שירלי בן חור נ. בית הדין הארצי לעבודה בירושלים

4 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 6215/19 לפני: כבוד השופט נ' סולברג כבוד השופט מ' מזוז כבוד השופטת י' וילנר העותרת: שירלי בן חור נ ג ד המשיבים: 1. בית הדין הארצי לעבודה בירושלים 2. בנק דיסקונט לישראל בע"מ עתירה למתן צו על תנאי בשם העותרת: עו"ד כפיר זאב; עו"ד ליהי בכר בשם המשיב 2: עו"ד יעקב מלישקביץ'; עו"ד טל מדר פסק-דין השופטת י' וילנר: 1. עתירה זו מכוונת נגד פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה (כב' הנשיאה ו' וירט-ליבנה, השופטות ל' גליקסמן וח' אופק-גנדלר, ונציגי הציבור מר ש' כפיר ומר ד' קמפלר) בע"ע 13783-07-18 מיום 2.6.2019, בגדרו נדחה ערעורה של העותרת על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב-יפו (כב' השופטת הבכירה ח' טרכטינגוט, ונציג הציבור מר ע' שר-אל) בסע"ש 47476-04-15 מיום 7.6.2018, והתקבל באופן חלקי ערעורו של המשיב 2 על פסק הדין האמור. בפסק דינו קיבל בית הדין האזורי לעבודה באופן חלקי תביעה כספית שהגישה העותרת נגד המשיב 2 – בנק דיסקונט לישראל בע"מ (להלן: הבנק). רקע והליכים קודמים 2. העותרת נקלטה בשנת 1973 כעובדת בבנק, וזאת בתפקיד "נקבנית" ביחידת המחשוב. ברבות השנים התייתר תפקידה האמור של העותרת והיא הועברה לתפקיד בקרה ומעקב באגף מערכות מידע של הבנק. בין השנים 2004-2003, כחלק מתהליכי מודרניזציה בעבודת הבנק, הוכנסה לשימוש מערכת טכנולוגית אשר החליפה באופן מלא אף את התפקיד החלופי שביצעה העותרת, אשר התייתר כליל. מפסק דינו של בית הדין הארצי עולה כי העותרת ישבה במשך שנים רבות באפס מעשה, ולא ביצעה כל עבודה. במהלך שנת 2012, במסגרת תכנית למציאת תעסוקה לעובדי הבנק שאותרו כבעלי תרומה נמוכה, נשלחו אל העותרת הצעות שיבוץ לתפקידים במחלקות שונות בבנק – ואולם, העותרת סירבה להצעות השיבוץ כולן, כמו גם להצעת פרישה שהוצעה לה, והמשיכה להתייצב במקום תפקידה הקודם, ולהעביר את ימיה בחוסר מעש. הבנק מצדו שילם לעותרת שכר עד לחודש ינואר 2013, תוך הפחתה מימי החופשה שנצברו לזכותה, וזאת עד אשר יתרת ימי החופשה של העותרת הפכה לשלילית, והיא סווגה כמצויה בחופשה ללא תשלום (להלן: חל"ת). החל מחודש יוני 2013 חדלה העותרת מלהתייצב לעבודה, ולא קיבלה כל שכר עד לפרישתה לגמלאות ביום 29.2.2016. 3. ביום 3.5.2015 הגישה העותרת לבית הדין האזורי לעבודה תביעה לתשלומי שכר החל מחודש ספטמבר 2012 ועד לפרישתה לגמלאות, לרבות פיצויים בגין הלנת שכר, פיצויי פיטורים והחזר עבור ימי חופשה שהופחתו על-ידי הבנק מיתרת ימי חופשתה. עוד תבעה העותרת פיצויים בגין אפליה, נזקים ממוניים ורפואיים, הפרת הסכם העבודה, פיטורים שלא כדין, ועוגמת נפש. בפסק דינו מיום 7.6.2018 קיבל בית הדין האזורי את תביעת העותרת בחלקה, וקבע, בין היתר, כי החלטת הבנק להפחית מימי חופשתה של העותרת תוך הכנסתה ליתרה שלילית של ימי חופשה, וכן ההחלטה לסווג את העותרת כמצויה בחל"ת – התקבלו באופן פגום וחד-צדדי. משכך, חייב בית הדין האזורי את הבנק בתשלום פיצויים לעותרת בסך של כ-308,000 ש"ח, ובכלל זאת, בתשלום עבור פדיון ימי חופשה בסך של 18,100 ש"ח בצירוף הפרשי ריבית והצמדה. כן חויב הבנק בתשלום הוצאות העותרת בסך של 35,000 ש"ח. 4. העותרת והבנק ערערו על פסק דינו האמור של בית הדין האזורי, ובפסק דין מיום 2.6.2019, דחה בית הדין הארצי לעבודה את ערעורה של העותרת, וקיבל באופן חלקי את ערעור הבנק. בתוך כך, נקבע, בין היתר, כי משלא התייצבה העותרת לתפקידים החלופיים השונים אשר הוצעו לה – הן בתקופה בה המשיכה להתייצב במקום בו מילאה את תפקידה הקודם וישבה בחוסר מעש והן בתקופה בה חדלה לחלוטין מלהתייצב במקום העבודה – ובהיעדר טענה לאי-חוקיות שנפלה בהצעות השיבוץ שנשלחו אליה מיני אז, הרי שהעותרת לא העמידה עצמה לרשות מעסיקה "מוכנה ומזומנה" לביצוע עבודתה, ומשכך היא אינה זכאית לתשלומי שכר בגין תקופות אלו. נוכח האמור נקבע כי לא נפל פגם בהחלטת הבנק לשלם את שכרה של העותרת בתקופות האמורות בדרך של הפחתה מיתרת ימי חופשתה השנתית. בהתאם לכך, הורה בית הדין הארצי על ביטול החיובים שהוטלו על הבנק בפסק דינו של בית הדין האזורי, למעט הפיצוי שנפסק לעותרת בגין עוגמת נפש (בסך של 70,000 ש"ח). כמו כן, הורה בית הדין הארצי על ביטול ההוצאות שנפסקו לטובת העותרת בבית הדין האזורי, וחייבהּ בתשלום הוצאות הבנק בסך של 7,500 ש"ח. על פסק דין זה של בית הדין הארצי לעבודה נסבה העתירה שלפנינו. העתירה דנן 5. בעתירתה טוענת העותרת, בעיקרו של דבר, כי שגה בית הדין הארצי בקבעו כי מעסיק רשאי לשנות באופן חד-צדדי את תפקידי עובדיו, מבלי שאלה אוחזים בזכות לסרב לשיבוצם בתפקיד שונה כאמור. כן נטען כי שגה בית הדין הארצי, בין היתר, בקביעתו לפיה הבנק היה רשאי להפחית מיתרת ימי חופשתה של העותרת, בעת שהיא התייצבה במקום העבודה ובטרם הסתיימו יחסי ההעסקה; כמו גם בקביעה כי הבנק היה רשאי להוציא את העותרת לחל"ת מבלי לקיים שימוע וליידעה כדין. בתוך כך, נטען כי ככל שהבנק היה סבור כי העותרת הפרה את חוזה עבודתה בתקופות הרלוונטיות, הרי שהיה עליו להביא לסיום העסקתה, חלף שלילת זכותה לקבל שכר. לאור זאת, טוענת העותרת כי בפסק דינו של בית הדין הארצי נפלו טעויות משפטיות מהותיות אשר חורגות מעניינה הפרטני ומצדיקות את התערבותו של בית משפט זה. 6. בהחלטה מיום 23.9.2019 הוריתי למשיבים להגיש תגובה מקדמית המתייחסת אך לטענות העותרת הנוגעות לפדיון ימי חופשה על-ידי הבנק. בתגובתו ציין הבנק, בין היתר, כי סוגיית פדיונם של ימי חופשה היא סוגיה המשתייכת לליבת דיני העבודה ומשכך מצויה בתחום מומחיותו הייחודית של בית הדין לעבודה. אף לגופם של דברים, נטען כי לא נפלה כל טעות בפסק דינו של בית הדין הארצי בעניין זה, שכן, לטענת הבנק, כלל אין מדובר בפדיון ימי חופשה המתבצע בסיום יחסי העסקה, כי אם בהפחתה מיתרת ימי חופשה במהלך תקופת ההעסקה. בתוך כך, הבהיר הבנק כי משהעותרת עמדה בסירובה להתייצב למקומות העבודה החלופיים בהם שובצה, החשיב הבנק את ימי היעדרותה מהעבודה כניצול של ימי חופשה – וכך, לפנים משורת הדין, קיבלה העותרת תשלום בגין ימים אלה. דיון והכרעה 7. לאחר העיון בעתירה ובתגובה לה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות על הסף. כלל ידוע הוא כי בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על פסקי הדין של בית הדין הארצי לעבודה, וכי ההתערבות בפסיקתו מוגבלת למקרים חריגים בלבד בהם מתגלית בפסק הדין טעות מהותית בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, וכאשר התערבותו של בית משפט זה נדרשת משיקולים של עשיית צדק, זאת, בפרט, נוכח מומחיותו של בית הדין הארצי לעבודה בעניינים של משפט העבודה, אשר מסורים לסמכותו הייחודית (ראו: בג"ץ 525/84 חטיב נ' בית הדין הארצי לעבודה, ירושלים, פ"ד מ(1) 673, 674-673 (1986); בג"ץ 4593/19 אבוקרט נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים, פסקה 5 (9.7.2019); בג"ץ 4306/19 אלבז נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקה 11 (26.9.2019); בג"ץ 6919/19 מיזל נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקה 6 (5.11.2019)); וכן ראו: דפנה ברק ארז משפט מינהלי כרך ד – משפט מינהלי דיוני 89-84 (2017)). בענייננו, חרף ניסיונה של העותרת לשוות לעתירה נופך עקרוני, הרי שרובן ככולן של טענותיה הן טענות ערעוריות במובהק, המתייחסות לעניינה הפרטני גרידא, ומצויות בליבת סמכותו ומומחיותו של בית הדין לעבודה. משכך, המקרה דנן אינו בא בגדר המקרים החריגים אשר מצדיקים התערבותו של בית משפט זה, ודי בכך כדי לדחות את העתירה על הסף. 8. למעלה מן הצורך, אוסיף כי אף לגופם של דברים, לא שוכנעתי כי נפלה טעות משפטית בקביעות בית הדין הארצי לעבודה לפיהן בוטל חיובו של הבנק בתשלום עבור פדיון ימי חופשתה של העותרת. משנקבע כי העותרת אינה זכאית לתשלומי שכר בתקופות בהן סירבה להתייצב למקומות העבודה אליהם שובצה, הרי שהחלטת הבנק לשלם לה שכר עבור תקופות אלה בדרך של ניצול יתרת ימי החופשה שנצברו לזכותה – נעשתה בבחינת לפנים משורת הדין, כאמור לעיל, וברי כי אין הדבר צריך לפעול לחובתו. 9. לנוכח האמור, העתירה נדחית על הסף. העותרת תישא בהוצאות הבנק בסך של 3,000 ש"ח. ניתן היום, ‏י"ח בכסלו התש"ף (‏16.12.2019). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ 19062150_R04.docx יכ מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, http://supreme.court.gov.il 1