אנטולי ספרבציקוב נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 6220/06 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 6220/06 ע"פ 7015/06 בפני: כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופטת ד' ברלינר המערער בע"פ 6220/06 והמשיב בע"פ 7015/06: אנטולי ספרבציקוב נ ג ד המשיבה בע"פ 6220/06 והמערערת בע"פ 7015/06: מדינת ישראל ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין שניתנו בבית המשפט המחוזי בתל-אביב בתפ"ח 1072/03 מיום 27.6.06 (השופטים: ש' טימן, ת' שפירא, ש' ברוש) תאריך הישיבה: י' בשבט התשס"ז (29.1.07) בשם המערער בע"פ 6220/06 והמשיב בע"פ 7015/06: עו"ד יעקב שקלאר בשם המשיבה בע"פ 6220/06 והמערערת בע"פ 7015/06: עו"ד ב' ברוט פסק-דין השופט א' רובינשטיין: א. שני ערעורים שנשמעו כאחד – מטעם המערער, המשיג בע"פ 6220/06 על הכרעת הדין וגזר הדין בעניינו בבית המשפט המחוזי בתל-אביב (השופטים: טימן, שפירא וברוש; פסק הדין נכתב מפי השופטת שפירא) בת"פ 1072/03; והמדינה, המשיגה בע"פ 7015/06 על גזר הדין. ב. הפרשה בה מדובר עניינה אירועי לילה אחד שבין 31.5.02 ל-1.6.02. המערער הורשע בניסיון למעשה סדום ובאינוס המתלוננת. המערער והמתלוננת, שני אנשים מבוגרים, הוא אז בן 58 והיא כבת 50, לאחר היכרות קצרה שנראתה למתלוננת כבעלת פוטנציאל להתפתחות חיובית, יצאו מבילוי במסיבה ונסעו ברכב המערער לחוף הים, שם ישבו שעות אחדות, האזינו למוסיקה ושוחחו, תוך שתיית אלכוהול עד כי היו שתויים – אך כל הנראה לא שיכורים. היו במהלך הזמן נשיקות וחיבוקים, בהסכמה. ואולם, בשלב כלשהו ניסה המערער, על פי כתב האישום בו הורשע, להחדיר בכוח את אבר מינו לפיה של המתלוננת, היא התנגדה וביקשה לברוח מן הרכב, ואז מעדה ונפלה ואיבדה הכרה לזמן קצר. הוזמן על ידי מאן דהו אמבולנס, אך היא סירבה להתפנות וביקשה מן המערער לקחתה לביתה, ובדרך עצר את רכבו בהיותה שרויה במצב שמנע התנגדותה, החדיר את אבר מינו לאיבר מינה עד שהגיע לסיפוקו. המתלוננת בכתה וטענה שנהג בה כפרוצה, והמערער השליך לעברה 400 ₪ שאותם נטלה באותו מועד. ג. בית המשפט קמא, לאחר שמיעת ראיות וניתוחן המפורט, הרשיע את המערער בניסיון למעשה סדום (סעיף 347(ב) לחוק העונשין תשל"ז-1977, בנסיבות סעיף 345(א)(1)(4) יחד עם סעיף 25 לחוק); ובאינוס (סעיף 345 (א)(1) ו-(4) לחוק) זאת- תוך שהאמין לעדות המתלוננת, ודחה את גירסת המערער שהשתנתה בחקירתו ובעדות. באשר לעונש, בית המשפט מנה את השיקולים מזה ומזה – עצם המעשים מחד גיסא, ומאידך גיסא עברו הנקי של המערער, רופא שעלה ארצה ולא הצליח להיקלט במקצועו עד כי היה לאלכוהוליסט ומשפחתו התפרקה, והוא דר בעת ההיא במכוניתו; בעקבות זאת גזר בית המשפט על המערער 4 שנות מאסר, מתוכן שנתיים וחצי לריצוי בפועל והיתרה על תנאי, ופיצוי של 4,000 ₪ למתלוננת. ביצוע העונש עוכב בשעתו בהחלטתו של בית משפט זה (השופט ד' חשין) מיום 7.9.06. ד. (1) בערעור המפורט ובפנינו טען בא כוח המערער, כי בהתבסס על דברי המתלוננת ועדי התביעה האחרים, ובהתעלם מעדות המערער שהיה שיכור (אין עתה מחלוקת כי מגע מיני, שהוכחש תחילה, קוים, נוכח מציאת שרידי זרע בבדיקה) – לא ניתן להרשיע את המערער. נטען גם כי המתלוננת לא חפצה כל עיקר להתלונן. התיק מתואר על ידי הסניגור כ"תיק כבוד", שעילתו בפירוש שנתנה המתלוננת ליחסו של המערער כלפיה, ובכך שלא ראתה כמכובד לקיים יחסי מין ברכב; היא רגזה על שהיחסים לא קוימו בבית אלא במכונית. נטען כי היתה שיכורה כלוט ולא אך שתויה, וכמותה המערער, כעולה – על-פי הטענה – אף מעדות הפרמדיק שהגיע עם האמבולנס. נטען, גם בפנינו, כי עצם סירובה של המתלוננת להתפנות עם האמבולנס ונסיעתה עם המערער מדברים בעדם כנגד גירסתה. הוטעם כי האירוע של הניסיון להחדיר אבר המין לפיה של המתלוננת היה לאחר זמן רב של התנשקות והתגפפות; אשר לאירוע השני – ההרשעה באינוס – נטען כי למתלוננת היתה, על פי הראיות, אפשרות להתנגד, ולא כפי שנקבע. גם נטען באשר לכסף שקיבלה המתלוננת מן המערער, כי הדבר מעיד על "תיק כבוד": "אם התייחסת אלי כמו לזונה – תשלם כמו לזונה". נטען כי המתלוננת לא התנגדה למעשה המיני מתוך הכרה ושיתוף פעולה. אשר על כן נטען, כי יש מקום להתערב בממצאי המהימנות, נוכח התמיהות המעוררות ספק סביר; והמסר ששודר מצד המתלוננת לא היה של אי הסכמה. בסופו של יום נטען, המדובר בתיק שיסודו באי הבנה. באשר לעונש נטען, כי המדובר ב"איזור הדימדומים", בדומה לפרשת ע"פ 2929/98 ברודה נ' מדינת ישראל (לא פורסם), וכי המערער אדם חלש, שאך לאחרונה יצא ממעגל האלכוהוליזם לעבר עבודה קבועה ומגורים עם בנו. (2) מנגד טענה המדינה כי בית המשפט קמא האמין למתלוננת לכל חלקי גירסתה, לאחר שציין את התרשמותו הימנה, השוה את עדותה אל מול הודעותיה במשטרה ויתר הראיות, וכן עמד על כנותה והגינותה גם בקטעים שלא היו נוחים לה. עוד נטען, כי אי ההסכמה היא ממצא עובדתי שאין להתערב בו. הוטעמו התמיכות הראייתיות, כמו עדות הפרמדיק שראה את המערערת והמתלונן כ"קצת שיכורים" ולא שיכורים כלוט, אשפוזה של המתלוננת לשלושה ימים בעקבות נפילתה, וראיות באשר לצד הרפואי והפורנזי. הודגשו שקרי המערער, שעדותו נדחתה כבלתי אמינה ועמוסת סתירות, והתנהגותו תוארה כפוגענית וחסרת התחשבות. אשר על כן, כנטען, המדובר בתיק מהימנות. באשר לסתירות בגירסת המתלוננת, שעליהן הצביע המערער, מבקשת המדינה ליישבן: הלילה אכן החל בשיתוף פעולה בין המערער למתלוננת, אך לא היתה הסכמה ליחסי מין; בעיות בלבול החלו רק לאחר החבלה בראש. הסיבה שהמתלוננת לא הצטרפה לאמבולנס אלא ביקשה לנסוע עם המערער היתה, כי לא העלתה בדעתה שהמערער ישוב ויפגע בה. אכן, עניין קבלת הכסף על-ידי המתלוננת אינו קל להבנה, אך יש לראותו על רקע התרחשות האירוע – היא סברה אז כי היא ראויה לפיצוי גם כשלא התכוונה להתלונן; לא כבוד היא הנקודה העיקרית אלא הכפייה, כפי שקבע בית המשפט. (3) בערעור המדינה באשר לעונש נטען כי הוא קל מדי, תוך שניתן משקל רב יתר על המידה לנסיבותיו האישיות של המערער, והן המאסר הן הפיצוי אין בהם די. מנגד טען בא כוח המערער כי אם לא תתקבל הטענה בדבר ההרשעה, יש להסתפק בעבודות שירות (תקדים ברודה, שם הוטל מאסר בעבודות שירות). ה. אשר להרשעה: בסופו של יום אכן המדובר בתיק עובדתי מהחל ועד כלה, ובית המשפט קמא ניתח אל נכון את ההתרחשויות. הוא התרשם מעדויות המתלוננת והמערער ומראיות נוספות, והגיע לתוצאה שאליה הגיע. עדות המתלוננת, שעמדה בחקירה נגדית לא פשוטה, נתקבלה על בית המשפט כמהימנה, תוך שניתן הסבר לתמיהות שהועלו. אכן, המתלוננת לא חפצה מלכתחילה להתלונן, אך דבר זה אינו פוגע במהימנותה באשר לתיאור המעשה. יתכן בהחלט ביחסים בין איש לאשה מצב שבו יש נכונות להתגפפות ולנשיקות העשויים להיות בנסיבות מעשים בעלי אופי מיני, ועם זאת אי הסכמה למעשה מיני של בעילה. במקרה דנא האמין בית המשפט למתלוננת, כי לא הסכימה ליחסי מין באותו שלב; היא היתה ככל הנראה נכונה להגיע לכך בעתיד, במסגרת פיתוח יחסיה עם המערער, לאחר שנשא חן בעיניה בראשית ההיכרות. אין פירוש הדבר שהיתה נכונה בשלב ההוא, ובית המשפט האמין לה, לקיים עמו יחסי מין. אכן, עניין הכבוד אינו מילתא זוטרתא, ורשאי גם רשאי אדם, במקרה דנא המתלוננת, לכבד את עצמו ואת גופו ולא להסכים ליחסי מין כל עיקר, לא כל שכן בתנאים פיסיים שאינם נראים לו ולאחר היכרות קצרה. גם הסירוב לנסוע הביתה באמבולנס אינו מעיד אלא על כך שהמתלוננת לא איבדה באותו שלב את האמון במערער ולא חשבה שיפגע בה בהמשך. שניהם היו שתויים במידה מסוימת – על כך אין חולק. בהקשר זה קשה להלום את טענת המערער, המנסה לאחוז בחבל בשני קצותיו; הרי אם היתה המתלוננת "שיכורה כלוט" כנטען, כיצד אפשר לדבר על שיתוף פעולה מצדה בחלק השני (מעשה המין והחדירה). ראייתה כמצויה במצב המונע התנגדות אינה קשורה ל"שכרות כלוט", אלא למצבה הנפשי הכללי בנסיבות שנוצרו. קבלת הסכום של 400 ₪ אכן מעוררת תמיהה, אך כפי שנפסק לא אחת, אין לפקוד על המתלוננת בנסיבות המיוחדות של מבוכה באירועי מין, תגובות אנושיות היכולות להיות מסוגים שונים. המערער טוען לשכרות כלוט שלו, ומכאן שינוי גירסאותיו שגם בא כוחו אינו מבקש להאמין להן; אך שיכור כלוט מסופקנו אם ינהג את רכבו כפי שהיה במהלך האירועים, והדבר מתיישב יותר עם מצב של שתיה שאינה מגעת לשכרות, ולכן קשה גם להלום את הגירסאות המשתנות. כללם של דברים, אין מקום להתערבות מצדנו במערכת העובדתית שקבע בית המשפט קמא ובממצאי המהימנות, ואיננו נעתרים לערעור על ההרשעה. ו. אשר לעונש, התלבטנו מאוד בעניין זה. מחד גיסא צודקת המדינה בגישתה העקרונית, כי עבירות אינוס מחייבות ענישה ממשית ומכאיבה, כפי שפסק בית משפט זה, וכמותו בתי המשפט המחוזיים, פעם אחר פעם. מאידך גיסא, הענישה היא אינדיבידואלית, ויש ליתן משקל לנסיבות כל מקרה. במקרה דנא נתנו דעתנו, מזוית ראייתה של המתלוננת, לדברים שאמרה, שצוטטו על ידי בית המשפט קמא: "במהלך שלוש שנים הכל עבר לי, כל הפגיעה הלכה, אני סולחת לו. אני לא רוצה לגרום לו נזקים. כבודו יחליט, אם יש אפשרות לסלוח לבן-אדם זה, אז אני סולחת לו. שיחיה בשלום ושהמצפון שלו זה המצפון שלו. יש אלוהים בשמיים והוא רואה הכל והוא יעניש כל אחד לפי האנשים שלו. אם אני יכולה לבקש מכם לא לשפוט אותו ולהכניס אותו לבית סוהר, פשוט לתת לו משהו קטן, קצת לפצות אותי, קצת, על הנזק הנפשי, אם יש עוד. אני לא רוצה שהוא יישב. הוא בן אדם לא רע, אני אמרתי את זה וגם הילדים אמרו. אני רציתי לחיות איתו, אבל ככה קרה. יכול להיות שיש בזה אשמה שלי, יכול להיות אשמתו. אם יש אפשרות לסלוח לו, אז בבקשה". סברנו כי בנסיבות המיוחדות דנא יש ליתן משקל לדברים אלה, בהיבט העונשי ובהיבט הפיצוי. כן נתנו דעתנו לתולדותיו הקשות של המערער, "מאיגרא רמא לבירא עמיקתא", כדברי בא כוחו – מרופא מכובד בארץ מוצאו הידרדר אחר עלייתו ארצה לאלכוהוליזם ולמגורים במכוניתו, וכן לעברו הנקי, לגילו (58 בעת העבירה, 63 כיום). אין נסיבות אלה מצדיקות לפטרו ממאסר בפועל, ולעניין זה צדק בית המשפט קמא. אכן יש דמיון בין הנסיבות כאן לנסיבות בתיק ברודה שהוזכר מעלה, בו הוטל עונש מאסר בעבודות שירות, אך שם היתה ההרשעה בנסיון למעשה סדום ולא באינוס. בשקלול החלטנו לחלק באורח שונה בתוך התקופה שקבע בית המשפט קמא כך שהמערער ירצה בפועל 21 חודשים, ויתר התקופה על תנאי כפי שקבע בית המשפט קמא, והתנאי הוא כי המערער לא יעבור תוך שלוש שנים מיום שחרורו עבירה לפי סימן ה' לפרק י' חוק העונשין. מנגד, סברנו כי יש מקום לפיצוי גבוה יותר של המתלוננת, ואנו מעמידים את הפיצוי על 18,000 ₪ (במקום 4,000 ₪ שקבע בית המשפט קמא); אלה ישולמו לא יאוחר מ- 10 חודשים לאחר שחרורו של המערער. הבינונו שמצבו הכלכלי של המערער בטרם האירוע היה קשה, אך הוא החל לעבוד לאחר הפרשה באופן סדיר. יהא עליו לעשות את המאמץ הנדרש ולפצות את המתלוננת. ז. התוצאה היא כי איננו נעתרים לערעור על ההרשעה, ומקבלים חלקית את ערעור המערער באשר לאורך תקופת המאסר בפועל, שתעמוד על 21 חודש כאמור (היתרה תהא על תנאי), וחלקית את ערעור המדינה באשר לפיצוי, שיעמוד על 18,000 ₪. ח. המערער יתייצב לשאת בעונשו ביום ז' באדר תשס"ז (25.2.07) עד שעה 10:00 במזכירות הפלילית בבית המשפט המחוזי בתל-אביב. ניתן היום, י"ז בשבט תשס"ז (5.2.07). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06062200_T10.doc לח מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il