יהושוע נגר נ. משה סיגרון

פסק-דין בתיק ע"א 6201/16 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 6201/16 לפני: כבוד השופטת ד' ברק-ארז כבוד השופט מ' מזוז כבוד השופטת ע' ברון המערער: יהושוע נגר נ ג ד המשיבים: 1. משה סיגרון 2. עו"ד ערן בר-רבי, נאמן 3. הכונס הרשמי ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי באר שבע מיום 25.4.2016 בתיק פשר 24117-04-11 (כבוד השופט ע' כהן) תאריך הישיבה: ו' בשבט התשע"ח (22.01.2018) בשם המערער: בעצמו בשם המשיב 1: בעצמו בשם המשיב 2: בעצמו בשם המשיב 3: עו"ד שרית ליפשיץ פסק-דין השופטת ע' ברון: 1. ערעור זה מופנה כלפי פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע מיום 25.4.2016 (השופט ע' כהן), שניתן במסגרת הליך פשיטת רגל המתנהל בעניינו של המערער (להלן גם: החייב) בתיק פש"ר 24117-04-11. בפסק הדין התקבל בחלקו ערעור של החייב על החלטת הנאמנת בתביעת חוב שהגיש המשיב 3 (להלן: הנושה); ויצוין שבה בעת ערעור שהגיש הנושה על אותה החלטה, נדחה. 2. ביום 14.4.2011 ניתן צו לכינוס נכסי החייב. ביום 23.11.2011 הוא הוכרז פושט רגל ועו"ד שרית בוטנסקי בר-רבי ז"ל מונתה כנאמנת על נכסיו (לעיל ולהלן: הנאמנת), ביום 28.8.2016 מונה עו"ד ערן בר-רבי, הוא המשיב 2, כבעל תפקיד בתיקים שבהם כיהנה הנאמנת כבעלת תפקיד, לרבות בתיק הפש"ר של החייב (להלן: הנאמן). במסגרת הליך הפש"ר הגיש הנושה תביעת חוב לנאמנת על סך 770,000 ש"ח. כנטען בתביעת החוב, הנושה העניק לחייב ארבע הלוואות – שלוש הלוואות בסכום מצטבר של 710,000 ש"ח (להלן: שלוש ההלוואות) והלוואה רביעית על סך 60,000 ש"ח. הצדדים משתייכים לעדה החרדית וחתמו על "היתר עסקה" ביחס לשלוש ההלוואות הראשונות, בהמשך חתמו אף על היתר עסקה המרכז את שלוש ההלוואות הללו; לא כן באשר להלוואה הרביעית. 3. עוד קודם שנכנס החייב להליך פשיטת רגל, נתקיימה בוררות בין החייב לבין הנושה לפי דין תורה בהתייחס לשלוש ההלוואות בסך 710,000 ש"ח, משהנושה טען שהחייב לא פרע אותן. ביום 26.3.2009 הוציא מלפניו בית הדין הדתי, "עוז לציון" בית הדין לממונות, בהרכב תלתא, פסק בוררות שלפיו על החייב לסלק לנושה את חובו שהועמד על סך 500,000 ש"ח (להלן: פסק הבוררות). פסק הבוררות הוכתר "פסק דין ביניים" תוך שבית הדין עיכב את ביצוע הפסק למשך שבוע כדי ליתן לחייב אפשרות להוכיח את הפסדיו, כפי נוסח היתרי העסקה; אך החייב לא עמד בנטל זה, ופסק הבוררות נתאשר על ידי בית המשפט המחוזי בבאר שבע בהחלטה מיום 5.1.2010 (בש"א 6479/09, השופטת טלי חיימוביץ). בנסיבות שאין צורך לפרטן, בית המשפט המחוזי בבאר שבע שב ונתן תוקף לפסק הבוררות, בפסק דין מיום 7.4.2011 (הפ"ב 47512-07-10, השופטת רחל ברקאי). בתוך כך הדגיש בית המשפט כי פסק הבוררות הוא "פסק דין סופי" הקובע את גובה החוב ששומה על החייב לשלם לנושה. משהגיש הנושה תביעת חוב לנאמנת על סך 770,000 ש"ח, כפי שנזכר לעיל –בהתייחס לשלוש ההלוואות על סך 710,000 ש"ח שהיו נושא לדיון בבוררות, ומשקיים לגביהן פסק בוררות סופי שנתאשר, לא היה מקום שהנאמנת תפסוק בניגוד לחוב הפסוק ותביעת החוב אמנם אושרה על ידה ביום 29.10.2015 ביחס לשלוש ההלוואות בסכום המהווה את קרן החוב, 500,000 ש"ח בצירוף ריבית והצמדה. בנוסף אישרה הנאמנת את תביעת החוב בנוגע להלוואה הרביעית בסך 60,000 ש"ח בצירוף ריבית והצמדה. 4. הן הנושה הן החייב הגישו ערעור לבית המשפט המחוזי על הכרעת הנאמנת בתביעת החוב. ערעורו של הנושה נדחה והוא לא הגיש ערעור על כך, הגם שטען לפנינו כי אף הוא אינו שבע רצון מהתוצאה. ערעור החייב נתקבל כאמור בחלקו –במובן זה שבית המשפט המחוזי קיבל את הערעור ביחס לסכום של 60,000 ש"ח, תוך שקבע כי העובדה שלגבי סכום זה לא נחתם "היתר עסקה" מלמדת שהצדדים התייחסו אליו כאל השקעה ולא הלוואה, והא ראיה שהנושה לא תבע סכום זה במסגרת הבוררות. סופו של דבר נקבע כי תביעת החוב של הנושה מאושרת בסכום של 555,781 ש"ח. משערעור המערער התקבל רק בחלקו, הגיש את הערעור דנן. בגדרי הערעור, משיג המערער על כך שהנאמנת ובית המשפט בעקבותיה הכירו בתביעת חוב של הנושה בסך 500,000 ש"ח (קרן) בעוד לטענתו לא היה מקום להכיר בחוב כלל. בהקשר זה הוא טוען, בין היתר, כי לנוכח היתרי העסקה שנחתמו בינו לנושה, ומאחר שהפסיד את הכספים וזה מכבר שילם חלק מהסכומים (שאלמלא כן בבוררות לא היה מחויב בסך 500,000 ש"ח בלבד שעה שהסכומים שקיבל היו 710,000 ש"ח) אינו חייב עוד דבר לנושה. עוד טוען החייב כי משמעות הביטוי "פסק דין ביניים" שבו הוכתר פסק הבוררות היא כי מדובר בפסק דין שאינו סופי – ומשמע שהחייב יכול בכל עת להביא ראיות בדבר הפסדיו, שאז על פי היתרי העסקה יהא עליו לשאת רק בשליש מהקרן, ובכך כבר נשא. 5. הנושה מצידו, ויצוין שהן החייב הן הנושה ייצגו את עצמם בדיון, מבקש לדחות את טענות המערער מכל וכל ולהותיר על כנו את פסק דינו של בית המשפט המחוזי; ואם בכלל, הוא זה שצריך היה להגיש ערעור גם אם לא עשה כן. הנאמן והכונס הרשמי סומכים את ידיהם על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. לדידם אין ממש באיזה מטענות המערער; לא נפל פגם בפסק דינו של בית המשפט המחוזי; ודין הערעור להידחות. 6. לאחר עיון בכתבי הטענות על נספחיהם שהונחו לפנינו ומשהוספנו והטינו אוזן לטיעוני הצדדים בעל-פה, אין בידינו להיעתר לערעור. ראשית דבר ייאמר, כי אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בכגון דא. ולגופו של עניין – תביעת החוב של הנושה כפי שאושרה על ידי הנאמנת ולאחר מכן (בהפחתה של 60,000 ש"ח) נתאשרה על ידי בית המשפט המחוזי, נסמכת על פסק הבוררות, שלאחר שמיעת ראיות ודיון בחוב לגופו קבע את חובו של החייב לנושה בסכום של 500,000 ש"ח. פסק הבוררות אושר בבית המשפט המחוזי בבאר שבע ביום 5.1.2010; ואף נדון ונתקבע בשנית בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע ביום 7.4.2011, תוך שבית המשפט הדגיש כי פסק הבוררות הוא סופי. טענותיו של החייב, רובן ככולן מוחזרו שוב ושוב, נדונו ונדחו. משאושר פסק הבוררות על ידי בית המשפט המחוזי בבאר שבע זה מכבר ומדובר בפסק דין חלוט, לא היה מקום שהנאמנת תפסוק בניגוד לפסק הדין; וכך ובדין קבע גם בית המשפט המחוזי שעל פסק דינו נסב הערעור דנן. ויודגש, כי תביעת החוב לא נועדה למקצה שיפורים. אמנם בידי נאמן נתונה הסמכות לברר תקפותו של חוב פסוק, וסמכותו אף "להציץ מעבר לפרגוד" של פסק דין חלוט; ואולם מכיוון שיש בסמכות זו של הנאמן משום חריגה מעקרון סופיות הדיון, ראוי שכך ייעשה רק במשורה ובמקרים חריגים, כגון שהובאה לפניו ראיה שהפסק הושג בתרמית או בקנוניה; או שניתן פסק דין בהיעדר כתב הגנה או בהיעדר התייצבות (ראו: ע"א 307/12 בלום נ' כונס הנכסים הרשמי, פסקה 21 (14.8.2012); שלמה לוין ואשר גרוניס פשיטת רגל, עמ' 287 (מהדורה שלישית, 2010)); ולא הובאה כל ראיה ממין זה בענייננו. סופו של דבר, הערעור נדחה. לפנים משורת הדין איננו עושים צו להוצאות. ניתן היום, ‏ז' בשבט התשע"ח (‏23.1.2018). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 16062010_G18.doc זפ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il