וליד חג'אג נ. מדינת ישראל

החלטה בתיק רע"פ 6217/05 בבית המשפט העליון רע"פ 6217/05 רע"פ 6550/05 רע"פ 7401/05 רע"פ 11422/05 רע"פ 615/06 רע"פ 1378/06 רע"פ 2201/06 רע"פ 2811/06 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופט ד' חשין המבקש ברע"פ 6217/05: וליד חג'אג המבקש ברע"פ 6550/05: מהדי רבגי המבקש ברע"פ 7401/05: סמאח קראעין המבקש ברע"פ 11422/05: עאטף עיסא המבקש ברע"פ 615/06: אברהים עוויסאת המבקש ברע"פ 1378/06: ניסן איליאסוב המבקש ברע"פ 2201/06: עזאם מוראד המבקש ברע"פ 2811/06: עינאש טארק נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל בקשות רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 9.6.05 בע"פ 291/05 (כבוד השופטים ר' ג'רג'ורה, מ' נאמן, ר' שפירא); על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 16.6.05 בע"פ 185/05 (כבוד השופטים ש' ברלינר, י' גריל, ר' סוקול); על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 22.6.05 בע"פ 9384/05 (כבוד השופטים צ' סגל, י' נועם, ר' כרמל); על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב מיום 10.11.05 בע"פ 72071/04 (כבוד השופטים ד' ברלינר, ז' המר, י' שיצר); על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 13.12.05 בע"פ 9825/05 (כבוד השופטים צ' סגל, ע' חבש, י' נועם); על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע מיום 1.2.06 בע"פ 7227/05 (כבוד השופטים ר' יפה-כץ, א' ואגו, נ' זלוצ'ובר); על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב מיום 23.2.06 בע"פ 70217/05 (כבוד השופטים ד' ברלינר, ז' המר, י' שיצר); על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב מיום 28.11.04 בע"פ 70282/05 (כבוד השופטים ד' ברלינר, ז' המר, ר' בן יוסף) תאריך הישיבה: ב' באב התשס"ו (27.7.06) בשם המבקש ברע"פ 6217/06: עו"ד וליד קסום בשם המבקש ברע"פ 6550/05: עו"ד וסים דראושה בשם המבקש ברע"פ 7401/05: עו"ד מזאווי בשם המבקש ברע"פ 11422/05: עו"ד אמיר גורן בשם המבקש ברע"פ 615/06: עו"ד נג'יב זיאד בשם המבקש ברע"פ 1378/06: עו"ד מיכל רביד; עו"ד משה וייס בשם המבקש ברע"פ 2201/06: עו"ד יוסף מסארוה בשם המבקש ברע"פ 2811/06: עו"ד אבנר עמית בשם המשיבה: עו"ד אלעד פרסקי פסק דין השופט א' א' לוי: 1. שמונה בקשות לרשות ערעור מונחות בפנינו, ובמרכזן שאלה זהה - מהו העונש הראוי למבצעיהן של עבירות לפי סעיפים 12 ו-12א לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952. הסעיף הראשון עוסק, בין היתר, במי שנכנס לישראל ושוהה בה בניגוד לחוק, ולצדו נקבע עונש מאסר של שנה. הסעיף האחר עוסק במי שהלין, העסיק או הסיע תושב זר שנכנס לישראל שלא כדין או יושב בה שלא כדין, או סייע בתמורה או שלא בתמורה, לתושב זר כאמור להשיג מקום לינה. לצדו של סעיף 12א(א) נקבע עונש מאסר של שנתיים או קנס. 2. תופעת כניסתם של תושבים זרים לישראל בכלל, ותושבי יהודה, שומרון ורצועת עזה בפרט, אינה חדשה עמנו, ושנים רבות זכתה לתגובה מתונה, בעיקר נוכח כך שרבים הגיעו לישראל כדי למצוא פרנסה, נוכח המצוקה הקשה השוררת במקומות מושבם. ברם, אט אט התברר כי גורמים עוינים החלו עושים שימוש לרעה באותם שוהים בלתי חוקיים, ויותר מכך, הם גם הסתייעו לעתים באזרחי ישראל ותושביה כדי לקדם את מטרותיהם הנפשעות. החמרה רבה בתחום זה חלה מאז סוף שנת תש"ס (2000), כאשר החל מסע של פיגועים רצחניים, שגרמו לקיפוח חייהם של ישראלים רבים ולפציעתם של אלפים. כדי לנסות לבלום תופעה זו, נדרשו גם בתי המשפט, שעד אז לא נהגו במדיניות ענישה אחידה בתחום זה, לתרום את תרומתם, והביטוי המובהק ביותר לכך ניתן ברע"פ 5198/01 טלעת ח'טיב נ. מדינת ישראל, פ"ד נו(1) 769. באותו פסק דין נאמרו מפיו של כבוד השופט י' טירקל הדברים הבאים (ראו עמ' 774): "סבורני כי דברו של המחוקק וקולם של הפיגועים מחייבים את בתי המשפט לאחוז היום באמות-מידה עונשיות מחמירות יותר מאלה שבהן החזיקו, לפעמים, בעבר. דברים אמורים במעשי עבירה העלולים להוליד מעשי זוועה נוראים ועל התגובה העונשית להיות חמורה וקשה. אם לא עומדות לעבריין נסיבות יוצאות מגדר הרגיל, יש לגזור עליו - ואפילו הוא אדם מן הישוב שעשה מעשיו מתוך תמימות או מחמת צורך דוחק כלשהו - עונש מאסר לריצוי בפועל, בלי מתן אפשרות להמירו בעבודות שירות. אשר לאורך תקופת המאסר, חלקי עם המחמירים ..." (להלן: הלכת חטיב). 3. עיון בפסיקתם של בתי המשפט לאחר הלכת חטיב מלמדת, כי רובם פרשו את אותה הלכה כהנחיה לגזור לעבריינים לפי סעיפים 12 ו-12א לחוק הכניסה לישראל, מאסר ממש ואין בלתו. זו היתה מטבע הדברים פרשנות מרחיקת לכת, ועל כן משבא הדבר לפני ברע"פ 5833/05 אבו זיאדה נ' מדינת ישראל (לא פורסם), אמרתי את הדברים הבאים, כדי להבהיר את מרכזיותו של עקרון הענישה האינדיווידואלית: "חברי השופט י' טירקל מעולם לא התכוון להציע ב"הלכת חטיב" לקבוע עונש מאסר חובה לעבירה האמורה. עם זאת, הוא סבר על דעת חבריו למותב, כי גזירתם של עונשי מאסר לאלה המסייעים לאחרים להיכנס ולשהות בישראל שלא כדין, מתחייבת מחמת ריבוי הפיגועים אשר גבו מחיר כבד בחיי אדם וגרמו לפציעתם של רבים. נדמה כי אין צורך לומר שסכנה זו טרם חלפה, ועל כן מצווים בתי המשפט להוסיף ולנקוט ביד קשה כנגד אלה החוטאים בתחום זה, והמסכנים במעשיהם את הכלל. אולם גם את זאת ראוי להדגיש, לאמור, לעולם יהיה בית המשפט מצווה לבחון את נסיבותיו של הנאשם המסוים העומד בפניו, ולשאול את עצמו אם המאסר הוא תרופתו היחידה". 4. בחודש שבט התשס"ו (פברואר 2006) שב בית משפט זה לעסוק בשאלת העונש הראוי למבצעיהן של עבירות של כניסה, שהיה, הלנה והעסקה בניגוד לחוק הכניסה לישראל (רע"פ 3674/04 מוחמד אבו סאלם נ' מדינת ישראל, טרם פורסם – להלן: הלכת אבו סאלם). בית המשפט, מפיו של המשנה לנשיא השופט מ' חשין, לאחר שמנה את השיקולים להם אנו מצווים לתת את הדעת בתחום זה, סיכם בזו הלשון (ראו סעיף 16 לפסק הדין): "על דרך העיקרון תישמר מדיניות הענישה המחמירה בכל הנוגע לעבירות הקשורות בכניסתם של שוהים בלתי חוקיים משטחי האזור לישראל. נבהיר עם זאת, כי המדיניות אינה מכתיבה עונש מאסר - כפי שהילכת ח'טיב פורשה בידי מקצת בתי-משפט - וכי בתי-המשפט יגזרו עונש על עבריינים בנסיבותיו המיוחדות של כל מקרה ומקרה. כל מקרה יוכרע בהתאם לנסיבותיו ובהתאם לטעמים ולתכליות של מדיניות הענישה שנקבעה". כדי להבהיר מהן אותן נסיבות אשר יצדיקו את יישומה של מדיניות הענישה המחמירה, הצביע המשנה לנשיא על דוגמאות אחדות שהמכנה המשותף להן הוא הסכנה המוגברת שהן טומנות בחובן: הסעה של תושבי האזור שאינם מוכרים לנאשם לישראל, וממילא לא ידועות לו מטרותיהם; הלנה על דרך קבע של שוהים בלתי חוקיים; הרשעות קודמות בעבירות על פי חוק הכניסה לישראל; הסעתם של תושבי האזור או העסקתם בדרך קבע ממניע כספי או עסקי; ובכלל, "ככל שמעשהו של נאשם מקרב עצמו לליבתה של ההלכה - לסיכון ביטחון הציבור - כן נחמיר עם העבריין וניטה ליישם את מדיניות הענישה בחומרתה, וככל שמעשהו של הנאשם ירחק וילך מן הליבה, כן יקטן כוח המשיכה של מדיניות הענישה ויתחזק ממילא משקלם של טעמי הזכות" (כלשון המשנה לנשיא בסעיף 14 לפסק הדין). לבסוף, הוצע בהלכת אבו-סאלם לעשות שימוש באמצעי ענישה מגוונים, מקום שהנסיבות יצדיקו זאת, וביניהם: הטלת קנס גבוה, חילוט הרכב שבו בוצעה ההסעה, פסילה של נהג מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה, ועוד. 5. חלקן הארי של בקשות המונחות בפנינו, עוסקות בשאלת העונשים שנגזרו בערכאות קמא. באחת הבקשות (רע"פ 615/06) מלין המבקש באמצעות בא-כוחו גם כנגד הרשעתו. חלק גדול של המבקשים לא טרח כלל להבהיר מהי העילה מכוחה הם מבקשים ליתן להם רשות לערער, והשגותיהם נוסחו כערעור – בזכות לכל דבר ועניין. ועוד נתון אותו ראוי לציין - בשש מתוך שמונה הבקשות המונחות בפנינו, ניתנו פסקי הדין לפני הלכת אבו-סאלם, ועל רקע זה העלו אלה מבין המבקשים שטרחו להצביע על עילה לבקשתם, סוגיות שונות הראויות, להשקפתם, לליבון בפני ערכאת ערעור שנייה. כך לדוגמה תהו חלק מהמבקשים, אם לאחר מספר שנים מאז נפסקה הלכת חט'יב, ונוכח מה שהוגדר כ"רגיעה" בפעילות החבלנית, לא הגיעה העת לסטות מאותה הלכה, ולמצער, להגדיר באופן מרחיב את אותן "נסיבות חריגות" המצדיקות את אי-גזירתו של מאסר ממש. ועוד נטען, כי ראוי שבית משפט זה יאמר את דברו בשאלת מדיניות הענישה הראויה, כאשר מי שהורשע בעבירות לפי חוק הכניסה לישראל הינו אדם מבוגר הסובל מחולניות מתמדת, או שחטא באופן חד-פעמי, ובכלל, מה משקל יינתן לנסיבותיו האישיות של הנאשם בעונש בעבירות מסוג זה. 6. לכל השאלות הללו ניתן מענה בהלכת אבו-סאלם. באשר לטענה בדבר שינוי נסיבות המצדיק סטייה מהלכת חט'יב, נאמר כי "טרם בשלה העת לשינוי מדיניות הענישה המחמירה בעבירות נושא הדיון ברוח הלכת חט'יב" (סעיף 12 לפסק הדין). ובאשר למשקלן של הנסיבות האישיות, גם לכך התייחס בית המשפט באומרו: "נחזור ונזכור כי יישומה של מדיניות הענישה המחמירה ייעשה בכל מקרה לגופו" (סעיף 13 לפסק הדין), וכן "ראוי להם לבתי המשפט כי יישמו את ההלכה בהתאם לטעמיה ולתכליתה, בתתם דעתם לנסיבותיו של כל מקרה ומקרה ... כשם שאין אדם דומה לחברו וכל אדם הוא לעצמו, כך שונים הן נסיבותיו של עבריין פלוני ונסיבותיה של עבירה שעבר מנסיבותיו של עבריין אלמוני ונסיבותיה של עבירה שעבר הוא. כך, למשל, יש לתת ביטוי לנסיבותיו האישיות של העבריין, בהן גילו, מצב בריאותו, מצבו המשפחתי, ועוד כיוצא באלה נסיבות שלעניין" (סעיף 14 לפסק הדין). 7. העולה מהאמור הוא שאין עוד בפנינו שאלות עקרוניות – כלליות המצדיקות בחינה בפני ערכאה שלישית, והעניין היחיד הטעון הכרעה הוא אם העונשים שהושתו על המבקשים, תואמים את העקרונות שהותוו בהלכת אבו-סאלם. דיון זה מטבעו הנו פרטני, ולצורך כך נתנו בעלי הדין את הסכמתם, כי מקום שייראה לבית המשפט צודק ונכון, תידונה הבקשות כאילו ניתנה רשות לערער והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה. בטרם אפנה לדיון בבקשות גופן, אשוב ואזכיר את ההלכה הנוהגת בבקשות למתן רשות ערעור. כידוע, סעד זה יוחד לאותם מקרים המעלים שאלה בעלת חשיבות כללית, החורגת מגדר עניינו הישיר של המבקש, וככזו יש לה היבט ציבורי עקרוני המצדיק דיון בערכאה שלישית. ברוח זו התבטא הנשיא מ' שמגר ברע"א 130/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123, 126), לאמור: "בבואו לשקול את השאלה אם להעניק רשות לערער, נוקט בית המשפט בהכרח שיטת סינון, שהעיקר בה הוא העניין היכול להיות לציבור הרחב בבירורה הנוסף של הסוגיה, שכבר נדונה בשתי ערכאות. הווה אומר, בית המשפט אינו נותן דעתו אך ורק אל מה שנפסק כדי לבחון אם נכונה ההלכה שיצאה מלפני הערכאה הקודמת, אלא המשקל המכריע מוענק לשאלה אם יש חשיבות משפטית או ציבורית לכך שדווקא מקרה זה יזכה לבירור משפטי נוסף ... חשיבותו של העניין צריכה לחרוג מן הדרוש להכרעה במקרה הקונקרטי המועלה לדיון". (ראו עוד לעניין זה רע"פ 2192/01 פנחסי נ' מדינת ישראל, תקדין עליון 2001(3) 2135; רע"פ 9392/02 מסארווה נ. מדינת ישראל, תקדין עליון 2002 (3) 166; רע"פ 6012/03 עסל נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). באשר לעונש, ההלכה היא אף נוקשה יותר, לאמור, השגות כנגד גזר הדין אינן מקימות עילה לערעור שני למעט מקיום חריגים (השוו רע"פ 149/88 טוביה נ' היועץ המשפטי לממשלה, תקדין עליון 88(1) 663; רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל, תקדין עליון 97 (1) 42; רע"פ 4938/98 חליל נ' מדינת ישראל, תקדין עליון 98 (4) 609). אעבור אפוא לדיון הפרטני. רע"פ 6217/05 - חג'אג וליד 8. מבקש זה נקרא לתת את הדין בגין שני אישומים שיוחסו לו. באחד נטען, כי בחודש אוקטובר 2003 הוא העסיק שוהה בלתי חוקי בעסקו, במשך כחודש. בחודש ינואר 2004 נמצא כי המבקש הלין והעסיק שוהה בלתי חוקי במשך 6 ימים. בית משפט השלום גזר על המשיב 6 חודשי מאסר ו-7 חודשים מאסר על תנאי, ונקבע כי במאסר בפועל ישא המבקש בדרך של עבודות שירות. המשיבה, שלא השלימה עם גזר הדין, הביאה את השגותיה בפני בית המשפט המחוזי, ושם התקבל הערעור ברוב דעות, והמבקש חויב לשאת ביתרת העונש (3 חודשים בקירוב) במאסר ממש. אינני סבור כי עניינו של המבקש מצדיק מתן רשות לערער, באשר גם על פי ההלכה המאוחרת ("אבו-סאלם"), שוב אין ספק כי תרופתו של המבקש במאסר ממש בלבד. כאמור, הוא חטא בעבירה על פי חוק הכניסה לישראל בסוף שנת 2003, וחרף קיומם של הליכים פלילים בעניינו, שב וחטא בעבירה מאותו תחום ממש. נראה אפוא כי מבקש זה מוכן להקריב את בטחון הכלל על מזבח אינטרס צר של רווח כלכלי, ועם כך אין להשלים. רע"פ 6550/05 - רגבי מהדי מאדי 9. בתאריך 20.12.03, בשעת ערב, נראה המבקש כשהוא מסיע תושב האזור ששהה בישראל שלא כדין. כחלוף חודש בלבד, ולמען הדיוק ביום 24.11.03, נתפס המבקש כשהוא מבצע עבירה דומה, והפעם הוא הסיע ברכבו 17 תושבי האזור ששהו בארץ שלא כדין. בית משפט השלום גזר למבקש קנס בסך 8,000 ש"ח, 7 חודשי מאסר, 8 חודשים מאסר על תנאי, והוא נפסל מלהחזיק או לקבל רישיון נהיגה לתקופה שחלקה בפועל וחלקה על תנאי. ערעור שהגיש המבקש לבית המשפט המחוזי, נדחה. עניינו של מבקש זה נמנה במובהק על המקרים שגם על פי הלכת "אבו סאלם" ראוי הוא לעונש של מאסר ממש. הוא חטא לראשונה בחודש אוקטובר 2003, ושב וחטא בחודש נובמבר 2003, ללמדך עד כמה מתקשה המבקש לשנות מאורחותיו. אשר על כן, אינני סבור כי הוכחה עילה למתן רשות לערער, ולמען הסר ספק אוסיף, כי אין בעונש דבר וחצי דבר המצדיק בירור בפני ערכאת ערעור שנייה. רע"פ 7401/05 - סאמח קראעין 10. המבקש הנו נהג מונית, ובחודש יולי 2005 נמצא מסיע תושב האזור ששהה בישראל שלא כחוק, מבית החולים "מוקאסד" לכיוון מחסום בית לחם. אכן, המבקש לא מילא את חובתו כנהג של רכב ציבורי כאשר לא חקר ובדק אם הנוסע מורשה להיכנס ולשהות בישראל; ברם, מדובר בעבירה שבוצעה לפני 4 שנים, על ידי מי שלא נזקפות לחובתו הרשעות כלשהן. זאת ועוד, נראה כי מדובר במעידה חד פעמית, והראיה הטובה ביותר לכך היא שהמבקש לא חזר לבצע עבירות דומות. בנסיבות אלו נראה לי כי ניתן היה להסתפק בקנס גבוה ומאסר על תנאי, ולהימנע משליחתו של המבקש לשאת במאסר ממש. אשר על כן, אני מציע ליתן למבקש זה רשות לערער, לקבל את הערעור, ולבטל את העונש שהשית בית המשפט המחוזי. במקום אותו עונש, אני מציע לגזור למבקש שישה חודשי מאסר על תנאי בהם ישא אם יעבור, תוך 3 שנים מהיום, עבירות לפי סעיפים 12 ו-12א לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952, וכן קנס בסך 4,000 ש"ח או חודש מאסר תמורתו. רע"פ 11422/05 עטאף עיסא 11. בחודש ספטמבר 2003, בראש העין, נמצא המבקש מסיע תושב האזור שלא היה בידו אישור שהייה בישראל. בית משפט השלום גזר למבקש 3 חודשי מאסר, 7 חודשים מאסר על תנאי, קנס בסך 3,000 ש"ח, 3 חודשי פסילה מלהחזיק ברישיון, ו-6 חושי פסילה על תנאי. ערעור שהגיש המבקש לבית המשפט המחוזי, נדחה בפסק-הדין שניתן לפני הלכת אבו-סאלם. לחובת המבקש ניצבת העובדה שעברו אינו נקי, ולחובתו נזקפות הרשעות בעבירות כנגד שוטרים, בריחה ממשמורת חוקית ותגרה. אולם, מדובר בעבירות אותן ביצע המבקש בשנות ה-80, ומאז לא נרשמו לחובתו הרשעות נוספות. אכן, ראוי היה להחמיר עם המבקש, וכך עשה בית משפט השלום תוך שימוש במגוון דרכי ענישה. מנגד, מדובר במפרנסה של משפחה ענפה, הלוקה בבריאותו ואף הוכר כנכה. בנסיבות אלו, כאשר השנים שחלפו מאז ביצוע העבירות מלמדות על כך שהמבקש למד את לקחו, נראה לי כי שילובו של מאסר ממש עם יתר רכיבי הענישה (מאסר על תנאי, קנס, פסילת רישיון נהיגה ופסילה על תנאי), יש בהם הכבדה יתרה וחומרה מעבר לנדרש. לפיכך, אציע לחברי ליתן רשות לערעור, לקבל את הערעור ולבטל את רכיב המאסר בפועל שבגזר הדין. יתר רכיביו של העונש יעמדו בעינם. רע"פ 615/06 אברהים עוויסאת 12. בחודש מרץ 2006, נמצא המבקש מסיע שני תושבי האזור (קרובי משפחתו) שנכנסו ושהו בישראל שלא כדין. המבקש, שהיה מיוצג בידי סנגור לאורך כל הדרך, הודה בעובדות שיוחסו, ובסופו של יום החליט בית משפט השלום להימנע מהרשעתו, והסתפק בחיובו לחתום על התחייבות בסך 1,500 ש"ח להימנע במשך שנתיים מביצועה של עבירת הסעה של שוהה בלתי חוקי. כנגד פסק הדין הוגש ערעור, ובית המשפט המחוזי קיבלו, הרשיע את המבקש, וגזר לו 30 ימי מאסר וחודשיים מאסר על תנאי. בבקשה הנוכחית עותר המבקש לבטל את הרשעתו ואת העונש שהושת עליו. באשר להרשעה – אין המבקש עותר לבטלה רק משום הנזק הכרוך בה, אלא נוכח השקפתו כי היא אינה יכולה לעמוד הואיל ויסודות העבירה לא הוכחו. כך לדוגמה טוען המבקש, כי "הוא לא חשד ולא היה מקום שיחשוד שהנוסעים המתגוררים בישראל הם בבחינת תושב "זר" שנכנס לישראל שלא כדין" (סעיף 28 לבקשה). ובאותו עניין הוסיף המבקש בסעיף 29: "בנסיבות אלה, לא הוכיחה התביעה ששהייתם של המוסעים בישראל שעל פי הנטען בכתב האישום היתה שלא כחוק נוצרה דווקא בסיועו של הנאשם, ולא הוכיחה שהסעתם על ידי הנאשם, יצרה עובדתית אם התנאים להגשמתו של היסוד העובדתי בעבירה המיוחסת לו". ועוד טען המבקש, כי המשיבה לא הוכיחה באמצעות מפה והעדתו של שר החוץ (ממש כך!) את גבולותיה של מדינת ישראל, כדי להסיק בכך שהימצאותם של הנוסעים היתה שלא כדין. דא עקא, שאת כל הטענות הללו, שחלקן מוזרות ומופרכות, לא טרח המבקש להביא בפני ערכאות קמא. נהפוך הוא, בא כוחו דהיום, המלווה אותו מאז תחילתם של ההליכים, הסתפק בהודיית שולחו בעובדותיו של כתב-האישום, ובכללן גם בכך שתושבי האזור שהסיע שהו בישראל שלא כדין, ולא הוסיף דבר וחצי דבר ממנו משתמע כי הוא סבור שאותן עובדות אינן מבססות עבירה. לפיכך, סבורני כי לא נפל פגם בהכרעת דינו של בית המשפט המחוזי, וזו גם השקפתי בסוגית העונש. המבקש עצמו שוהה בישראל שלא כדין, ומפיו למדו ערכאות קמא שהוא ביקש מהרשות המוסמכת להעניק לו מעמד בישראל. והרי המעט שאתה מצפה מאדם במצבו הוא שיכבד את חוקיה של המדינה שאת אזרחותה הוא מבקש לקבל. לא זו בלבד שהמבקש לא נהג כך, אלא שאף הוסיף וחטא בעבירות מאותו תחום. נוכח האמור, אני סבור כי יש לדחות את הבקשה למתן רשות לערעור. רע"פ 1378/06 - ניסן איליאסוב 13. בחודש פברואר 2005 העסיק המבקש בעסקו תושב האזור ששהה בישראל שלא כדין. המבקש הורשע ובעקבות כך גזר לו בית משפט השלום 3 חודשי מאסר בהם ישא בדרך של עבודות שירות, קנס בסך 4,000 ש"ח ו-6 חודשים מאסר על תנאי. בערעור שהגישה המדינה החליט בית המשפט המחוזי להעמיד את עונש המאסר על חודשיים בלבד, אולם בתנאי כליאה. כאן המקום להוסיף כי ההליכים בפני ערכאות קמא הסתיימו לפני שניתן פסק הדין בפרשת אבו-סאלם. למבקש עבר פלילי, אף כי מתחום אחר, אולם דווקא נוכח כך שזו אינה התנסותו הראשונה בפלילים, היה עליו להקפיד שבעתיים שלא לעבור על החוק. מנגד, ניצבת בפני הנמקתו של בית המשפט המחוזי לפיה "ניתן לומר כי לא מדובר במי שבמודע העסיק שוהה בלתי חוקי ... לא מדובר במי שלא הפנים את חומרת מעשיו, ואף לא מדובר במי שהעסיק אדם שאיננו מוכר לו. נהפוך הוא, ה[מבקש] הכיר את השוהה הבלתי חוקי ובטעות סבר, שמדובר במי שיש לו היתר לשהות בישראל כחוק מכוח תעודת החיסיון (המזויפת, כך התברר בדיעבד), ואף מכוח נישואיו לתושבת ישראל ומכוח שהותו בארץ שנים לא מעטות" (ראו סעיף 6 לפסק הדין). בנסיבות אלו סבורני כי שליחתו של המבקש לשאת במאסר ממש, יש לה פן של חומרה מעבר למתחייב. על כן, הייתי נותן למבקש רשות לערער, מקבל את הערעור, ומורה כי העונש שהושת על המבקש יישאר על כנו בכפוף לשינוי אחד – תקופת המאסר בפועל – תתבטל. רע"פ 2201/06 עזאם מוראד 14. בחודש אוגוסט 2002 נמצא המבקש מעסיק בעסקו תושב האזור ששה בישראל שלא כחוק. הוא הורשע על פי הודאתו, ובית משפט השלום גזר לו 35 ימי מאסר, 7 חודשים מאסר על תנאי וקנס בסך 5,000 ש"ח או 45 ימי מאסר תמורתם. המערער הביא את השגותיו כנגד העונש לפני בית המשפט המחוזי, שנתן את דעתו גם על הלכת אבו-סאלם. בנסיבות אלו לא הייתי ממהר להתערב בגזר הדין, ברם, ההליכים בעניינו של המבקש התקיימו "בתקופת התפר" שבין שתי ההלכות בסוגיית חוק הכניסה לישראל, ואפשר שלו היה נקרא היום מבקש זה לתת את הדין, היה בית המשפט הולך לקראתו ונמנע מגזירתו של מאסר ממש. זאת ועוד, מדובר בעבירה אותה ביצע המבקש, הנעדר הרשעות קודמות, בשנת 2002, ומאז לא שב לחטוא בפלילים, בכלל, ובעבירה מן הסוג בה הורשע, בפרט. לפיכך, נראה לי כי נכון יהיה לעשות צעד לקראת מבקש זה, על ידי כך שניתן לו רשות לערער, נקבל את הערעור, ונבטל את רכיב המאסר בפועל שבגזר הדין. יתר חלקי גזר דינו של בית משפט השלום – יעמדו בעינם. רע"פ 2811/06 עינאש טארק 15. בחודש ספטמבר 2002 נמצא המבקש מסיע 6 תושבי האזור שנכנסו לישראל שלא כדין. יתר על כן, המבקש העסיק 4 מהשוהים הבלתי חוקיים בעבודות בנייה. המבקש הודה בעובדות שיוחסו לו, ובגדרו של הסכם טיעון שהביאו הצדדים בפני בית משפט השלום, הוטלו על המבקש חודשיים מאסר, ארבעה חודשים מאסר על תנאי וקנס בסך 10,000 ש"ח או 200 ימי מאסר תמורתו. המבקש הגיש ערעור כנגד גזר הדין, ופסק הדין ניתן לאחר מתן פסק הדין בפרשת אבו-סאלם. בית המשפט התייחס לאותה הלכה, ונימק מדוע אין להחילה על עניינו של המבקש. אינני סבור כי בנסיבות אלו הוכחה בפנינו עילה ליתן רשות לערער. אדרבא, העונש שנגזר למבקש היה מחציתו של העונש לו עתרה המשיבה מכוח הסכם הטיעון, ועונש זה נוטה לקולה נוכח מספרם הרב של האנשים שהמבקש הסיע והעסיק שלא כדין, תוך סיכון הציבור. לפיכך, הייתי דוחה בקשה זו. 16. לסיכום, להלן תמצית המלצתי לחברי: א) לדחות את הבקשות ברע"פ 6217/05 (חג'אג' וליד), רע"פ 6550/05 (רג'בי מהדי), רע"פ 615/06 (איברהים עוויסאת), ורע"פ 2811/06 (עינאש טארק). מבקשים אלה, יתייצבו לשאת בעונשם ביום ג' בתשרי התשס"ז (25.9.2006), עד לשעה 11:00, במזכירויות בתי המשפט המחוזיים אשר דנו בעניינם. ב) בבקשות המנויות להלן ליתן רשות לערער, לקבל את הערעורים ולשנות את גזרי הדין כדלקמן: רע"פ 7401/05 (סאמח קראעין) – גזר הדין המקורי יבוטל, ובמקומו לגזור למבקש 6 חודשים מאסר על תנאי, בהם ישא אם יעבור תוך שלוש שנים מהיום עבירה לפי סעיפים 12 ו-12א' לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952, וכן קנס בסך 4000 ש"ח או חודש מאסר תמורתו. רע"פ 11422/05 (עאטף עיסא) – יבוטל רכיב המאסר בפועל. יתר חלקיו של גזר הדין יישארו על כנם. רע"פ 1378/06 (ניסן איליאסוב) – יבוטל רכיב המאסר בפועל. יתר חלקיו של העונש יעמדו בעינם. רע"פ 2201/06 ( עזאם מורד) – יבוטל רכיב המאסר בפועל. יתר חלקיו של גזר הדין יעמדו בעינם. ש ו פ ט הנשיא א' ברק: אני מסכים. ה נ ש י א השופט ד' חשין: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' א' לוי. ניתן היום, י"א באלול התשס"ו (4.9.06). ה נ ש י א ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 05062170_O08.docלח מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il