, לרבות המערער, במשך שעות אחר המנוח, במטרה להשיב את כבודו האבוד של בן-המשפחה. אמת, המנוח הוא שהחל ברצף האלימות באותו הערב (ובהמשך גם הכה את המערער באגרוף). ואולם למערער ולשותפיו היתה שהות "להתקרר" ולשקול את מעשיהם לבל יסלים הסכסוך שנתגלע. ברם תחת ריסון ואיפוק, בחרו הם לפתור את הסכסוך בכוח הזרוע, הסכין והאלה ויזמו את "המערכה השניה", בסמוך לחצות, שהובילה בסופו של דבר למותו של המנוח על מזבח הכבוד. מקרה זה משתייך למה שקרוי במחוזותינו "תת-תרבות הסכין", ביטוי שלמרבה הצער הפך שחוק עד דק בפסיקתנו. 7. איננו יכולים להשלים עם התנהגות אלימה וקמאית מעין זאת, כאשר סכסוך פעוט בעניין חפיסת סיגריות מביא לקיפוח אכזרי של חיי אדם. על מי שנוטל סכין לידיו ובוחר לפתור את סכסוכיו בדרך של דמים לדעת, כי עתיד הוא לשלם מחיר יקר על בחירותיו. אין בכך כדי לומר שענישה מחמירה היא שתביא לעקירתן מן השורש של האלימות בכלל והסכינאות בפרט. אולם ענישה מחמירה טומנת בחובה מסר ברור וחד באשר לחומרה שבית המשפט, כנאמן הציבור, מייחס לפתרון סכסוכים בכוח הזרוע. יפים בהקשר זה דבריו של השופט (כתוארו אז) א' גרוניס: "חוזרת ועולה השאלה מה ניתן לעשות במישור החוץ-משפטי על מנת להביא לכך שסכסוכים קלי ערך לא יסתיימו תוך פגיעה קשה באחד או יותר מן המעורבים או אף במוות. לא על בית המשפט ליתן תשובה לשאלה האמורה. כל שבית המשפט יכול לעשות הוא להטיל עונש חמור, שישקף ערכים של תגמול והרתעה, והכל מתוך ידיעה שענישה בלבד, ואפילו ענישה חמורה, תהווה תרומה חלקית בלבד למאבק בנגע הסכינאות..." (ע"פ 3251/05 מלול נ' מדינת ישראל, פסקה 34 (11.1.07). להלן: עניין מלול). 8. העונש שהוטל על המערער, 14 שנות מאסר בין סורג ובריח, מצוי ברף העליון של טווח הענישה בעבירת הריגה, אך איננו חורג ממנו (השוו: עניין מלול; ע"פ 8314/03 רג'אח שיהד בן עווד נ' מדינת ישראל (7.6.05); ע"פ 3547/04 מון נ' מדינת ישראל (3.11.04); ע"פ 9090/07 חזן נ' מדינת ישראל (9.2.11); ע"פ 9514/03 כולאב נ' מדינת ישראל (30.10.06)). לא מדובר בעונש קל, בוודאי שלא לבחור צעיר, נורמטיבי כביכול, שזו הסתבכותו הראשונה בפלילים וכף רגלו מעולם לא דרכה בבית הסוהר. הבאנו בחשבון את השיקולים לזכות המערער שנזכרו בגזר דינו של בית המשפט המחוזי, וביניהם גילו הצעיר, הודאתו וחרטתו, כמו-גם שיקולים נוספים כגון הסולחה שנערכה לאחרונה בין משפחת המערער לבין משפחת המנוח ותפקודו החיובי בבית הכלא, כפי שעולה מהישגיו הלימודיים במהלך מאסרו. אולם איננו סבורים כי אלה כשלעצמם מצדיקים התערבות בעונש שנגזר עליו. התרשמנו כי העונש החריף שנגזר על המערער הולם את מכלול השיקולים הצריכים לעניין. עונש זה מעביר מסר ברור כי מידת הרחמים תיסוג מפני מידת הדין, במקרים של פתרון סכסוכים באלימות, שתוצאתם הריגת אדם על לא-כלום. 9. חרף זאת, בעניין אחד נקלענו להתלבטות, שבסופו של דבר הכריעה את הכף, שלא בלב קל, לטובת קבלת הערעור בחלקו והקלת עונשו של המערער. מדובר בפער הענישה המשמעותי שבין המערער לבין מוסטפא ועלאא. כזכור, אלה נדונו ל-3 שנות מאסר בעוד שהמערער נדון ל-14 שנות מאסר. מובן שלא התעלמנו מכך שמוסטפא ועלאא, בניגוד למערער, לא הורשעו בהריגת המנוח. אולם הרושם המתקבל מעיון בכתב האישום המתוקן הוא כי המנוח הותקף על-ידי השלושה בצוותא, כאשר כל אחד מהם מחזיק בכלי משחית משלו (אם כי מוסטפא לא השתמש באלתו נגד המנוח). אין בכך כדי לומר שהשלושה הביאו יחד למותו של המנוח (שהרי, כאמור, הדבר מנוגד לעובדות המוסכמות שעל יסודן הורשעו). ברם נסיבות תקיפתו של המנוח, כפי שעולות מכתב האישום המתוקן, מעוררות מידה של אי-נוחות, שמא קיימת שרירות מסוימת בכך שהמנוח מצא את מותו כתוצאה מהדקירה שדקרו המערער בבטנו. כזכור, במהלך המהומה שהתפתחה נדקר המנוח גם על-ידי עלאא במספר מקומות בגופו והוכה על-ידי מוסטפא. דומה כי בנסיבות אלה ראוי היה להטיל על מוסטפא ועלאא עונשים חמורים מן העונש שקיבלו. אמת, "עקרון אחידות הענישה נועד למנוע הפליה בין נאשמים שפשעו יחדיו ובנסיבות דומות, אך לא בא לכפות על בית-המשפט אמת-מידה עונשית מוטעית רק מפני שהיא ננקטה במקרהו של אחד הנאשמים המשותפים" (ע"פ 5450/00 שושני נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(2) 817, 822 (2002)). עם זאת, "האמירה 'אחידות הענישה' איננה אמירה סתמית. היא באה למנוע אי צדק משווע בענישתם של נאשמים שהעובדות והנסיבות אשר מתקיימות לגביהם זהות או דומות" (רע"פ 1776/94 עובדיה נ' מדינת ישראל, פסקה 5 (25.5.94)). לגישתנו, פער הענישה הגדול שבין שלושת הנאשמים יוצר חוסר פרופורציה משמעותי, ומחייב בנסיבות המקרה הקלה מסוימת בעונשו של המערער, אף על פי שעונש זה, כשלעצמו, ראוי והולם בעינינו. להחלטה זו הגענו בלב כבד. תקוותינו היא כי אין בה כדי לקעקע את המסר הנזכר בראשיתו של דיון זה, באשר לעונש הראוי במקרים של פתרון סכסוכים בכוח הזרוע. 10. סיכומו של דבר, הערעור מתקבל, כך שעונשו של המערער יועמד על 12 שנות מאסר בפועל. יתר רכיבי גזר הדין יעמדו בעינם. ניתן היום, ‏י' בסיון התשע"ג (‏19.5.2013). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 11062240_B02.doc עכ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il