עע"מ 6192-13
טרם נותח
שרה אברהם נ. עיריית טבריה
סוג הליך
ערעור עתירה מינהלית (עע"מ)
פסק הדין המלא
-
פסק-דין בתיק עע"מ 6192/13
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים בעניינים מינהליים
עע"מ 6192/13
לפני:
כבוד הנשיאה מ' נאור
כבוד המשנה לנשיאה א' רובינשטיין
כבוד השופט ח' מלצר
המערערות:
1. שרה אברהם
2. זיוה ברוך וילפנד
נ ג ד
המשיבות:
1. עיריית טבריה
2. עיריית אילת
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופטת נ' מוניץ) מיום 29.07.2013 ב-תצ 052061-01-13
תאריך הישיבה:
כ"ה באדר התשע"ה
(16.03.2015)
בשם המערערות:
עו"ד עידו שטיינר; עו"ד אריאל פישר
בשם המשיבות:
עו"ד אבי זוכוביצקי
פסק-דין
השופט ח' מלצר:
1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים בנצרת ב-ת.צ 52061-01-13 (כב' השופטת נ' מוניץ), בגדרו נדחתה בקשה לאשר תביעה שהגישו המערערות כנגד המשיבות – כתובענה ייצוגית, לפי חוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 (להלן: חוק תובענות ייצוגיות, או החוק).
אביא להלן בקצרה את הרקע הנדרש להכרעה.
הצדדים להליך והנתונים הצריכים לענין
2. המערערת 1 היא תושבת העיר יוקנעם, אשר נדרשה על ידי המשיבה 1 (עירית טבריה) לשלם קנס חניה, בצירוף ריבית פיגורים בסכום כולל של 150 ש"ח, וכן הוצאות גביה בסך 579.98 ש"ח (שעוגלו ל-580 ש"ח), הכל לפי הפירוט הבא:
(א) בעבור משלוח התראה בדואר רגיל – סך של 17.40 ש"ח;
(ב) בעבור משלוח דרישה בדואר רשום – סך של 25.52 ש"ח;
(ג) בעבור רישום עיקול – סך של 189.08 ש"ח;
(ד) בעבור "הוצאות צד ג'" (עיקולי צד ג') – סך של 348 ש"ח (לשם השלמת התמונה יצוין כי על פי תשובת המשיבה מדובר בהוצאות בגין 20 עיקולי נכסי חייב, הנמצאים בידי צד ג').
בסופו של יום המערערת 1 שילמה למשיבה 1, בתאריך 25.06.2012, סכום כולל של 730 ₪, שחוייבו ב-3 תשלומים בכרטיס ויזה קרדיט שלה (ראו מוצג 1 למוצגי המערערות).
3. המערערת 2 היא תושבת העיר חיפה, אשר נדרשה על ידי המשיבה 2 (עירית אילת) לשלם קנס חניה, בצירוף ריבית פיגורים בסכום כולל של 155 ש"ח, וכן הוצאות גביה בסך 200.5 ש"ח, הכל לפי הפירוט שלהלן:
(א) בעבור משלוח דרישה ראשונה בדואר רגיל – סך של 15 ש"ח;
(ב) בעבור משלוח דרישה בדואר רשום – סך של 22 ש"ח;
(ג) בעבור ביצוע עיקול באמצעות רישום מיטלטלין – סך של 163.5 ש"ח.
בסופו של יום המערערת 2 שילמה למשיבה 2, בתאריך 26.12.2012, סכום כולל של 355.50 ש"ח (ראו מוצג 2 למוצגי המערערות).
4. המשיבות, רשויות מקומיות שכוננו בהתאם לפקודת העיריות (נוסח חדש) (להלן: פקודת העיריות), הן בגדר "רשות", כמשמעה בסעיף 2 לחוק בתי משפט לעניינים מנהליים, התש"ס-2000 ולעניין חוק תובענות ייצוגיות.
5. המערערות הגישו לבית המשפט קמא הנכבד תביעה נגד המשיבות, בצירוף בקשה לאשר את תביעתן – כתובענה ייצוגית. עניינה של התובענה האמורה הוא בסכומים שהמשיבות גבו, לשיטת המערערות, ביתר, מחברי הקבוצה הנטענת, בגין אמצעי אכיפה שהופעלו כנגדם לפי סעיף 12ט לפקודת המיסים (גביה) (להלן: פקודת המיסים (גביה)), דהיינו כל מי ששילם למשיבות מאז כניסתן לתוקף של תקנות המיסים (גביה) (קביעת הוצאות מירביות), תשע"א-2011 (להלן – תקנות המיסים גביית הוצאות מירביות, או התקנות), הוצאות גביה מעבר לסכומים המרביים הקבועים בתקנות בעבור ההוצאות הישירות הכרוכות בפעולות המנויות שם, או מעבר ליחס הסביר בין גובה החוב לבין הוצאות הגביה.
6. במוקד התובענה ניצבת טענתן של המערערות לפיה המשיבות גבו מחברי הקבוצה הנטענת כספים ביתר שלא כדין, בעבור "הוצאות גבייה", וזאת לנוכח הוראת תקנה 1 לתקנות המיסים גביית הוצאות מרביות, הקוראת כך:
"הופעלו אמצעי אכיפה מכוח הפקודה בשל חוב מס, ניתן להוסיף עליו את ההוצאות הישירות שהיו כרוכות בהפעלת אמצעי האכיפה כאמור בסעיף 12ט לפקודה ובלבד שאמצעי האכיפה מנוי בתקנות אלה ושסכום הוצאות פעולה כמפורט בטור א', לא יעלה על הסכום הנקוב לצדה, בטור ב'...".
(ההדגשות שלי – ח"מ; להלן גם: התקנה).
לצד ההוראה הנ"ל עומדת גם תקנה 5 לתקנות, המורה כדלקמן:
"הוכח להנחת דעתו של הממונה על הגביה כי ננקטו אמצעי אכיפה בטעות, יוחזרו למי שננקטו נגדו אמצעים כאמור ההוצאות שנשא בהן בשל נקיטת הליכים אלה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית".
על פי הנטען – אי-החוקיות בפעולת המשיבות באה לידי ביטוי, בנסיבות המתוארות בתובענה, בשני היבטים:
(א) התקנות מתירות למשיבות לגבות אך ורק את ההוצאות הישירות שהוצאו בפועל לצרכי גבייתו הפרטנית של חוב קונקרטי, ואילו המשיבות נוהגות לגבות באופן "אוטומטי", בגין כל פעולת אכיפה, את הסכומים המירביים המותרים על פי התקנות, וסכומים אלה חורגים לרוב מן ה"הוצאות הישירות", כמשמען בתקנות. המערערות תמכו את טענותיהן בהקשר זה בחוות דעת של מומחה מטעמן, שהעריך את שווי עלות משלוח הודעה בדואר רגיל בסך של 1.74 ש"ח, ואת העלות של משלוח הודעה בדואר רשום בסך של 7.59 ש"ח (ראו: מע/7), בו בזמן שהן חויבו ב-17.4 ש"ח (המערערת 1) וב-15 ש"ח (המערערת 2) בעבור משלוח בדואר רגיל וב-25.2 ש"ח (המערערת 1) וב-22 ש"ח (המערערת 2) בעבור משלוח בדואר רשום. מכאן, ברור, לטענת המערערות, כי הסכומים שהן נדרשו לשלם בגין הוצאות הגבייה – חרגו מן ההוצאות הישירות, שהוצאו בפועל, ומשקפים גם "הוצאות עקיפות", שאין בסמכותן של הרשויות לגבות. כך, למשל, לגישתן של המערערות – אין מקום לכלול בסכום הנדרש לתשלום בגין הפעלתם של אמצעי האכיפה, סכומים המגלמים בחובם גם את משכורתם של העובדים האמונים על מלאכת הגבייה.
(ב) לטענת המערערות – המשיבות נוקטות באמצעי אכיפה שעלות מימוש הפעלתם עולה על סכום החוב שאותו מבקשת העירייה לגבות. לתפיסת המערערות, התנהלות שכזו איננה עולה בקנה אחד עם החובות המוטלות על הרשות – לנהוג בסבירות, במידתיות ובהגינות ביחסיה עם הפרט, וכן היא סותרת את הוראות הדין הרלבנטיות, כמו-גם את כוונת המחוקק ואת תכלית החקיקה בהקשר זה.
7. בית המשפט קמא הנכבד דחה את בקשת המערערות להכיר בתביעתן כתובענה ייצוגית, בהתבסס על החומר שהוגש לו, והכל מבלי לערוך דיון, וזאת מכוח הסמכות המסורה לו בתקנה 2(ה) רישא לתקנות תובענות ייצוגיות, התש"ע-2010.
בפסק הדין נקבע, בין היתר, כי למערערות לא קמה עילה מכוח פרט 11 שבתוספת השניה לחוק תובענות יצוגיות, לפיו ניתן לברר תובענה נגד רשות – כייצוגית באם מדובר בתביעה:
"..להשבת סכומים שגבתה שלא כדין, כמס, אגרה או תשלום חובה אחר".
(ההדגשות שלי – ח"מ).
בית המשפט קמא הנכבד, אף שקיבל כי חיוב הקנס שהושת כאן הוא בגדר תשלום חובה אחר – דחה את אישור התביעה כיצוגית, תוך שהוא מבסס את קביעתו על כך, שלשיטתו, אין בסיס, ולו לכאורי, לטענה כי הכספים שהמשיבות דרשו וקיבלו בפועל בעבור "הוצאות גביה" נגבו ביתר שלא כדין, או לטענה שלפיה המשיבות פעלו בחוסר סבירות בגבייתן של ההוצאות האמורות. ההנמקה נשענה על העובדה שהמשיבות לא חרגו מהסכומים המירביים הנקובים בתקנות, אשר לגביהם בית המשפט קמא הנכבד הפעיל מעין "חזקת סבירות".
כן נדחתה טענתן של המערערות, לפיה יש לפרש את התקנות באופן שאיננו מאפשר לרשות לכלול בגדרי הסכום הנדרש לתשלום בעבור "הוצאות הגבייה" גם הוצאות נלוות, כדוגמת שכר העובדים העוסקים באכיפה. בתוך-כך נקבע כי המשיבות אינן מחויבות לפרט את הרכיבים מהם מורכבים הסכומים הנדרשים לתשלום, וצוין כי:
"ברור שלשם ביצוע הגבייה נדרשות פעולות נוספות שמתבצעות ע"י אנשים ופקידים הנשכרים לשם כך, אצל אלה הפועלים לגביית החוב. לא ניתן להתעלם מהוצאות קבועות שיש לחשבן במסגרת כל פעולה"
(שם, בעמ' 7).
לפיכך נפסק כי מכיוון שהמשיבות נקטו באמצעי האכיפה המנויים בתקנות ואלה לא חרגו מהסכומים המירביים הנקובים בתקנות – הרי שעל כורחך אתה אומר כי המשיבות נהגו בסבירות, וזאת הגם שהעלות הכוללת של הפעלת אמצעי הגבייה בעניינן של המערערות – עלתה על סכום החוב. ביחס לטענה זו נכתבו בפסק הדין, מושא הערעור, הדברים הבאים:
"לא ניתן לצפות מרשות אשר חובתה כלפי הציבור לגבות חובות, שלא תפעל באמצעי אכיפה כלפי חייבים שונים רק בשל גובה עלותם (כך לדוגמא: ע"פ התקנות רישום בעיקול באמצעות רישום מיטלטלין של הסרבן נקבע ברף עליון בסך 166 ש"ח - סכום שממילא עולה על גובה החוב העומד על סך 150 ש"ח). חזקה היא שהמחוקק בחן את גובה הסכומים שנקבעו בתקנות, ומשכך אין לטעון כנגד סבירותם". (ראו: שם, בעמ' 7).
מכאן הערעור שבפנינו.
טענות הצדדים
8. לטענת המערערות תקנות המיסים גביית הוצאות מרביות קובעות בלשון מפורשת כי הרשות המינהלית רשאית לגבות אך ורק את החזר ההוצאות הישירות הכרוכות בהפעלתם של אמצעי האכיפה – הא ותו לא, ואילו הסכומים שהן (וחברי הקבוצה הנטענת) נדרשו לשלם בגין "הוצאות האכיפה" כללו למעשה גם הוצאות עקיפות. המערערות תמכו כאמור את טענותיהן בחוות דעת מומחה מטעמן, שהעריך כאמור את שווי העלות הישירה בגין משלוח הודעה בדואר רגיל בסך של 1.74 ש"ח, ו-7.59 ש"ח למשלוח הודעה בדואר רשום (ראו: מע/7). לטענת המערערות, תקנה 1 לתקנות ביקשה לגלם את הוצאות האכיפה הישירות בלבד, ומכאן שהתחשבות בפרמטרים כגון: תקורות, תשומות, או שכרם של העובדים העוסקים בגביה, בגדרי חישוב "ההוצאות הישירות" – מנוגדת לתכליתה של חקיקת-המשנה האמורה.
עוד נטען כי הסכומים שנקבעו בתקנות מבטאים רף עליון, אשר חריגה ממנו בוודאי נחשבת לבלתי חוקית ובלתי סבירה. יחד עם זאת אין בקביעתו של הרף האמור כדי לפטור את העיריות מחובתן לנהוג בסבירות ובמידתיות, בגדרו של המתחם האמור. המערערות טענו לפיכך כי לא ניתן לראות בעובדה ש"הוצאות הגביה" שהן נדרשו לשלם – לא חרגו מהסכומים המירביים הקבועים בתקנות משום ראיה לסבירותן ומידתיותן. בתוך-כך המערערות מטעימות כי עד למועד הגשתה של התביעה והבקשה לאישורה כייצוגית – המשיבות לא ביצעו ניתוח של עלויות פעולות האכיפה בפועל, אלא גבו, באופן "אוטומטי", את סכומי המקסימום הקבועים בתקנות.
בנוסף המערערות טענו כי נעדרת מפסק-דינו של בית המשפט קמא הנכבד התייחסות מפורטת להשגה שלהן, שלפיה המשיבות חורגות ממתחם המידתיות כשהן נוקטות באמצעי אכיפה שעלות הפעלתן עולה על גובה החוב. בהקשר זה המערערות עומדות על טענתן שלפיה במקום שבו ההוצאות בגין פעולות האכיפה שננקטו עולות על סכומו הכולל של החוב המקורי – ממילא לא ניתן לומר כי נקיטה בהן היא סבירה ומידתית, בנסיבות.
9. המשיבות, מצידן, סומכות ידיהן על פסק דינו של בית המשפט קמא הנכבד. לטענתן לא בכדי נדחתה בקשתן של המערערות לאישור התובענה כייצוגית, וזאת מאחר שאין בעובדה שהסכומים שנגבו הם הסכומים המירביים הנקובים בתקנות כדי להעיד על חוסר תקינות, או על כך שהגביה נעשתה שלא כדין. לטענת המשיבות, מטרתן של התקנות היתה להגדיר מה הן ההוצאות שניתן ואשר סביר לדרוש מן החייב, וזאת ביחס לכל אחד מהליכי הגביה המוגדרים בתקנות כהליכים שניתן לנקוט בהם.
לטענתן של המשיבות, לא קיימת אפשרות מעשית לקבוע במדויק את העלות הישירה הנדרשת לצורך הפקה ומשלוח של מכתבי דרישה, באשר מדובר במצבים משתנים ובחייבים שונים, וממילא לא זו היתה כוונתו של המחוקק. המשיבות הפנו, גם הן, לחוות דעת מומחה שהוגשה מטעמן, אשר על פי חישוביו, שנערכו בהתאם לנתונים שנמסרו לו על ידי חברת הגבייה הפועלת מטעם המשיבות במיקור חוץ –הוצאותיהן הישירות בפועל אף עוברות את תקרת הסכומים הנקובים בתקנות, ונמצאות בטווח שבין 23.27 ש"ח ל-51.7 ש"ח עבור משלוח דרישת תשלום ראשונה בדואר רגיל, ובין 28.92 ש"ח ל-64.89 ש"ח עבור דרישת תשלום בדואר רשום (ראו: מש/6).
כעת, משנסקרו הרקע וטענותיהם של הצדדים – אעבור לליבון הדברים.
דיון והכרעה
10. לאחר עיון במכלול החומר המצוי בתיק ושמיעת טיעוני באי-כוח הצדדים בפנינו, הגעתי למסקנה כי דין הערעור להתקבל, במובן זה שדין הבקשה לניהול התובענה כייצוגית הוא להיות מוחזר לבית המשפט קמא הנכבד, לצורך בירור מחודש של התקיימות התנאים הנדרשים לשם בירור התובענה כייצוגית, תוך מתן הוראות והשלמת ההליכים הנדרשים לשם כך, והכל בכפוף לעקרונות המותווים בפסק דין זה.
להלן אפרט את הנימוקים למסקנתי זו.
מיקוד השאלות שבמחלוקת בסוגיית העילה ורמת ההוכחה הנדרשת לצורך כך
11. התביעה והבקשה לאישורה כייצוגית, ופסק-דינו של בית המשפט קמא הנכבד שניתן בעקבותיה, מעוררים בהקשר לעילה שביסוד התובענה שלוש סוגיות הנוגעות לחוקיות התנהלותן של המשיבות בנסיבות, ואלו הן:
(א) האם גבייה "אוטומטית" של הסכומים המירביים הנקובים בתקנות עומדת, בהכרח, בגדרי "מתחם הסבירות" של הפעלת אמצעי גבייה כנגד חייב על-ידי רשות מקומית? לשם בירורה של שאלה זו יש לבחון אם התקנות מתירות למשיבות לגבות את הסכומים המירביים הנקובים בהן, באופן גורף, חלף חישוב ממשי של ההוצאות הישירות הנובעות מהליכי הגבייה, שבהם הן נוקטות בפועל.
(ב) האם המשיבות רשאיות לנקוט באמצעי אכיפה שעלות הפעלתן חורגת למעשה מסכום החוב? במסגרת זו עולה שאלת הסבירות והמידתיות של פעולת הרשות.
(ג) אילו רכיבים יש לכלול בגדרי התיבה: "הוצאות ישירות", המופיעה בסעיף 1 לתקנות, והאם רכיביו של התחשיב שהציגו המשיבות בפנינו תואמים את הפרשנות שאמורה להינתן לתיבה האמורה?
12. בית המשפט קמא הנכבד הסתפק, כאמור, בכך שהמשיבות לא חרגו מסכומי המקסימום הנקובים בתקנות כדי לקבוע שבמצב דברים זה לא ניתן לומר כי התנהלותן היתה "שלא כדין". משכך בית המשפט קמא הנכבד קבע כי בנסיבות – לא קמה עילה להגשתה של תובענה ייצוגית נגד המשיבות, ודחה את הבקשה לאישור התביעה נגדן כייצוגית ולוּ מטעם זה בלבד.
13. הגישה הנ"ל איננה מקובלת עלי, ואולם טרם שאני מבהיר עמדתי בסוגיה זו, אקדים ואומר כי הקביעה הנוספת (הראשונית) של בית המשפט המחוזי הנכבד כי חוב הקנס שנצבר פה הוא בגדר "תשלום חובה אחר" – היתה במקומה.
שני טעמים לדבר:
א) חיוב זה וסיווגו כ"תשלום חובה אחר" תואם את האבחנות שנקבעו:
(1) ב-עע"מ 7373/10 לוי נ' מדינת ישראל (13.08.2012), שם נפסק כי תשלום חובה הוא תשלום מסוג התשלומים, אשר נדרשת הסמכה בדין כדי להטילו.
(2) ב-בג"צ 1195/10 מרכז השלטון המקומי נ' הרשות הממשלתית למים וביוב (13.11.2014), שם נפסק בדעת הרוב מפי חברי, המשנה לנשיאה, א' רובינשטיין כי ככל שהתשלום איננו בגדר תמורה בעבור רכישה של שירות או מצרך, אשר קיימת אפשרות להימנע הימנו – הוא בא בגדר של תשלום חובה.
ב) חובות קנס חניה באות בגדר ההכרזה שניתנה על-ידי שר האוצר מכוח סעיף 2 לפקודת המיסים (גביה), מכחה חיובים אלה דינם כדין תשלום חובה המגיע לרשות המקומית, אשר פקודת המיסים (גביה) חלה עליהן כאילו היו מס כמשמעותו בפקודה האמורה (ראו: אכרזת המיסים (גביה) (ארנונה כללית ותשלומי חובה לרשויות המקומיות) (הוראת שעה), התש"ס – 2000, וכן צו העיריות (עבירות קנס), התשל"א – 1971)).
עתה אציג את גישתי שלי באשר לפרשנות הראויה של ההוראות הרלבנטיות בפקודת המיסים (גביה) ובתקנות וביחס לתחולתן על ענייננו.
14. לשיטתי – אין די בכך ש"הוצאות הגביה" שבהן הרשות מחייבת את הפרט לא עולות על הסכום המירבי הנקוב בתקנות כדי להוביל למסקנה שהתנהלותה של הרשות בהקשר זה היא בהכרח "כדין". כך מתחייב לדעתי, מלשון התקנות ומתכליתן לנוכח הוראות החוק המסמיך וממה שנאמר בהליכים שקדמו לאישורן של התקנות האמורות, ואף בשים לב לחובות הכלליות המוטלות על הרשות המינהלית, ביחסיה עם הפרט. לגבי דידי, התקנות לא נועדו לפטור את המשיבות (ורשויות כדוגמתן) מהחובה המוטלת עליהן לפעול בסבירות, במידתיות ובהגינות בגביית חובות מן הפרט. בתוך-כך, ומבלי להכריע סופית בשאלות אלו לגופן בשלב זה, סבורני כי המשיבות לא היו רשאיות לגבות, באופן "אוטומטי", את הסכומים המירביים הנקובים בתקנות בגין אמצעי הגביה שהופעלו נגד המערערות (וכנגד חברי הקבוצה הנטענת), וזאת מבלי לבחון מראש את עלותן של ההוצאות הישירות הנדרשות לשם הפעלת המנגנונים השונים, וכן את סבירות ומידתיות הפעלתם של אמצעי הגביה שננקטו בפועל בנסיבות העניין (בין השאר ביחס לסכום החוב). מכאן נובע, לגישתי, כי במקום שבו לא הופעל שיקול דעת כמתחייב מן האמור לעיל, או כאשר מתברר, לכאורה, שהרשות ביקשה "לכסות", באמצעות "הוצאות הגבייה", עלויות, אשר חורגות מן "ההוצאות הישירות" הנדרשות לצורך הפעלתם של אמצעי הגביה בפועל – יש מקום לטענה שלפיה הרשות אכן התנהלה "שלא כדין".
את הטענות האמורות, ככל שעולה מהן שהמערערות אמנם גבו סכומים ביתר מחייבים שכנגדם הופעלו אמצעי אכיפה לפי סעיף 12ט לפקודת המיסים (גבייה) – ניתן עקרונית וראוי לברר, לדעתי, במסגרת של תובענה ייצוגית.
15. כאן המקום להדגיש שבשלב המוקדם של בירור השאלה האם יש מקום לקבל את הבקשה לאישור התובענה כייצוגית – אין צורך בהוכחת מכלול הטענות לגופן, ודי בכך שלכאורה יש בהן ממש. זאת מן הטעם שבירור עילת תביעתו של תובע במסגרת בקשה לאישורה כייצוגית של התובענה שהגיש, הוא רק בבחינת "פרוזדור באמצעותו ניתן להיכנס לטרקלין", ולפיכך זוהי איננה המסגרת לבירורה של התביעה עד תום (ראו: רע"א 4556/94 טצת נ' זילברשץ, פ"ד מט(5) 744 ,787 (1996)). בעניין זה נאמרו, בפרשה אחרת, הדברים הבאים, על-ידי חברי, השופט י' דנציגר (בדעת הרוב):
"...אישור בקשה לניהול תובענה ייצוגית משמעו קביעה לכאורית כי עסקינן בתובענה שיש אפשרות סבירה שהטענות המועלות בה תוכרענה לטובת חברי הקבוצה. הא ותו לא. הטלת נטל גבוה מזה ביחס לתשתית הנדרשת עלולה לגרום לכך שתובענות מוצדקות לא תעבורנה את הרף הדרוש... תוצאה כזו, אשר אינה נותנת ביטוי מספק לאופיו המקדמי של הליך בקשת האישור, אינה יעילה ואינה רצויה".
(ראו: רע"א 3489/09 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' חברת צפוי מתכות עמק זבולון בע"מ (11.4.2013), בפיסקה 15).
מהאמור לעיל עולה, איפוא, כי אם לאחר בחינה של מכלול החומר שמוצג בגדרי הדיון בבקשה לאישור התובענה כייצוגית נמצא שהמערערות הרימו את הנטל להראות, ולו ברמה הלכאורית, כי ביחס לשאלות שהוצגו לעיל – התנהלותן של המשיבות היתה על פני הדברים, שלא כדין, הרי שדי בכך כדי שבקשתן תאושר והתובענה שהגישו תתברר כייצוגית (בכפוף, כמובן, להתקיימותם של יתר התנאים הנדרשים לשם כך לפי סעיפים 4 ו-8 לחוק תובענות ייצוגיות).
16. אבדוק לפיכך להלן כל אחת מן השאלות שהוצגו בפיסקה 11 שלעיל, בנפרד, נוכח התשתית שהונחה על ידי הצדדים בגדרי הדיון בבקשה לאישור התובענה כייצוגית.
אקדים ואומר כי לאחר בחינה מצאתי כי ביחס לכל שלוש השאלות הנ"ל – המערערות הצליחו להרים באורח עקרוני – במישור העילה – את הנטל הלכאורי המוטל עליהן בשלב זה, והראו כי יש מקום לברר את טענותיהן לגופן במסגרת הליך של תובענה ייצוגית, בכפוף להתקיימות יתר התנאים הנדרשים לשם כך. אפרט עתה את הדברים על פי סדרם.
(א) גביית הוצאות האכיפה המירביות איננה בהכרח חוקית וסבירה
17. כפי שציינתי לעיל – לא מקובלת עלי הטענה שלפיה מעת שנקבעו סכומי מקסימום בתקנה, חזקה היא כי בכל מקרה סביר לגבות אותם, ולפיכך כל עוד המשיבות לא חרגו מתקרת הסכומים האמורים – ממילא לא מוטלת עליהן חובה לבחון מה הן ההוצאות הישירות הנובעות בפועל מהליכי הגבייה ולשמור על יחס סביר ומידתי בינן לבין סכום החוב. אני אף סבור כי אין מקום לטענה שלפיה לא חלה על המשיבות חובה לפרט מה הוא הבסיס לחישוב הסכומים שנגבו בפועל. לגישתי פרקטיקה של גביית סכומי המקסימום הקבועים בתקנות ביחס ל"הוצאות אכיפה", ללא בחינה של ההוצאות הישירות הנובעות בפועל מהליכי הגבייה שהרשות מבקשת לנקוט בהן – נוגדת את החובה המוטלת על הרשות לעגן את החלטותיה בנתונים מבוררים, ואת חובתה להפעיל שיקול דעת ולהתנהל בסבירות ובמידתיות בהפעלת סמכויותיה (ראו: דפנה ברק ארז, משפט מנהלי כרך ראשון (2010), בעמ' 201 (להלן: ברק ארז); אליעד שרגא ורועי שחר המשפט המנהלי כרך ראשון (2010), בעמ' 305-300; ברוך ברכה משפט מינהלי כרך שני (תשנ"ו) בעמ' 283-275).
מסקנתי האמורה מבוססת, בין היתר, על לשונה של הפקודה שמכוחה הותקנה התקנה, ועל לשונן של התקנות. אבהיר ואפרט את הדברים מיד בסמוך.
18. תקנות המסים גביית הוצאות מרביות תוקנו מכוחה של פקודת המיסים (גביה), אשר העניקה לשר האוצר סמכות להתקין תקנות ביחס להשתת ההוצאות שהוצאו במסגרת הפעלתם של אמצעי אכיפה כנגד חייב, בנוגע לחוב שניתן לגבותו לפי פקודת המיסים (גביה). סמכויותיו של שר האוצר הוגדרו בסעיף 13 לפקודה באופן הבא:
"שר האוצר רשאי להתקין תקנות -
(א)...
(ב)...
(ג) בדבר האגרות והמשימות בעד כל פעולה שעפ"י פקודה זו לרבות בדבר הוצאות סבירות שבהן ניתן לחייב סרבן בשל אמצעי אכיפה שננקטו לפי פקודה זו, וקביעת סכומים מרביים להוצאות כאמור...".
(ההדגשות שלי – ח"מ).
כפי שכבר צוין לעיל, בתקנה 1 לתקנות האמורות, נקבע כי:
"הופעלו אמצעי אכיפה מכוח הפקודה בשל חוב מס ניתן להוסיף עליו את ההוצאות הישירות שהיו כרוכות בהפעלת אמצעי האכיפה ובלבד שאמצעי האכיפה מנוי בתקנות אלה ושסכום הוצאות פעולה כמפורט בטור א', לא יעלה על הסכום הנקוב לצדה, בטור ב'".
(ההדגשות שלי – ח"מ).
משילוב ההוראות הנ"ל עולה כי גבייה מעבר לסכום הנקוב בתקנות היא בוודאי מנוגדת לדין ואף איננה סבירה, ואולם מכך לא עולה בהכרח שכל גבייה של הסכומים המירביים הנקובים בתקנה – סבירה. למעשה, נראה כי התקנה יש בה רק הסמכה לרשות לאפשר לה לגבות סכומים בגין "ההוצאות הישירות" שהוציאה בגין אמצעי האכיפה שהפעילה (ואלה בלבד). בכלל זה ניתנה לרשות סמכות – שהיא, למעשה, חובה – להפעיל שיקול דעת, זאת הן ביחס לעצם גבייתן של ההוצאות הישירות האמורות ("ניתן להוסיף"), הן ביחס לסכומים הנגבים מהחייב בגין הוצאות הגביה שהוציאה הרשות בפועל ("ובלבד... שסכום הוצאות פעולה...לא יעלה על הסכום הנקוב לצדה"), דהיינו הכל כפוף למגבלה של סבירות ומידתיות. הנה כי כן, התקנה מעמידה רף עליון, שממנו אין לחרוג, אולם ברור ממנה כי לא מוטלת על הרשות חובה, או רשות לגבות את הסכום המירבי הנקוב בה בכל מקרה.
תימוכין נוספים לעמדה זו ניתן למצוא בהוראות תקנה 2 לתקנות, המורה כדלקמן:
הוצאות חריגות
" הממונה על הגבייה רשאי לאשר הוצאה חריגה שהיתה כרוכה בהפעלת אמצעי אכיפה ושמנויה בתקנה 1, בסכום הגבוה מהנקוב בה, אם נוכח כי מטעמים מיוחדים שיירשמו ויומצאו לסרבן, ההוצאה החריגה הכרחית לצורך גביית החוב, וכי היא סבירה בנסיבות העניין, לרבות בשים לב לסכום החוב, ובלבד שסכום ההוצאה כאמור לא יעלה על 50% מגובה החוב המקורי בתוספת הצמדה וריבית, או 50,000 שקלים חדשים לפי הנמוך מביניהם; לעניין זה, "הוצאה חריגה" – הוצאה שהיתה חיונית לצורך הפעלת אמצעי אכיפה לפי הפקודה, שנדרשה רק בשל נסיבותיו המיוחדות של אותו מקרה או של הנכס המסוים שלגביו הופעלו אמצעי האכיפה, ושהיא אינה נדרשת בדרך כלל לצורך הפעלת אמצעי אכיפה לפי הפקודה."
19. המסקנה הנ"ל מתבקשת גם מהשוואה (על דרך ההיפוך) של לשונה של תקנה 1 הנ"ל – ללשונו של סעיף 25(א) לתקנות מס ערך מוסף, תשל"ו-1976 (להלן: תקנות מס ערך מוסף), העוסק, אף הוא, בהוצאות הכרוכות בדרישות תשלום, וקורא כך:
"הופעלו הליכי גבייה על פי פקודת המסים (גבייה), בשל חוב מס, ייווספו עליו ההוצאות הכרוכות בדרישת התשלום, בגבייתו ובעיקול טובין, בשיעורים אלה:
(1) לכל הודעה בדבר דרישה לתשלום מס, כתב הרשאה, או מתן צו למכירת נכסים – 38 שקלים חדשים...".
(ההדגשות שלי – ח"מ).
עינינו הרואות: תקנה 1 לתקנות המסים גביית הוצאות מרביות נבדלת מסעיף 25(א) לתקנות מס ערך מוסף הנ"ל, אשר נוקט בלשון קטיגורית, שאיננה מאפשרת הפעלת שיקול דעת – הן ביחס לעצם החיוב בהוצאות הרשות בגין הליכי הגבייה ("ייווספו עליו"), והן ביחס לסכומים שיש להוסיף בגין כל פעולה שננקטה, המנויה בסעיף האמור ("בשיעורים אלה").
20. התוצאה הנ"ל אף עולה בקנה אחד עם האופן שבו פורשה קביעתו של המחוקק, בציינו שיעורים, או סכומים מירביים בדברי חקיקה אחרים – שם הובנו הדברים כהצבה של רף עליון המחייב הפעלת שיקול דעת בקביעתו של הסכום הפרטני בנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה, או במקרים מסוג מסוים (ראו למשל בהקשר זה, לשם המחשה בלבד: חוק העונשין, התשל"ז-1977 (ובפרט סעיף 35(א) לחוק זה); צו ההרחבה הכללי בדבר השתתפות המעסיק בהוצאות נסיעה לעבודה וממנה ו-ע"ע (ארצי) 100/06 עיריית טירה נ' עבד אלרחמן קשוע (22.05.2006), הדן בצו האמור).
לענין הפעלת שיקול הדעת, בהקשר לנוסח תקנות דומה – עיינו עוד: רע"א 7021/01 הרשות לניירות ערך נ' אפיקים ניהול קרנות נאמנות 1989 בע"מ (11.3.2003); ע"א 5546/97 הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה קריית-אתא נ' הולצמן, פ''ד נה(4) 629 (2001); ע"א 201/13 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' מדינת ישראל (11.5.2015). (השוו גם: רע"א 729/04 מדינת ישראל נ' קו מחשבה בע"מ (26.4.2010), ביחס ללשונן של התקנות שעמדו במוקד הדיון שם).
21. כאן המקום לציין כי הטענה שלפיה הרשות רשאית לגבות באופן "אוטומטי" את הסכומים המירביים הנקובים בתקנות המיסים (גביה) – נדחתה, לאחרונה, ב-ת"צ (ת"א) 10343-03-13 עדי ליבוביץ נ' עירית תל-אביב-יפו (19.03.2015) (מפי השופטת י' שיצר) (להלן: עניין ליבוביץ), באותה פרשה נפסק, לאחר ניתוח הוראות הדין הרלבנטיות והרקע לחקיקתן, כדלקמן:
"העירייה איננה רשאית לגבות אוטומטית את הסכום המקסימלי שקבוע בתקנות כסכום קבוע, בלי קשר להוצאות הישירות שבפועל הוציאה העירייה לצורך אמצעי אכיפה ספציפי, ביחס לחייב ספציפי".
(שם, בפיסקה 10).
על פסק-הדין האמור הוגש, אמנם, ערעור (והוא תלוי עדיין ועומד – ראו: עע"מ 2748/15), ואולם ערעור זה נסוב על קביעות אחרות בפסק-הדין. בגדרי הערעור האמור ציינה המערערת (תאגיד המים של עיריית תל-אביב) באופן מפורש כי היא איננה טוענת עוד שבכל מקרה היא רשאית להוסיף את הסכום המירבי הקבוע בתקנות. (עיינו גם: ת"צ 17506-08-14 מיכל בן כנען נ' עירית רמת השרון (01.04.2015, מפי השופטת ר' רונן) וכן הודעת חדילה של המדינה בגדר ת"צ 20588-04-14 שריזלי נ' מדינת ישראל, שם הציגה רשות המיסים עמדה דומה, לפיה אין לגבות אוטומטית את הסכום המרבי, אלא את סכום ההוצאה בפועל, זאת בכפוף לשמירת זכותה של הרשות המבצעת ליזום שינויי חקיקה).
22. ממכלול הדברים הנ"ל עולה, איפוא, כי יש לכאורה ממש בטענה שלפיה היה על המשיבות להפעיל שיקול דעת בבחינת הסכומים שנגבו כ"הוצאות ישירות", ולא די בכך שנגבו, באופן אוטומטי, הסכומים המירביים הנקובים בתקנות – כדי להעיד על סבירותה ומידתיותה של הדרישה לתשלום בעבור הוצאות הגבייה שננקטו.
לא זו אף זו. בעניינן של המערערות – המשיבות גבו (באמצעות חברה חיצונית, המבצעת את הגביה על דרך של מיקור חוץ) הוצאות בגין הפעלת אמצעי אכיפה, שעלותן גבוהה מסכום החוב. גביה שכזו ראויה לבדיקה, אם היא חורגת לכאורה ממתחם הסבירות והמידתיות, מחמת הטעמים שיפורטו להלן.
(ב) גביית הוצאות אכיפה שעלות הפעלתן גבוהה משמעותית מסכום החוב
23. בית המשפט קמא הנכבד סבר כי אין בדין דבר המונע מהרשות לדרוש מהחייב החזר הוצאות בגין נקיטה באמצעי אכיפה, שעלות הפעלתם גבוהה מסכום החוב. גם במישור זה דעתי, בכל הכבוד, שונה, ולו לגבי מקום שבו אין פרופורציה מידתית בין הוצאות האכיפה לסכום החוב, הכל כמבואר להלן.
24. בסעיף 1 לתקנות מפורטים, כאמור, סוגים שונים של אמצעי אכיפה שבהם ניתן לנקוט נגד חייבים, כאמור בסעיף 12 ט' לפקודת המסים (גביה), ולצידם הסכום המירבי שניתן לגבות בגין ההוצאות הישירות שנדרשו לשם הפעלתם. כך, במועד הרלבנטי, הרשימה מתנה את אמצעי האכיפה הנזכרים בטור א' (הרלבנטיים לענייננו) – בהוצאות מירביות המנויות בטור ב' (ראו: ק"ת 7081 מתאריך 19.01.2012):
טור א' טור ב'
סוג הפעולה הוצאות בשקלים חדשים
(1) משלוח דרישה ראשונה בכתב 15
משלוח דרישה ראשונה בכתב בדואר רשום ובלבד שנשלחה לאחר שנשלחה הודעה על החוב 22
(2) משלוח דרישה נוספת בכתב 15
משלוח דרישה נוספת בכתב בדואר רשום ובלבד שלא יישלחו יותר מ-3 דרישות בשנה 22
(3) עיקול בידי צד שלישי שאינו אלקטרוני 15
צו עיקול אלקטרוני 8
(4) משלוח הודעה לסרבן על עיקול בידי צד שלישי 15
משלוח צו מסירה 15
(5) איתור כתובת הסרבן כאשר זו שונה מהכתובת המופיעה באחד מן המרשמים המנויים להלן, לפי העניין מרשם האוכלוסין, רשם החברות, רשם השותפויות, רשם האגודות השיתופיות ורשם העמותות או מהכתובת שמסר בכתב 123
(6) עיקול באמצעות רישום מיטלטלין של הסרבן בבית מגוריו או במקום עסקו 163
(7) עיקול רכב במשרד הרישוי 82
(8) המצאת אזהרה, לרבות על ידי הדבקת הודעה על כוונה לפרוץ לשם תפיסת מעוקלים והוצאתם 163
ואולם לא יגבו הוצאות כאמור אם היה ניתן להמציא את האזהרה במועד שבו בוצע העיקול ברישום, כאמור בתקנת משנה 1(6)
(9) הובלה והוצאת מעוקלים 347
(10) הובלה והוצאת מעוקלים שנדרשו לצורך הוצאתם משאית וסבלים 2,047
11) ניסיון לבצע אחת מהפעולות המנויות בתקנות משנה 1(6) עד 1(10) אשר לא צלח בשל אחד מאלה:
(1) הסרבן נקט פעולה כדי לסכל את העיקול;
(2) הכתובת שבה נעשה הניסיון כאמור אינה כתובתו של החייב, לפי אחד מן המרשמים המנויים בתקנת משנה 1(5) או לפי מה שנמסר על ידי הסרבן –
כמפורט באותן פסקאות
להוצאות הקבועות בתקנות אלו יווסף מס ערך מוסף לפי חוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1976, ככל שהם חייבים במס כאמור".
את התקנה האמורה יש לקרוא בצד שלוש הוראות חיקוק נוספות:
א) סעיף 12 ט' לפקודת המסים (גביה), המורה כהאי לישנא:
"(א) הסרבן ישא בהוצאות סבירות שהוצאו בנקיטת אמצעי אכיפה ובלבד שאמצעי האכיפה נדרש באופן סביר בנסיבות העניין לשם גביית המס;
(ב) בבחינת אמצעי האכיפה שננקטו לענין סעיף קטן (א) יובא בחשבון, בין השאר, האם עלותם או פגיעתם בסרבן לא היתה במידה העולה על הנדרש לשם גביית המס".
(ג) בסעיף זה, "אמצעי אכיפה" – אמצעי מינהלי שתכליתו גביית מס".
(ההדגשות שלי – ח"מ).
ב) תקנה 3 לתקנות המסים גביית הוצאות מרביות, קובעת כך:
הוצאות בהתאם לסכום החוב
"בבחינת סבירות אמצעי האכיפה שבהם יישא הסרבן בהוצאות לפי סעיף 12ט לפקודה וסבירותן של ההוצאות כאמור יילקח בחשבון, בין השאר, היחס שבין גובה ההוצאות לגובה החוב" (ההדגשות שלי – ח"מ).
ג) תקנה 4 לתקנות המסים גביית הוצאות מרביות המורה כדלקמן:
חיוב יחיד לפעולה
"4. לא ייגבה כפל תשלום בשל פעולה, בשל כך שהפעולה לא הושלמה במועד אחד, אלא אם כן התקיים אחד מאלה:
(1) הוכח להנחת דעתו של הממונה על הגבייה שלא היה ניתן להשלים את ביצוע הפעולה בפעם אחת;
(2) הסרבן ביקש את פיצול הפעולה;
(3) אין בתקנות אלה הוראה אחרת."
העולה מן האמור מלמד כי מעצם העובדה שבתקנות פורטו אמצעי אכיפה שונים – לא ניתן להסיק, מניה וביה, כי הללו ניתנים כולם להפעלה בכל מקרה ומקרה, תוך השתת העלות הנדרשת להפעלתם – על החייב, מבלי להתחשב בפרמטרים נוספים, כגון: גובה החוב וחלוף הזמן מעת היווצרותו. הנה כי כן הרשות מחוייבת להפעיל שיקול דעת ולעצב מדיניות כללית לפיה יופעלו סוגי מנגנוני אכיפה שונים בנסיבות ובמקרים נבדלים, ולמצער נדרש ממנה לערוך מידרג מסוים בין אמצעי האכיפה השונים, בין השאר, בהתחשב בגובה החוב.
25. זאת ועוד – אחרת. אין בעובדה שאמצעי האכיפה מכוח הפקודה ננקטים כלפי מי שהם לכאורה בגדר "סרבני תשלום" כדי להקהות מחובתה של הרשות לפעול ביחס אליהם, בהתאם לאמות-המידה הכלליות החלות עליה ביחסיה מול הפרט. מאחר שעסקינן בהטלת חיובים כספיים, הרי שאת סבירות פעולתן ומידתיותן של המשיבות יש לבחון, איפוא, לאור הפגיעה בזכות לקניין שנגרמת למערערות ולחברי הקבוצה שהן מבקשות לייצג, כתוצאה מהתנהלותן של המשיבות, וזאת מכיוון שגם קניינם של סרבני תשלום איננו בגדר "הפקר" (ראו: בג"ץ 6824/07 מנאע נ' רשות המסים (20.12.10)).
יתר על כן פקודת המיסים (גביה) היא חיקוק מנדטורי, שאף כי שרד במשפט הקיים – יש לראותו כמעניק סמכויות מרחיקות לכת לרשות לבצע גביה מבלי להידרש להחלטה שיפוטית, ולפיכך ראוי לקרוא אותו בדווקנות, לנוכח הוראות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, לרבות סעיף 10 שבו (עיינו: רע"א 2911/95 עו"ד יוסי אברהם נ' עירית רמת-גן, פ"ד כ"ג(1), 218, 227, (1999); בג"צ 7009/04 עירית הרצליה נ' היועהמ"ש (בהרכב מורחב), פיסקה 84 בפסק דינו של הנשיא א' גרוניס ופיסקה 10 בפסק דינה של השופטת ע' ארבל).
26. הנה כי כן נראה בעיני כי הקמה של "חזקת סבירות" ביחס לכל פעולות הגביה, אשר בדעתה של הרשות להפעיל, בנוגע לכל חוב שהוא, ובלבד שהסכומים הנגבים אינם עוברים את הרף המירבי הנקוב בתקנות – עלולה להתברר, בנסיבות מסוימות, כסותרת את עקרונות המשפט החוקתי והמנהלי, והיא איננה עולה בקנה אחד גם עם חובותיה של הרשות לפעול בסבירות ובמידתיות (זאת הן במשמעות שעל הרשות לשקול את כל השיקולים הרלוונטיים טרם שתקבל החלטה, והן במשמעות שעליה לערוך איזון ראוי בין שיקולים אלו), והכל במתינות ובהגינות (ראו באופן כללי: ברק ארז בעמ' 619, 729-723; שרגא ושחר, המשפט המנהלי כרך שלישי (2010) בעמ' 219-220, 228-227, 282-263).
האמור לעיל נכון ביתר שאת כאשר לא הרשות עצמה מפעילה את שיקול הדעת ביחס לאמצעי האכיפה הננקטים, כי אם חברה חיצונית, שלא זו בלבד שלא עומדת לה "חזקת התקינות המנהלית" ככזו, אלא שמוסכם כי מטרתה העיקרית היא השאת רווחיה (השוו: בג"ץ 1083/07 ההסתדרות הרפואית בישראל נ' משרד הבריאות (24.05.2012)). יתר על כן הנטל להראות כי סכום ההוצאות שנגבה קיבל את אישור הממונה על הגביה, או מי שהוסמך לכך על פי סעיף 12ד' לפקודת המיסים (גביה) ועומד בתנאי תקנה 2 לתקנות – מוטל על הרשות, והמשיבות לא עמדו בשלב זה בכך.
27. בנסיבות אלו, דומה כי למצער יש לבחון את טענותיהן של המערערות לגופו של עניין – מבחינת העילה.
יחד עם זאת אין לקבוע כלל נוקשה על פיו אל להן להוצאות הישירות אותן ניתן להשית על החייב, לעלות בכל מקרה על סכום החוב בתוספת הצמדה וריבית, שכן הוראת תקנה 3 לתקנות מאפשרת מצב שכזה, ובלבד שהממונה על הגביה, או מי שהוסמך לכך על פי סעיף 12ד' לפקודת המיסים (גביה) משתכנע מטעמים מיוחדים שירשמו כי סכום ההוצאה כאמור לא יעלה על 50% מגובה החוב המקורי, בתוספת הצמה וריבית (עיינו גם הנחיות היועץ המשפטי לממשלה בדבר הפעלת הליכי גביה מינהליים לפי פקודת המיסים (גביה), שפורסמה בתאריך 25.04.2012 בהתאם לסעיף 12ב1 לפקודת המיסים (גביה) (י"פ 6405 מתאריך 25.04.2012), שם נקבע כי הפעלת אמצעי הגביה צריכה להיעשות במידתיות ואין להטיל, או לממש עיקול מכל צד שלישי כלשהו מעבר לסכום החוב).
28. בענייננו דומה כי למעשה לא נערך כל מידרג בין אמצעי האכיפה השונים שהופעלו, ועל פני הדברים קשה גם לראות בהכרח בפעולותיהן של המשיבות ככאלו העומדות בחובות הסבירות והמידתיות. כך, למשל, כנגד המערערת 2 ננקט, לאחר משלוח שתי הודעות דרישה – אמצעי האכיפה של עיקול באמצעות רישום מיטלטלין המנוי בסעיף 1(6) לתקנות, שעלותו 163.5 ש"ח, סכום שהוא מעבר לגובה החוב, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית (155 ש"ח). ביחס למערערת 1, ננקטו נגדה – לאחר שליחת מכתבי הדרישה אליה – אמצעי האכיפה של עיקול באמצעות רישום מטלטלין בעלות של 189.08 ש"ח, בהתאם לתקנה 1(6) לתקנות, ו-20 עיקולים של נכסי חייב הנמצאים בידי צד ג', זאת לכאורה בהתאם לתקנה 1(3) לתקנות (אף כי לא מובן מדוע נזקקו ל-20(!) עיקולים כאמור בעלות כוללת של 348 ש"ח ומדוע בוצעו כל הפעולות הללו, כאשר החוב בצירוף ריבית פיגורים עמד על 150 ש"ח בלבד). פעולות אלו נעשו בין תאריך 01.02.2012 (אזי נשלחה הודעת הדרישה הראשונה), ועד לתאריך 25.06.2012 – מועד הסדרת החוב.
בנסיבות אלו דומה כי קשה לראות כיצד ניתן לראות בהכרח את פעולותיהן של המשיבות כפעולות סבירות ומידתיות (על פני הדברים ומבלי לקבוע מסמרות, דומה שפעולותיה של המשיבה 2 סבירות ומידתיות יותר מאלו של המשיבה 1, וזאת בהתחשב, בין היתר, בחלוף הזמן שבין הפעלתם של אמצעי האכיפה השונים שנעשו מטעמה בין מועד שליחת ההודעה הראשונה (בתאריך 01.11.2011) לבין מועד הסדרת החוב (26.12.2012)).
זאת ועוד – אחרת. בעוד שפעולות המשיבה 2 עומדות לכאורה בהוראות תקנה 2 לתקנות (ובלבד שנתקבל האישור הנדרש לכך על פי התקנה האמורה) – פעולות המשיבה 1 חורגות לכאורה מהוראות תקנה 2 הנ"ל, שכן הן עולות על 50% מגובה סכום החוב המקורי, בתופסת הצמדה וריבית. לפיכך יתכן שבסופו של יום יהיה שוני לעניין רכיב זה בין המשיבה 1 לבין משיבה 2.
29. זה המקום להעיר עוד כי סוגיות דומות התעוררו ועולות גם בהקשר לנהלי האכיפה בהליכי הוצאה לפועל. כך, למשל, בדו"ח ביקורת מיוחד שנערך על ידי מבקר המדינה בשנת 2016 בנושא מנגנון גביית חובות בהוצאה לפועל, נידון הצורך לפתרון בעיית הגידול בסכום החוב המקורי בשיעור של מאות אחוזים נוכח הוספת אגרות ושכר-טרחה, כמו גם חיוב עבור הוצאות נוספות, כגון מסירה אישית לחייב (ראו: דו"ח מבקר המדינה, מנגנון גביית חובות בהוצאה לפועל, אפריל 2016 (להלן: דו"ח מבקר המדינה)). כחלק מהניסיון לפתור את הבעיה האמורה בהליכי הוצאה לפועל הוקם בהוצאה לפועל מסלול מיוחד לשם גביית חובות כספיים עד לסכום מסוים כאשר בו הגורם היוזם והמקדם את תהליך הגבייה הוא לשכת ההוצאה לפועל ולא הזוכה או החייב. על פי דו"ח מבקר המדינה, מסלול זה נועד, בין היתר לתת מענה ולו חלקי לבעיית אי ההלימה שבמסלול הרגיל לגבי חובות בסכומים נמוכים, אשר בא לידי ביטוי בפער בין סכום החוב המקורי שבגינו נפתח התיק ובין הסכום העומד לגבייה לאחר התוספות האמורות (ראו: דו"ח מבקר המדינה, בעמ' 83-82). דומה כי ניסיונות אלו הנעשים בתחום ההוצאה לפועל מלמדים אף הם על הצורך לבחון לעומק את סוגיית סבירות ומידתיות ההליכים שננקטו נגד החייבים בענייננו, ובפרט, כאמור, נוכח העובדה כי הרשות איננה זו, אשר שקלה בפועל את שיקולי הסבירות והמידתיות, אלא זכיין חיצוני – בדרך של מיקור חוץ.
30. מן המקובץ עולה, איפוא, לכאורה, כי המשיבות לא נהגו בסבירות ובמידתיות בגבייתן של הוצאות אכיפה בגין פעולות שננקטו על ידן או מטעמן, לפי פקודת המיסים (גביה) – בין בכך שגבו "אוטומטית" את הסכומים המירביים הנקובים בתקנות, בין בכך שלא בחנו מה היתה בפועל העלות הישירה הכרוכה בהפעלתו של כל אמצעי גבייה שננקט (והופעל כאמור בידי מנגנון שנוהל ע"י זיכיון פרטי בדרך של מיקור חוץ). יחד עם זאת דומה כי אין חובה להכריע בשלב זה באופן החלטי בסוגיה האם המשיבות פעלו בסבירות ובמידתיות בכך שהן נקטו באמצעי אכיפה שעלות הפעלתם עולה על גובה החוב כדי לקבוע כי דינו של הערעור להתקבל סופית בנקודה זו, וענין זה דינו שימשיך להתברר בעת שהדיון יחזור לבית המשפט לעניינים מינהליים הנכבד, אשר אמור ממילא לדון ולפסוק גם ביתר התנאים הנדרשים לשם אישור התובענה כייצוגית.
31. דומה כי די באמור עד הנה כדי שנורה על קבלת הערעור בכללותו, בכפוף לאמור לעיל ולהלן. יחד עם זאת אין להסתפק במסקנה האמורה כדי להביא לאישור התובענה שהגישו המערערות – כייצוגית. יש לבדוק עדיין האם העובדה שהמשיבות גבו את הסכומים המירביים הנקובים בתקנות אכן מקימה למערערות (ולחברי הקבוצה הנטענת) זכות לקבלת סעד כספי של השבת הכספים שנגבו מהן ביתר שלא כדין (זהו תנאי הכרחי לצורך אישורה של תובענה ייצוגית מכוח פרט 11 לתוספת השנייה של חוק תובענות יצוגיות). לשם השלמתו של הבירור האמור, יש לבחון, בין השאר, מה הן "ההוצאות הישירות", כמשמען בתקנה. כמו כן יש לבחון את מידת ההלימה בין אותן הוצאות לבין הרכיבים של "הוצאות הגבייה" שהמשיבות דרשו מהמערערות (ומחברי הקבוצה הנטענת), כפי שהללו באו לידי ביטוי בתחשיב שנערך על-ידי המערערות בדיעבד (לאחר הגשת הבקשה לאישור). בנושא זה אעיר להלן מספר הערות.
(ג) גביית "הוצאות נלוות" בגדר "הוצאות ישירות"?
32. על פי טענותיהן של המשיבות – "העלויות הישירות" של משלוח מכתבי הדרישה לחייבים כוללות גם "עלויות נלוות", המהוות חלק בלתי נפרד מן "ההוצאות הישירות". בגדרי "העלויות הנלוות" כאמור, נכללים, לשיטתן של המשיבות, הרכיבים הבאים:
4.1. הפקת נתוני החובות שלא שולמו;
4.2. עלות דפוס וחומרי גלם בהפקת מכתב הדרישה;
4.3. איתור כתובת המשלוח, הובלת דברי הדואר לסניפי הדואר השונים;
4.5. עלות בגין מקרים בהם נדרש איתור מיוחד;
4.6. מעקב אחר תוצאות משלוח הדואר ומסירתו;
4.7. עדכון המערכת העירונית;
(ראו: סעיף 4 לסיכומים מטעם המשיבות)
המשיבות הציגו תחשיב שהעריך את ההוצאות שבהן נושאת החברה שמבצעת עבור המשיבות את פעולות הגבייה, ובגדרו נלקחו בחשבון רכיבים שלכאורה ניתן לכלול אותם, לשיטתן, בגדרי "ההוצאות הישירות" הכרוכות במשלוח מכתבי הדרישה לחייבים, ובין היתר באו שם: הוצאות בגין "שכר העובדים העוסקים בהפקת המכתבים", וכן "הוצאות של הסניפים" (סניפי חברת הגביה – ח"מ). במסגרת זו נכללו בתחשיב, לצד הוצאות בגין: "דפוס" ו-"דואר", גם: "הוצאות שכר" של העובדים בסניפים", וכן עלויות שכרם (בגין הפקתם של מכתבי הדרישה) של: "מנהל מערכות מידע" ו-"מנהל מרחב", ואף הוצאות: "חשמל", "שכר-דירה", "ארנונה", "טלפון/בזק", "מחשוב" והוצאות "משרדיות". על כל אלה הוסיף המומחה מטעם המשיבות גם 10% "תקורה ורווח" של חברת הגבייה.
33. עיון בתחשיב הנ"ל מביא למסקנה לכאורית שלא ניתן לכלול את מירב הרכיבים הנ"ל במסגרת ה"הוצאות הישירות", ולבטח אין לעשות כן מבלי לבחון את הדברים לגופם. זה המקום להציג שלוש תובנות נוספות:
(א) חלק מן ה"עלויות נלוות", שמנו המשיבות – כוללות גם פעולות, אשר "עלותן" זהה, למעשה, לעלות שכרו של העובד הנדרש לעשותן, בצירוף העלות הכרוכה בהפעלתה של "המערכת" (למשל העלויות בגין: "מעקב אחר תוצאות משלוח הדואר ומסירתו" ו-"עדכון המערכת העירונית").
ודוק: מעיון בתחשיב המופיע בחוות דעתו של המומחה מטעמן של המשיבות, עולה כי עלויות בגין שכרם של העובדים מהוות כ-78% מסך העלות השנתית שחושבה בגין משלוח ההודעה הראשונה (בסניף טבריה מדובר על סך של 140,773 ש"ח מתוך סכום כולל של 178,612 ש"ח, ואילו בסניף אילת מדובר על 174,757 מתוך 221,762 ש"ח), כאשר ביחס להודעה השניה מדובר על כ-65% מן העלות האמורה (בסניף טבריה: 119,917 מתוך 185,656 ש"ח, ובסניף אילת: 35,974 מתוך 55,218 ש"ח). (הערה: השאלה האם "שכר עובדים" נכלל בגדר "ההוצאות הישירות", כמובנן בתקנות – היתה אחת הסוגיות במוקד הדיון בעניין ליבוביץ. בפסק-דין מפורט שניתן כאמור לאחרונה בתובענה גופה, נפסק כי בשים לב ל"היסטוריה החקיקתית" של התקנות ול"כוונת מחוקק המשנה", כפי שהיא נלמדת מההליכים שקדמו לאישור התקנות נראה כי: "במונח "הוצאות ישירות", הקבוע בתקנות – לא נכלל שכר הפקידים" (שם, בפיסקה 13). ערעור על פסק-הדין בעניין ליבוביץ תלוי ועומד כאמור בפני בית משפט זה).
זה המקום להוסיף – בהתייחסות לתחשיב הנ"ל – כי די בטענה לפיה אין לכלול בדרישת ההוצאות הישירות את שכרם של עובדי חברת הגביה כדי להראות כי לכאורה המשיבות גבו סכומים ביתר שלא כדין כיוון שהוצאותיהן הישירות אינן מגיעות לרף העליון הנקוב בתקנות (וזאת מאחר שבהתאם לחישוב זה – בשני הסניפים עלות משלוח הודעה ראשונה עומדת על כ-5 ש"ח, ועל כ-10 ש"ח ביחס להודעה השנייה, דהיינו בשיעורים פחותים מהעלויות המרביות שאותן ניתן לגבות בעבור משלוח ההודעות על פי התקנות, העומדות על סך של 17.40 ש"ח ו-25.52 ש"ח, בהתאמה).
(ב) בגדרי "העלויות הנלוות" כאמור, נכללות, לשיטתן של המשיבות, גם: "עלות בגין מקרים בהם נדרש איתור מיוחד". דא עקא, שמדובר ברכיב שמחוקק-המשנה בחר להתייחס אליו באופן מובחן ונפרד ואשר המשיבות לא הסתמכו עליו. ראו: תקנה 1(5) לתקנות המיסים גביית הוצאות מרביות, הקוראת כך:
"(5) איתור כתובת הסרבן כאשר זו שונה מהכתובת המופיעה באחד מן המרשמים המנויים להלן, לפי העניין: מרשם האוכלוסין, רשם החברות, רשם השותפויות, רשם האגודות השיתופיות ורשם העמותות או מהכתובת שמסר בכתב – 123 ש"ח" (כשיעורו במועד הקובע – ח"מ).
(ג) במסגרת הדיון החוזר בטענות שהעלו הצדדים – בית המשפט קמא הנכבד ידרש לבחון גם את יתר העלויות שהציגו המשיבות במסגרת טענותיהן ואת התחשיב המופיע בחוות דעתו של המומחה מטעמן, ואת התאמתם של הרכיבים האמורים ללשון התקנות ותכליתן.
34. העולה מן המקובץ מלמד שכל הנתונים הנ"ל תומכים עקרונית, לשיטתי, בהעדפת בירורה של התביעה, מושא הערעור שבפנינו כתובענה יצוגית, על פני דחייתה בשלב מקדמי (בהנחה ששאר הדרישות לבירורה כתובענה יצוגית יתמלאו). יחד עם זאת אין לקבוע, בשלב זה, מסמרות סופיות בשאלה מה הם הרכיבים שניתן לכלול בגדרי "ההוצאות הישירות" בגין פעולות הגבייה השונות שננקטות מכוח פקודת המיסים (גביה) – שאלה הצפויה להתברר, למצער בחלקה, גם בגדרי הערעור שהוגש על פסק-הדין בעניין ליבוביץ (שניתן שם כאמור לאחר דיון בתובענה לגופה). אשר על כן, דומה עלי כי לא יהא זה ראוי שההכרעה בסוגיה זו תיעשה דווקא עתה במסגרת הליך זה שבפנינו.
35. ממכלול הדברים עולה איפוא לכאורה כי יתכן שהמשיבות אכן גבו חלק מהוצאות הפעלת אמצעי האכיפה ביתר ושלא כדין, ולפיכך, קמה לכאורה, למערערות עילת תביעה מכוח סעיף 11 לתוספת השנייה שבחוק תובענות ייצוגיות.
36. זה המקום לשוב ולהזכיר כי לשם אישור של התובענה כיצוגית, יש צורך שיתקיימו גם שאר התנאים המנויים בסעיפים 4 ו- 8 לחוק תובענות יצוגיות. בענייננו, בית המשפט לעניינים מינהליים הנכבד קבע כי המערערות נעדרות עילת תביעה אישית, וזאת מאחר שלגישתו הן לא הוכיחו אפילו לכאורה, כי הגבייה נעשתה ביתר ובניגוד לדין, ולכן הוא לא דן בשאר התנאים הנדרשים.
דומה איפוא כי נוכח העקרונות שפורטו בפסק דין זה, יש לשוב ולבחון את המכלול וכן לפסוק ביחס להתקיימות יתר התנאים הנדרשים לשם אישור ניהול תובענה כייצוגית בהתאם לחוק תובענות ייצוגיות. בהקשר זה יש להכריע לפיכך גם בשאלות הבאות: האם התובענה אכן מעוררת שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה הנטענת; האם יש אפשרות סבירה שהשאלות האמורות יוכרעו לטובת הקבוצה (כנדרש בסעיפים 4(א)(1) ו-8(א)(1) לחוק); האם ניהול ההליך במסגרת של תובענה ייצוגית הינו הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת בנסיבות העניין, בהתאם לדרישותיו של סעיף 8(א)(2) לחוק, והאם קיים יסוד סביר להניח כי עניינם של כלל חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בדרך הולמת ובתום לב (בהתאם לסעיפים 8(א)(3), ו-8(א)(4) לחוק).
37. בשים לב לכל האמור לעיל, אציע איפוא לחברתי, הנשיאה, ולחברי, המשנה לנשיאה כי נקבל את הערעור, והתיק יוחזר לבית המשפט קמא הנכבד כדי שידון שוב בעילות התובענה ויכריע גם בכל יתר הסוגיות הנדרשות לשם אישור התובענה כייצוגית, והכל בשים לב ובכפוף לאמור בפסק דין זה.
38. נוכח התוצאה המוצעת – הסכומים ששולמו כהוצאות משפט מכוח פסק דינו של בית המשפט קמא הנכבד, ככל ששולמו – יוחזרו למערערות, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום התשלום ועד מועד ההחזר. מעבר לכך יש להשית על כל אחת מהמשיבות חיוב לשלם למערערת המשוייכת לה שכר טרחת עורך דין בגין הערעור בסך של 15,000 ש"ח.
ש ו פ ט
הנשיאה מ' נאור:
1. מצטרפת אני לחוות דעתו של חברי השופט ח' מלצר, כי דין הערעור להתקבל. זאת בעיקר בשים לב לטענתו המרכזית בעניין החיוב האוטומטי של חייבים על-ידי המשיבות בסכומים המרביים הקבועים בתקנות, ללא התחשבות בעלויות הפעלת אמצעי האכיפה בפועל, ולשלב המוקדם בו מצוי ההליך דנן.
2. עם זאת, וכפי שציינתי בדיון על פה שהתקיים בבית משפט זה, עתירה זו אינה מעוררת סימפטיה. בסופו של יום העותרים במקרה זה הפרו את החוק, איחרו בתשלום חובם וכעת מקווים להרוויח באמצעות העלאת טענות נגד אמצעי האכיפה בהן נאלצו הרשויות לנקוט. בהמשך הליך זה יש לתת את הדעת לנסיבות אלו וליתן לכך משקל.
ה נ ש י א ה
המשנה לנשיאה א' רובינשטיין:
א. חוות דעתו היסודית של חברי השופט מלצר מקובלת עלי. לרשות הציבורית חובה "להגינות יתרה בהתנהגותה בכל דרכיה (וזו) ברורה לדידי כשמש בצהרי היום, עד כי אינה טעונה אסמכתאות; 'דבר שאינו מחוור ומבורר אל נכון, מבקשים לו אסמכתאות ממקומות רבים' (מתוך אוצר המשלים והפתגמים לי"ח טביוב)" (רע"א 470/08 כרמל התפלה בע"מ נ' מדינת ישראל (2010), פסקה ט' (הדגשה במקור - א"ר)). מחובת ההגינות המוגברת והמובנת מאליה – ובודאי צריכה להיות מובנת מאליה – אשר מוטלת על הרשות ביחסיה מול הפרט מתחייב, בבחינת פשיטא ומושכלות יסוד, כי על הרשות להפעיל שיקול דעת זהיר והוגן בהתנהלותה. עליה, בגדר זה, לאזן כראוי, ולשקול תדיר הן את הצורך בהפעלתה של הסמכות (בג"ץ 4374/15 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' ראש הממשלה (2016), פסקה ק"ו), הן את אופן ההפעלה, באורח העולה בקנה אחד עם הוראות החוק והתקנות.
ב. בהתאם לכך, כמסקנת חברי, אף אני סבור, כי על פניו יש ממש בטענות המערערות. קשה להלום, כי בידי המשיבות לגבות באופן אוטומטי את הסכומים הנקובים בתקנות, מבלי לערוך הבחנה בין הוצאות ישירות, אשר התקנות מאפשרות את גבייתן, ואשר כרוכות בגבייתו הפרטנית של חוב קונקרטי, לבין הוצאות אחרות נוספות. הכרעת הגביה איננה "ככה סתם", כמאמר השיר, אלא הכרעה מושכלת. מתעוררת גם שאלה הטעונה בירור, והיא האם דרישת הרשות להחזר הוצאות מן החייב בכל מקרה בגין נקיטה באמצעי אכיפה, שעלות הפעלתם גבוהה מסכום החוב, מבלי שתיתן דעתה לכך ותבחן את החלופות השונות, עולה בקנה אחד עם הדרישה לסבירות באופן הפעלת הסמכות. ודוקו; כנודע, עצם קיומה של סמכות היא שאלה שונה ונפרדת מסבירות הפעלתה. אמנם אציין, כי לטעמי יש טעם, בחלק מן המקרים בגביה, אף כאשר הדבר אינו "כלכלי", וזאת מטעמים חינוכיים-ציבוריים ומטעמי הרתעה. ואולם, איננו צריכים להכריע בשאלות אלה עתה, אלא אך להחליט בשלב זה האם יש מקום ליתן הזדמנות לבירורן.
ג. ועוד, השופט מלצר עמד על כך כי בנדון דידן לא הרשות המקומית עצמה מפעילה את שיקול הדעת ביחס לאמצעי האכיפה הננקטים, כי אם חברה חיצונית, שמטרתה – מטבע הדברים – השאת רווחים. אטעים את המובן מאליו, כי כאשר הרשות עורכת מיקור חוץ של סמכויותיה, אין היא מתפרקת מאחריותה, ואף מוטלת עליה חובת פיקוח מוגברת. בהקשר אחר, ציינה השופטת פרוקצ'יה, והדברים יפים גם לענייננו:
"תהליך התפרקותה של המדינה מתפקידיה כספק שירותים לציבור בתחומים מסוימים לא גרעה מחובתו של המשפט הציבורי להמשיך ולפקח על ספק השירות הציבורי גם כאשר הוא גוף יציר המשפט הפרטי. התייחס לכך השופט זמיר בפרשת איגוד שמאי הביטוח (שם, בעמ' 650):'דווקא השינוי שהתרחש לאחרונה באופי המדינה ברוח השוק החופשי, מגדיל את חשיבות הפיקוח. חופש אינו הפקרות. לכן, התפרקות המדינה מן התפקיד של ספק שירותים ומצרכים צריכה להיות מלווה בפיקוח על אספקת שירותים ומצרכים על ידי המשק הפרטי. השוק החפשי נותן הזדמנות למשק הפרטי לצבור כוח כלכלי רב. גם כוח כלכלי עלול להשחית. אסור לשכוח את הלקח המר של המדינה המתירנית שאפשרה לכח הכלכלי לגרום תחת הסיסמה של חופש, הרבה עושק ועוול. דוקא בתנאים של שוק חופשי נדרשת המדינה להגן על חלשים....' (עע"מ 4011/05 דגש סחר חוץ בע"מ ואח' נ' רשות הנמלים (2008), פסקה 40; ראו גם דברי השופט מלצר בבג"ץ 1083/07 ההסתדרות הרפואית בישראל נ' משרד הבריאות (2012), פסקה 40; ולבסוף, דנ"פ 10987/07 מדינת ישראל נ' ברק כהן (2009), פ"ד ס"ג (1) 644, פסקה י"א ועמדתי העקרונית המסתייגת באשר להפרטה של שירותים ציבוריים שלטוניים)).
אצטרף לדברים אלה ואטעים, כי בידי הרשות הציבורית ניתן, לצד הסמכויות המוקנות לה בחוק, פיקדון יקר ערך – אמון הציבור, דבר זה ראוי שיעמוד לנגד הרשות השכם והערב. אמנם אמון הציבור הוא מושג נזיל וחמקמק שלעתים נעשה בו שימוש יתר, אך דומה – גם בלא שארחיק למחוזות אמפיריים – שהרושם המצטבר בעיני ציבור רחב, ובתוכם צעירים, מעצב יחס ציני נטול אמון ואף חשדני כלפי רשויות לא מעטות בפעולתן. מכאן אף מתבקשת השאלה באשר להיקף הכפפתם של גופים פרטיים, המחזיקים בסמכויות שלטוניות, לנורמות ציבוריות ולפיקוח ציבורי (ד' ברק-ארז אזרח נתין צרכן- משפט ושלטון במדינה משתנה (תשע"ב), 112), ולנוכח דו-מהותיות מעין זו (וראו הצעתו של א' הראל גופים דו-מהותיים: גופים פרטיים במשפט המינהלי (תשס"ח), פרק ד', להחלה לגבי גופים דו-מהותיים של דין שונה מזה החל על גופים פרטיים מחד גיסא ושונה מזה החל על רשויות ציבורית מאידך גיסא).
ד. לבסוף וחרף האמור, אציין, שלא נעלמה מעיניי התנהלותן של המערערות אשר עשו דין לעצמן והפרו את החוק, ולכך נדרשה אף חברתי הנשיאה. אין זה אך שהרשות חבה חובת הגינות כלפי הפרט, אלא גם מוטלת חובה על הפרט להתנהל בהגינות מול הרשות, אף שחובה זו אינה באותה דרגה במלוא משפטה וחוקתה (בג"ץ 164/97 קונטרם בע"מ נ' משרד האוצר, פ"ד נב(1) 289 (1998); עע"מ 7217/10 אילנית מרכז לשיקום בע"מ נ' מדינת ישראל - הממונה על מחוז חיפה (2012), פסקה ג'). יש להניח, מבלי שאטע מסמרות, שיינתן משקל להתנהלות זו של המערערות בהמשך (ראו לעניין חובת תום הלב החלה לטעמי גם ביחסים שבין התובע הייצוגי ובא כוחו לבין הנתבע הייצוגי עע"מ 2978/13 מי הגליל -תאגיד והביוב האזורי בע"מ נ' יוסף אחמד יונס (2015), פסקה מ"ב).
ה. כאמור מסכים אני לחוות דעתו של חברי השופט מלצר.
המשנה לנשיאה
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ח' מלצר.
ניתן היום, ל' בשבט התשע"ז (26.2.2017).
ה נ ש י א ה
המשנה לנשיאה
ש ו פ ט
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 13061920_K05.doc מה
מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il