בבית המשפט העליון בשבתו כבית
משפט לערעורים אזרחיים
ע"א 6218/95
וערעור שכנגד
ע"א 4599/96
בפני: כבוד הנשיא א' ברק
כבוד
השופט י' טירקל
כבוד
השופט ע' ר' זועבי
המערער בע"א 6218/95
ובע"א
4599/96 והמשיב
בערעור
שכנגד: יעקב מג'ר
נגד
המשיבה בע"א 6218/95
ובע"א
4599/96
והמערערת
בערעור שכנגד: 1. נאווה מג'ר
המשיבות
בע"א 4599/96: 2. ריקי מג'ר
3.
שלי מג'ר
ערעור
וערעור שכנגד על פסק דין בית המשפט המחוזי בירושלים בת.א. 622/94 שניתן ביום
2.8.95
על ידי כבוד סגן הנשיא י' בזק וערעור
על
פסק דין בית המשפט המחוזי בירושלים במ.א.
815/94
שניתן ביום 12.5.96 על ידי כבוד
השופטת
ד' וכסלר.
תאריך
הישיבה: ב' בתמוז תשנ"ט (16.6.99)
בשם
המערער בע"א 6218/95
ובע"א
4599/96: עו"ד אבינועם אשכנזי
בשם
המשיבה בע"א 6218/95: עו"ד שלמה שרשבסקי
בשם
המשיבות 1-3
בע"א
4599/96: עו"ד אלי שרז
הנאמן
על נכסי פושט הרגל
יעקב
מג'ר: עו"ד אריה נח
פסק-דין
השופט י' טירקל:
העובדות
1. המערער והמשיבה מס' 1 (להלן - "בני
הזוג") נישאו בשנת 1972 ונולדו להם ארבע בנות. המערער, אחיו ואביו (להלן -
"האב") הם אנשי עסקים שפעלו בתחומים עסקיים שונים ובכללם עסקים של שתי
מסעדות ושל קבלנות בנין. על שמותיהם של המערער ושל אחיו רשומה הבעלות בנכסי
מקרקעין שונים שהועברה לידיהם מידי האב. כמו כן רשומה על שם המערער הוילה שבה
מתגוררים בני הזוג (להלן - "הוילה"). הראשונה משתי המסעדות (להלן -
"המסעדה") מנוהלת על ידי חברה שהמערער, אחיו והוריהם - היום רק אמם - הם
בעלי מניותיה והשניה (להלן - "המסעדה החדשה") מנוהלת על ידי חברה שבעלי
מניותיה הם המערער ואחיו. בחלק מנכסי המקרקעין הבעלות רשומה על שם חברה שבעלי
מניותיה הם המערער, אחיו והאב.
בשנת 1992, אחרי כ - 20 שנות נישואין, נתערערו
הנישואין. בשנת 1994 הגישה המשיבה מס' 1 (להלן - "המשיבה"), תביעה לבית
המשפט המחוזי בירושלים להצהיר כי המקרקעין הרשומים על שם המערער - לרבות מקרקעין
הרשומים על שם חברות שהוא בעל מניות בהן - וכן מטלטלין וזכויות של בני הזוג הם
רכוש משותף של בני הזוג וכי היא זכאית למחציתו. כמו כן תבעה לפרק את השיתוף בוילה.
כן תבעה לחייב את המערער להגיש דו"ח מפורט בדבר רכושו ולאחר מכן להצהיר כי
היא זכאית למחציתו של רכוש זה. בתביעה נוספת ונפרדת תבעו המשיבה ושתיים מבנותיהם
של בני הזוג, המשיבות מס' 2 ו - 3 (להלן - "הבנות") לפסוק להן מזונות.
לאחר שנפסקו, תבע המערער לבטלם ולחלופין, להפחיתם.
בית המשפט המחוזי (מפי כבוד סגן הנשיא י'
בזק), בפסק דינו מיום 2.8.95 (להלן - "פסק הדין הראשון"), פסק לגבי רוב
הנכסים כעתירתה של המשיבה. בפסק דינו מיום 12.5.96 (מפי כבוד השופטת ד' וכסלר;
להלן - "פסק הדין השני"), פסק למשיבה ולבנות מזונות. בפסק דין נוסף מיום
8.4.97 (מפי כבוד השופטת ר' אור; להלן - "פסק הדין השלישי"), הפחית את
סכום המזונות שנפסק.
המערער הגיש ערעור על פסק הדין הראשון
(ע"א 6218/95) וכנגדו הגישה המשיבה ערעור שכנגד שבו ערערה על חלק מפסק הדין
הראשון. כמו כן הגיש המערער ערעור על פסק הדין השני (ע"א 4599/96). שני
הערעורים, לרבות הערעור שכנגד, נדונו כאחד. ענינו של פסק דיננו זה הוא, אפוא, כל
הערעורים שנדונו לפנינו.
פסקי דינו של בית המשפט המחוזי
פסק הדין הראשון
2. שתי השאלות העיקריות שבהן דן בית המשפט המחוזי
היו: האם רישום הבעלות בנכסים הרשומים על שם המערער משקף בעלות
"אמיתית", או שרישום הבעלות הוא למראית עין בלבד והבעלות
"האמיתית" היא של האב; וכן - האם קיבל המערער את הנכסים הרשומים על שמו
כמתנה מהאב, או שקיבל אותם כתמורה לעמלו בעסקי המשפחה.
בית המשפט קבע כי הבעלות בנכסים הרשומים על שם
המערער היא שלו ולא של האב. עוד קבע כי האב נתן את הנכסים למערער ולאחיו
"באהבתו אותם", כתמורה עבור עבודתם בעסקי המשפחה בעבר ובעתיד. כלשונו:
"שוכנעתי באמיתות גרסתה של התובעת [המשיבה - י' ט'] כי מדובר בעסק משפחתי
שהאב והבנים שותפים בו. מתוך כבוד לאב מתנהלים רוב העסקים בשמו, אך שני בניו
שותפים מלאים לעסקים ומשקיעים בהם מאמצים רבים.". ועוד, "אין לי ספק כי
מדובר בעסק משפחתי שהוקם ע"י האב, אלברט מג'ר. ואולם, כאשר גדלו הבנים, הם
נכנסו לעסק ותרמו ככל יכולתם, הן באשר לעסקי המסעדה והן באשר לעסקי קבלנות ---. אף
כי האב הוא הפוסק האחרון מתוקף מעמדו (בכל המובנים), העסקים משותפים לאב ולבניו
---". לענין רישום הבעלות בבנין שבו נמצאת המסעדה ובדירות שמעליה הוסיף בית
המשפט כי "סביר להניח כי חלק מהעברה זו מקורה במתנה שנתן האב לבניו באהבתו
אותם, אך אין ספק כי לפחות חלק מהעברה זו יסודה בהכרה כי חלק זה מגיע להם עקב
עבודתם בעבר ועבודתם הצפויה בעתיד, בעסקי המסעדה וביתר עסקי האב.".
(ההדגשות בציטוטים שלי - י' ט'). לפיכך הצהיר בית המשפט כי המשיבה זכאית מכוח חזקת
השיתוף למחצית חלקו של המערער בנכסים הרשומים על שמו והורה כדלקמן:
א) מחצית מן הבעלות בבנין שבו נמצאת המסעדה
ובדירות שמעליה - הרשומה על שם המערער - שייכת במשותף למערער ולמשיבה. הואיל ואחרי
הגשת התביעה לבית המשפט המחוזי העביר המערער נכסים אלה לאב, וכן שעבד אותם לבנק על
ידי רישום משכנתא, קבע בית המשפט כי פעולות אלה "נגועות בחוסר תום לב מחמת
מניע של הברחת נכסים". לפיכך הורה כי על המערער "לסלק מכספו את המשכנתא
הרובצת על הנכסים הללו" ולהעביר למשיבה את חלקה בנכסים כשהם נקיים מכל חוב
ושיעבוד; שאם לא כן, יהיה עליו לשלם לה סכום השווה לערך רבע מהנכסים כשהם פנויים
ונקיים מכל חוב. עוד חייב את המערער לתת למשיבה דו"ח על כל ההכנסות מנכסים
אלה מיום הגשת התביעה וכן לשלם לה "רבע מכל ההכנסות נטו".
ב) על המערער להעביר למשיבה את הבעלות במחציתו
של קוטג' הרשום על שמו של המערער, שנבנה במסגרת פרוייקט בנייה שביצע האב (להלן -
"הקוטג'"). בית המשפט לא האמין לטענתו של המערער כי הרישום נעשה על ידי
האב לצורך תכנון מס וקבע כי "לפחות הרישום ע"ש הנתבע [המערער - י' ט']
משקף את חלקו היחסי בנכס זה והתובעת [המשיבה - י' ט'] זכאית למחציתו.".
ג) מחצית הבעלות בוילה שבה מתגוררים בני הזוג
ובתכולתה שייכת למשיבה. כלשון בית המשפט, "לאור העובדה שמדובר בעסק משפחתי
משותף, אין חשיבות לכך שהאב נתן "במתנה" את הוילה לבנו [המערער - י'
ט']. המתנה ניתנה לתא המשפחתי, והיא שייכת לשני בני הזוג בשווה.". הואיל
ואחרי שפרץ הסכסוך בין בני הזוג שעבד המערער את הוילה על ידי רישום משכנתא -
להבטחת חוב שנוצר כתוצאה מהפסדיו בבורסה - הורה בית המשפט כי המשכנתא תיגבה רק
מתוך חלקו של המערער בוילה. בית המשפט הורה למכור את הוילה כדי שהמשיבה תקבל מחצית
מערכה כשהיא נקיה מכל חוב ומינה את באי כוח בעלי הדין ככונסי נכסים לצורך המכירה.
ד) על המערער להעביר למשיבה את מחצית הסכומים
שבקופת הגמל "צור". כמו כן הורה בית המשפט לעקלם.
ה) על המערער להעביר למשיבה מחצית מסך 420,000
ש"ח בחשבונו של המערער בבנק הפועלים.
ו) על המערער להעביר למשיבה את הבעלות
"במחצית כל מכונית הרשומה על שמו ובמחצית המניות שיש לו בכל חברה בה יש לו
מניות".
ז) על המערער לתת דו"ח מלא ומפורט בתצהיר
על כל הכספים, ניירות ערך, מט"ח, ביטוחים וכל רכוש אחר שהיה ברשותו או
בשליטתו במועד השבר שחל בחיי הנישואים (ספטמבר 1992); "לאחר בירור נושא זה
במסגרת התיק הנוכחי יחויב הנתבע להעביר לתובעת את מחצית הנכסים הללו".
3. בית המשפט דחה את תביעתה של המשיבה למחצית
הבעלות במסעדה החדשה ובבנין שהם בונים, בקבעו כי "בהעדר פרטים מלאים יותר
בענין שני נכסים אלו--- לא אוכל לתת הוראות לגביהם במסגרת התביעה הנוכחית.".
4. לענין הנכסים שאינם רשומים על שם המערער אלא על
שמה של המשיבה הוסיף בית המשפט וקבע כי "מובן מאליו כי כל חשבונות
בנק, חסכונות, השקעות נכסים וכיו"ב הרשומים ע"ש האשה שייכים מחציתם לבעל
ועל האשה להעביר לבעל את חלקו בנכסיה אלה.".
פסק הדין השני
5. בפסק דינו השני דחה בית המשפט המחוזי את טענתו
של המערער כי אין ביכולתו לזון את המשיבה ואת הבנות בשל מצבו הכלכלי הקשה ואת
טענתו כי אינו אמיד. בית המשפט אימץ את פסק הדין הראשון בדבר יכולתו הכלכלית של
המערער ובדבר הנכסים שבבעלותו וקבע - גם על סמך האמון שנתן בדברי המשיבה, ואחרי
בחינה מדוקדקת של הוצאות המשפחה - כי המשפחה חייתה ברמת חיים גבוהה מאוד וכי
"יש ויש לנתבע ממה לזון את אשתו ובנותיו הקטינות, ברמה שאליה הורגלו".
עוד דחה בית המשפט את טענתו של המערער שיש
לדחות את התביעה משום שבית הדין הרבני שלל את זכותה של המשיבה למזונות "בגלל
היותה מורדת". לענין זה קבע בית המשפט כי תביעת המזונות של המשיבה הוגשה לבית
המשפט המחוזי לפני שהמערער הגיש לבית הדין הרבני תביעה "לשלום בית ולחלופין
להכרזה על התובעת כעל מורדת ולחלופי חלופין למתן גט.". רק אגב הדיון בתביעה
זאת פסק בית הדין הרבני - ברוב דעות - "כי אין לחייב את הבעל במזונות
אשתו". בית המשפט קבע כי לאור מצב דברים זה לא נשללה סמכותו לדון בנושא
המזונות. עוד ציין בית המשפט המחוזי כי המערער לא המציא את נימוקי פסק דינו של בית
הדין הרבני "שבהם אמור היה להיות מצוין מאיזו סיבה נשללו ממנה המזונות - -
-" והוסיף כי "עובדה זו עצמה אומרת 'דרשני'". מכאן שלא הוכח שבית
הדין הרבני פסק כי המשיבה "מורדת", ואף לא "מעין מורדת".
בסופו של דבר נפסקו למשיבה ולבנות מזונות בסך 6350 ש"ח לחודש.
פסק הדין השלישי
6. בעקבות תביעה שהגיש המערער לבטל את החיוב במזונות
או להפחית את סכומם, חזר בית המשפט המחוזי ובחן את טענותיו של המערער בדבר
"כושר השתכרות ירוד" ודחה אותן. עם זאת קיבל את הטענה שהמשיבה עובדת
ומשתכרת. מטעם זה בלבד הפחית מן הסכום שנפסק בפסק הדין השני סכום של 1000 ש"ח
לחודש, כשכרה החודשי של המשיבה, "כל עוד האשה עובדת ומשתכרת סכום זה
לפחות".
טענות המערער בערעוריו
7. לטענתו של המערער אינו אלא שכיר העובד בעסקי
האב - וכך רואים אותו לענין מס ההכנסה - ואין הוא שותף עם האב בעסקיו. נכסיו של
האב ועסקיו נרכשו ממקורותיו הכספיים שלו, בלי עזרת בניו. המערער מוסיף וטוען כי,
בכל מקרה, יש לקבוע כי את הנכסים הרשומים על שמו נתן לו האב במתנה ולפיכך אין חזקת
השיתוף חלה עליהם; מכל מקום, על המשיבה להשתתף בחובותיו.
לענין הקוטג' טוען המערער כי האב הוא הבעלים,
למרות הרישום על שם המערער, וכי המערער מחזיק בו בנאמנות עבור האב. אשר לוילה טוען
הוא כי ניתנה לו במתנה לפני שהתחיל לעבוד עם האב ולפיכך אין לראותה כתמורה לעבודתו
בעסק המשפחתי. את הוילה נאלץ לשעבד מחמת כישלון של עסקי המסעדה החדשה ולא להבטחת
חוב שנוצר כתוצאה מהפסדיו בבורסה.
לענין המסעדה החדשה טוען המערער כי נרכשה כאשר
פרץ הסכסוך בין בני הזוג ולפיכך אין לכלול אותה במצבת הנכסים שעליהם חלה חזקת
השיתוף. כך או כך, לא הוכיחה המשיבה את שיעור זכויותיו בה.
8. לענין המזונות טוען המערער כי בית המשפט
המחוזי השית עליו סכום מזונות "גבוה בהרבה מהמקובל" וכי לא הביא בחשבון
את הכנסתו החודשית הנמוכה ואת העובדה שרובצים עליו "חובות אדירים". עוד
טען שהיה על בית המשפט לקבל את טענתו כי המשיבה "מורדת" ולפיכך אינה
זכאית למזונות. לחלופין טען שרמת החיים של המשפחה אינה מצדיקה פסיקת סכום כה גבוה
של מזונות.
טענות המשיבה
9. לטענת המשיבה אין להבדיל בין המסעדה החדשה
"לבין רכוש אחר שלגביו נקבעו זכויותיה כשותפת" עם המערער. משקבע בית
המשפט "כי השיתוף בין הצדדים חל על כל הנכסים הרשומים" על שם המערער,
היה עליו לקבוע שחזקת השיתוף חלה גם על המסעדה החדשה. עוד טוענת היא כי היו לפני
בית המשפט "מספיק פרטים לגבי המסעדה", כגון נסח רישום, ולפיכך אין צורך
בתצהיר ובבירור נוסף לפני חיובו של המערער להעביר לה את מחציתה.
10. אשר להחלת חזקת השיתוף על הנכסים הרשומים על שם
המשיבה, טוענת היא כי המערער לא תבע להחילה עליהם ולא טען דבר בענין זה. כמו כן,
לא נדונה ולא הובררה השאלה אם חלה חזקת השיתוף על נכסים כאלה. לפיכך יש לבטל חלק
זה של פסק הדין.
11. על טענותיו של המערער בענין חיובו במזונות,
משיבה המשיבה כי המערער הוא אדם אמיד ובעל רכוש רב, כי תלוש המשכורת שהראה אינו
משקף את הכנסותיו הגבוהות האמיתיות וכי "המשפחה חיה ברמת חיים גבוהה
מאוד", שתוארה בפירוט. על הטענה שהיא "מורדת", ולפיכך אינה זכאית
למזונות, השיבה שלא הובאו ראיות להוכחתה וכי יש לדחותה כפי שעשה בית המשפט המחוזי.
הבקשה להתיר הבאת ראיות נוספות
12. המערער מבקש להתיר לו להביא ראיות נוספות
להפרכת מסקנתו של בית המשפט לפיה נטל הלוואות בבנק ושעבד נכסים במטרה להבריח
כספים. ראיות אלה הן מסמכים בנקאיים שונים, מכתבי דרישה, כתבי בי דין, הודעת
מישכון ושטר מישכון ניירות ערך, וכן שטרי משכנתא. לאור המסקנות שאליהן הגעתי בפסק
דין זה אין בראיות אלה כדי להשפיע על התוצאה ולפיכך אני דוחה את הבקשה.
הדיון בטענות
הערעור על פסק הדין הראשון
13. כאמור לעיל קבע בית המשפט המחוזי - בהשיבו על
שתי השאלות שבהן דן - כי הבעלות בנכסים הרשומים על שם המערער היא שלו ולא של האב
וכי הבעלות הועברה לו ולאחיו כתמורה עבור עבודתם בעסקי המשפחה בעבר ובעתיד. העיון
בפרוטוקול הדיון מראה כי לקביעה זאת יסוד בעדויות, לרבות עדותו של המערער. להלן
אעמוד על מקצת הדברים, שאחדים מהם הובאו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי.
בתצהירה, שהוגש במקום חקירה ראשית, אמרה
המשיבה, בין היתר: "בעלי עובד מזה שנים עם אביו ואחיו יחד. העסק כולו עסק
משפחתי הכולל עסקי בניה. העסק מוכוון על ידי אביו של בעלי באופן פטריארכלי אולם
בעלי ואחיו היו והינם שותפים עם האב ובעלי מעורב גם בעסקי הבניה" (סעיף 11).
ועוד, "הנכסים אינם מתנה אלא רכוש לו זכאי בעלי (יחד איתי), אולם גם אם ניתנו
במתנה - הם ניתנו לנו כזוג אלא שבמסגרת המשפחתית של בעלי מקובל שנכסים רשומים
ע"ש ראש המשפחה" (סעיף 12). בחקירתה הנגדית הוסיפה, בין היתר: "כמו
שטענתי בתביעתי, כל הכסף שייך למשפחה, הם מנהלים וקובעים לכל אחד מה לרשום, אני לא
יכולה לדעת מה הקריטריונים שלהם ---" (עמ' 8-9 לפרוטוקול). בהמשך חקירתה
אמרה: "--- כל מגרש או כל דבר שהיה בעלי אמר, אפילו לבנות ולאמי, אני קניתי
מגרש פה ושם, בית המלון הזה שלי, וכל אחד שהוא דיבר איתו בעניני עסקים לי ולמשפחתי
הוא אמר המגרש שלי, אני קניתי אותו" (עמ' 10).
כנגדה טען המערער בתצהירו, בין היתר, כי במשך
שנות נישואיו הועסק כשכיר במסעדה ושולמה לו משכורת. כמו כן כפר בטענה כי הרכוש
המשפחתי נרכש במהלך הנישואים וכתוצאה ממאמץ משותף וטען ש"הרכוש הרשום על שמי
ניתן לי אך כמתנה מאבי, מר אלברט מג'ר ולי בלבד". עוד טען כי "כל הרכוש
שהיה ו/או רשום על שמי נמצא טוטלית בשליטת אבי. הוא המוציא והוא המביא"
(סעיפים 5, 10א.ב., 11ו.). לעומת זאת אמר בחקירתו הנגדית, בין היתר, דברים שמהם
עולה משמעות אחרת, כמו: "מול הבנין שאני בונה נמצא בית
הספר של הילדה---"; ובתשובה לשאלה נוספת הבהיר "אנחנו
בונים, אבא שלי בונה שם את הבנין כך זה הסלנג שלי" (עמ' 19).
גם כאשר נחקר בדבר מגרש מסוים שהוא, עם האב ואחיו, קיוו לרכוש ממינהל מקרקעי
ישראל, בעסקה שלא יצאה לפועל, השיב כי "זה לא מגרש שלנו
כבר" (עמ' 21).
איני רואה צורך להוסיף ולסקור את כל פרטי
הגרסות שהעלו בעלי הדין בתצהיריהם ובעדויותיהם לגבי הקוטג', הוילה ולגבי נכסים
נוספים, וכן בדבר מעמדו של המערער כשכיר של האב. דייני במסקנתו החד משמעית של בית
המשפט, המבוססת על כך ששוכנע ללא ספק באמיתות גרסתה של המשיבה - ולא קיבל, ממילא,
את גרסתו של המערער - כי המערער הוא הבעלים של הנכסים הרשומים על שמו וכי הבעלות
הועברה לו ולאחיו כתמורה עבור עבודתם בעסקי המשפחה. אעיר כאן, כי הגשת דו"חות
לרשויות מס ההכנסה כשכיר - שעל כך סמך את טענתו - אינה מעלה ואינה מורידה. לא
מצאתי, אפוא, מקום להתערב בממצאים ובמסקנות של בית המשפט המחוזי בדבר שותפותה של
המשיבה בנכסים הרשומים על שם המערער.
14. גם את טענתה של המשיבה, בערעורה
שכנגד, כי היה על בית המשפט המחוזי לקבוע שחזקת השיתוף חלה גם על המסעדה החדשה יש
לדחות. אכן, הובא לפני בית המשפט, במסגרת הליכי עיקול, נסח רישום המיוחס למקרקעין
שעליהם בנויה המסעדה החדשה, אולם הנסח אינו מראה שהמערער ואחיו הם הבעלים, אלא
שנרשמה לטובתם הערת אזהרה. כמו כן, הובא לפני בית המשפט כתב התחייבות של האחים
כלפי האב שבו נאמר שרכשו מקרקעין אלה, וכי הם מתחייבים לשלם לו את סכום הערבות
שערב להם להלוואה שקיבלו מהבנק לצורך הרכישה. לא די במסגרת התביעה הנוכחית בראיות
אלה כדי לקבוע שהמסעדה החדשה היא בבעלותם של המערער ושל אחיו וכי יש להחיל גם על
נכס זה את חזקת השיתוף.
15. עם זאת יש מקום להתערב בהצהרתו של בית המשפט כי
"מובן מאליו" שהמערער זכאי למחצית הנכסים הרשומים על שמה של המשיבה
ובהוראתו להעביר למערער את חלקו. העיון בכתבי הטענות שהגישו בעלי הדין, וכן
בתצהיריהם ובעדויותיהם, מראה כי המערער לא תבע את מחצית הנכסים, ואף לא העלה דרישה
כזאת במהלך המשפט, במפורש או במשתמע. יתר על כן, לא הובאו ראיות אילו נכסים רשומים
על שמה של המשיבה וכן לא נדונה השאלה אם יש להחיל עליהם את חזקת השיתוף. לפיכך יש
לקבל את הערעור שכנגד של המשיבה בענין זה ולבטל חלק זה של פסק הדין. אין בכך כדי
למנוע מהמערער מלתבוע בענין זה.
הערעור על פסק הדין השני
16. כאמור דחה בית המשפט המחוזי בפסק דינו
השני את טענותיו של המערער בדבר מצבו הכלכלי הקשה והיקף רכושו. את מסקנותיו השתית
בית המשפט על הממצאים שנקבעו בפסק הדין הראשון ועל האמון שנתן בדברי המשיבה. כמו
כן בחן היטב את הוצאותיה של המשפחה והגיע למסקנה, שצוטטה לעיל, כי המשפחה חייתה
ברמת חיים גבוהה מאוד וכי "יש ויש לנתבע ממה לזון את אשתו ובנותיו הקטינות,
ברמה שאליה הורגלו". יתר על כן, ממצאים ומסקנות אלה נבחנו פעם נוספת בפסק
הדין השלישי וכל השגותיו של המערער נדחו. טענותיו של המערער בערעורו שלפנינו -
שנסקרו בתמצית למעלה - הן, אפוא, ניסיון שלישי לבטל את סכום המזונות שהושת עליו,
או להפחיתו. לא מצאתי בהן טעם כלשהו שיש בו כדי להצדיק הפחתה נוספת של שיעור
המזונות, מלבד ההפחתה שנפסקה בפסק הדין השלישי. ראוי להעיר כי על רקע הממצאים בדבר
מצבו הכלכלי של המערער ובדבר היקף רכושו, הסכום שנפסק הוא בעיני - גם אחרי הצמדתו
למדד מיום 1.8.94, כאמור בפסק הדין השני - סכום צנוע ביותר.
בערעורו חזר המערער וטען כי המשיבה
"מורדת" ובשל כך אינה זכאית למזונות. גם בטענה זאת אין ממש. בית המשפט
המחוזי נימק היטב את דחייתה של הטענה וגם כאן לא נמצא בטענותיו של המערער טעם
כלשהו שיש בו כדי לערער את יסודותיו של פסק הדין השני בענין זה.
סיכום
17. עולה מן המקובץ כי פסק הדין הראשון יעמוד על
מכונו, למעט הקביעה שבו כי המערער זכאי למחצית הנכסים הרשומים על שמה של המשיבה,
שדינה להתבטל. כמו כן יעמוד על מכונו פסק הדין השני.
לפיכך אני מציע לדחות את שני ערעוריו של
המערער. הערעור שכנגד יתקבל באופן חלקי בכך שתבוטל הקביעה האמורה שבפסק הדין
הראשון בדבר זכותו של המערער למחצית הנכסים הרשומים על שמה של המשיבה. הערעור
שכנגד ידחה לגבי יתר עניניו.
המערער ישא בשכר טרחת עורכי הדין של המשיבה,
בגין שני הערעורים וכן הערעור שכנגד, בסך 40,000 ש"ח.
ש
ו פ ט
הנשיא א' ברק:
אני מסכים.
ה
נ ש י א
השופט ע' ר' זועבי:
אני מסכים.
ש
ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' טירקל.
ניתן היום, כ"ו בתשרי תשס"א
(25.10.00).
ה נ ש י א ש ו פ ט ש
ו פ ט
העתק
מתאים למקור
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
95062180.M05