בבית המשפט העליון
דנ"א
6218/99
בפני: כבוד הנשיא א' ברק
העותרת: בלהה
אילת
נגד
המשיבים: 1.
יעקוב אילת
2.
י. אילת מפעל לחיתוך וכיפוף פחים בע"מ
(בפירוק)
3.
יעקוב ובלהה אילת -שיווק-שותפות בלתי
רשומה (בפירוק)
4.
מינהל מקרקעי ישראל-מחוז הצפון והגולן
עתירה
לקיום דיון נוסף על פסק דינו של בית
משפט
העליון בע"א 1532/98, מיום 1.9.99,
שניתן
ע"י כבוד השופטים ת' אור, י' אנגלרד,
א'
ריבלין
בשם
העותרת: עו"ד יהושע ננר
בשם
המשיב מס' 1: עו"ד אשר א' רוט
פסק-דין
עתירה לקיום דיון נוסף בפסק הדין של בית המשפט
העליון בע"א 1532/98 בלהה אילת נ' יעקב אילת ואח' (כב' השופטים ת' אור, י'
אנגלרד וא' ריבלין).
1. העותרת והמשיב מס' 1 (להלן: המשיב) נישאו בשנת
1975. העותרת הגישה תביעה על דרך של המרצת פתיחה, כנגד המשיב, בעלה לשעבר, על פי
סעיף 11 לחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג1973- (להלן: חוק יחסי ממון).
בתביעה התבקש בית המשפט ליתן הצהרה, כי העותרת הנה הבעלים המשותפים בזכויות
ובנכסים השייכים ו/או הרשומים על שם המשיב. בין היתר תבעה העותרת כי בית המשפט
יצהיר על בעלותה המשותפת בזכויות חכירה במקרקעין הרשומים במנהל מקרקעי ישראל על שם
המשיב, וכן על זכאותה למחצית מכלל המניות בחברה המשיבה מס' 2, (מאחר שלזכות המשיב
נרשמו 70% מהמניות בעוד לזכות המשיבה נרשמו 30% התבקש בית המשפט להורות על העברת
20% נוספים מהמניות לעותרת). בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופט א' משאלי) קבל את
התביעה לגבי מספר נכסים (פוליסת ביטוח חיים, ביטוח מנהלים וקופת גמל), ודחה אותה
לגבי נכס המקרקעין ולגבי דרישת התובעת לחלוקה שווה של מניות המשיבה מס' 2. כן חויב
המשיב לשלם לעותרת סך של 25,000$ למועד פקיעת נישואיהם בגין מימון ברכישת דירות
לילדי המשיב מנישואיו הקודמים. לגבי נכס המקרקעין קבע בית המשפט, כי העותרת לא
הרימה את הנטל להראות, כי למרות שמדובר בנכס שנרכש על ידי המשיב טרם נישואיו
לעותרת, זהו נכס שצריך להיכלל במסגרת הרכוש המשותף, וזאת הן על פי חוק יחסי ממון
והן על פי חזקת השיתוף. לגבי רישום מניות בני הזוג במשיבה מס' 2 נקבע, כי
"חזקה על בני הזוג כי עשו חלוקה זו מטעמים שהיו נהירים להם וע"מ לסתור
רישום זה על המבקשת להוכיח כי חלוקת המניות היתה שרירותית וללא כל קשר להשקעות
בניה"ז בשותפות (שהחברה הינה חליפתה) כפי שטוען המשיב". תימוכין לעמדת
המשיב מצא בית המשפט במאזני השותפות אשר נכתב בהם, כי רווחי הצדדים יהיו על פי
השקעותיהם בשותפות שהן 70% על ידי המשיב ו30%- על ידי המבקשת. לפיכך קבע בית
המשפט, כי אין מקום להורות על כך שמניות בני הזוג במשיבה מס' 2 יחולקו שווה בשווה
בין העותרת למשיב.
2. העותרת הגישה ערעור על פסק הדין לבית משפט זה.
כן הוגש ערעור שכנגד על ידי המשיב. לטענת העותרת, טעה בית משפט קמא עת החשיב את
נכס המקרקעין כנכס שנצבר על ידי המשיב בלבד טרם הנישואין, ולחלופין, כי טעה משלא
החיל על נכס זה את חזקת השיתוף לאור הראיות שהביאה בפניו. לעניין המניות במשיבה
מס' 2 טענה העותרת, כי המדובר הוא בחברה אשר נוסדה במהלך תקופת הנישואין, ולפיכך
מדובר בנכס שנצבר במהלך חיי הנישואין, שעל פי הוראות החוק יש להכלילו במסגרת
האיזון. לטענתה, אין לראות ברישום הפורמלי של המניות משום מילוי החריג בסעיף קטן
5(א)(3) לחוק יחסי ממון. הערעור שכנגד נסב על סירובו של בית המשפט קמא להביא
בחשבון איזון המשאבים את פוליסת הביטוח וקופות התגמולים שעל שם העותרת; כנגד חיובו
של המשיב לשלם לעותרת סכום של 25,000$ וכן כנגד חיובו בתשלום הוצאות ושכ"ט.
בעת הדיון בערעור הגיעו הצדדים להסכמה חלקית (סומנה מ1/), אשר נגעה בעיקרה לכספים
שעמדו לרשות בני הזוג בקופות הגמל ובביטוחים. להסכמה ניתן תוקף של פסק דין. באשר
למחלוקות האחרות שהועלו בערעור ובערעור שכנגד, הגיע בית המשפט למסקנה, כי אין עילה
להתערב בממצאיו ובמסקנותיו של בית המשפט המחוזי. לפיכך הוחלט לדחות הן את הערעור
והן את הערעור שכנגד.
3. על פסק דין זה הוגשה העתירה לדיון נוסף שבפני.
לטענת העותרת יש מקום לקיום דיון נוסף בשתי שאלות: האחת, נוגעת לפרשנותו של
סעיף 5(א)(3) לחוק יחסי ממון הקובע, כי נכסים שבני הזוג הסכימו בכתב ששוויים לא
יאוזן ביניהם, לא יכללו במסגרת נכסי בני הזוג אשר יחולקו בשווה ביניהם. לטענת
העותרת, בית משפט קמא קבע בפסק דינו, כי יש לראות ברישום המניות כמחייב לצורך
איזון. לשיטתה, משמעות פסק הדין של בית משפט זה אשר דחה את ערעורה בעניין זה היא
קביעת הלכה חדשה, המנוגדת להוראותיו המפורשות של סעיף 5(א)(3) ולדרישת הכתב הקבועה
בו, שכן לשיטתה, דרישת הכתב בסעיף תתקיים אך במסגרת קיומו של הסכם ממון כמשמעו
בחוק, או כאשר קיים הסכם בכתב. השאלה השניה שמציגה העותרת היא, האם זכויות
חוזיות במקרקעין, אשר נוצרו לאחר תקופת הנישואין, הנן נכס בר איזון. לטענת העותרת,
ערב הנישואין הזכויות במקרקעין הנדונים היו משותפות למשיב ולאדם נוסף. לאחר
הנישואין, נערך בין המשיב לבין האדם הנוסף הסכם לפירוק השותפות ביניהם, ובו נקבעה
זכות חזקה בלעדית בחלק מהמקרקעין לכל אחד מהצדדים. לטענת העותרת, המשיב והיא נשאו
יחד בכל החיובים אשר נבעו מהסכם פירוק השיתוף לרבות תשלומים שונים לאותו אדם. מכאן
טענתה, כי זכויותיו של המשיב במקרקעין התגבשו לאחר הנישואין. השאלה החדשנית בעניין
זה, לשיטתה של העותרת היא, האם דיני העקיבה חלים אף מקום שחלות הוראות החוק, וכיצד
יש לפרש את הוראות סעיף 5(א)(1) לחוק בעניין "נכסים שהיו להם ערב
הנישואין".
4. בתגובתו לעתירה טוען המשיב, כי השאלות שמעלה
העותרת לאו שאלות הן. לעניין השאלה הראשונה מפנה הוא להוראת סעיף 9 לחוק יחסי ממון
הקובעת, כי היות נכס רשום על שמו של אחד מבני הזוג, אין בה בלבד, כדי לצאת ידי נטל
ההוכחה שיש למעט נכס זה מן הנכסים ששווים יאוזן בין בני הזוג. מוסיף המשיב וטוען,
כי הן העותרת (בסיכומיה לבית משפט קמא), והן המשיב, טענו, כי סעיף 5(א)(3) לחוק
כלל אינו חל במקרה הנדון, וכי כפועל יוצא מכך אף לא נתנה התייחסות לסעיף זה בפסק
דינו של בית משפט קמא. לעניין השאלה השניה, טוען המשיב, כי מדובר בנכס אשר זכויות
המשיב בו קדמו לנישואין, כפי שאף מודה העותרת בעתירתה. המשיב מפנה לע"א
686/85 מערבי נ' מערבי, פ"ד מ(2) 631, שם נפסק כי הדין שחל
לגבי נכסים שנרכשו לפני הנישואין כוחו יפה אף לגבי נכסים שנרכשו במקומם מתוך כספים
שהתקבלו ממימוש זכויות שהיו קיימות בידי אחד מבני הזוג לפני הנישואין. עוד טוען
המשיב, כי השאלות שמעלה כעת העותרת כלל לא הועלו באופן זה, ולא נדונו בפני הערכאות
הקודמות, ומכאן שאין כל מקום להעמידן לדיון נוסף.
5. לאחר שעיינתי בעתירה ובתגובת המשיב לה נחה
דעתי כי דין העתירה להידחות. טענותיה של העותרת אינן מקימות עילה לקיום דיון נוסף.
בית המשפט העליון, בדונו בערעורה של העותרת, ובערעור שכנגד שהגיש המשיב קבע, כי
אינו מוצא לנכון להתערב בממצאיה ומסקנותיה של הערכאה הראשונה. דומה, כי העותרת
מבקשת למעשה להגיש ערעור נוסף על פסק דינו של בית משפט זה (ולמעשה - על פסק דינו
של בית המשפט המחוזי, שבית משפט זה לא מצא מקום להתערב בקביעותיו). הלכה פסוקה
היא, כי הדיון הנוסף לא נועד לשמש כערעור נוסף (ד"נ 6/82 ינאי נ' ראש
ההוצאה לפועל ואח', פ"ד לו(3) 99, 101). אומנם, בעתירתה מציגה העותרת שתי
שאלות אשר לדעתה יש מקום לקיים בהן דיון נוסף, ואולם, כפי שציין המשיב, שאלות אלו
לא הועמדו בפני הערכאות הקודמות, אף לא הוכרעו על ידן. זאת ועוד, לא מצאתי כי
השאלות אכן עולות מתוך קביעות שבפסק דינו של בית משפט קמא, לא כל שכן שאין הן
עולות מפסק דינו של בית המשפט העליון. פסק דינו של בית המשפט המחוזי התבסס על
ראיות מהן עולה, כי הנכסים הנדונים הנם נכסים שהיו למשיב ערב הנישואין. בית המשפט
אף בדק, בהתאם לדרך לה טענה העותרת, האם יש מקום להחלתה של חזקת השיתוף על נכסים
אלו, ולא מצא עיגון להחלתה עליהם בראיות שהובאו בפניו. לא זו אף זו, בית המשפט
התבסס אף על ראיות מהן עולה, כי הייתה הסכמה (ולו משתמעת), כי הנכסים יחולקו באופן
האמור. בית משפט זה בדונו בערעור לא מצא לנכון להתערב בממצאים עובדתיים אלו, לא כל
שכן, שאין בהם עילה לקיומו של דיון נוסף בעניין זה.
אשר על כן, העתירה נדחית. העותרת תשא בהוצאות
המשיב בסך כולל של 15,000 ש"ח.
ניתן היום, כ"ג בניסן התש"ס
(28.04.00).
ה
נ ש י א
העתק
מתאים למקור
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
99062180.A03/דז/