סורה סוהיל נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 6219/13 בבית המשפט העליון ע"פ 6219/13 לפני: כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט נ' סולברג המערער: סורה סוהיל נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על הכרעת הדין מיום 3.7.2013 ועל גזר הדין מיום 2.9.2013 של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בת"פ 34813-09-11 מיום 2.9.2013 שניתנו על-ידי השופטת י' אמסטרדם תאריך הישיבה: א' באדר ב התשע"ד (3.3.2014) בשם המערער: עו"ד שלומי בלומנפלד בשם המשיבה: עו"ד אושרה פטל רוזנברג פסק-דין השופט נ' סולברג: 1. ערעור על הכרעת הדין של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (ת"פ 34813-09-11; כב' השופטת י' אמסטרדם), בגדרה הורשע המערער בחבלה בכוונה מחמירה; ולחלופין, ערעור על חומרת העונש. עיקרי העובדות וההליכים 2. לפי כתב האישום, בעת האירוע עבד באסל חליליה (להלן: המתלונן) כקבלן ומנהל עבודות אלומיניום באתרי בניה בגבעתיים וברמת גן (להלן בהתאמה: אתר 1 ו-אתר 2), והמערער עבד כקבלן משנה בעבודות אלומיניום בשני האתרים. ביום 16.11.2009 סמוך לשעה 14:00 נכנס המערער למשרד המצוי באתר 2, שבו שהה המתלונן באותה שעה, והלין בפניו על כי נדרש לשוב ולבצע תיקונים באתר 1. המתלונן ביקש מן המערער לשבת בשקט וניסה לשוחח עמו, אולם בתגובה ענה לו המערער: "זה יעלה לך ביוקר, אני אראה לך מה זה" ויצא מן המשרד. לאחר מכן נכנס המערער לחניון המצוי באתר 2 כשברשותו מברג (להלן: החניון) והמתין שהמתלונן יגיע אל המקום. בשעה 15:00 או בסמוך לכך נכנס המתלונן לחניון, ואז התנפל עליו המערער ודקר אותו בגבו וברגלו באמצעות המברג. מיד, או בסמוך לכך, פועלים נוספים שהיו בחניון הפרידו בין השניים והובילו את המתלונן למקום מבטחים. המתלונן הובהל לבית החולים איכילוב, שם נמצא כי הוא סובל מקרע בטחול ומפצע שפשוף בירך שמאל, הוא נזקק לטיפול רפואי ואושפז. 3. המערער הכחיש את המיוחס לו בכתב האישום, וטען כי אין לו קשר לאירוע האלים שבמסגרתו נפצע המתלונן. עם זאת, בתשובה לכתב האישום לא שלל בא-כוחו את האפשרות לפיה נכח במקום: "בשלב מסוים ביום 16.11.2009 הנאשם בשלב כלשהו של היום היה באזור בו קרה המקרה" (פסקה 5 להכרעת הדין). ועוד זאת טען המערער, כי נמנע ממנו להעלות טענת "אליבי" משום שבחקירתו לא צויין לפניו מועד ביצוע העבירה, ולכשנודע לו המועד, הוא לא זכר מה היו מעשיו בעת ההיא. 4. בית המשפט המחוזי פירט את התשתית הראייתית שנפרשה לפניו, דן באמיתותה, והרשיע את המערער בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום. עדותו של המתלונן נמצאה אמינה, ברורה וקוהרנטית; והתווספו לה תימוכין בדמות עדותו של אבי המערער, אשר מסר על וידוי מפי בנו ועל הטעות שעשה לאחר שהמתלונן התגרה בו; אירוע הסולחה שהתקיים בבית המתלונן; התנצלות המערער לפני המתלונן בחנות הירקות; והתנהגותו ושקריו של המערער אשר התחמק ולא התייצב לחקירת המשטרה. בגזר הדין עמד בית המשפט המחוזי על החומרה היתרה הנודעת לעבירות אלימות מן הסוג שביצע המערער, "שנפגע מלשונו הגסה של המתלונן והחליט ללמדו לקח" (פסקה 11 לגזר הדין); "האלימות שהפעיל הייתה קשה, וחוד המברג חדר לגופו של המתלונן באופן שפגע באיבר פנימי (הטחול)" (שם). המיישב חילוקי דעות באמצעות אלימות, כך נפסק, ראוי לתגובה עונשית קשה. בית המשפט המחוזי העמיד את מתחם הענישה הראוי על טווח שבין שלוש לשש שנות מאסר, לאחר שדן בעבירה ובנסיבות הקשורות בביצועה, בערך החברתי שנפגע מביצועה, ובמדיניות הענישה הנהוגה. בשלב הבא דן בית המשפט המחוזי בנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה, לקולא ולחומרה, ולאחר כל אלה גזר את עונשו של המערער ל-50 חודשי מאסר, מתוכם 30 חודשי מאסר לריצוי בפועל והיתרה על-תנאי; הפעיל מאסר על-תנאי בן 12 חודשים לחובת המערער, מחציתו במצטבר לעונש ומחציתו בחופף, כך שסך הכול ירצה המערער מאסר בפועל למשך 36 חודשים בניכוי ימי מעצרו; בית המשפט המחוזי הורה גם על תשלום פיצוי למתלונן בסך של 30,000 ₪. מכאן הערעור שלפנינו, הנסוב על הכרעת הדין ולחלופין על גזר הדין. עיקרי טענות הצדדים 5. המערער עותר לביטול הרשעתו, ומשליך יהבו על טענת הגנה חלופית העומדת לימינו. לדידו, טענת ההגנה העיקרית שהעלה לפני בית המשפט המחוזי גרסה כי לא זכר האם נכח במקום ביום האירוע, וכי לא היה לו כל קשר לאירוע נשוא כתב האישום, טענה אשר נדחתה בהכרעת הדין. אולם, המערער העלה גם טענת הגנה חלופית בסיום פרשת התביעה, במסגרת טענת "אין להשיב לאשמה" וכן גם במסגרת הסיכומים, אשר לא זכתה להתייחסות כלשהי מצד בית המשפט המחוזי. לפי אותה טענה, יתכן כי המערער נכח במקום האירוע בעת הרלוונטית, וגם נטל חלק כלשהו בקטטה עם המתלונן, אולם לא הוּכח כי הוא היה זה שדקר את המתלונן וגרם לפציעתו כפי המיוחס לו בכתב האישום. המערער מוסיף ומצביע על ראיות המחזקות את טענתו החלופית האמורה. לחלופין טוען המערער לעניין העונש, הן באשר לרכיב המאסר בפועל, הן לעניין רכיב הפיצוי. לגרסתו, בית המשפט המחוזי שגה כאשר לא הביא בחשבון מספר שיקולים אשר היה בכוחם להוביל להקלה בעונשו, ובהם אי משלוח הודעת יִדוע למערער בהתאם לסעיף 60א לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משלוב], התשמ"ב-1982, והשיהוי הרב – משך שנתיים ימים – בין יום קרות האירוע ליום הגשת כתב האישום, כאשר שנה וארבעה חודשים מתוכם רובצים לפתחה של המשיבה. 6. מנגד טוענת המשיבה כי לפנינו תשתית ראייתית פשוטה וברורה, ממנה עולה כי המערער אכן ביצע את המיוחס לו בכתב האישום. אמנם זהות הדוקר נקבעה באופן נסיבתי, אך שאר הראיות הן ישירות. למעשה, טענתו של המערער לפיה לא הוא הדוקר, הוכרעה על-ידי בית המשפט המחוזי, אשר פסק על בסיס הראיות שהונחו לפניו כי היה זה המערער. התיאוריה של המערער, כך נטען, איננה מתיישבת עם חומר הראיות ולא עם השכל הישר. באשר לעונש טוענת המשיבה כי אין מדובר בעונש חמור, ובודאי שאינו סוטה מרמת הענישה הנוהגת בעבירות כגון דא. בית המשפט המחוזי גזר עונש המצוי ברף הנמוך של מתחם הענישה שקבע, ובעשותו כך עמד גם על נסיבותיו האישיות של המערער. מעשהו של המערער חמור, הוא גרם לפגיעה קשה במתלונן, ואין זו עבירת האלימות הראשונה שאותה ביצע. אשר לרכיב הפיצוי הכספי נטען כי המערער לא צירף את המתלונן כמשיב לערעור, ועל-כן יש לדחות את טענתו בהקשר הזה. דיון והכרעה 7. לאחר שנתתי דעתי על טענות ב"כ הצדדים מזה ומזה באתי לכלל דעה כי דין הערעור, על שני רכיביו, להידחות. הערעור על הכרעת הדין 8. טענתו המרכזית של המערער היא כי בית המשפט המחוזי לא שת ליבו לטענתו החלופית, אשר הועלתה במסגרת טענת "אין להשיב לאשמה" בסוף פרשת התביעה ובסיכומים. נדמה כי טענה זו איננה מדוייקת. בית המשפט המחוזי התייחס בהכרעת הדין לטענת "אין להשיב לאשמה" ונימק מדוע דחה אותה בזמן אמת: "עסקינן בתיק דנן בתשתית ראייתית שהינה פשוטה יחסית וברורה: איום הנאשם על המתלונן לפני האירוע, עדות המתלונן כי ראה מברג בידיו של הנאשם עובר למעשה הדקירה, היכרות של הנאשם את המתלונן ממקום המגורים המשותף ומעבודתו עם המתלונן בתחום האלומיניום. התוודות הנאשם בפני אביו על הפגיעה במתלונן – דברים שמסר האב לחוקר. תשתית ראייתית לכאורית זו היתה כבר בפני בית המשפט בתוך פרשת התביעה ועל כן הורה בית המשפט כי הנאשם ישיב לאשם" (פסקה 43 להכרעת הדין). 9. מכל מקום, ובהתייחס לטענה החלופית לגופה, סבורני כי בית המשפט המחוזי אמנם לא קרא לילד בשמו ולא נתן מענה לטענה באופן מפורש, אולם כאמור, טענה זו מתמקדת בזהות הדוקר, סוגיה שזכתה לליבון על-ידי בית המשפט המחוזי, אשר ניתח את הראיות שבאו לפניו ופסק לפיהן כי המערער הוא-הוא שדקר את המתלונן. בהקשר הזה, ועל אף שהמערער משתדל לטעון אחרת, ערעורו נסוב הלכה למעשה, כפי שעולה מהטענות המפורטות בכתב הערעור, על ממצאי עובדה ומהימנות אשר ערכאת הערעור ממעטת כידוע להתערב בהם. נסיבות ענייננו אינן מקיימות את אחד החריגים לכלל אי- התערבות, ועל כן יש להותיר את ממצאיו של בית המשפט המחוזי על מכונם. כזכור, ב"כ המערער טען לפנינו, ושב וטען, כי איננו מבקש כלל לחלוק על ממצאי עובדה ומהימנות, וכל אלה, גם מבחינתו, שרירים וקיימים. מעבר לנדרש, אדרש להלן בקצרה לטענת ההגנה החלופית לגופה. 10. אחת הראיות המרכזיות אשר עליהן מבוססת הכרעת הדין, היא עדותו של המתלונן. טענתו העיקרית של המערער בהקשר הזה היא כי המתלונן טען כי דיבר "לא יפה" אל המערער וכי זה היה המניע לדקירה. אולם המתלונן העיד בנוסף כי התבטא באופן דומה גם כלפי פועלים רבים שהיו במקום; ועוד העיד המתלונן, כי לא ראה מי דקר אותו בפועל, וכי הדקירה בגבו נגרמה לאחר הקטטה שפרצה בינו לבין המערער, ולאחר שפועלים נוספים שהיו במקום הפרידו ביניהם. על כן טוען המערער כי יתכן ואדם אחר דקר את המתלונן, ולא הוא. אינני מקבל טענה זו. המתלונן ציין ביושר כי דיבר "לא יפה" אל המערער, וכי זו היתה הלשון המקובלת שנקט בה גם כלפי שאר הפועלים. אֵלו התייחסו לשפתו בהומור. אולם המערער היה פועל שאיננו קבוע, ולא קיבל, בצדק, את אופן התבטאותו של המתלונן. במילותיו של המתלונן: "אני אמרתי לו במובן המילה יש לך בעיות 1, 2, 3, לתקן ביהלום זה שהוא מחר מתחיל את העבודה שמה ביהלום, ואם לא תעשה סליחה 'אני אזיין אותך'. המילה הזאתי לא מצא חן בעיניו זה מילה שהיינו מדברים כל הזמן עם כל הפועלים היו בצחוק מקבלים את זה, אבל הוא האמת הוא לא הפועל הקבוע שלנו שהיה צריך לקבל את זה, אז נפגע פה ולא טוב ולא קיבל את זה אז בצדק" (עמוד 54 לפרוטוקול שורות 28-24). מכאן שרמיזת המערער לפיה יתכן ועובד נוסף שכעס גם הוא על שפתו הגסה של המתלונן, הוא זה שדקרוֹ, איננה מחזיקה מים. הסברו של המתלונן באשר לשפתו-שלו ולכעסו של המערער הוא הגיוני ואותנטי, ובודאי לא ניתן ההסבר בניסיון לסתור את טענתו החלופית של המערער, שבאה מבחינה כרונולוגית מאוחר יותר, לאחר סיום פרשת התביעה. 11. מכאן לטענת המערער באשר לעיתוי הדקירה, המלמד גם הוא, לטענתו, על כך שהמערער איננו הדוקר. לדידו, "המתלונן מאשר כי הדקירה בגבו נגרמה לו מיד לאחר אירוע הקטטה בינו לבין המערער, לאחר שהפרידו בינו לבין המערער, עת נכחו במקום אנשים רבים שהוא לא ראה מה היה בידיהם ועת היה במקום 'בלגאן' כלשונו" (עמוד 11 להודעת הערעור). על כן, לפי הטענה, יתכן ואחד מן הסובבים אשר הפרידו בין השניים במהלך הקטטה, הוא זה שדקר את המתלונן. טענה זו נראית שובת לב במבט ראשון, אולם גם היא דינה לדחיה. ההפרדה המלאכותית שמנסה המערער ליצור בין הקטטה, לבין הפרדת הכוחות, לבין הדקירות, איננה מציאותית. על כן נראה כי גם המתלונן התקשה לציין באיזה שלב בדיוק הרגיש את הדקירה, והזכיר כמה עיתויים שאינם עולים בקנה אחד (ראה למשל עמוד 55 לפרוטוקול שורות 29-12; עמוד 67 לפרוטוקול, שורות 18-8; עמוד 68 לפרוטוקול, שורות 24-20; עמוד 69 לפרוטוקול, שורות 34-10), מאלה אין ניתן ללמוד את אשר מבקש המערער, כאילו ארעה הדקירה לאחר ההפרדה, באופן שהמערער היה רחוק מן המתלונן ולא יכל לדקור אותו מפאת אותו מרחק. יתכן שהדקירה התרחשה בשלבי סיום הקטטה, כאשר נעשה נסיון להפריד בין השניים. אולם מכאן ועד הספק שהמערער מנסה לעורר, באשר לזהות הדוקר, הדרך ארוכה היא ורבה. 12. ההלכה הפסוקה מורה כי כאשר בית המשפט מבקש להרשיע נאשם על-סמך ראיות נסיבתיות, עליו לוודא, תוך שימוש במבחני ההגיון, השכל הישר ונסיון החיים, כי אותן ראיות מובילות למסקנה הגיונית אחת ויחידה לפיה אותו נאשם ביצע את העבירה המיוחסת לו. ועוד זאת: "הכלל הוא כי אין די בקיומה של אפשרות חלופית או קיומה של מערכת נסיבות אחרת בכדי שזו תהווה מסקנה חלופית למסקנתו המרשיעה של בית המשפט, אלא נדרשת אפשרות סבירה וממשית, בעלת משקל סובסטנטיבי לשם כך" (ע"פ 7141/07 מדינת ישראל נ' טראבין, פסקה 53 וראה גם פסקאות 52-49 והאסמכתאות שם (3.11.2008)). 13. בענייננו, רוב הראיות המובילות להרשעתו של המערער הן ראיות ישירות, אולם הדקירה גופה הוּכחה באמצעות ראיות נסיבתיות, היות ולא נמצאו עדים שיספרו על הדקירה, והמתלונן עצמו נדקר בגבו, ועל כן מטבע הדברים לא חזה בפעולת הדקירה. כמפורט לעיל, לא עלה בידי המערער לשכנע בדבר כל רקע, מניע או פעולה שתצביע על דקירת המתלונן על-ידי אחד מהעובדים שניסו להפריד בין השניים. מבחינה זו אני סבור כי הצעת המערער לפיה הוא אמנם התקוטט עם המתלונן וכי החזיק במברג (כפי שלמדנו מעדות המערער), אולם עובדים נוספים ששהו במקום הפרידו בין השניים ובמהלך ההפרדה או לאחריה ניצל אחד מהם את "המומנטום" ודקר את המתלונן, היא אפשרות שאינה מסתברת כלל וכלל, אין בה ממש, ואני דוחה אותה. לעומת זאת, הנסיבות השונות שהוכחו אינן מותירות ספק בדבר זהות הדוקר. בהתאם לעדות המתלונן, אשר נמצאה מהימנה על-ידי בית המשפט המחוזי, הוא התבטא באופן בוטה כלפי המערער, עורר את חמתו, וקיבל בתגובה איום: "אני אראה לך מה זה... יעלה לך ביוקר" (עמוד 55 לפרוטוקול, שורות 7-6). ועוד זאת, כאשר המתלונן יצא מן המשרד, הוא הבחין במערער יוצא מרכבו כשהוא מחזיק בידו מברג שחור. בנוסף, לפי טענתו החלופית של המערער, "יש להניח כי המערער נכח במקום האירוע בזמנים הרלוונטיים לכתב האישום, וייתכן ואף נטל חלק כלשהו בקטטה עם המתלונן" (עמוד 8 להודעת הערעור). מכאן, ועד המסקנה לפיה המערער היה זה שדקר את המתלונן באמצעות המברג שהחזיק בידו במהלך הקטטה שהתנהלה ביניהם, לאחר שאיים כי "יראה למתלונן מה זה", הדרך קצרה, ואני סבור כי זו המסקנה ההגיונית היחידה שניתן להגיע אליה מתוך הנסיבות שלפנינו. 14. מסקנה זו, בדבר זהות הדוקר, מתחזקת לאור מכלול הראיות שהונחו לפני בית המשפט המחוזי. נציין בקצרה את המרכזיות שבהן: המתלונן העיד כי כשבועיים-שלושה לאחר הדקירה אביו של המערער ודודיו הגיעו לביתו על מנת לערוך סולחה, והוא מצדו סלח למערער, וציין כי "אני טעיתי במילה אחת, וקיבלתי כנראה מה שמגיע לי" (עמוד 60 לפרוטוקול, שורות 7-6). עדותו על אודות הסולחה נתמכת במסמך שכתב החוקר גיל מרימה, בו הוא מפרט כי אביו של המערער ציין לפניו כי נעשתה סולחה בין המשפחות, ושאל בהקשר הזה האם הסולחה עשויה לסייע לבנו (על-אף שמאוחר יותר מסר גרסה שונה במטרה להגן על בנו, גרסה שנדחתה על-ידי בית המשפט המחוזי). תמיכה נוספת בסולחה ניתן למצוא בעדותה של רס"ב זוהרה טולדו, ממנה עולה כי המתלונן סירב לעזוב את מקום עבודתו במצפה רמון ולערוך עימות עם המערער, ונימק את סירובו בסולחה שערך עם המערער, שבעטיה לא היה לו אינטרס לפגוע בעבודתו על מנת לקיים עימות. בנוסף ציין המתלונן בעדותו כי פגש את המערער בהזדמנות נוספת, בחנות ירקות, והלה התנצל בפניו והביע צער. לכל אלה ניתן להוסיף את עדותו של מוחמד חליליה, בן דודו ומעסיקו של המתלונן (להלן: מוחמד). האחרון הוביל את המתלונן לבית החולים, והעיד כי נכח בריב שהתרחש במשרד בין המתלונן לבין המערער. גם אם, כטענת המערער, מוחמד הקטין את מימדי הריב והזכּירוֹ בשלב מאוחר במסגרת עדותו בבית המשפט, עדיין אני סבור כי יש בעדותו כדי לתמוך במניע של המערער, ולסייע בהפרכת גרסתו לפיה שררו יחסים טובים בינו לבין המתלונן. בהקשר הזה אציין כי אינני מקבל את המסקנות המרחיקות לכת שמבקש המערער ללמוד מעדותו של מוחמד, לפיה בשלב הראשון לא סיפר לו המתלונן מי דקרוֹ, וגם אמר מאוחר יותר כי אין מדובר במערער. ניתן ללמוד מהעדות האמורה בסך הכול שהמתלונן העדיף בתחילה לא לדבר על האירוע, אולם כשהמשטרה הגיעה לבצע חקירה, הוא שיתף פעולה. בנוסף, התעודות הרפואיות הקשורות לפציעתו של המתלונן, לפיהן סבל מפצע דקירה (ת/11), מצביעות על אופי הפגיעה, באופן המתיישב עם עדותו על אודות המברג שראה בידו של המערער והדקירה שהרגיש מאוחר יותר בגופו. אינני מקבל את טענת המערער בהקשר הזה, לפיה היה על הרשות החוקרת לשלוח את תוצאות בדיקת המתלונן לעיונו של רופא משפטי אשר יבחן האם מדובר בפציעות המתאימות לדקירה על-ידי מברג. עדות המתלונן על אודות המברג הייתה קוהרנטית והתאימה לנסיבות האירוע, ולא עלה כל חשד או צורך אובייקטיבי לבדוק כיוונים נוספים. 15. אם בכל אלה אין די, התנהגותו של המערער לאחר האירוע, השקרים שהיו מנת חלקו, והדברים שמסר אביו בטרם עדותו בבית המשפט וגם במהלכה, מחזקים גם הם את אשמתו. המערער התחמק מן המשטרה. הוא עזב את מקום האירוע מיד לאחר הדקירה, לא חזר לבית אביו מחשש פן יֵעצר, ולא התייצב לחקירה המשטרתית. למעשה, הוא נתפס באקראי כמה חודשים לאחר האירוע, מפאת מעורבותו בתאונת דרכים. מדבריו עלו כמה שקרים המעיבים גם הם על טענת חפותו. המערער טען כי לא ידע שהוא דרוש לחקירה, מה שהתברר בדיעבד כלא נכון; הוא גם טען כי לא רב עם המתלונן לפני האירוע; שיקר באשר לאשפוזים של אביו; וניסה להרחיק את עצמו מן הרכב אשר המתלונן העיד כי המערער יצא ממנו כשהוא אוחז בידו במברג שחור, דבר שהתברר בדיעבד כשקר, באמצעות תעודת עובד ציבור ממשרד הרישוי. לבד מהתנהגותו האמורה של המערער, ביום 8.12.2009, שוחח החוקר גיל מרימה עם אביו של המערער, והלה מסר כי בנו סיפר לו כי המתלונן התגרה בו, וכי זו הסיבה לתקרית ביניהם, ציין כי נעשתה סולחה בין המשפחות, וגם אישר כי "הבן שלו עשה טעות ועליה הוא צריך לשלם" (ת/15). האב אמנם ניסה להכחיש ולמזער את דבריו לאחר מכן, מכיוון שהבין שהם עלולים להזיק לבנו ולא להיפך כפי שסבר בתחילה, אולם בית המשפט המחוזי לא קיבל את גרסתו המאוחרת. 16. מן המקובץ עולה כי לפני בית המשפט המחוזי ניצבה תשתית ראייתית שלמה ומספקת המוכיחה את אשמתו של המערער מעבר לספק סביר. טענת ההגנה החלופית שהעלה המערער איננה מובילה לשינוי המסקנה האמורה, ועל כן דין הערעור על הכרעת הדין להידחות. הערעור על גזר הדין 17. משנדחה הערעור על הכרעת הדין, נותרה טענתו החלופית של המערער על אודות העונש שנגזר עליו. המערער מבקש כי נפחית ברכיב המאסר בפועל שהושת עליו, וכי נקל גם ברכיב הפיצוי הכספי למתלונן שחוייב בתשלומו, אולם אינני מוצא הצדקה לעשות כן. 18. הלכה היא כי אין ערכאת הערעור מתערבת בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית באשר לחומרת העונש, אלא במצבים חריגים בהם נפלה טעות בגזר הדין או שניכרת סטייה ברורה ממדיניות הענישה הנהוגה בנסיבות דומות. ענייננו איננו בא בגדר החריגים הללו. בית המשפט המחוזי עמד על נסיבות ביצוע העבירה וחומרתה, הביא בחשבון את השיקולים לקולא שהעלה המערער, ערך את האיזון הראוי, ואין הצדקה להתערב בגזר הדין. טענת המערער על אודות שיקולים נוספים לקולא שלא נדונו בגזר הדין איננה מצדיקה התערבות בעונש, אשר מצוי ממילא בתחתית מתחם הענישה שקבע בית המשפט המחוזי. העונש גם איננו סוטה מרף הענישה המקובל בעבירות כגון דא (השוו: ע"פ 848/12 חלפאללה נ' מדינת ישראל (18.12.2012); ע"פ 2712/09 שמילוב נ' מדינת ישראל (18.11.2009)), והוא מוצדק לאור מעשיו החמורים של המערער. כמפורט לעיל, משפט אחד שהטיח המתלונן במערער העלה את חמתו, הביא אותו להפריח איומים כלפי המתלונן, ולממשם מיד בסמוך. המערער המתין למתלונן בחניה כשהוא מצוייד במברג שנטל מרכבו, וכשהאחרון הגיע תקף אותו בברוטליות, פגע בו באיבר פנימי, וגרם לו לנזק, לכאבים ולטראומה. אין לדעת עד היכן היה מגיע זעמו של המערער אלמלא עובדים ששהו במקום הפרידו בין השניים. לאחר כל אלה הסתלק המערער מזירת האירוע, התחמק מחקירת המשטרה, וכשנתפס ומסר גרסתו הפליא בשקריו. לא זו אף זו, עברו הפלילי של המערער כולל מספר עבירות, ובהן עבירת אלימות בעלת מאפיינים דומים – דקירת אדם בחפץ חד על רקע ויכוח מילולי. בית משפט זה עמד פעמים אין ספור על הפסול שבפתרון סכסוכים בכוח הזרוע, ובצורך להילחם בנגע האלימות שפשה בקרבנו (ראה למשל ע"פ 8870/12 סנד נ' מדינת ישראל, פסקה 56 (15.1.2014)). נשוב גם אנחנו ונכריז על הצורך בגמול הולם ובענישה מרתיעה; הרתעתו של המערער ושל אחרים כמותו. 19. אציע אפוא לחברַי לדחות את הערעור על הכרעת הדין ועל גזר הדין. ש ו פ ט השופט ס' גובראן: אני מסכים. ש ו פ ט השופט י' דנציגר: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט נֹעם סולברג. המערער יתייצב לשאת בעונש המאסר בפועל שהוטל עליו ביום 30.3.2014 עד השעה 10:00, בבית סוהר הדרים או על פי החלטת שירות בתי הסוהר, כשברשותו תעודת זהות או דרכון. על המערער לתאם את הכניסה למאסר, כולל האפשרות למיון מוקדם, עם ענף אבחון ומיון של שירות בתי הסוהר, בטלפונים: 08-9787377 או 08-9787336. ניתן היום, ט"ז באדר ב התשע"ד (18.3.2014). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 13062190_O03.doc עב מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il