מדינת ישראל נ. ולדיסלב ישראילוב

פסק-דין בתיק ע"פ 6202/10 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 6202/10 בפני: כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט י' עמית המערערת: מדינת ישראל נ ג ד המשיב: ולדיסלב ישראילוב ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 14.7.10 בת"פ 17316-03-10 שניתן על ידי כבוד השופט ר' שפירא תאריך הישיבה: א' באדר ב' תשע"א (7.3.11) בשם המערערת: עו"ד זוארץ לוי בשם המשיב: עו"ד שאדי סרוגי פסק-דין השופט י' דנציגר: לפנינו ערעור על קולת העונש שנקבע בעניינו של המשיב בגזר דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט ר' שפירא) בת.פ. 17316-03-10 מיום 14.7.2010, במסגרתו הושתו על המשיב, לאחר שהודה בעובדות כתב האישום המתוקן במסגרת הסדר טיעון שלא כלל הסכמה לעניין העונש, 30 חודשי מאסר לריצוי בפועל בניכוי ימי מעצרו; 12 חודשי מאסר מותנה והתנאי הוא שהמשיב לא יעבור עבירה מבין העבירות שבביצוען הורשע, למעט עבירה של החזקת סכין, וכן כל עבירת רכוש שהיא פשע וכל עבירת אלימות פיזית שהיא פשע (לא כולל איומים) בתוך שלוש שנים; ארבעה חודשי מאסר מותנה והתנאי הוא שהמשיב לא יעבור בתוך שנתיים עבירה של החזקת סכין; ופיצוי לטובת נפגע העבירה בסך של 2,000 ש"ח. עובדות כתב האישום המתוקן 1. ביום 1.3.2010 סמוך לשעה 04:30 הגיע המשיב (יליד 1989) לביתו של המתלונן (יליד 1931) בקרית-ים. המשיב קרע את רשת דלת הסורג של הדירה, לקח את מפתחות הדירה שהושארו במנעול שבצידה הפנימי של דלת הסורג ופתח את הדלת באמצעות מפתח. המשיב פתח גם את דלת הכניסה של הדירה במפתח והבחין במתלונן ישן במיטתו. המשיב יצא מהדירה, הלך לביתו אשר בסמוך למקום, הצטייד בסכין ובאזיקונים ושב לדירה כדי להתפרץ אליה בכוונה לבצע גניבה או פשע. המשיב ניגש למתלונן, שהתעורר בינתיים, איים על המתלונן באמצעות הסכין וסימן לו להושיט את ידיו לאחור ולאחר מכן אזק את ידי המתלונן באזיקונים. המשיב דחף את המתלונן לפינת החדר תוך שהוא מצמיד סכין לגבו וקשר את ידיו האזוקות של המתלונן לרגלו באמצעות אזיקון נוסף. בהמשך כיסה המשיב את ראשו של המתלונן באמצעות כובע צמר. המשיב גנב מהדירה כ-175 ש"ח, חלקם במטבעות וחלקם בשטרות. באותו מעמד דרש המשיב מהמתלונן 5,000 ש"ח תוך הצגת מצג שווא כאילו שותפו נמצא אצל בנו של המתלונן כשבידו אקדח והוא מכה אותו. 2. המשיב איים על המתלונן, תוך שהוא מצמיד את הסכין לצווארו, כי עליו לשלם לו את הסכום הנדרש, היות ובנו אינו מוכן לשלם את הכסף למשיב ולשותפו, ואם המתלונן לא ישלם את הכסף השותף יהרוג את בנו. המתלונן טען בפני המשיב כי אין ברשותו את סכום הכסף הנדרש אך הוא יכול למשוך 1,000 ש"ח ממכשיר הכספומט. המשיב לקח כרטיס אשראי של המתלונן ודרש ממנו שיגלה לו מהו הקוד הסודי תוך שהוא מאיים עליו עם הסכין. לאחר שהמתלונן סירב לגלות את הקוד הסודי, התיר המשיב את המתלונן מהאזיקים, נתן לו את תרופתו וכוס מים. לאחר מכן הוביל המשיב את המתלונן למכשיר כספומט כשהוא אוחז בידו של המתלונן. המתלונן ניסה למשוך כסף ממכשיר הכספומט אולם כרטיס האשראי נבלע במכשיר. המשיב הוביל את המתלונן חזרה לדירה, נעל את הדלת והורה למתלונן לשכב על מיטתו. אז קשר המשיב את ידיו של המתלונן מאחורי הגב והוריד את מכנסיו של המתלונן. המתלונן הצליח להשתחרר מכבליו וניסה לתפוס את הסכין מידו של המשיב. המשיב נאבק עם המתלונן תוך שהוא מנסה להחזיק את ידיו של המתלונן. המשיב שחרר את אחיזתו מהמתלונן, הורה לו להכין עבורו את הכסף עד למחרת ועזב את הדירה. 3. בגין המעשים לעיל הואשם המשיב בביצוע שוד מזוין, לפי סעיף 402(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); בהחזקת סכין שלא כדין, לפי סעיף 186 לחוק העונשין ובהתפרצות למקום מגורים בנסיבות מחמירות, לפי סעיפים 408 ו-406-405 לחוק העונשין. ההליכים לפני בית המשפט המחוזי 4. כתב האישום המקורי שהוגש כנגד המשיב תוקן במסגרת הסדר הטיעון, אולם לא הייתה הסכמה בין הצדדים לעניין העונש. המשיב הודה בעובדות כתב האישום המתוקן והורשע לפי הודאתו ביום 28.3.2010. בית המשפט המחוזי הורה על הגשת תסקיר של שירות המבחן בעניינו של המשיב. 5. מתסקיר שירות המבחן עולה כי בעת ביצוע העבירה היה המשיב חייל בשירות סדיר. בהתייחסותו לעבירה הודה המשיב בביצועה והסבירה על רקע שתיית אלכוהול מרובה במהלך אירוע שהתקיים באותו ערב ושיקול דעת לקוי. המשיב הביע צער מילולי על הפגיעה במתלונן. עוד עולה מתסקיר שירות המבחן כי המשיב מתקשה כיום לראות את החלקים האלימים שבהתנהגותו ומדגיש את החלקים בהם גילה התחשבות במתלונן. בנוסף לכך עולה מתסקיר שירות המבחן כי המשיב עסוק בפגיעה בעצמו ובמחירים עמם יאלץ להתמודד בעקבות מעשיו. שירות המבחן ציין כי המשיב שולל בעיה של שתייה או התנהגות אלימה. עוד עולה מתסקיר שירות המבחן כי משפחתו של המשיב היא משפחה קשת יום ומדובר בעולים חדשים. שירות המבחן עומד על כך שיכולתו של המשיב לוויסות דחפים ולהכרה בצרכי זולתו נחלשת באופן משמעותי בעת השימוש באלכוהול, אך יחד עם זאת הטעים שירות המבחן כי לא ניתן להצביע על קיומה של בעיית התמכרות. בשל חומרת המעשים מחד והעדר הבעת נזקקות טיפולית מאידך עמדת שירות המבחן היא כי אין באפשרותו של שירות המבחן להמליץ על חלופות טיפוליות בעניינו של המשיב. לעמדת שירות המבחן יש מקום להטיל על המשיב עונש עם גבולות ברורים שימחיש לו את חומרת התנהגותו האלימה בעת ביצוע העבירה. 6. מטעם המשיב העידו עדויות אופי מפקדו הישיר בצבא ושלושה מחבריו ליחידה בה שירת. העדים תארו את המשיב כחייל ממושמע ובעל מוטיבציה לעשות את השירות בצורה טובה ואחראית תוך מתן עזרה לחבריו ליחידה. כן העיד אביו של המשיב שביקש את רחמי בית המשפט וסיפר כי בנו עזר לו בפרנסת המשפחה. 7. המערערת טענה בבית המשפט המחוזי כי מדובר באירוע חמור במסגרתו נכנס המשיב לביתו של המתלונן באישון לילה ואיים עליו באמצעות סכין, אזק אותו בידיו ורגליו. חומרת העבירות מתבטאת בראש ובראשונה בגילו של נפגע העבירה, קשיש בן כ-80 שנים המתגורר בגפו. המערערת הדגישה כי המשיב ניצל את חולשתו הפיסית של המתלונן ואת העובדה כי מדובר באדם שלא מסוגל להגן על עצמו. עוד טענה המערערת כי חרף היותו של המתלונן אדם מבוגר וחולני המשיב ביצע את העבירות כשהוא אוזק את ידיו ורגליו של המתלונן ומאיים עליו באמצעות סכין ואף מצמיד את הסכין לצווארו של המתלונן. כחלק ממסכת ההתעללות אף הפשיט את המתלונן ממכנסיו ללא כל סיבה ובכך השפילו ופגע בו. לטענת המערערת, אין מדובר בעבירה ספונטנית אלא בעבירה המלווה בתכנון מצד המשיב שכן לאחר שהמשיב הגיע לדירת המתלונן והבחין בו כשהוא ישן הוא חזר לדירתו והצטייד בסכין ובאזיקונים ורק אז חזר לדירת המתלונן כאשר כל אותו זמן דבר לא גרם לו לזנוח את כוונתו לשדוד את המתלונן. עוד הדגישה המערערת כי המשיב לא הסתפק בשלל שתפס אצל המתלונן אלא כפה עליו ללכת לכספומט. 8. המערערת הוסיפה לטעון כי תעוזת המשיב מתבטאת בכך שהוא לא חשש שעוברי אורח ימנעו ממנו מלבצע את העבירה ולאחר מכן לא הניח למתלונן אלא חזר עמו לדירתו תוך שהוא ממשיך להתעלל בו. המערערת הדגישה בטיעוניה כי מסכת ההתעללות גרמה למתלונן נזק נפשי וכי מדובר ברף העליון של עבירות השוד וההתפרצות. המערערת הפנתה לפסיקתו של בית משפט זה ממנה עולה מדיניות ענישה מחמירה ביחס לנאשמים המבצעים שוד כלפי קשישים, חסרי ישע וחלשים. המערערת טענה כי במקרים קלים יותר הושתו על נאשמים 7-5 שנות מאסר. המערערת הדגישה בטיעוניה את התמונה השלילית ביחס למשיב העולה מתסקיר שירות המבחן. המערערת הוסיפה כי מהתסקיר עולה באופן מפורש כי המשיב מתקשה לראות את החלקים האלימים במעשיו ואת הנסיבות בגינן שירות המבחן לא בא בהמלצה טיפולית בעניינו של המשיב. כן הפנתה המערערת לעובדה כי בעבר ריצה המשיב תקופת מאסר קצרה בכלא הצבאי וכן שוחרר מהשירות הצבאי בעקבות העמדתו לדין בעבירה דנן. 9. הסנגורית טענה כי המשיב שהה במעצר החל מיום 2.3.2010 ויש להביא בחשבון את תקופת מעצרו הלא קצרה. עוד טענה הסנגורית כי המשיב היה בן עשרים שנים ומחצה בלבד בעת ביצוע העבירה וכי אין לו עבר פלילי. בנוסף לכך טענה הסנגורית כי המשיב נטל על עצמו אחריות מלאה למעשיו, הודה במיוחס לו ובכך חסך בזמן שיפוטי ואת הצורך בעדותו של המתלונן. הסנגורית הטעימה כי למתלונן לא נגרם נזק פיסי והוא לא נזקק לטיפול רפואי ואף תוך כדי ביצוע העבירה הציע המשיב למתלונן מים ונתן לו את תרופתו. לטענת הסנגורית העבירה בוצעה על רקע שתייה מרובה ערב האירוע. הסנגורית הוסיפה לטעון כי מצבה הכלכלי של משפחת המשיב אינו טוב ומשום כך עזב המשיב את ספסל הלימודים בכיתה י"א והצטרף לסייע לאביו בשיפוצים ולאחר מכן עבד כמלצר. על אף הקשיים הכלכליים של משפחת המשיב ונתוניו האישיים המוגבלים גייס המשיב כוחות כדי לסיים כיתה י"א ולהתגייס לצבא. עוד ציינה הסנגורית כי המשיב היה אלוף ישראל בהאבקות, ולמרות זאת לא נקט באלימות בעת ביצוע העבירה. המשיב מסר מכתב אישי לבית המשפט בו הוא הביע חרטה ובושה כמו גם נכונות לסייע למתלונן. הסנגורית הציגה רף ענישה של 8-6 חודשי מאסר ואף לעיתים תוך הסתפקות בריצוי העונש על דרך של עבודות שירות. המערערת השיבה כי בחלק מפסקי הדין שהגישה באת כוח המשיב מדובר היה בנאשמים שהשתלבו עובר לגזירת הדין בהליך שיקומי. גזר הדין 10. בית המשפט המחוזי הדגיש כי שוד קשישים הוא ביטוי חמור של עבירת השוד, בין היתר משום שמדובר בניצול החלש בחברה. בית המשפט המחוזי ציין כי בהתאם הונחו בתי המשפט להחמיר בענישה של מי ששודד קשישים. על זאת, כך ציין בית המשפט המחוזי, יש להוסיף את חומרת העבירה והעונש הקבוע בחוק לעבירות בהן הורשע המשיב. ברם, בית המשפט המחוזי הטעים כי לא ניתן להתעלם מנסיבותיו האישיות המיוחדות של המשיב. מדובר בצעיר נורמטיבי שעל רקע לא ברור של מצב נפשי רגעי, כתוצאה ממצוקה כלכלית ביחד עם שתיית אלכוהול, ביצע את המיוחס לו בכתב האישום. עוד הדגיש בית המשפט המחוזי כי מיד עם מעצרו הודה המשיב בביצוע המעשה המיוחס לו והביע חרטה. כמו כן ייחס בית המשפט המחוזי משקל לדברים החיוביים שנאמרו בזכות המשיב על ידי מפקדו הישיר וחבריו ליחידה. בית המשפט המחוזי ציין כי ניתן היה ללמוד מדברי העדים כי אין מדובר בעבריין אלא בצעיר שכשל בניגוד לנורמות שעל פיהן הוא חי עד לביצוע העבירה. בית המשפט המחוזי קבע כי מדובר בצעיר שחרטתו אמיתית ואינה רק לצורך גזירת הדין. משכך החליט בית המשפט המחוזי שלא למצות את הדין עם המשיב ולגזור עליו עונש מקל. לפיכך, הושתו על המשיב העונשים שלעיל. בית המשפט המחוזי ציין כי נוכח מצבו הכספי של המשיב בחר הוא שלא להשית קנס על המשיב. כנגד גזר דינו של בית המשפט המחוזי מכוון הערעור שלפנינו. טענות הצדדים בערעור ועמדת שירות המבחן 11. לטענת המערערת – באמצעות באת כוחה, עו"ד ר' לוי-זוארץ – העונש שהושת על המשיב מקל יתר על המידה באופן שאינו הולם את חומרת העבירות ונסיבות ביצוען. לטענת המערערת, מעשיו של המשיב חמורים ומכוערים. הוא בחר לו לקורבן את החלש בחברה תוך שהוא פוגע בו למרות היותו חולה ואף קשר אותו באזיקונים והצמיד לגופו סכין. עוד מדגישה המערערת כי חומרה יתרה יש בהתפרצות באישון לילה לביתו-מבצרו של המתלונן. נוסף על כן, מטעימה המערערת את השפלתו של המתלונן על ידי המשיב, בין היתר באמצעות הפשטת המתלונן ממכנסיו. לטענת המערערת עבירות אלימות כלפי אוכלוסיית הקשישים צריכות לקבל תגובה עונשית ראויה לשם הרתעה הולמת. עוד הטעימה המערערת כי המשיב לא הציג נסיבות אישיות מיוחדות המצדיקות עונש מקל באופן לא מידתי כפי שהושת עליו. לבסוף, טוענת המערערת כי שגה בית המשפט המחוזי משלא נתן את המשקל הראוי להתרשמותו השלילית של שירות המבחן מהמשיב. 12. המשיב – באמצעות בא כוחו, עו"ד ש' סרוג'י – העלה טיעונים דומים לאלו שנטענו לפני בית המשפט המחוזי כפי שפורטו לעיל, הנוגעים לנסיבותיו האישיות, הרקע המשפחתי והחברתי ממנו הוא מגיע וכן לגורמים שהביאוהו לבצע את העבירה. המשיב הדגיש כי על אף חומרת מעשיו יש ליתן משקל לנסיבותיו האישיות ולרקע שהביא לביצוע העבירה כחלק מעקרון הענישה האינדיבידואלית. לטענת המשיב, גזר דינו של בית המשפט המחוזי איזן כראוי בין השיקולים הנוגדים ומשכך אין מקום להתערב בו. 13. בשל שביתת העובדים הסוציאליים לא היה נוכח בדיון נציג שירות המבחן. ברם, מהתסקיר שנערך על ידי שירות המבחן לקראת הדיון שלפנינו, עולה כי התנהגותו של המשיב בבית-הכלא תקינה. במסגרת הכלא שולב המשיב בלימודים להשלמת 12 שנות לימוד (מתעודה שהוגשה לנו במהלך הדיון עולה כי המשיב השלים בינתיים את לימודיו). כמו כן ציין שירות המבחן כי המשיב לוקח חלק בקבוצה טיפולית למניעת שימוש באלכוהול מזה כחודשיים. הפעילות במסגרת הקבוצה עתידה להסתיים בעוד כחודש ומחצה. כן נמסר כי המשיב הביע רצונו להשתלב בקבוצות נוספות ולפיכך הוזמן לראיון לפרויקט המיועד לאסירים המרצים את מאסרם הראשון ונמצא מתאים. הפרויקט עתיד להיפתח במהלך השבועות הקרובים ומשכו הוא כארבעה חודשים. להתרשמותם של הגורמים הטיפוליים בכלא, מדובר בצעיר המביע חרטה כנה על מעשיו ומכיר בחומרתם. עוד עולה מתסקיר שירות המבחן כי המשיב הביע מוטיבציה לשיקום חייו ופועל בכלא למיצוי תהליכי הטיפול. דיון והכרעה 14. לאחר שעיינתי בהודעת הערעור על נספחיה, לאחר ששמענו את השלמת הטיעון בעל-פה מטעם הצדדים ולאחר שעיינתי באסמכתאות אליהן הפנו הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להתקבל מהטעמים המפורטים להלן. 15. סבורני, כי בית המשפט המחוזי הקל עם המערער יתר על המידה באופן שאינו הולם את חומרת העבירות ונסיבות ביצוען. הקלה זו מהווה חריגה משמעותית ממדיניות הענישה המקובלת בעבירות כגון דא ובנסיבות דומות. בית משפט זה הדגיש לא אחת כי יש להשית עונשים מרתיעים על שודדים הבוחרים להם לקורבנות את המבוגרים והקשישים שבחברה. כך, בע"פ 2163/05 אלייב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 12.12.2005) (להלן: עניין אלייב) הדגיש השופט א' רובינשטיין את הצורך בהשתת מאסרים משמעותיים על נאשמים בעבירות כגון דא תוך שהטעים כי: "חברה שבה תחושת הביטחון האישי של בניה ובנותיה, ובמיוחד החלשים שבהם, כגון קשישים, מעורערת – זקוקה לשיקום ולחיזוק, כדי שתחושה ראויה תשוב על כנה. זו תפיסת החוק והסדר, law and order, שתושבי המדינה מצפים לה ומייחלים כי רשויות הממשל יתנו לה מענה ופתרונות. בית המשפט הוא אחת הכתובות ההכרחיות לציפיה זו. אין בידו ארנק של תקציבים לחיזוק הביטחון האישי, אך יש בידו חרב שבמקרים המתאימים עליו להניפה, היא חרב הענישה" [שם, סעיף ו(1)]. 16. זאת ועוד, בע"פ 5213/06 וונדמו נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 9.5.2007) (להלן: עניין וונדמו), אשרר בית משפט זה, בפסק דינה של השופטת ע' ארבל, את דבריו של בית המשפט המחוזי לפיהם: "שוד קשישים, ודאי כזה הכרוך באלימות, הינו מן המעשים הנקלים ביותר. אוכלוסיית הקשישים הינה בדרך הטבע קורבן קל לביצוע עבירות ממין העבירה שביצע הנאשם, והדרך היחידה בה ניתן להגן עליה ולאפשר לה חיים עצמאיים ובטוחים, היא הטלת עונשים קשים ומרתיעים" (שם, סעיף 5). בנוסף לכך, הדגישה השופטת ארבל בעניין וונדמו כי: "עבירת השוד בפני עצמה חמורה היא, וכאשר היא מופנית אל החלש והקשיש בחברה שהסיכוי להתנגדותו הוא קטן, היא חמורה שבעתיים. הפגיעה במתלונן חסר הישע אינה אך פגיעה פיזית, אלא יש בה פגיעה בביטחונו של המתלונן..." (שם, סעיף 14). 17. אכן, יש טעם רב בעמדתה של המערערת לפיה המשיב לא הציג נסיבות אישיות מיוחדות המצדיקות הקלה חריגה בעונשו ביחס לחומרת העבירות שביצע. כפי שציין השופט רובינשטיין בעניין אלייב, בעבירות כגון דא על דרך הכלל מרבית הנאשמים באים מרקע קשה [שם, סעיף ו(1)]. אכן, כמו ביתר העבירות, גם בעבירות שוד המבוצעות כלפי קשישים שומה על בתי המשפט ליישם את עקרון הענישה האינדיבידואלית, לפיו בעת גזירת דינו של נאשם יש להביא בחשבון את נסיבותיו האישיות (שם), ברם, אלה נסוגות אל מול אינטרסים כבדי משקל ושיקולי ענישה אחרים. כך הדגיש השופט רובינשטיין כי: "לא אחת הנאשמים באים עצמם מרקע קשה המצדיק התחשבות; אך המחוקק והפסיקה רואים לנגד עיניהם גם את הקרבנות, קרבנות בפועל וקרבנות פוטנציאליים, את היחיד שאיתרע מזלו להיות קרבן, ואת כלל החברה החוששת כי ירבו קרבנות... גזירת הדין היא מן הקשות שבמטלות השיפוטיות, כי עניינה דיני נפשות לנאשמים – אך דיני נפשות הם גם לקרבנות ולזולתם..." [עניין אלייב, סעיף ו(1)]. 18. בית המשפט המחוזי נתן משקל נכבד לגילו הצעיר של המשיב, להיעדר עבר פלילי ולעובדה כי העבירה בוצעה על רקע שתיית אלכוהול ולא כאורח חיים. ברם, סבורני כי אין מדובר בנסיבות אישיות יוצאות דופן, ובכל אופן לא כאלה המצדיקות הקלה חריגה בעונשו של נאשם. כך למשל בע"פ 9388/09 ביוך נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 17.10.2010) (להלן: עניין ביוך), הדגיש השופט רובינשטיין לגבי נאשם (יליד 1989) בשוד קשישים כי: "אכן, צר על שאדם צעיר בעל עבר נקי הידרדר – לטענתו עקב שתיה מופרזת – לעבירות הקשות הללו, אך צר יותר על המתלוננים, ש"ביתם מבצרם" נפרץ ברגל גסה, בידיים גסות ובשברי זכוכיות פוצעים, והתוצאה היתה קשה" (שם, סעיף ח'). הגם שבעניין ביוך ננקטה אלימות קשה יותר כלפי נפגעי העבירה ונגרמו להם חבלות, הרי שסבורני כי הדברים יפים אף לעניינו שכן הם נאמרו בבחינת מדיניות שיפוטית עקרונית בהתייחס לעבירות שוד המבוצעות כלפי קשישים. 19. בנוסף, כפי שהצביעה על כך המערערת בבית המשפט המחוזי, התרשמותו של שירות המבחן מהמשיב הייתה שלילית. שירות המבחן לא בא בהמלצה טיפולית בעניינו של המשיב. לדעתי, לא ניתן לבחון את נסיבותיו האישיות של המשיב במנותק מהאמור בתסקיר ומעמדתו של שירות המבחן כפי שהוצגה לפני בית המשפט המחוזי. 20. זאת ועוד, אין בידי לקבל את טענת המשיב לפיה לא נקט באלימות כלפי המתלונן. העובדות המתוארות בכתב האישום המתוקן, בהן הודה המשיב, מעלות כי הגם שננקטה אלימות שאינה ברף העליון הרי שבמסגרת ביצוע העבירה נקט המשיב באלימות של ממש כלפי המתלונן. כך, מכתב האישום המתוקן עולה כי המשיב דחף את המתלונן לפינת החדר תוך שהוא מצמיד סכין לגבו וקשר את ידיו האזוקות של המתלונן לרגלו באמצעות אזיקון נוסף. בהמשך כיסה המשיב את ראשו של המתלונן באמצעות כובע צמר. המשיב איים על המתלונן, תוך שהוא מצמיד את הסכין לצווארו, כי עליו לשלם לו את הסכום הנדרש, היות ובנו אינו מוכן לשלם את הכסף למשיב ולשותפו, ואם המתלונן לא ישלם את הכסף השותף יהרוג את בנו. ואף בסוף האירוע, לאחר ששבו המתלונן והמשיב לביתו של המתלונן, המשיב השכיב את המתלונן על מיטתו וקשר את ידיו מאחורי גבו ואם לא די בכך אף הפשיטו ממכנסיו. נדמה כי די בכך כדי להעמיד דברים על דיוקם באשר לאלימות שננקטה במהלך ביצוע העבירה דנן. לא זאת אף זאת, אלא שבנסיבות בהן מדובר בנפגע עבירה כבן 80 המותקף בביתו לפנות בוקר ונאזק בחלקי גופו השונים, שעה שמצבו הבריאותי אינו מן המשופרים שכן מכתב האישום ניתן ללמוד כי המתלונן נוטל כדורים, לא מן הנמנע כי תוצאות האירוע יכלו להיות הרות אסון ולהסתיים חלילה במותו של המתלונן, בפרט בהתחשב בלחץ הנפשי הכבד שהפעיל המשיב על המתלונן לאור חששו לחיי בנו כמו גם בשל הצמדת הסכין לגופו, פעולות שהיה בהן די כדי לגרום למתלונן ללקות בלבו. בנוסף לכך, עצם הצטיידותו של המשיב בסכין באישון לילה יצרה פוטנציאל בלתי מבוטל ומסוכן ביותר להתפתחותה של אלימות בבית המתלונן, אלימות אשר הייתה עלולה להוביל למותו של המתלונן. בהקשר זה הטעים השופט רובינשטיין בעניין ביוך את הדברים הבאים: "ברי כי לעניין זה עבירה גוררת עבירה; גם אם כוונת המערער, אף בגילופין, היתה לפרוץ ולגנוב ולא לנקוט אלימות, וכמובן איננו יודעים, במקרים כאלה יש לצפות בהסתברות גבוהה כי בני הבית לא יישארו אדישים ויציעו לפורץ הנוטל את רכושם קפה ועוגיות, אלא ינסו לעצור אותו ולהתלונן, כפי שאירע כאן. מכאן הדרך קצרה לאלימות מצד הפורץ, והיו כבר מקרים בהם הגיע הדבר לגרוע מכל, לנטילת חיי אדם..." (שם, סעיף י'). דברים אלו יפים אף לענייננו שכן כפי שעולה מכתב האישום המתוקן בין המתלונן לבין המשיב התפתחה קטטה במהלכה ניסה המתלונן לחטוף את הסכין מידיו של המשיב. בנסיבות אלה המרחק היה כפסע עד לגרימת תוצאה קטלנית אשר בנס נמנעה. מעבר לכך, כבר הודגש בפסיקתו של בית משפט זה כי "גם כאשר לא נגרם נזק פיזי נגרמת לקשיש, מעבר לפגיעה הכלכלית, פגיעה באמונו ובביטחונו, פגיעה אשר קשה לרפאה" [ראו: פסק דינה של השופטת ע' ארבל בע"פ 1334/08 ללוש נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.9.2008) (להלן: עניין ללוש), סעיף 7]. 21. אין להתפלא על כך שכל אחד מהצדדים הציג פסיקה המייצגת בעיניו את רף הענישה המקובל בעבירות כגון דא. כפי שהדגיש זאת השופט רובינשטיין בעניין אלייב קשת הענישה בעבירות שבנדון מגוונת ואינה תמיד אחידה: "אין לכחד, כי קשת הענישה רחבה היא, וכמעט אין לך תחום שלא תמצא בו עונשים חמורים יותר וקלים יותר, על פי הזמן והמקום. השאיפה לאחידות הענישה היא עקרונית, אך אינה יכולה להיות מושגת כעניין מתמטי במציאות האנושית; אך הרוח הנושבת מפסק הדין קמא היא נכונה, בכל הכבוד ואנו מבקשים לחזקה" [שם, סעיף ו(2)]. ברוח זו אדגיש כי קשה להשוות מקרה אחד למשנהו שכן אין הנסיבות שוות בהכרח. בדרך כלל נסיבותיו של כל מקרה שונות, בין היתר לגבי היקף השימוש באלימות. ברם, מפסיקתו של בית משפט זה עולה כי במקרים ובנסיבות דומות למקרה דנן נקבע כי עונש של 30 חודשי מאסר בפועל הינו מקל יתר על המידה באופן שאינו הולם את האיזון הראוי בין מטרות הענישה. 22. כך, בע"פ 304/85 תורג'מאן נ' מדינת ישראל, פ"ד לט(4) 74 (1985) (להלן: עניין תורג'מאן) התקבל ערעור המדינה על קולת העונש, במסגרתו גזר בית המשפט המחוזי על הנאשמים 30 חודשי מאסר לריצוי בפועל. על אף היעדר עבר פלילי מכביד ונסיבותיהם האישיות של הנאשמים, קבע בית משפט זה כי עונש של 30 חודשי מאסר בפועל מחטיא את מטרות הענישה ומעודד את התופעה של שוד בקרב קשישים. בעניין תורג'מאן הטעים בית משפט זה כי: "עדים אנו לתופעה חמורה ביותר ומסוכנת, אשר העמיקה והתפשטה בשנים האחרונות, שעבריינים החומדים את רכושם של קשישים, פורצים לדירותיהם ובאכזריותם ובנוקשות שודדים את אלה ואף גורמים לא אחת למותם. תופעה זו מטילה את אימתה על ציבור רחב של אזרחי המדינה ופוגעת בביטחון הציבורי ובאיכות החיים בארץ. שומא איפוא על בית המשפט לתת את דעתו לחומרתה של התופעה ולתרום להדברתה על-ידי ענישה חריפה וכואבת לאותם אנשים, אשר נמצאו אשמים בביצוע מעשים נפשעים כאלו" (שם, עמ' 77-76). לפיכך בעניין תורג'מאן הועמד עונשם של הנאשמים על ארבע שנות מאסר לריצוי בפועל. 23. בע"פ 6113/96 אפנג'ר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 20.4.1997) (להלן: עניין אפנג'ר) התקבל ערעור המדינה על קולת העונש שהשית בית המשפט המחוזי על הנאשם – ארבע שנות מאסר בפועל. בית משפט זה הדגיש בעניין אפנג'ר כי: "לתקיפתם של קשישים בדירות מגוריהם ושדידת רכושם נודעת, מטבע הדברים, חומרה מיוחדת; ומחובתם של בתי המשפט לתרום את חלקם להגנתם של הקשישים על ידי הטלת עונשי מאסר מרתיעים, שיהא בכוחם לקבוע בהכרתם של כל הנוגעים בדבר את חומרת המעשה וחומרת העונש הצפוי למורשעים" (שם, סעיף 6). לפיכך, העמיד בית משפט זה בעניין אפנג'ר את עונשו של הנאשם על שש שנות מאסר לריצוי בפועל. 24. בע"פ 3307/08 מדינת ישראל נ' טועמי (לא פורסם, 4.3.2009) (להלן: עניין טועמי) העמיד בית המשפט המחוזי את עונשו של הנאשם על 30 חודשי מאסר בפועל. דובר על נאשם צעיר, כבן 21, אשר ביצע את השוד כשהוא חמוש בסכין ונטען על ידו כי הוא ביצע את השוד על רקע מצוקה כלכלית ובשל שתייה מופרזת של אלכוהול. בית משפט זה הדגיש בעניין טועמי כי: "עבירות השוד, ובמיוחד כשעבירות אלו מופנות כנגד קשישים, הינן רעה חולה שחובה על בתי המשפט לעקור מהשורש. הפניה דווקא לאוכלוסייה חלשה, אוכלוסיית הקשישים, מתוך תקווה כי אוכלוסיה זו לא תוכל להגן על עצמה, משקפת אנטי חברתיות עמוקה ומגלמת בתוכה אכזריות ואדישות לחומרת הפגיעה הנגרמת לקורבן העבירה". בעניין טועמי קבע בית משפט זה כי אילו היה לפניו רק פסק דינו של בית המשפט המחוזי היה מקום להתערב בעונש המקל מדיי שהושת על הנאשם, אולם בסופו של יום, בעיקר נוכח התסקיר המשלים, החליט בית המשפט שלא להתערב בגזר דינו של בית המשפט המחוזי. ברם, במקרה דנן מצב הדברים שונה שכן שירות המבחן אף בתסקיר המשלים שהוגש לבית משפט זה אינו בא בהמלצה כלשהי לעניין העונש אלא מוסר דיווח על השתלבותו של הנאשם במסגרת טיפולית בבית-הכלא ועל התנהגותו התקינה בעת ריצוי המאסר. דווקא העובדה כי המסגרת הטיפולית בבית-הכלא מצליחה לסייע בשיקומו של המשיב מצביעה על כך שסיכויי שיקומו טובים יותר כשהוא נתון במסגרת הרתעתית בעודו מרצה מאסר בפועל (ראו והשוו: עניין ללוש, סעיף 9), ומכל מקום איני סבור כי יש בכך להוות שיקול לקולא (ראו והשוו: עניין ביוך, סעיף יב') אשר מצדיק אי התערבותו של בית משפט זה בגזר דינו של בית המשפט המחוזי. 25. זאת ועוד, בע"פ 4229/09 מדינת ישראל נ' אסעד (לא פורסם, 14.1.2010), העמיד בית המשפט המחוזי את עונשו של הנאשם על 42 חודשי מאסר בפועל. בית משפט זה קיבל את ערעור המדינה על קולת העונש. בית משפט זה העמיד את תקופת המאסר בפועל על חמש שנים תוך שהדגיש כי הוא עושה זאת לאור ההלכה לפיה ערכאת הערעור אינה נוהגת למצות את הדין עם הנאשם. 26. הנה כי כן, במקרים דומים עולה מפסיקתו של בית משפט זה כי רף הענישה שנקבע בגין עבירת שוד שבוצעה כלפי קשישים וכשהאלימות שננקטה בגדרה אינה ברף העליון וערכאת הערעור אינה ממצה את הדין עם הנאשם, הוא בין 6-4 שנים. דהיינו, רף הענישה בעבירות כגון דא אם העונש מושת על ידי ערכאה דיונית צריך להיות אף גבוה יותר. בנסיבות העניין, נוכח גילו הצעיר של המשיב עת ביצע את העבירה כמו גם בשל היעדר עבר פלילי, הודאתו המיידית במיוחס לו תוך שחסך לנפגע העבירה את הצורך להעיד במשפט, סבורני כי יש להעמיד את רכיב המאסר בפועל על 42 חודשים בניכוי ימי המעצר. יתר רכיבי העונש והפיצוי שנקבעו בגזר דינו של בית המשפט המחוזי יוותרו על כנם. 27. אשר על כן, לו תשמע דעתי יתקבל הערעור כאמור בסעיף 26 לעיל. ש ו פ ט השופטת מ' נאור: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט י' עמית: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' דנציגר. ניתן היום, ט' באדר ב' תשע"א (15.3.2011). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 10062020_W05.doc חכ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il