פסק הדין המלא
פסק-דין בתיק בג"ץ 6205/14
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק
בג"ץ 6205/14
לפני:
כבוד השופט נ' הנדל
כבוד השופט נ' סולברג
כבוד השופט א' שהם
העותרים:
1. עזאת אחמד חניפס רשאידה
2. יוסף צאלח חניפס רשאידה
3. מחמד עואד סעד רשאידה
נ ג ד
המשיבות:
1. ועדת המשנה לפיקוח על הבניה ביו"ש
2. ועדת המשנה לתכנון מקומי מיו"ש
3. מועצת התכנון העליונה ביו"ש
עתירה למתן צו ביניים וצו על-תנאי
בשם העותרים:
עו"ד מחמד מחמוד עבאסי
בשם המשיבות:
עו"ד יונתן ברמן
פסק-דין
השופט נ' סולברג:
1. עתירה למתן צו על-תנאי המורה למשיבות לבוא וליתן טעם מדוע לא ימנעו ממימוש צווי ההריסה שניתנו נגד מבנים שונים שבהחזקת העותרים (תיקי בב"ח ה' 42/14, ה' 43/14, 45/14). בד בבד עם העתירה הוגשה בקשה למתן צו ביניים למניעת הריסת המבנים עד להכרעה בעתירה.
2. בעתירתם טוענים העותרים, בתמצית, כי המשיבה 1 סירבה לקבל לידיה את הבקשות שהגישו לקבלת היתרי בניה למבנים (לצורך הכשרתם בדיעבד), וזאת "מטעמים בירוקראטיים גרידא, בעיקר בשל טענת חסר במסמכים ואי הוכחת בעלות" (עמוד 3 לעתירה). כמו כן מעלים העותרים השגות כלליות לעניין המדיניות התכנונית הקיימת באיו"ש (ובפרט, אי-עדכון תכניות המתאר הקיימות), אשר לטענתם חורגת ממתחם המידתיות והסבירות, פוגעת בזכויות אדם בסיסיות (כזכות לדיור, הזכות לכבוד ולתנאי מחיה מינימאליים וזכות הקניין), מפלה את התושבים הפלסטינים לרעה לעומת התושבים הישראליים, ונוגדת את המשפט הבינלאומי. בנוסף הדגישו העותרים כי הריסת המבנים תגרום להם נזק קשה, משום שאין להם מקום מגורים חלופי.
3. מן התגובה המקדמית של המשיבות עולה כי העותרים לא הגישו כל בקשה לקבלת היתרי בניה (בניגוד לטענתם בעתירה). לדברי המשיבות, לרשות העותרים עמדו כחודשיים מיום הוצאת הצווים ועד למועד הגשת העתירה (במסגרת מספר ארכות שניתנו לעותרים) לצורך ישום הוראות הצווים בעצמם, או לשם נקיטת כל הליך אחר, לרבות הגשת בקשה להיתר – ואולם העותרים לא עשו דבר. על כן, בהעדר כל עילה לביטול צווי ההריסה, ומשלא ננקטו הליכים מתאימים על-ידי העותרים, סבורות המשיבות כי דין העתירה להידחות על הסף.
4. בתשובתם ציינו העותרים כי בעקבות בדיקה שערכו (לאחר הגשת העתירה), גילו כי אין באפשרותם להגיש בקשות לקבלת היתרי בניה למבנים נשוא העתירה בשל אופי האדמות שעליהן הוקמו המבנים. על כן, מבקשים העותרים לחייב את המשיבות להשכיר להם את האדמות או לבצע הקצאה עבורם, וזאת מכוח שהותם הממושכת באדמות הללו, ולחלופין לחייב את המשיבות למצוא להם פתרון דיור חלופי במידה והצווים ימומשו והמבנים יֵהרסו.
5. דין העתירה להידחות על הסף.
6. אין למעשה מחלוקת על כך שהמבנים נשוא העתירה נבנו בניגוד לדין, בלא היתרי בניה. כמסתבר, גם בהמשך לא הגישו העותרים בקשה לקבלת היתרי בניה, או כל בקשה אחרת להסדרתם החוקית של המבנים – וזאת למרות פרק הזמן המשמעותי שעמד לרשותם לשם כך, לאחר קבלת מספר רב של ארכות מצד המשיבות, ובניגוד מוחלט לטענתם המרכזית שהעלו תחילה בעתירתם (ושממנה חזרו בתשובתם) לפיה סֵרבה המשיבה 1 לקבל את הבקשות לקבלת היתרי בניה שהגישו. רק לאחר הגשת העתירה בדקו העותרים "לעומק" את המצב המשפטי הרלבנטי וגילו כי כלל אין באפשרותם להגיש בקשות לקבלת היתרי בניה בקשר למבנים האמורים. ברי כי בדיקה מעין זו מקומה להערך בטרם הגשת עתירה לבית משפט זה. אם כן, דין העתירה להידחות על הסף נוכח אי-מיצוי הליכים. הלכה היא כי "על העותר לפנות תחילה אל הרשות המינהלית בטרם יבקש סעד מבית המשפט, פנייה אשר עשויה לפתור את המחלוקת ולייתר את ההתדיינות המשפטית. זו דרך-המלך ואין לעקפה" (בג"ץ 2548/12 סרחאן נ' ועדת המשנה לפיקוח על הבנייה באיו"ש, פסקה 4 (7.12.2012); בג"ץ 8900/11 רשאידה נ' ועדת המשנה לפיקוח על הבניה, פסקה 4 (1.9.2013)). דברים אלה מקבלים משנה תוקף בענייננו, שכן לוּ היו העותרים עורכים בדיקה כנדרש טרם הגשת העתירה, או אילו היו פונים בבקשות מתאימות למשיבות – היו העותרים מגלים כי אין באפשרותם לקבל היתרי בניה עבור המבנים, והעתירה, כפי שהוגשה, לא הייתה מוגשת מלכתחילה. לאחר שחזרו בהם העותרים מטענתם באשר לסירוב בו נתקלו לכאורה לקבלת בקשותיהם להיתרי בניה, נראה כי אין כל עילה להתערבות בית משפט זה.
7. זאת ועוד, דינה של העתירה להידחות אף בשל חוסר ניקיון כפיים בולט מצד העותרים. כאמור, העותרים מיקדו חלק ניכר מעתירתם בטענה לפיה הם ניסו "שוב ושוב להגיש את בקשותיהם למתן היתרי בנייה עבור המבנה ונתקלים בסירוב בירוקראטי כי המסמכים לוקים בחסר" (עמוד 2 לעתירה). כמסתבר, טענה זו אינה נכונה וגם העותרים חזרו בהם ממנה בתשובתם, זאת תוך "החלפת" הסעדים המבוקשים בהתאם למצב הדברים הנכון לאשורו. לכך יש להוסיף את בחירתם של העותרים לעשות דין לעצמם ולבנות את המבנים עוד בטרם נתקבלו האישורים לכך, בניסיון להעמיד את המשיבות לפני עובדה מוגמרת בשטח, ואף לא לפעול להכשרתם בדיעבד בדרכים המקובלות לשם כך. ברי כי התנהלותם הבעייתית של העותרים אינה יכולה לשמש נימוק לחיוב המשיבות לאפשר את המשך מגוריהם במבנים (למשל, על דרך של השכרת המבנים לעותרים), ואין לאפשר מצב בו יוכלו העותרים להיבנות כעת מאופן התנהלותם הפסול שבו נקטו. כפי שציינתי בעע"ם 65/13 הועדה המחוזית לתכון ובניה חיפה נ' נאות מזרחי בע"מ (7.7.2013): "אסור שבנייה בלתי-חוקית תהא מקדמה על מנת לאלץ בדיעבד את הכשרתהּ. המסר שצריך להנחיל הוא כי בנייה בלתי-חוקית הריהי כעושר השמוּר לבעליו לרעתו; עליה להיות לו לרועץ, לא ליתרון". בטעם זה כשלעצמו, יש כדי להביא לדחיית העתירה על הסף.
8. אשר על כן, העתירה נדחית על הסף.
הצו הארעי המורה למשיבות להימנע מביצוע צו ההריסה מבוטל בזאת.
העותרים ישאו בהוצאות המשיבות בסך של 8,000 ₪.
ניתן היום, ה' באדר התשע"ה (24.2.2015).
ש ו פ ט
ש ו פ ט
ש ו פ ט
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 14062050_O10.doc עב
מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il