פלוני נ. בית הדין הרבני הגדול

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 6191/21 לפני: כבוד השופט ד' מינץ כבוד השופט י' אלרון כבוד השופט ע' גרוסקופף העותרת: פלונית נ ג ד המשיבים: 1. בית הדין הרבני הגדול 2. בית הדין הרבני האזורי בנתניה 3. פלוני עתירה למתן צו על תנאי בשם העותרת: עו"ד שרין סולן; עו"ד גדלי סולן פסק-דין השופט ע' גרוסקופף: לפנינו עתירה המכוונת נגד פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול בירושלים מיום 7.7.2021, אשר דחה את ערעורה של העותרת על פסק דינו של בית הדין הרבני האזורי בנתניה מיום 28.12.2020. העותרת והמשיב 3 (להלן: המשיב) נישאו בשנת 2007 ונולדו להם 3 ילדים. לאחר שיחסיהם עלו על שרטון, הגישה העותרת ביום 14.11.2019 תביעת גירושין לבית הדין הרבני האזורי בנתניה (המשיב 2. להלן: בית הדין הרבני האזורי), וכרכה בה סוגיות של חלוקת רכוש, מזונות וכתובה. ביום 22.1.2020 הושלמו הגירושים בין השניים, וביום 28.12.2020 ניתן פסק דינו של בית הדין הרבני האזורי ביתר הסוגיות. במסגרת פסק דינו, דחה בית הדין את בקשת העותרת לחלוקה לא שוויונית של הרכוש על רקע קיומם של פערים בכושר ההשתכרות של הצדדים. זאת, לאור העובדה שבמהלך הנישואין רכשה העותרת תואר ומקצוע המקנים לה יכולת השתכרות גבוהה בעתיד, ובהתחשב בכך שהמשיב הודיע כי הוא מוכן להשתתף בגידול הילדים, באופן שיאפשר לעותרת להתפנות לעבודתה בדיוק כמותו. כן נדחו טענותיה של העותרת ביחס להלוואות שנתן המשיב לאחיו, כאשר ביחס להלוואה אחת נקבע כי זו ניתנה טרם נישואי הצדדים, ולכן אין לעותרת כל זכות לגביה; וביחס להלוואה נוספת נקבע כי ממילא המשיב מסכים לשלם לעותרת מחצית מסכום התמורה, וכי בכך מתמצית זכותה של העותרת לעניין הלוואה זו. העותרת, אשר לא השלימה עם פסק הדין, הגישה ערעור לבית הדין הרבני הגדול בירושלים (המשיב 1. להלן: בית הדין הרבני הגדול), אשר נדחה ביום 7.7.2021. במסגרת פסק דינו, בחן בית הדין הרבני הגדול את טענות העותרת ואת קביעותיו של בית הדין הרבני האזורי, ומצא כי לא נפל בהן כל פגם מהותי המצדיק את התערבותו. מכאן העתירה שלפנינו, במסגרתה מעלה העותרת שלל טענות אשר רובן ככולן הועלו ונידונו על ידי בתי הדין הרבניים. לשיטת העותרת, בפסקי דינם של בית הדין הרבני האזורי ובית הדין הרבני הגדול יש משום סטייה חמורה מכללי הצדק הטבעי, המביאה לפגיעה אנושה בזכויות היסוד של העותרת, ומשכך קמה הצדקה להתערבותו של בית משפט זה. לאחר עיון בעתירה ובנספחיה, הגענו למסקנה כי דינה להידחות אף מבלי צורך בתגובה. כפי שנפסק לא אחת, בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק אינו יושב כערכאת ערעור על פסקי דינם של בתי הדין הרבניים, והתערבותו בהם מצומצמת למקרים חריגים של חריגה מסמכות, פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי, סטייה מהוראות החוק המכוונות לבית הדין הדתי, או מקום בו נדרש סעד מן הצדק אשר אינו בסמכותו של בית משפט אחר (ראו: בג"ץ 4135/20 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים בירושלים, פסקה 3 (2.9.2020); בג"ץ 5784/20 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול, פסקה 4 (31.8.2020); בג"ץ 2164/17 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פסקה 7 (24.5.2017)). העתירה שלפנינו אינה נמנית עם אותם מקרים חריגים המצדיקים התערבות. על פי דיני המשפחה בישראל, ענייני נישואין וגירושין של יהודים נדונים בבית הדין הרבני על פי דין תורה (ראו: סעיפים 1 ו-2 לחוק שיפוט בתי דין רבניים, התשי"ג-1953 (להלן: החוק)). סעיף 3 לחוק מעניק לבית הדין הרבני סמכות שיפוט ייחודית "בכל ענין הכרוך בתביעת גירושין". בענייננו, העותרת בחרה לכרוך בתביעת הגירושין גם את סוגיית חלוקת הרכוש בין הצדדים, ובכך רכש בית הדין הרבני סמכות שיפוט ייחודית לדון בעניינים אלו. מכוח סמכות זו, דן בית הדין הרבני האזורי בטענות העותרת לעניין חלוקת הרכוש בין הצדדים, והחליט לדחותן בחלקן. בית הדין הרבני הגדול דן אף הוא בטענות העותרת במסגרת ערעורה, ולאחר שבחן אותן גופן לא מצא מקום לסטות מקביעות בית הדין הרבני האזורי. כעת, במסגרת העתירה דנן, מנסה העותרת פעם נוספת לתקוף קביעות אלו, ואולם מעיון בטענותיה עולה כי רובן ככולן הן טענות ערעוריות באופיין, הנוגעות ליישומן הקונקרטי של הוראות חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973 בנסיבות העניין, ולאופן בו נקבעה חלוקת הרכוש בין הצדדים על בסיסן. בטענות אלו אין כדי להצביע על התקיימותן של אי אילו מעילות ההתערבות האמורות. העתירה נדחית איפוא. משלא נתבקשה תגובה, אין צו להוצאות. ניתן היום, ‏י"ג בתשרי התשפ"ב (‏19.9.2021). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 21061910_Y01.docx שר מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il