בבית המשפט העליון בירושלים
בבית המשפט העליון בירושלים
עש"מ 6198/99
עש"מ 7126/99
בפני: כבוד
השופט י' זמיר
המערער
בעש"מ 7126/99 מאג'ד הייב
והמשיב
בעש"מ 6198/99:
נ
ג ד
המשיבה
בעש"מ 7126/99 מדינת ישראל - נציבות שירות המדינה
והמערערת
בעש"מ 6198/99:
ערעור על פסק-דין של בית הדין למשמעת של עובדי
המדינה בתיק בד"מ 90/98 מיום 11.8.99
תאריך
הישיבה: כ"א בחשון התש"ס (31.10.99)
בשם
המערער בעש"מ 7126/99 עו"ד מוטי לוי
והמשיב
בעש"מ 6198/99:
בשם
המשיבה בעש"מ 7126/99 עו"ד חובב ארצי
והמערערת
בעש"מ 6198/99:
פסק-דין
1. מאג'ד הייב (להלן - המערער), עובד המדינה, כבן
29, נמצא אשם על ידי בית הדין למשמעת של עובדי המדינה בעבירת משמעת (בד"מ
90/98). הוא הגיש לבית משפט זה ערעור על הכרעת הדין של בית הדין למשמעת, וביקש
לזכותו מכל אשמה (עש"מ 7126/99). המדינה, לעומתו, הגישה ערעור על גזר הדין של
בית הדין למשמעת, וביקשה להטיל על המערער אמצעי משמעת חמורים יותר (עש"מ
6198/99). הדיון בשני הערעורים אוחד.
2. ההליך המשמעתי נגד המערער צמח מתאונת דרכים.
המערער, שהיה מעורב בתאונת דרכים קטלנית, הורשע על ידי בית המשפט המחוזי בנצרת
(ת.פ. 5/97) בשורת עבירות בקשר לתאונה. הוא ערער על ההרשעה ועל חומרת העונש, ואילו
המדינה ערערה על קולת העונש. בית המשפט העליון, בפסק הדין (ע"פ 4456/98,
4396), הציג את העובדות כדלקמן:
"המערער בע"פ 4396/98 נהג רכב בתוך שיירת
כלי רכב. הוא עבר מנתיב נסיעתו אל הנתיב שמשמאלו במטרה לעקוף את הרכב שלפניו. אלא
שהדרך שלפניו לא היתה פנויה ובטרם עלה בידו להשלים את העקיפה פגע רכבו ברכב שבא
לקראתו. נהג הרכב האחר איבד את השליטה על הגה מכוניתו. עקב כך התנגש בעוצמה רבה
בחזית הרכב שנע בשיירה מאחורי רכבו של המערער. המערער, בין שהשתהה לרגע קט ובין
שלא השתהה, נטש את זירת התאונה ונסע לביתו. תוצאות התאונה, לה גרם המערער, היו
מחרידות: אשתו ושניים מילדיו של נהג המכונית הנפגעת ניספו. הנהג וילדו השלישי
נפצעו, כשלילד נגרמת פגיעה אנושה. גם נהג הרכב שלקראתו סטתה המכונית ואשה שנסעה
עמו נפצעו.
בשל פרשה זו הואשם המערער, והורשע לאחר שמיעת ראיות,
בסדרת עבירות, שהעיקריות שבהן: הריגה, בניגוד לסעיף 298 לחוק העונשין, והפקרה לאחר
פגיעה בניגוד לסעיף 64א(א) ו)-ב) לפקודת התעבורה. נגזרו עליו חמש
שנות מאסר, שנתיים מתוכן מאסר בפועל. כן נפסל מלהחזיק ומלקבל רשיון נהיגה למשך
חמש-עשרה שנה".
בית המשפט העליון דחה את ערעורו של המערער על
ההרשעה. אשר לערעורה של המדינה על קולת העונש, אמר בית המשפט העליון כך:
"ערעור המדינה על קולת עונשו של המערער נראה,
על פניו, מוצדק. בצדק טענה לפנינו באת-כוח המדינה כי הגורם, תוך מחשבה פלילית,
להריגת שלושה אנשים ולפציעתם של אנשים נוספים, ומוסיף חטא על פשע בהסתלקות ממקום
התאונה, ראוי להיענש בחומרה יותר גדולה. ביחס למערער מתקיים טעם נוסף לחומרה, והוא
שעברו כנהג לוקה בעבירות תעבורה רבות, מהן עבירות שיש בביצוען משום סיכון ביטחון
המשתמשים בדרך. למרות מה שאמרנו, ולא בלי היסוס, החלטנו להימנע מהחמרה בעונש המאסר
שנגזר על המערער".
בית המשפט העליון הסביר מדוע הוא נמנע מלהחמיר
בעונשו של המערער: תפקוד תקין בחברה לרבות התנדבות לשירות צבאי; נסיבות אישיות
ומשפחתיות קשות; מעצר ארוך, ולאחריו מעצר-בית ממושך, תוך כדי ההליכים המשפטיים.
3. זמן קצר לאחר שבית המשפט העליון נתן את פסק
הדין, הוגשה נגד המערער תובענה לבית הדין למשמעת של עובדי המדינה. לפי התובענה,
המערער אשם בעבירת משמעת שכן, כאמור בסעיף 17(6) לחוק שירות המדינה (משמעת),
התשכ"ג1963- (להלן - חוק המשמעת), הוא "הורשע על עבירה שיש עמה
קלון".
בית הדין למשמעת נדרש להחליט, תחילה, אם אמנם
העבירות בהן הורשע המערער, על ידי בית המשפט המחוזי ולאחר מכן על ידי בית המשפט
העליון, הן עבירות שיש עמן קלון.
המערער טען בפני בית הדין למשמעת כי יש להבדיל
בין הרשעה של עובד המדינה בעבירה של שוחד או מרמה, המעידות כשהן לעצמן על אישיות
בלתי-מוסרית, לבין הרשעה בעבירה של הריגה בתאונת דרכים. אכן, הודה המערער, הוא טעה
בשיקול הדעת כשהחליט לעקוף מכונית בדרך שלא היתה פנוייה, והוא הסכים כי תוצאות
הטעות היו נוראות, אך אין בתוצאות אלה, לטענתו, כדי להעיד עליו כי הוא אדם
בלתי-מוסרי או כי העבירה עליה הורשע יש עמה קלון. כך גם, לטענתו, לגבי העבירה של
הפקרת הפצועים לאחר התאונה. לאחר התאונה הוא היה, לדבריו, מבולבל והמום, ורק בשל
כך עזב את מקום התאונה בלי לברר מה ארע ואם יש צורך להושיט עזרה לפצועים.
אך בית הדין למשמעת דחה טענות אלה. בית הדין
הסכים שלא בכל מקרה עבירה של הריגה בתאונת דרכים כרוכה בקלון. הדבר תלוי בנסיבות.
אולם במקרה הנדון, קבע בית הדין, עבירת ההריגה, במיוחד כשמצטרפת אליה העבירה של
הפקרת פצועים במקום התאונה, בלי להושיט להם עזרה, יש עמה קלון. לפיכך הרשיע בית
הדין את המערער בעבירת משמעת לפי סעיף 17(6) לחוק המשמעת.
כיוון שכך, התעוררה השאלה מה הם אמצעי המשמעת
שראוי להטיל על המערער. התובע, אליו הצטרף גם נציג המשרד בו עובד המערער, ביקש
להטיל על המערער אמצעי משמעת אלה: א) פיטורים לאלתר; ב) פיצויים מלאים בגובה של
100%; ג) פסילה לשירות המדינה לחמש שנים. התובע הדגיש את חומרת העבירות בהן הורשע
המערער, וציין שיש בהן חומרה יתירה במקרה הנדון, שכן המערער עובד בשירות המדינה
בתפקיד של מורה. הוא טען, כפי שבית הדין אמר, "כי עבירת ההריגה בה הורשע
הנאשם היא העבירה החמורה ביותר בחוק העונשין לאחר עבירת הרצח, ולכן יש להרחיק עובד
מסוג זה משירות המדינה, ולפסול אותו מלשמש עובד מדינה, במיוחד כשמדובר בעובד מדינה
המשוייך למערכת החינוך, דמות שלאורה אמורים להתחנך תלמידי הדור הבא של
ישראל".
אולם בית הדין סבר כי שיקולים שונים מטים את
הכף לזכות המערער: עדויות בדבר תפקוד ראוי כמורה, ונכונות המנהל של בית הספר בו
המערער מכהן להמשיך ולהעסיקו כמורה; התנדבותו של המערער לשירות צבאי ופעילותו
במסגרת השירות לגיוס נוער בדואי לצבא; מצב משפחתי קשה; החרטה הכנה של המערער
והעונש הכבד שהוטל עליו. על יסוד אלה החליט בית הדין למשמעת להטיל על המערער אמצעי
משמעת אלה: א) נזיפה חמורה; ב) הורדה בדרגה לתקופה של שנה אחת; ג) הפקעת משכורת
אחת שלמה בשלושה תשלומים שווים ורצופים.
4. בערעור על הכרעת הדין של בית הדין למשמעת חזר
המערער על הטענה שהעלה בפני בית הדין למשמעת, כלומר, שהעבירות בהן הורשע אין עמן
קלון. הוא טען כי אין קלון בעבירה של הריגה בתאונת דרכים; כי גם העבירה של הפקרת
פצועים בתאונת דרכים אין עמה קלון כאשר היא נובעת מהלם בעקבות התאונה; וכי עד כה
לא נפסק שעבירות כאלה יש עמן קלון.
האם, כטענת המערער, העבירות בהן הורשע אין עמן
קלון?
השאלה מהי עבירה שיש עמה קלון נדונה לא פעם
בפסיקה. הפסיקה סוכמה לאחרונה בעש"מ 4123/95 אור נ' מדינת ישראל - נציב
שירות המדינה, פ"ד מט(5) 184. וכך נאמר שם (בעמ' 192):
"הקלון, כביטוי משפטי, הוא פועל יוצא של פגם
מבחינה מוסרית. אך השאלה היא מה מידת החומרה של הפגם המוסרי שיש בה כדי לעטות קלון
על העבירה. התשובה תלויה במידה רבה, בעיקר במקרי הגבול, בנסיבות המקרה. אפשר
שהנסיבות המיוחדות של המקרה יחלישו או אף יסלקו את הקלון. וכיצד יש להעריך את
נסיבות המקרה? במקרים אחדים הפנה בית המשפט לאמת המידה של האדם הסביר... האדם
הסביר הוא דמות דמיונית (יש אומרים מיתולוגית) המייצגת את דרכי ההתנהגות וערכי
המוסר המקובלים בציבור. בפועל האדם הסביר הוא, בלית ברירה, בית המשפט. בית המשפט
משמש פה לאדם הסביר. בשמו של האדם הסביר הוא קובע את דרכי ההתנהגות הראויה ואת
ערכי המוסר המחייבים".
אכן, כאשר בית המשפט פוסק לראשונה כי עבירה
מסויימת יש עמה קלון, הוא נותן ביטוי לערכי המוסר המקובלים בחברה, ועם זאת הוא גם
קובע את ערכי המוסר המחייבים בחברה. בכך הוא משקף את מערכת הערכים הקיימת וגם מעצב
את מערכת הערכים הראויה. כך גם כאשר בית המשפט פוסק לראשונה כי התנהגות מסויימת
היא התנהגות שאינה הולמת את תפקידו של עובד המדינה. פסקי דין אלה מציבים תמרורים
בדרך אל מינהל תקין וחברה מתוקנת.
5. מהו, אם כן, דין עבירה של הריגה לפי סעיף 298
לחוק העונשין: האם זו עבירה שיש עמה קלון? לדעתי, בדרך כלל, כן. אות הקלון מוטבע
בעבירה זאת, לא כל כך בשל התוצאה החמורה, אלא בשל היסוד הנפשי הכרוך בעבירה. שכן
אין עבירה של הריגה אלא אם כרוך בה יסוד נפשי של פזיזות, כלומר, שוויון נפש או
נטילת סיכון בלתי סביר. ראו סעיף 20 לחוק העונשין. גרימת מוות פוגעת בערך העליון
של חיי אדם. מי שגורם למוות, מתוך שוויון נפש או מתוך נטילת סיכון בלתי סביר, לוקה
בפגם מוסרי; מי שליבו גס בחיי אדם, ראוי לקלון. לכן החברה צריכה להביע הסתייגות
מאדם שהורשע בהריגה.
אכן, לא בהכרח כך, ולא בכל מקרה נכרך קלון
בהריגה. גם בעבירה שעל פי טיבה יש עמה קלון, כמו הריגה, אפשר שהנסיבות המיוחדות של
המקרה יוציאו ממנה את הקלון. ראו משפט אור, לעיל, בעמ' 190. אך זהו חריג
לכלל.
המקרה שלפנינו אינו חריג לכלל. נסיבות העבירה,
כפי שנקבעו על ידי בית המשפט המחוזי, מלמדות שהמערער נהג באופן פרוע, תוך נטילת
סיכון בלתי-סביר, שאכן הוביל לתאונה הנוראה. בנסיבות אלה ההריגה נושאת עמה קלון.
ולא למותר הוא לציין כי לחובת המערער נזקפות עוד הרשעות רבות (כעשרים וחמש במספר)
בעבירות תעבורה, מהן עבירות חמורות.
קשה עוד יותר, מבחינת הקלון, העבירה של הפקרה
אחרי פגיעה לפי סעיף 64א(ב) לפקודת התעבורה. כפי שבית המשפט המחוזי קבע, המערער
היה מודע לתאונה. ואף-על-פי כן לא עצר כדי לברר אם היו נפגעים בתאונה ואם הם
זקוקים לעזרה. הפקרת נפגעים לאחר תאונה היא, בדרך כלל, ביטוי חמור לזלזול בערך של
חיי אדם. לכן יש עמה קלון.
אכן, אפשר שהמערער, כטענתו, היה מבולבל והמום
כתוצאה מן התאונה. אך אין בטענה זאת, שהיא טענה מתבקשת בכל מקרה של תאונת דרכים,
כדי לפטור נהג מן החובה לעצור לאחר התאונה ולהושיט עזרה לנפגעים. אחרת נשמט היסוד
מסעיף 64א לפקודת התעבורה.
מכל מקום, השילוב של הריגה ושל הפקרה, כפי
שהתרחשו במקרה הנדון, בנסיבות שנקבעו על ידי בית המשפט המחוזי, מוביל למסקנה כי
העבירות בהן הורשע המערער יש עמן קלון. מסקנה זאת מתחזקת לאור העונש שהוטל על ידי
בית המשפט המחוזי, ואושר על ידי בית המשפט העליון, שיש בו כדי ללמד על חומרת
העבירה.
לפיכך, החלטתי לדחות את הערעור שהגיש המערער
נגד ההרשעה.
6. הערעור שהוגש על ידי המדינה מתייחס לאמצעי
המשמעת שבית הדין למשמעת הטיל על המערער. לדעת המדינה, העבירה בה הורשע המערער,
בנסיבות המקרה, מחייבת אמצעי משמעת חמורים יותר, עד כדי פיטורי המערער משירות המדינה.
טענה ראשונה נגד החמרה של אמצעי המשמעת היא,
שהמערער כבר נשא את עונשו בגין העבירה בה הורשע. בית המשפט המחוזי הטיל עליו עונש
של מאסר בפועל לתקופה של שנתיים, נוסף לתקופה ממושכת של מעצר בית, וכן גם שלילת
רשיון הנהיגה לתקופה של חמש עשרה שנים. המערער טוען כי אין זה ראוי להוסיף לו עונש
על העונש שכבר נשא בו, רק משום שהוא עובד המדינה, וזאת בשל מעשה שאין בו שחיתות
לאורך זמן, אלא טעות אנוש קשה לרגע אחד. פיטוריו של המערער משירות המדינה יהיו
עונש נוסף, כבד מאד, לא רק לו, אלא גם למשפחתו, הנמצאת במצב קשה מאד, וכל פרנסתה
עליו.
הטענה מדברת אל הלב, במקרה זה כמו במקרים
דומים, כשהיא נשמעת מפי אדם שניהל אורח חיים תקין וחיובי, ונכשל לרגע בעבירה
חמורה, המאיימת לשבש את מהלך החיים שלפניו. וכי אין די בעונש שבית המשפט המחוזי
הטיל על המערער? התשובה לטענה זאת היא, שאמצעי המשמעת המוטלים בדין המשמעתי, אף כי
מבחינת הנאשם הם עונש לכל דבר, לא נועדו לשמש עונש. התכלית של הדין המשמעתי שונה
מן התכלית של הדין הפלילי. מן השוני נובעים הבדלים חשובים בין זה לבין זה. וכך אמר
בית המשפט בעש"מ 5282/98 מדינת ישראל נ' כתב (טרם פורסם):
"המשקל שראוי לייחס לנסיבות בהן בוצעה העבירה
הפלילית, וכן גם המשקל שיש לייחס לנסיבות האישיות של הנאשם, פוחת בדין המשמעתי.
בדין המשמעתי, אמצעי המשמעת אמור לשמש אמצעי מניעה יותר מאשר אמצעי ענישה: התכלית
העיקרית של אמצעי המשמעת היא, כאמור, למנוע פגיעה משמעותית בתפקוד של שירות המדינה
או בתדמית של שירות זה, שכן תדמית ראויה היא תנאי הכרחי לפעילות תקינה של השירות.
לכן השאלה העיקרית היא, מה ההשלכה שתהיה על שירות המדינה, אם עובד המדינה שהורשע
בעבירת שוחד, יורשה להמשיך את עבודתו בשירות המדינה".
7. במקרה הנדון, השאלה העיקרית היא, מה ההשלכה
שתהיה על שירות המדינה, אם המערער יורשה להמשיך את עבודתו בשירות המדינה, על אף
הרשעתו בהריגה ובהפקרה. לעניין זה נודעת חשיבות רבה לשאלה מהי עבודתו של המערער
בשירות המדינה. המערער הוא מורה. מכאן השאלה, אם המערער יורשה להמשיך את עבודתו
כמורה, כיצד ישפיע הדבר על תפקודו? איזו השלכה תהיה לכך על ציבור המורים ועל משרד
החינוך? מה יהיה המסר לתלמידיו ולציבור הרחב?
בית המשפט השיב על כך בהקשר אחר. בעש"מ
6713/96 מדינת ישראל נ' בן אשר, פ"ד נב(1) 650, נקבע כי מורה במכללה,
שהטריד מינית את אחת התלמידות במכללה, אשם בהתנהגות שאינה הולמת את תפקידו כמורה.
בית המשפט אמר (בעמ' 678):
"התפקיד של מורה מחייב, מעצם מהותו, סטנדרד
התנהגות גבוה, במיוחד כלפי התלמידים. מורה מוצב בדרך-כלל בעמדה של מרות כלפי
התלמידים: ניתנת בידו סמכות לקבוע אם, ובאיזו מידה, יצליח התלמיד בלימודים. מעבר
לכך: המורה מוצב בעמדה של חינוך כלפי התלמידים; היא מקנה לו מעמד וסמכות בעיני
התלמידים, אך היא גם מטילה עליו אחריות מיוחדת כלפי התלמידים. הציבור, המפקיד את
התלמידים בידי המורה, סומך עליו שיעשה כל שביכולתו כדי לקדם אותם. זהו תפקיד שיש
בו נאמנות".
לאחרונה, בעש"מ 917/99 מדינת ישראל נ'
חמזה (טרם פורסם), דן בית המשפט בערעור שהגישה המדינה על גזר דין שבית הדין
למשמעת הטיל על מנהל בית ספר שהורשע בעבירה שיש עמה קלון. העבירה היתה רכישה של
תעודות מזויפות, המעידות על השכלה גבוהה, וקבלת תוספות שכר על יסוד תעודות אלה.
בית המשפט הרשיע אותו בעבירה של זיוף מסמך בכוונה לקבל באמצעותו דבר ובעבירה של
שימוש במסמך מזוייף. בית הדין למשמעת הטיל עליו אמצעי משמעת אלה: נזיפה חמורה;
הורדה בדרגה אחת לשנה אחת; הפקעת משכורת חודשית אחת. בערעור שהוגש לבית משפט זה
טענה המדינה כי מן הראוי לפטר אותו משירות המדינה. בפסק הדין אמר בית המשפט כך:
"מנהל בית ספר אמור להיות, כחלק מתפקידו, גם
דמות מחנכת. מכל מקום, גם אם אין באישיותו משום דוגמה חיובית, שיש בה כדי לשמש
מופת להתנהגות ודגם לחיקוי, אסור לו לשמש דוגמה שלילית... מנהל בית ספר שיש עליו
כתם של קלון אינו יכול למלא את תפקידו החינוכי כנדרש. גם אם הוא מנהל את בית הספר
ביעילות, ואפילו אם הוא מצליח להוביל את התלמידים להישגים בלימודים, עצם הקלון
שדבק בו פוסל אותו. האם הוא יוכל לחנך את התלמידים באופן אישי, או להנהיג את
המורים כדי שיחנכו את התלמידים, לערכים של יושר ומוסר? האם יהיה בידו להטיף מוסר,
לתלמידים או למורים, אם יסטו מדרך הישר? האם תהיה לו סמכות מוסרית לנקוט אמצעי
ענישה נגד תלמיד שסרח? לא זו בלבד. הקלון שדבק במנהל בית ספר עלול, אם יישאר
בתפקידו, לדבוק במערכת החינוך כולה, שתיראה כאילו היא אדישה לערכים של שמירת החוק
וכיבוד המוסר. וכיצד תוכל מערכת זאת, לאחר מכן, להקפיד כלפי מנהלים אחרים, ואפילו
כלפי מורים מן השורה, על התנהגות הולמת? קיצורו של דבר, התפקוד הנדרש ממנהל בית
ספר, והתדמית הראויה של מערכת החינוך, אינם מתיישבים עם המשך הכהונה של מנהל בית
ספר שהורשע על ידי בית המשפט בעבירה שיש עמה קלון".
לפיכך החליט בית המשפט כי המנהל יפוטר משירות
המדינה.
8. אכן, אין המערער במקרה הנדון דומה למנהל במשפט
חמזה. הוא אינו מנהל בית ספר אלא מורה בלבד; העבירה בה הורשע אינה קשורה
באופן ישיר לתפקידו כמורה; והקלון שדבק בעבירה זאת שונה במהותו, ומבחינה מסויימת
אף נופל בחומרתו, מן הקלון שדבק בעבירה שבוצעה על ידי המנהל במשפט חמזה. עם
זאת יש מכנה משותף לשני המקרים. גם המערער, כמורה, ממלא תפקיד של מחנך לבני נוער,
ועצם העובדה שהורשע בעבירות של הריגה והפקרה, בנסיבות בהן בוצעו עבירות אלה, פוגמת
באופן ניכר במעמדו כמחנך ובתדמית של משרת המורה. יש בכך כדי להכביד על מילוי
תפקידו של המערער באופן ראוי, אם יורשה להמשיך בתפקידו, ולפגוע בתדמית הנדרשת
ובמסר הראוי למערכת החינוך.
לפיכך הגעתי למסקנה, עם כל הצער על הפגיעה
הקשה במערער, שמן הראוי יהיה לקבל את ערעור המדינה ולמנוע בעד המערער מלהמשיך
במילוי תפקידו כמורה בשירות המדינה.
9. עם זאת, איני מתעלם מן הנסיבות המיוחדות
ובמיוחד הנסיבות האישיות, שהיטו את הכף לקולה מצד בית המשפט העליון, כאשר שקל מה
העונש שראוי להטיל על המערער, וכן מצד בית הדין למשמעת, שהקל באמצעי המשמעת אשר
הטיל על המערער. לכן ביקשתי מבא-כוח המדינה שיבור אצל הגורמים המוסכמים אם יש
אפשרות ונכונות להקל עם המערער, כך שלא יפוטר משירות המדינה, אלא יועבר למשרה
מינהלית, להבדיל ממשרת הוראה, במסגרת שירות המדינה. בא-כוח המדינה ערך את הבירור,
כפי שנתבקש, והודיע עתה לבית המשפט כי אין אפשרות ונכונות להעביר את המערער לתפקיד
מינהלי ("לא-חינוכי") במשרד החינוך, או להעבירו למשרד ממשלתי אחר,
והסביר למה ומדוע.
אולם המדינה מכירה במיוחדות של הנסיבות במקרה
זה. לפיכך הודיע בא-כוח המדינה כדלקמן:
"הן משרד החינוך והן נציבות שירות המדינה
מסכימים כי היה ובית המשפט הנכבד יורה על פיטוריו של המשיב [הוא המערער], הרי
שבנסיבותיו המיוחדות של המקרה הנדון, ישולם לו, לפנים משורת הדין, ובנוסף לפיצויי
הפיטורין, גם גמול הסתגלות לתקופה של מספר חודשים.
עוד מסכימה נציבות שירות המדינה כי היה ויפוטר,
המשיב לא יפסל לעבודה בשירות המדינה, באופן שלאחר 'תקופת צינון' מסויימת יוכל לשוב
ולפנות בבקשה להתקבל לשירות המדינה, על פי הנהלים המקובלים, ככל אזרח המבקש להתקבל
לעבודה בשירות המדינה".
אני סבור כי יפה עשתה המדינה שהחליטה כי
בנסיבות המקרה ראוי, לפנים משורת הדין, להקל עם המערער.
10. לפיכך, אני מחליט, בסיכום, לדחות את הערעור של
המערער על הרשעתו בעבירת משמעת ולקבל את ערעור המדינה לגבי אמצעי המשמעת שהוטלו על
המערער, כדלקמן:
א. המערער יפוטר לאלתר משירות המדינה.
ב. המערער יהיה זכאי לפיצויי פיטורין כדין וכן
לגמול הסתגלות בהתאם להודעה מטעם המדינה.
ניתן היום, י"ד בכסלו התש"ס (23.11.99).
ש
ו פ ט
העתק
מתאים למקור
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
04.99061980I