אסעד אסחאק קרדוש נ. חברת קרדוש ושות' בע"מ

פסק-דין בתיק ע"א 6203/07 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 6203/07 בפני: כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט י' דנציגר המערערים: 1. אסעד אסחאק קרדוש 2. ג'וליא אסעד קרדוש 3. פאדיה אסעד קרדוש 4. סועאד אסעד קרדוש 5. עבלה אסעד קרדוש נ ג ד המשיבה: חברת קרדוש ושות' בע"מ ערעור על פסק דינו של בית משפט המחוזי בנצרת מיום 3.7.07 בת"א 522/05 שניתן על ידי כבוד השופט ב' ארבל תאריך הישיבה: ט"ו בכסלו תש"ע (2.12.09) בשם המערערים: עו"ד מ' בורנשטיין; עו"ד ט' לפן בשם המשיבה: עו"ד ע' חמאיסי פסק-דין השופט י' דנציגר: לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (כבוד השופט ב' ארבל) מיום 3.7.2007 בת.א. 522/05 במסגרתו התקבלה תביעתה של המשיבה ונקבע כי היא זכאית לרשום את הזכויות במגרש, הידוע כחלקה 12 בגוש 16523 (להלן: המגרש), על שמה. רקע והליכים קודמים 1. המערער, אסעד אסחאק קרדוש (להלן: המערער), הוא מבעלי מניותיה של המשיבה, חברת קרדוש ושות' בע"מ (להלן: המשיבה) וממנהליה, כאשר רוב רובן של מניות המשיבה מוחזק בידו, בידי אחיו מוריס קרדוש (להלן: מוריס) ובידי יורשי אחיו סמיר קרדוש. סמוך לקום המדינה הקימה המשיבה מפעל לייצור קרח ומשקאות מוגזים על המגרש. המפעל פעל במשך עשרות שנים עד אשר דעכה פעילותה של המשיבה ובעקבות כך שימש המגרש כנכס נדל"ן גרידא. בין הצדדים התעוררה מחלוקת בנוגע לסוגית הבעלות במגרש. המשיבה טענה כי הזכויות במגרש נרכשו על ידה ביום 9.8.1949 מהמנוח מנסור קרדוש (להלן: המנוח) תמורת סך של 5,524 לירות, כאשר העסקה בוצעה באמצעות מתן ייפוי כח בלתי חוזר. מנגד טען המערער כי הוא הבעלים של מלוא הזכויות במגרש. לדבריו, הוא רכש את המגרש מהמנוח בתחילת שנת 1958 תמורת סך של 1,500 לירות וביום 23.2.1958 נרשם המגרש על שמו. 2. בעקבות הליכי הסדר מקרקעין שנערכו באזור בו מצוי המגרש נרשם המגרש בשנת 1972 על שם המערער. עובדה זו נתגלתה למוריס בשנת 1977 וזה פנה בשם המשיבה לבית המשפט המחוזי בנצרת בטענה כי לוח הזכויות פורסם מבלי שהמשיבה ידעה על הליך הסדר המקרקעין ולכן לא הגישה תביעה לרישום זכויותיה במסגרת ההסדר הנ"ל. מוריס טען כי הרישום שנעשה אינו נכון וכי יש לתקנו ולרשום את המגרש על שם המערער "בשם ומטעם" המשיבה (המ' 204/77). בישיבת בית המשפט שנערכה ביום 29.11.1977 לא התנגד המערער לבקשה הנ"ל ובהתאם פסק בית המשפט המחוזי בנצרת (כבוד השופט מ' נ' אלהווארי) כי יש לתקן את לוח הזכויות כך שהמגרש ירשם על שם "אסעד אסחאק קרדוש בשם חברת קרדוש ושות' בע"מ" (להלן: פסק הדין משנת 1977). חרף קביעה זו לא בוצע השינוי ברישום עד לשנת 1995. בסוף שנת 1994 ביקש המערער להעביר לשני אחיו, מוריס וסמיר ז"ל, שליש מהזכויות במגרש לכל אחד אולם בשל הערת רשם המקרקעין בדבר קיומו של פסק הדין משנת 1977, בוטלה ההעברה. בשל כך חתמו הצדדים על מסמך במסגרתו ביטלו את ייפוי הכח הבלתי חוזר שנתן המערער ואף ציינו בו כי נבצר מהם לבצע את ההעברה נוכח פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת. 3. ביום 7.8.2004 חתם המערער על חוזה מכר עם בנותיו, המערערות 5-2. לפי החוזה, המערער מכר את המגרש ללא תמורה לבנותיו ומכוחו אף נרשמה הערת אזהרה בלשכת רישום המקרקעין. משנתגלתה עובדה זו למשיבה היא הגישה באמצעות מוריס תביעה לבית המשפט המחוזי בנצרת ובה ביקשה מבית המשפט להצהיר כי היא בעלת הזכויות במגרש וכי הסכם המכר שנחתם בין המערער לבנותיו בטל ובהתאם יש למחוק את הערת האזהרה שנרשמה מכוחו. המערער הגיש תביעה שכנגד ובה עתר לביטול פסק הדין משנת 1977. לטענתו, הוא נתן הסכמתו לתיקון הרישום כאמור לעיל מבלי שידע על תוכן הבקשה שהוגשה לבית המשפט וסבר כי פסק הדין נועד אך ורק בכדי לאפשר למשיבה להמשיך ולהפעיל את מפעלה על המגרש השייך לו. טענות הצדדים בבית המשפט המחוזי 4. לטענת המשיבה פסק הדין משנת 1977 מהווה ראיה באשר לזכות הבעלות שלה. לדבריה, הנסיבות בהן ניתן פסק הדין והעובדה כי המערער נטל חלק בהליך המשפטי למרות שטען כי לא זומן אליו, מעידות כי הוא היה מודע לזכויותיה במגרש והסכים כי תינתן החלטה בהתאם. המשיבה טענה עוד כי לא ניתן לקבל את טענת המערער לפיה הוא לא הבין את משמעות ההליך המשפטי או כי הוא הוטעה על ידי אחיו שכן בתצהירו מיום 17.2.2005 הוא הצהיר כי פסק הדין ניתן "על פי בקשתו". המשיבה התייחסה גם לכתב ביטול ייפוי הכח הבלתי חוזר, אותו ייפוי כוח שבאמצעותו ניסה המערער להעביר זכויות במגרש לשני אחיו, וטענה כי נאמר בו במפורש כי העסקה בין האחים בטלה שכן נוכח פסק הדין משנת 1977 היא אינה ניתנת לביצוע. לפי המשיבה, כתב הביטול מהווה הודאה בזכויותיה בקרקע. כמו כן טענה המשיבה כי עדותו של עו"ד מאזן נאסר, מי שטיפל בעסקה הנ"ל וייצג במסגרתה את שני הצדדים, מלמדת על כך שהמערער היה מודע לפסק הדין משנת 1977 והבין את משמעותו. לסיום, התייחסה המשיבה לרישום הזכויות על שם המערער בשנת 1958 וטענה כי הוא הוסמך על ידה לפעול בשמה בנאמנות ולהעביר את הזכויות במגרש מהמנוח ובהתאם רשם את הזכויות במגרש על שמו כנאמן עבורה. לדבריה ראיה לטענתה זו ניתן למצוא בעובדה שחודש ימים לאחר רישום הזכויות הסמיכה מועצת המנהלים של המשיבה את המערער למשכן את הזכויות במגרש לצורך קבלת הלוואה עבורה. לטענתה לו היה המערער בעל הזכויות יש להניח כי לא היו מורים לו לפעול כך. 5. המערער ובנותיו טענו כי המשיבה לא הוכיחה שקיימת לה זכות במגרש. לדבריהם, לא הובאו די ראיות בכדי להוכיח את התקיימות הרכישה הנטענת בשנת 1949 וכן הם ציינו כי בתקופה דנן היתה המשיבה נתונה בקשיים ולא יתכן לטענתם כי היה ביכולתה לרכוש את המגרש. בנוסף, טענו המערערים טענת שיהוי. לדבריהם החל משנת 1958 ידעה המשיבה כי המערער רשום כבעל הקרקע, אך היא בחרה שלא לפעול לשם מימוש זכויותיה. לטענת המערערים נוכח דברים אלו יש לראות במשיבה כמי שויתרה על זכותה. המערערים טענו גם להתיישנות התביעה. לשיטתם עילת התביעה התגבשה בשנת 1949 ולכל המאוחר בשנת 1958 ובהתאם התיישנו הזכויות בחלוף 15 שנים. פסק דינו של בית המשפט המחוזי 6. בית המשפט המחוזי מצא לנכון להתייחס, בפתח הכרעתו, להתנהגותו של המערער ולאמינות שיש לייחס לעדותו, בציינו כי זה: "נקט בכל דרך אפשרית, על מנת לסכל את ההליך המשפטי, כאשר ניכר היה אף בעדותו, כי האמת אינה מונחת כנר לרגליו... ...התקשיתי להאמין לעדותו, אשר נשמעה באוזני כמוטה ומכוונת, כאשר העד חוזר, פעם אחר פעם, על מנטרות, שדומה כי שיננן מראש, וחומק מלהגיב על שאלות, אשר נראה היה לו, כי התשובות הנכונות עליהן, עלולות לפגוע בעניינו. לא רק שהעד לא השיב תשובות על שאלות נוקבות שנשאל, אלא שניכר היה אף כי היטה את תשובותיו, כפי שנראה היה לו לנכון, עפ"י תגובות בני משפחתו, שנכחו באולם המשפט, ועל פי התנגדויות והערות עוה"ד של הצדדים באולם (סעיף 33 לפסק הדין). נוכח דברים אלו קבע בית המשפט כי ישנו קושי לקבוע ממצאים שבעובדה בהסתמך על עדותו של המערער. 7. בית המשפט המחוזי קבע כי יש לבטל את ההסכם שנערך בין המערער לבין בנותיו ביום 7.8.2004. קביעה זו הסתמכה בין היתר על העובדה כי בכותרת ההסכם הנ"ל מופיע שמו של המערער "בשם חברת כרדוש ושותפיו בע"מ" וליד שם המתקשר מופיעה ההגדרה: "(להלן-"המוכרת")". מכאן הסיק בית המשפט כי המשיבה היא המוכרת בהסכם ואף ציין כי במבוא להסכם הוספה פסקה בה נאמר כי המוכרת, היינו המשיבה, הינה הבעלים הרשום של מלוא זכויות הבעלות במגרש. בנוסף, התייחס בית המשפט המחוזי גם לביטול העסקה בין המערער לבין אחיו, למסמכים המתעדים עסקה זו ולעדותו של עו"ד נאסר, מי שטיפל כאמור בעסקה הנ"ל, וקבע כי עולה מהם בבירור כי המערער ידע אודות קיומו של פסק הדין משנת 1977 וכי משמעותו היא כי עליו לרשום את הזכויות במגרש על שם המשיבה. נוכח דברים אלו קבע בית המשפט כי יש לדחות את גרסת המערער לפיה הוא לא ידע אודות פסק הדין משנת 1977 וכי הוטעה באופן כלשהו על ידי אחיו במועד מתן פסק הדין. 8. בית המשפט המחוזי התייחס למחלוקת בין הצדדים בעניין פסק הדין משנת 1977, כאשר לטענת המשיבה בקשתה היתה כי לצד שמו של המערער, שהיה רשום בזמנו כבעלים של המגרש, יתווסף המשפט "בשם חברת קרדוש ושות' בע"מ", ואילו לטענת המערער מטרת התיקון היתה להביא לרישום המילים "במקום חברת קרדוש ושות' בע"מ". בית המשפט קבע כי בפסק הדין משנת 1977 נקבעו זכויותיה הקניינות של המשיבה בהליך הסדר המקרקעין. בית המשפט ציין כי גרסתו של המערער בסוגיה זו אינה עולה בקנה אחד לא עם העובדות באשר לעסקה שהתכוון לערוך עם אחיו בשנת 1994, לא עם ההצהרה במסגרת הסכם המכר שערך עם בנותיו ואף לא עם גרסתו במהלך חקירתו בבית המשפט. נוכח דברים אלו נקבע כי המערער לא עמד בנטל המוגבר המוטל על בעל דין הדורש ביטולו של פסק דין בשל טענת מרמה וכי זה לא הצליח לשכנע כי אכן בוצע מעשה תרמית כלפיו. 9. בית המשפט המחוזי קבע כי המשיבה הצליחה להוכיח כי קיימת לה זכות במגרש ובשל כך לא רשאי היה המערער להעביר את זכויותיו במגרש לבנותיו בשמה ומכאן שיש לבטל את הסכם המכר ביניהם. על אף קביעה זו בחר בית המשפט להתייחס לטענות נוספות שהעלו בעלי הדין במסגרת ההליך שהתנהל לפניו. תחילה קבע בית המשפט כי הראיות הקיימות לגבי התקופה שקדמה להסדר המקרקעין מובילות למסקנה כי המגרש נרכש על ידי המשיבה ונרשם על שם המערער כנאמנה. קביעה זו הסתמכה על ייפוי כוח משנת 1949 לפיו ייפה המנוח את כוחם של שני מקורביו לחתום על כל העסקאות והניירות הנחוצים עד להגשמת המכירה למשיבה ורישום המגרש על שמה. בית המשפט מתייחס למסמכי המשיבה שהוגשו לעיונו וקבע כי מסמכים אלו מראים כי המשיבה ראתה במגרש כנכס המצוי בבעלותה והואיל והמערער היה באותה התקופה בה נערכו המסמכים חבר במועצת המנהלים של החברה לא ניתן להניח כי אלו נעשו שלא על דעתו. בנוסף ציין בית המשפט כי בהצהרת הון אותה מסר המערער בשנת 1979 לא מופיע המגרש כחלק מנכסיו. בית המשפט התייחס לכך שלא הוצג לעיונו חוזה מכירת המגרש למשיבה משנת 1949 וקבע כי : "יפוי הכוח מהווה, לטעמי, ראיה דיה, לקיומה של עסקה במקרקעין, בהתאם לכללים שהיו קיימים קודם לחקיקת חוק המקרקעין תשכ"ט 1969. אף יפוי הכוח עצמו מכיל את כל הפרטים הנדרשים לצורך קיום העסקה כפי הנדרש על פי הפסיקה" (סעיף 51 לפסק הדין). בנוסף ציין בית המשפט כי נוכח תקופת הזמן הארוכה שעברה מאז רכישת הזכויות, רק סביר הוא כי חומר הראיות ידולל ולא ניתן יהיה להביא את כל כולן של הראיות הרלוונטיות. 10. לסיום, דחה בית המשפט המחוזי את טענת ההתיישנות תוך שקבע כי התביעה המתבררת לפניו הוגשה לאחר שהסתבר כי המערער מכר את המגרש לבנותיו ולכן רק במועד עריכת הסכם המכר הנ"ל, היינו ביום 7.8.2004, קמה עילת התביעה. בית המשפט קבע בנוסף כי בין הצדדים התקיימו יחסי נאמנות זאת נוכח העובדה שבמסגרת ההליך המשפטי בשנת 1977, שבסיומו ניתן פסק הדין, הודה המערער כי הוא מחזיק בזכות במקרקעין עבור המשיבה וכן בשל היותו של המערער בעל תפקיד במשיבה. בית המשפט קבע כי בין הצדדים התקיימה מערכת יחסי אמון שהטילה על המערער נאמנות כלפי המשיבה ומכאן שגם בשל סיבה זו יש לדחות את טענת ההתיישנות שכן עילת התביעה כנגד המערער קמה למשיבה רק במועד בו הוא הפר את חובתו כנאמן והעביר את הזכויות במגרש לבנותיו. בנוסף קבע בית המשפט המחוזי כי המערערים ישאו בהוצאות המשיבה ושכר טרחת עורך דינה בסך 100,000 ₪. נימוקי הערעור 11. על פסק דין זה הגישו המערערים את הערעור שלפנינו. לטענתם, בית המשפט המחוזי טעה עת קבע כי בפסק הדין משנת 1977 נקבעו זכויותיה הקנייניות של המשיבה במגרש. לטענת המערערים נפקות פסק הדין היא, לכל היותר, בהוספת שמה של המשיבה לרישום בספרי המקרקעין ואין המדובר בגריעה מזכויותיו הקנייניות של המערער במגרש. המערערים טוענים כי קביעת בית המשפט שלפיה פסק הדין משנת 1977 נותר על כנו אינה מתיישבת עם הוראתו לפיה יש לרשום את המגרש על שם המשיבה. לפי המערערים ככל שנקבע שפסק הדין משנת 1977 תקף, כך יש להשאיר את הרישום המקורי על כנו. בנוסף טוענים המערערים להתקיימותו של מעשה בית דין. לדבריהם המשיבה היא שהגישה את התביעה בשנת 1977 ואף קיבלה במסגרתה את הסעד המבוקש ומכאן שנוצר מעשה בית דין שחסם את המשיבה מלהגיש את התביעה הנוכחית. לטענת המערערים חומר הראיות שהוגש לבית המשפט מגלה תמונה לפיה המערער רכש את המגרש בכספו הפרטי ואין המדובר ברכישה בנאמנות לטובת המשיבה. לדבריהם, העובדה כי המערער היה מנהל במשיבה אין בה כדי להוכיח כי זה רכש את הקרקע בנאמנות עבורה. המערערים טוענים עוד כי המסמכים עליהם הסתמך בית המשפט בקובעו כי המשיבה היתה בעלת הזכויות בקרקע לפני שנת 1977 אינם יכולים להוות ראיה כלשהי. לדבריהם, לא הוכח כי המשיבה קיבלה החלטה לרכוש את הקרקע או כי שילמה תמורתה וכי מסמכי החברה אליהם התייחס בית המשפט נערכו כולם לפני שנת 1958, המועד בו טוען המערער כי הוא רכש את המגרש ולכן אין הם יכולים להצביע על זכותה של המשיבה במגרש. המערערים חוזרים על טענת ההטעיה וטוענים כי מחומר הראיות לא עלתה כל סיבה עניינית או משפטית שמכוחה ניתן להסביר את הסכמתו של המערער לתיקון הרישום בשנת 1977. לדבריהם ההסבר היחיד הוא שהמערער הוטעה על ידי אחיו לחשוב כי זכויותיו לא יפגעו על ידי התיקון הנ"ל. המערערים יוצאים גם כנגד סכום ההוצאות שפסק בית המשפט לטובת המשיבה וטוענים כי לא היה מקום לחייבם בסכום של 100,000 ₪ שכן המשיבה היא זו שנקטה ברוב הליכי הביניים שגרמו לכך שהדיון בתביעה נפרס על פני שנתיים וחצי. תשובת המשיבה 12. המשיבה טוענת כי הערעור דנן מופנה כלפי ממצאיה העובדתיים וממצאי המהימנות של הערכאה הדיונית. לדבריה, המערערים חוזרים במסגרת הערעור על הטענות אותן העלו במסגרת הדיון בתביעה, למעט טענתם בדבר סתירה בין פסק דינו של בית המשפט המחוזי לבין פסק הדין משנת 1977. המשיבה מתייחסת לטענה זו וטוענת כי אין כל סתירה בין שני פסקי הדין שכן שאלת הבעלות בחלקה היא שעמדה לפני בית המשפט במסגרת שני ההליכים ובשניהם בית המשפט הכריע בצורה זהה עת קבע כי המשיבה היא הבעלים של המגרש. לטענת המשיבה השוני בין שני פסקי הדין הוא צורת רישום החלקה ולדבריה אין בכך בכדי לשנות ממהות העניין והיא כי הבעלות במגרש נתונה אך לה. המשיבה טוענת כי טענת המערערים למעשה בית דין הועלתה לראשונה במסגרת הערעור ולפיכך דינה להידחות על הסף. בנוסף טענה המשיבה כי אין המערערים יכולים לטעון למעשה בית דין ולבטלות פסק הדין משנת 1977 בכפיפה אחת שכן מדובר בטענות המנוגדות זו לזו ומובילות לתוצאות שונות. דיון והכרעה 13. בראשית דבריי אציין כי במסגרת ההליך דנן הגישו המערערים בקשה להוצאת מוצגים מתיק המוצגים שצירפה המשיבה לתשובתה ולמחיקת סעיפים מתשובתה. בקשתם של המערערים להוצאת מוצגים נדחתה ביום 25.8.2008 על ידי כבוד הרשמת גאולה לוין, תוך שנשמרה זכותם להעלות את טענותיהם בדבר מחיקת סעיפים מסיכומי המשיבה במסגרת הדיון בעל-פה. במהלך הדיון שהתקיים לפנינו לא חזרו המערערים על טענה זו ומכאן שראיתי לנכון להתייחס לסיכומי המשיבה ולמוצגיה בשלמותם. 14. רוב טענותיהם של המערערים מתייחסות לממצאים העובדתיים ולממצאי המהימנות שנקבעו על ידי בית המשפט המחוזי. לפי ההלכה הפסוקה בית משפט שלערעור לא יתערב בנקל בממצאים העובדתיים כפי שאלו נקבעו על ידי הערכאה הדיונית. כידוע, בידי הערכאה הדיונית הופקדו קביעת הממצאים העובדתיים והערכת מהימנות העדים והיא בעלת יתרון מובהק בקבלת החלטות אלה. לפיכך, יש לנהוג במשורה בכל הנוגע להתערבות בקביעותיה של הערכאה הדיונית במסגרת הנושאים הללו, התערבות אשר תעשה אך במקרים חריגים בהם נפל פגם היורד לשורשו של עניין או כשהדברים אינם מבוססים על פניהם [בעניין זה ראו: אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 668 (מהדורה עשירית, 2009) (להלן: גורן); ע"א 3601/96 בראשי נ' עזבון בראשי, פ"ד נב(2) 582; ע"א 284/88 גבאי נ' פוגל, פ"ד מו(4) 837; ע"א 5435/07 אבו ליל נ' נ.א.ע מהנדסים בע"מ (לא פורסם, 10.3.2009)]. איני יכול לקבל את טענת המערערים שלפיה המקרה דנן מהווה אחד מאותם מקרים חריגים המחייבים את התערבותה של ערכאת הערעור בממצאים העובדתיים ובקביעות המהימנות כפי שאלו נקבעו על ידי בית המשפט המחוזי. במקרה דנן התייחס בית המשפט המחוזי לשאלת מהימנותו של המערער והאמינות שיש לייחס לדבריו וקבע, כפי שציינתי לעיל, כי לא ניתן לקבוע ממצאים עובדתיים על סמך עדותו. מדובר בקביעה נחרצת שאין כל מקום להתערב בה. עדותו של המערער נשמעה בבית המשפט המחוזי, שהתרשם מהעד באופן בלתי אמצעי והסיק כי מהימנותו מוטלת בספק ואף יותר מכך. בנוסף, איני מוצא מקום להתערב בממצאיה העובדתיים של הערכאה הדיונית שנסמכו הן על העדויות שנשמעו לפניה והן על הראיות והמסמכים שהוצגו לפניה. קביעותיה העובדתיות של הערכאה הדיונית מקובלות עליי ואיני סבור כי המקרה דנן מחייב את התערבותנו בעניין זה. 15. נוכח דברים אלו נראה שיש לדחות את טענת המערער לפיה הוא הסכים לתיקון הרישום בשנת 1977 בעקבות הטעיה שהטעו אותו אחיו. טענה זו נדונה על ידי בית המשפט המחוזי אשר קבע, בהסתמך על הממצאים העובדתיים, כי המערער לא הצליח להרים את הנטל ולשכנע כי אכן בוצעה הטעיה שכזו. יתרה מכך, בית המשפט הסתמך על העדויות ששמע והמסמכים שהונחו לפניו וקבע כי המערער היה מודע לקיומו של פסק הדין משנת 1977 והבין את משמעותה. בקביעתו זו הסתמך בית המשפט כזכור גם על עדותו של עו"ד נאסר, מי שטיפל בעסקת מכירת המגרש בין המערער לאחיו והעיד בבית המשפט כעד מטעם ההגנה, היינו מטעם המערער עצמו. קביעות אלה של בית המשפט, בהן כאמור איני מוצא מקום להתערב, משמיטות את הבסיס תחת טענת ההטעיה עליה חזר המערער לפניינו ומכאן שיש לדחותה. לא זו אף זו, גם קביעתו של בית המשפט המחוזי שלפיה פסק הדין משנת 1977 העניק למשיבה את הזכויות המגרש מבוססת על ממצאיו העובדתיים ולכן סבורני כי אין להתערב גם בקביעה זו. קביעתו זו של בית המשפט הסתמכה, בין היתר, על נסיבות ביטול העסקה בין המערער לבין אחיו בשנת 1994 ועל נוסח ההסכם שנערך בין המערער לבין בנותיו ביום 7.8.2004, ההסכם אותו ביקשה המשיבה לבטל. ואכן, עיון בהסכם זה מגלה כי המשיבה הוגדרה במסגרתו כבעלת המגרש וצויין כי "המוכרת מעוניינת למכור לקונים (המערערות 5-2 – י.ד.) את כל זכויות הבעלות במגרש במתנה וללא תמורה". למקרא דברים אלו לא יכול להיות ספק כי המערער ידע לגבי נפקות פסק הדין משנת 1977 והבין כי המגרש שייך למשיבה, שכן לו היה חושב ומאמין באמת ובתמים כי הזכויות בקרקע שייכות לו, ורק לו, לא היה כותב במסגרת הסכם המכר את שכתב. גם עיון בביטול ייפוי הכח שנערך בין המערער לאחיו מעלה תמונה דומה. במסמך זה נכתב כי ייפוי הכח מבוטל "הואיל ונבצר רישום הממכר הנ"ל (המגרש – י.ד.) על שם הרוכשים הנ"ל וזאת לאחר שהתברר לנו כי קיימת החלטה מתאריך 24.11.1977 אשר קבעה לרשום את הממכר על שם חברת קרדוש בע"מ". המסמך הנ"ל חתום על ידי המערער ולכן ניתן לראותו כמי שהכיר בכך שהמגרש רשום על שם המשיבה ואין הוא יכול לבצע על דעת עצמו פעולות במגרש. 16. כמו כן סבורני, כפי שקבע בית המשפט המחוזי, כי המגרש היה בבעלות המשיבה עוד לפני פסק הדין משנת 1977. בית המשפט הסתמך בקביעה זו על המסמכים שהונחו לפניו. איני מוצא מקום להרחיב בנקודה זו לאחר שקבעתי לעיל כי נוכח פסק הדין משנת 1977 המשיבה היא בעלת המגרש, אולם ברצוני להתייחס לטענת המערערים לפיה כל המסמכים עליהם הסתמך בית המשפט המחוזי בקביעתו מתעדים את התקופה שקדמה לרישום המגרש על שם המערער בשנת 1958. עיון בפרוטוקול של אסיפת מנהלים של המשיבה מיום 24.3.1958 בה שימש המערער, שכיהן באותה תקופה כמנהלה של המשיבה, כיושב ראש האספה, מגלה כי מנהלי המשיבה החליטו לקבל הלוואה בסך 15,000 לירות ממוסד ישראל לתעשיה בע"מ. מטרת ההלוואה היתה מימון חלקי של השקעה בשני חדרי קירור, רכישת ציוד והתקנתו. כבטוחה להלוואה זו הוחלט "לגרום לכך כי מר אסעד אסחאק קרדוש ימשכן למוסד את נכסי דלא ניידי בהם נמצא המפעל הצרת – הרשומים בשמו – להבטחת ההלוואה הנ"ל". הנה, מדובר במסמך שנערך לאחר שהמגרש נרשם על שמו של המערער ובכל זאת אין בו כל התייחסות לכך שהוא הבעלים של המגרש, כאשר יש לזכור כי המערער עצמו הוא שניהל את האסיפה והוא החתום על הפרוטוקול הנ"ל. נראה כי מסמך זה סותם את הגולל על טענותיו של המערער בדבר בעלותו בקרקע ומוכיח כי זו שייכת למשיבה. 17. המערערים טענו לסתירה בין קביעתו של בית המשפט להותיר את פסק הדין משנת 1977 על כנו, לבין הוראתו לרשום את המגרש על שם המשיבה. אין בידי לקבל טענה זו. בית המשפט המחוזי קבע מפורשות כי: "על פי פסק דינו של בית המשפט [תיק המרצה 204/77] נקבעו זכויותיה הקנייניות של החברה בהליך הסדר" (סעיף 44 לפסק הדין). מכאן שאישור פסק הדין משנת 1977 עולה בקנה אחד עם הסעד המעשי אותו העניק בית המשפט המחוזי עת הורה לרשום את המגרש על שמה של המשיבה. 18. עיינתי בכתב ההגנה ובכתב התביעה שכנגד שהוגשו על ידי המערערים לבית המשפט המחוזי ואכן אלו לא טענו במסגרת כתבי בי-דין אלו להתקיימותו של מעשה בית דין בנוגע לפסק הדין משנת 1977. משכך, ונוכח הכלל לפיו בית המשפט לא ייתן פסק דין על סמך עילה שונה מזו שנטענה בכתב התביעה, אלא אם קיימת לכך הסכמה מצד בעלי הדין, יש לדחות טענה זו של המערערים [ראו: ע"א 8566/06 אמריקר שירותי ניהול וייעוץ (1987) בע"מ נ' מליבו-ישראל בע"מ (לא פורסם, 8.11.2009); ע"א 6799/02 יולז'רי נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, פ"ד נח(2) 145]. יתרה מכך, לאחר שנקבע כי פסק הדין משנת 1977 נותר על כנו וכי מכוחו יש לראות במשיבה כבעלת המגרש ולאחר שציינתי לעיל כי אין כל סתירה בין פסק הדין משנת 1977 לבין הסעד שניתן במסגרת פסק דינו של בית המשפט המחוזי מתייתר הדיון בטענה זו לגופה. לא זו אף זו, יש לדחות גם את טענת ההתיישנות עליה חזרו המערערים לפנינו. בית המשפט דן בטענה זו וקבע כי עילת התביעה קמה למשיבה במקרה דנן ביום בו נחתם הסכם המכר בין המערער לבין בנותיו. קביעה זו מקובלת עליי ואיני מוצא מקום להרחיב את הדיון בסוגיה זו. 19. לסיום, אתייחס לטענת המערערים בנוגע לסכום ההוצאות שהושת עליהם לטובת המשיבה. כידוע, התערבותה של ערכאת הערעור בקביעת הערכאה הדיונית בנושא הוצאות תיעשה אך במקרים חריגים בהם נפלה טעות קיצונית המלמדת על פסול מהותי בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית: "פסיקת הוצאות מהווה חלק מסמכותה השיורית של הערכאה הדיונית הרואה לנגד עיניה את מכלול נסיבותיו של הסכסוך ואת התנהלות בעלי הדין לאורך המשפט" [גורן, עמוד 745. בעניין זה ראו גם: ע"א 6768/01 רגב נ' מדינת ישראל פ"ד נט(4) 625; ע"א 11512/04 קרניל חברה לעבודות הנדסיות בע"מ נ' גב ים חברה לקרקעות בע"מ (לא פורסם, 16.11.2006)]. לא מצאתי כי יש סיבה לסטות מכלל זה בנסיבות המקרה דנן. המערערים טוענים כי המשיבה היא האחראית לכך שההליכים המשפטיים בבית המשפט המחוזי התמשכו ונפרסו על פני שנתיים וחצי, אולם מדבריו של בית המשפט המחוזי עולה תמונה שונה. בית המשפט המחוזי ציין בפסק דינו כי המערער "נקט בכל דרך אפשרית על מנת לסכל את ההליך המשפטי" וראה בחומרה את העובדה שהמערערים המשיכו להיתלות בטענות הסף שהועלו על ידם, למרות שאלה הוכרעו במסגרת הליכים אחרים שהתנהלו בבית המשפט. נוכח דברים אלו סבורני כי יש להשאיר את קביעתו של בית המשפט המחוזי בסוגית ההוצאות על כנה. 20. אשר על כן אמליץ לחברי לחבריי לדחות את הערעור שלפנינו ולהותיר על כנו את פסק דינו של בית המשפט המחוזי. המערערים ישאו בהוצאותיה של המשיבה בסך 25,000 ₪. ש ו פ ט המשנה לנשיאה א' ריבלין: אני מסכים. המשנה לנשיאה השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' דנציגר. ניתן היום, כ' בשבט תש"ע (4.2.2010). המשנה לנשיאה ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 07062030_W08.doc חכ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il