עופר נמרודי נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"א 619/05 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 619/05 בפני: כבוד השופטת א' פרוקצ'יה כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופט ס' ג'ובראן המערער: עופר נמרודי נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק-דין של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בפש"ר 2104/04 מיום 5.12.04 שניתן על-ידי כבוד השופט ד"ר ע' מודריק בשם המערער: עו"ד ד"ר אביגדור קלגסבלד; עו"ד שרון קלינמן; עו"ד גור בליי בשם המשיבה: עו"ד ד"ר חיה זנדברג פסק-דין השופט ס' ג'ובראן: המערער הורשע בפסק-דין חלוט, בין היתר, בעבירות הפוסלות אותו לפי הדין מלהתמנות לדירקטור בחברה ציבורית למשך חמש שנים (להלן: תקופת הפסילה). המערער מבקש מבית-משפט זה לקבוע, כי מניין תקופת הפסילה החל במועד מסוים, לפני שניתן פסק-הדין המרשיע. האם בית-המשפט מוסמך לקצר את תקופת הפסילה; אם כן, מהו המועד ממנו נמנית תקופת הפסילה והאם קיים טעם קונקרטי המצדיק סטייה ממועד מניית תקופת הפסילה? אלו השאלות העומדות להכרעתנו בערעור זה. העובדות הצריכות לעניין 1. ביום 21.10.1999 שלח המערער מכתב לשתי החברות הציבוריות, מעריב החזקות בע"מ ומעריב הוצאות מודיעין בע"מ, בהן כיהן כיושב-ראש הדירקטוריון, ובו בקשה למנות לו ממלא מקום, וזאת לאור חקירה משטרתית שהתנהלה נגדו באותה העת. 2. ביום 23.11.1999 המערער נעצר לחקירה. 3. ביום 26.12.1999 כנגד המערער הוגש לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו כתב אישום (ת".פ 40450/99), המייחס לו תשע פרשיות, אשר בכללן עבירת ניסיון לקשור קשר לרצוח אדם; מתן שוחד; פעולות הדחה בעדות; הדחה בחקירה; הטרדת עד ועבירות נוספות, בהן גם העבירות הפוסלות. 4. ביום 9.2.2000 הורה בית-המשפט המחוזי לעצור את המערער עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו. 5. ביום 25.6.2000 שלח המערער הודעת התפטרות מתפקידיו כמנכ"ל, יושב-ראש דירקטוריון או דירקטור בחברות הנזכרות לעיל ובכל אחת מחברות הבנות שלהן. הודעתו נומקה בכך, שב"נסיבות שנוצרו אינני יכול למלא את תפקידי". 6. ביום 4.3.2001 שוחרר המערער מן המעצר. 7. ביום 11.10.2001 הורשע המערער בעבירות של שיבוש מהלכי משפט; מרמה והפרת אמונים בתאגיד; הטרדת עד; ורישום כוזב במסמכי תאגיד. ההרשעה הייתה בעקבות הסדר טיעון, שמכוחו תוקן כתב האישום והמערער הודה בעובדות כתב האישום המתוקן. 8. ביום 24.10.2001 גזר בית-המשפט המחוזי את דינו של המערער והטיל עליו חמישה-עשר חודשי מאסר בפועל, הפעלת מאסר מותנה בן עשרה חודשים, מאסר מותנה וקנס. במניין עונש המאסר הממשי, הובאה בחשבון תקופת מעצר של כחמישה-עשר חודשים. 9. המערער הגיש לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בקשה, לפיה יקבע בית-המשפט, כי זכאותו להתמנות כדירקטור בחברות הציבוריות קמה כתום חמש שנים מיום המעצר – החל מיום 23.11.2004 – או לחילופין, כתום חמש שנים מיום ההתפטרות – החל ביום 25.6.2005. מנגד, טענה המשיבה, כי זכאות זו תחול כתום חמש שנים מיום ההרשעה, החל ביום 11.10.2006. 10. בית-המשפט המחוזי (השופט ד"ר ע' מודריק) דחה את הבקשה בקובעו, כי המערער "לא הצביע לפני על שום נסיבה מיוחדת, שמכוחה יוצרת הרחקתו מכהונת דירקטור למשך 5 שנים מיום הרשעתו, עוול או אי צדק או תוצאה שהדעת אינה סובלת אותה. על כן אין לאל ידי לקבוע שמתקיים טעם מיוחד לסטות מהוראת הדין בעניין מניין תקופת הפסילה". מכאן הערעור שבפנינו. 11. ביום 8.6.05, לאחר שמיעת טענות בעלי-הדין, קיבלנו - ברוב דעות השופטים לוי וג'ובראן וכנגד דעתה החולקת של השופטת פרוקצ'יה - את הערעור, ביטלנו את פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו נשוא הערעור וקבענו, כי לעניין סעיף 226 לחוק החברות, התשנ"ט-1999, תוסר מניעותו של המערער מלכהן כדירקטור בחברה ציבורית החל מיום 25.6.05, וזאת בתום 5 שנים מיום התפטרותו הפורמאלית מתפקידיו כדירקטור בחברות בהן כיהן אותו זמן. כמו-כן, הודענו שאת נימוקינו ניתן בנפרד. להלן נימוקיי שלי להחלטתי לקבל את הערעור. 12. הוראת סעיף 226 לחוק החברות, תשנ"ט-1999 (להלן: חוק החברות) הינה הוראה חדשה, אשר טרם נידונה בפסיקה. סעיף 226(א) לחוק החברות, תשנ"ט-1999 (להלן: חוק החברות) קובע, כי: "לא ימונה לכהונת דירקטור בחברה ציבורית אדם שהורשע בפסק דין חלוט בעבירה מהמפורטות להלן, אלא אם חלפו חמש שנים מיום מתן פסק הדין שבו הורשע". מבין העבירות המפורטות בחוק החברות כיוצרות מצב פסלות, מצויות שתיים מהעבירות בהן הורשע המערער, שהן עבירה של מרמה והפרת אמונים בתאגיד, לפי סעיף 425 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) וכן עבירה של רישום כוזב במסמכי תאגיד, לפי סעיף 423 לחוק העונשין. סעיף 226(ב) לחוק החברות מסמיך את בית-המשפט לקבוע, כי אדם אינו מנוע מלכהן כדירקטור, למרות הרשעתו. משמע, בית-המשפט מוסמך לקבוע, במועד ההרשעה או לאחריה, כי הוראת הפסלות לא תופעל בנסיבותיה של הרשעה מסוימת. וכך קובע סעיף 226(ב) לחוק החברות: "בית המשפט רשאי לקבוע, במועד ההרשעה או לאחריה, לבקשתו של אדם המעונין להתמנות כדירקטור, כי על אף הרשעתו בעבירות כאמור בסעיפים (א)(1) ו- (א)(2), ובשים לב בין היתר לנסיבות בהן נעברה העבירה, אין הוא מנוע מלכהן כדירקטור בחברה ציבורית." [ההדגשה הוספה – ס.ג'.]. 13. לטענת המערער, מאחר ומיום המעצר ואילך, לא יכול היה באופן אובייקטיבי, לכהן כדירקטור ומאחר ומאז ועד עתה חלפו חמש שנים של חדלות כהונה, תקופה זו השיגה את תכליתו של הדין וניתן להשיב לו את משרתו. לטעמו, בראשונה הייתה חדלות הכהונה למעשה, שכן כעציר הוא נמנע מלפעול כדירקטור, אולם מיום התפטרותו התהוותה גם חדלות כהונה להלכה. המשיבה מצידה סומכת טענותיה במיוחד על לשון סעיף 226(א) לחוק החברות, הקובע במפורש את מועד ההרשעה כמועד ממנו מתחילה תקופת הפסילה. לטעמה, הוראת הדין משקפת איזון נאות בין חזקת החפות המגנה על האינטרס הפרטי של נושא המשרה בטרם הורשע, לבין אינטרס הציבור המגולם בהגנה על המשקיעים בשוק ההון מפניו של דירקטור שעבר עבירה פוסלת. עוד טוענת ומוסיפה המשיבה, כי המחוקק קבע במפורש ובלשון ברורה, כי פסלות היא הכלל וכי תקופת הפסילה היא לחמש שנים, ללא כל שיקול-דעת ביחס לתקופה. 14. הצדדים מסכימים, כי תכלית הוראת החוק הנ"ל היא הגנה על ציבור המשקיעים. משמע, יצירת חיץ של הגנה על הציבור בכלל ועל ציבור המשקיעים בשוק ההון וציבור הספקים והצרכנים העלול אף הוא להינזק מדירקטוריון המוליך את החברה הציבורית בפרט, מפניו של דירקטור, אשר בשל התנהגותו, לא יכול היה לשמש כדירקטור ראוי. משמע, הרשעה של דירקטור בעבירות מרמה ושחיתות, מעידה על כך שציבור המשקיעים בחברה ציבורית זכאי וזקוק להגנה מפני אותו דירקטור. ברי, כי הצורך בהגנה זו עולה כאשר בוצעה העבירה הפוסלת. 15. כאמור, השאלות העומדות להכרעתנו הן האם בית-המשפט מוסמך לקצר את תקופת הפסילה; אם כן, מהו המועד ממנו נמנית תקופת הפסילה והאם קיים טעם קונקרטי המצדיק סטייה ממועד מניית תקופת הפסילה? ראשית נראה, כי נוסחו של סעיף 226(ב) לחוק החברות: "...ובשים לב בין היתר לנסיבות בהן נעברה העבירה", מעיד על שיקול-דעת רחב, הנגזר מתכלית החוק. לפי לשון הסעיף מאחר ובסמכות בית-המשפט שלא להחיל את הוראות הפסילה כלל, כך מקל וחומר אנו למדים, כי גם בסמכותו של בית-המשפט לקבוע תקופת פסילה קצרה מזו הנקובה בחוק. כך, הורשה בית-המשפט למנוע את מימוש הפסילה כליל, ומכאן נראה, כי וודאי מורשה הוא, לקצר את תקופת הפסילה (ראו והשוו ע"א 6342/01 רשות ניירות ערך נ' מאיו, פדאור (לא פורסם) 02 (8) 125; רע"א 7021/01 הרשות לניירות ערך נ' אפיקים, פ"ד נ"ז (2) 948). שנית, לשון הוראת סעיף 226(א) לחוק החברות, המתייחסת לדירקטור בחברה ציבורית, קובעת באופן חד משמעי, כי מניין תקופת הפסלות הוא מיום ההרשעה בדין. זאת, בשונה ממקרה של מינוי אדם שהואשם בעבירות מסוימות לכהונת נבחר ציבור, כשר או סגן שר, שם מקבל האינטרס הציבורי משקל רם יותר ביחס לכהונת נבחר הציבור, גם בעת שמוגש כנגד נבחר הציבור כתב אישום פלילי, עוד בטרם הורשע בדין (ראו והשוו בג"צ 3094/93 התנועה למען איכות השלטון נ' ממשלת ישראל, פ"ד מ"ז(5) 404, בעמ' 423-424). משמע, כאשר מדובר בהרחקת אדם מתפקיד דירקטור בחברה ציבורית, עת ביצע עבירה פוסלת כאמור בחוק החברות, רמת ההגנה על ציבור המשקיעים הינה מצומצמת יותר וקמה אך מרגע ההרשעה בדין. ולענייננו, סעיף 226(א) לחוק החברות מגביל מינוי דירקטור לתקופה של חמש שנים מיום מתן פסק-הדין שבו הורשע. משמע, נדרשת "תקופת צינון" של חמש שנים מיום מתן פסק-הדין המרשיע עד שניתן יהיה להתמנות כדירקטור בחברה ציבורית. למעשה, החוק קובע, כי הדירקטור יורחק ממשרתו בעקבות הרשעתו בדין. ושלישית, נשאלת השאלה האם קיים טעם קונקרטי, המצדיק סטייה ממועד מניית תקופת הפסילה? האיסור הקבוע בסעיף 226 לחוק החברות פוגע בזכות יסוד הקבועה בחוק יסוד: חופש העיסוק (ראו ב' אוקון, ע' שחם "הגשת כתב אישום כעילה להעברת דירקטור מתפקידו – הערה אגב הצעת חוק החברות החדש" המשפט ד (תשנ"ט) 329, בעמ' 349). כלל הוא, כי יש לפרש חוקים באופן כזה, שהפגיעה בזכויות היסוד תפורש באופן מצמצם ככל הניתן, וכי במקרה של ספק, תועדף הפרשנות הפוגעת פחות בזכויות יסוד (ראו בג"ץ 3940/92 ג'ראר נ' מפקד אזור יהודה ושומרון, פ"ד מ"ז(3) 298, בעמ' 304-305; בג"ץ 6859/98 אנקונינה נ' פקיד הבחירות אור עקיבא, פ"ד נ"ב(5) 433, 454-455). יפים לעניין זה דברים שנקבעו בבג"ץ 3090/97 כהן נ' הממונה על מחוז הדרום, משרד הפנים, פ"ד נ"ב(2) 721, 735-736, בנוגע לפרשנות אפשרית של חוק, העלולה להביא לפגיעה בזכות לבחור ולהיבחר, ולפיהם: "...אפילו היו עומדות לפנינו שתי פרשנויות אפשריות, הן מהבחינה הלשונית והן מבחינת תכלית החקיקה, היה עלינו לבחור בזו הפוגעת בזכות היסוד במידה הפחותה יותר...". עיקרון זה יפה גם למקרה שבפנינו. בענייננו, ביום 9.2.2000 הורה בית-המשפט המחוזי לעצור את המערער עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו. כמו-כן, ביום 25.6.2000 התפטר המערער מכל תפקידיו כדירקטור בחברות הציבוריות בהן כיהן וביום 11.10.2001 הורשע על-ידי בית-המשפט המחוזי. משמע, בעת מעצרו עד תום ההליכים, לא כיהן המערער כדירקטור ואף לאחר שחרורו ממעצר, לא שב המערער לכהן כדירקטור. נראה, כי בנסיבות בהן החל מיום התפטרותו של המערער, 25.6.2000, לא כיהן הוא עוד כדירקטור בחברות הציבוריות ובכך קיבל על עצמו להיות מורחק מכהונה כדירקטור למשך חמש שנים מלאות וקיים הרחקה זו, ניתן להתחשב בתקופת המניעות המוקדמת לפני מועד ההרשעה, המושתתת על סעיף 226(ב) לחוק החברות, שכן ממילא הושגה תכלית החוק, שהיא להגן על הציבור מפני הדירקטור, מבצע העבירה. יש לציין, כי בנסיבות קביעה זו, אין כדי לקצר את תקופת הפסילה, שכן בעת מעצרו הפסיק המערער מיוזמתו לכהן כדירקטור במשך חמש שנים מלאות, אלא מדובר בספירה של תקופת הפסילה, המתחשבת במניעות קודמת שנוצרה לאחר מעצרו של המערער בעקבות ההליך הפלילי שהוביל להרשעתו ולאחר שהרחיק עצמו מלכהן כדירקטור במשך חמש שנים. 16. על כן, לטעמי, מוצדק להתחשב בתקופת מניעות מוקדמת לעניין הסמכות לפי סעיף 226(ב) לחוק החברות ולקבוע, כי תקופת המניעות החלה מיום התפטרותו של המערער - 25.6.2000 - מתפקידו כדירקטור. ש ו פ ט השופט א' א' לוי: 1. כאמור, צירפתי את קולי לתוצאה אליה הגיע חברי, השופט ס' ג'ובראן, ונטלתי לעצמי חירות להוסיף מספר דברים משלי. "פירושה של הוראת סעיף 226 שלחוק החברות הינו עניין כבד-משקל שאפשר נידרש לו ביום מן הימים" – דברי השופט מ' חשין ברע"פ 11428/04 אייל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 9.2.05). הנה, הגיע היום ועמו השאלה אשר הונחה לפתחנו בערעור זה. תכליתם של הסדרי הפסלות-מכהונה 2. בחוק החברות, התשנ"ט-1999 עוגן, לראשונה בדין הישראלי, עקרון הפוסל אדם שהורשע בעבירות פליליות מסוימות מלכהן במשך תקופה מוגבלת כדירקטור בחברה ציבורית. בפקודת החברות, מאז תוקנה בשנת תשמ"ז, קבועה הייתה הוראה דומה לגבי דירקטורים מקרב הציבור בלבד (סעיף 96ה לפקודה). הרחבתה של מסגרת הפסלות-מכהונה על כלל הדירקטורים בחברה היא, להשקפתי, חלק מן התפישה – אשר שורשיה בתיקון מס' 4 לפקודה משנת תשנ"א והיא מוצאת כיום ביטויה בהוראות שונות בחוק החברות, בדבר הרחבתה של מסגרת האחריות האישית המוטלת על דירקטור. זאת, במטרה לדרבנו למלא באורח אקטיבי את תפקידו בפיקוח על התנהלותה התקינה של החברה (ראו גם אירית חביב-סגל דיני חברות 460; 494 (2007)). את סעיף 226 לחוק החברות, שהוא הרלוונטי לעניננו ומתיחס למי שמועמד למינוי לדירקטוריון, יש לקרוא יחד עם סעיפים 233-232 לחוק, שענינם אדם המכהן כבר כדירקטור במועד ההרשעה, ומצווה לחדול מתפקידו בגינה. זה כמו אלה, אף שאינם זהים, רוחם אחת, ותכליתם הגבלת כהונתו של מי שנמצא אשם בפלילים. 3. עקרון הפסלות-מכהונה בשל הרשעה פלילית מייסד עצמו על שני טעמים. הטעם האחד, עליו עמד חברי השופט ג'ובראן, הוא מניעתי ויסודו בצורך להגן על החברה (company), ובעיקר על בעלי המניות שלה ועל נושיה, מפני דירקטור, אשר המעשים הפליליים שביצע בעבר מעידים על סיכון אפשרי הנשקף ממנו להתנהלותה התקינה של החברה בעתיד. כך הוא בעבירות שוחד, מרמה וזיוף ובעבירות הקשורות לתאגיד, שהן "עבירות המשבשות את פעילותו של שוק ההון ואת פעילותן של חברות ציבוריות" (רע"פ 11428/04 אייל הנ"ל, בפסקה 77), וכך הוא בעבירות המעידות על פגם מהותי בתפישתו הערכית של מבצען – פגם המחייב, לדעת בית-המשפט, את פסילתו מכהונה. הטעם המניעתי, עם זאת, הינו טעם שני בחשיבותו. על כך אתה למד מן הקשר הרופף שבין ההרחקה מן הפעילות בהנהלת החברה לבין הסיכון הנשקף מדירקטור שעננה פלילית מרחפת מעל ראשו, אך זו טרם התגבשה לכלל חיוב בפלילים. כוונתי היא לפרק הזמן, שהוא לעתים קרובות ממושך, מעת שהתגבש נגד אדם חשד לפלילים ועד שהוראת הפסלות-מכהונה נכנסת לתוקפה עם הרשעתו בדין. במהלכו של פרק זמן זה עלול אותו אדם, אשר התמנה בינתיים לדירקטור או מוסיף לכהן בתפקידו מכוח מינוי קודם, לבצע פעולות הפוגעות בחברה. יתרה מכך, הוא עלול לעשות שימוש בכוח המשרה על-מנת לשבש את הליכי החקירה והמשפט המתנהלים נגדו. חרף סיכונים אלה, בחר המחוקק שלא לצוות על פסלות-מכהונה כבר מעת שקם החשד לפלילים. זאת, אף שרעיון מעין זה אינו זר למשפטנו, ודי אם נזכיר את האפשרות לפסילתו מכהונה ציבורית, בנסיבות בהן הדבר מתחייב, של מי שעומד לדין ואף של מי שטרם הוגש נגדו כתב אישום (ראו, למשל, בג"ץ 3094/93 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' ממשלת ישראל, פ"ד מז(5) 404, 422; ובג"ץ 5757/04 הס נ' האלוף חלוץ, פ"ד נט(6) 97, 109 (2005)). המשקל שיש ליחס ליסוד המניעתי הוא אפוא נכבד, אך מוגבל. הטעם האחר לפסלות-מכהונה, והוא להשקפתי טעם של עיקר, הינו זה שבהרתעה. במובנו, תכליתה של הפסלות היא גבייתו של מחיר אישי מאדם שסרח, כדי לדרבנו, כמו גם את אלה המבקשים להתמנות לדירקטורים ואותם המכהנים כבר בתפקיד, להישמר מפני ביצוען של עבירות בעתיד. 4. על הסדרי הפסלות, שטרם נדונו בפסיקתנו, ניתן ללמוד בהיקש גם מן הדין הזר. בבריטניה, ה-Company Directors Disqualification Act משנת 1986 (להלן: CDDA) היא החיקוק העיקרי בענין פסילה-מכהונה של דירקטורים. על-פיה, הקביעה כי אדם אינו כשיר לכהן כדירקטור בעקבות הרשעה פלילית בעבירות הקשורות לניהולה של חברה היא ענין להכרעתו, כסמכות שברשות, של בית-המשפט (סעיף 2 ל-CDDA). בבריטניה, בית-המשפט הוא גם המוסמך להורות על משך הפסילה, עד לתקרה בת חמש-עשרה שנים (ראו Secretary of State for Trade and Industry v Newstead and others [2001] EWCA Civ 1083). על התכלית הכפולה – המניעתית וההרתעתית – שבבסיסם של הסדרי הפסלות, עמד בית המשפט הבריטי לערעורים בפירוט בפרשת Westmid Packing Services. באותו ענין התייחס הלורד Woolf לנקודת התורפה שבתכלית המניעתית, שעה שעשוי לחלוף פרק זמן ממושך ממועד חשיפתה של ההתנהגות הקלוקלת ועד למיצויו של ההליך המשפטי. מה גם, שבמהלך תקופה זו עשוי הדירקטור להפנים את הפסול שבהתנהגותו עד כי אין עוד חשש שיסכן את האינטרס הציבורי. בנסיבות אלה, נפסק, מתחדד משקלו של הרציונל ההתרעתי. ובלשון המקור: "…[T]here is often a considerable time lag between the conduct complained of, its discovery and the disqualification proceedings actually coming to court. ...One result of delay when it does occur is that there are occasions when disqualification must be ordered even though, by reason of the director's recognition of his previous failings and the way he has conducted himself since the conduct complained of, he is in fact no longer a danger to the public at all. In such cases it is no longer necessary for the director to be kept 'off the road' for the protection of the public, but other factors come into play in the wider interests of protecting the public, ie a deterrent element in relation to the director himself and a deterrent element as far as other directors are concerned". [Re Westmid Packing Services Ltd Secretary of State for Trade and Industry v Griffiths and others [1997] EWCA Civ 3013, [1998] 2 All ER 124, at p.131. See also Secretary of State for Business Enterprise and Regulatory Reform v Sullman [2008] EWHC 3179 (Ch), [2008] All ER (D) 238, at par. 2] שיקול-דעת שיפוטי בסוגיית הפסלות 5. חוק החברות קובע שלושה מנגנונים אשר נועדו למתן את פגיעתה הקשה של הפסלות-מכהונה בחופש העיסוק של אדם, ובחלק מהמקרים גם בחופש ההתאגדות שלו. האחד הוא, כפי שצוין, הקביעה כי הפסלות תיכנס לתוקפה רק משעה שקמה הרשעה, ובעבירות הנקובות בחוק בלבד. אכן, מבחינתה של החברה, אפשר שעדיף היה כי אדם העומד לדין יורחק ממעורבות בעניניה אף קודם שהורשע, אולם בכך יש משום פגיעה בזכויותיו אל מעבר למידה אותה סבר המחוקק לראויה. המנגנון השני, הקבוע בסעיף 226(א) לחוק, מגביל את משך תחולתה של הפסלות לחמש שנים מיום ההרשעה. בכך מאזן הדין בין האינטרס הציבורי כי דירקטורים ימלאו את תפקידם כמתחייב, לבין זכויות היסוד של הפרט, כמו גם ענינן של חברות המבקשות למנות מורשע בפלילים לחבר המנהלים שלהן. בסעיף 226(ב)) לחוק נקבע עקרון שלישי, המאפשר איזון עדין וגמיש יותר, וכוונתי היא לסמכותו של בית-המשפט לאפשר מינויו של אדם כדירקטור אפילו הורשע הלה בדין, אם נוכח כי הדבר מוצדק. 6. פסלות-מכהונה אינה ענישה במובנה המקובל. עם זאת, בהיותה סנקציה שמטיל הדין על מי שחטא בפלילים, טוב עשה המחוקק בהותירו בידי בית-המשפט מרווח של שיקול-דעת לגבי החלתה בכל מקרה לגופו. כך ניתן להביא בחשבון, כמידת הראוי, שיקולים המצדיקים הקלה עם מורשעים בפלילים המבקשים לכהן כדירקטורים, תוך מתן הדעת לנסיבותיו הקונקרטיות של כל מקרה. יפים לענין זה, בהיקש ובשינויים המתאימים, דברי השופטת ד' דורנר בע"פ 5106/99 אבו-ניג'מה נ' מדינת-ישראל, פ"ד נד(1) 350: "ענישת עבריינים אינה עניין מכאני. לא ראוי להטיל גזרי-דין לפי תעריפים. בגדר שיקול הדעת הרחב שמוענק לשופטים בשיטתנו, שבה החוק קובע לרוב עונש מרבי, על השופטים מוטל לקבוע את העונש ההולם לנאשמים האינדיווידואליים העומדים בפניהם". [שם, בע' 354] ואכן, חוק החברות קובע, כי על בית-המשפט השוקל את הפסילה ליתן דעתו "בין היתר, לנסיבות שבהן נעברה העבירה" (סעיף 226(ב)). ברור הוא בעיני, כי השיקולים שעל בית-המשפט לשקול נגזרים מן התכליות שבבסיסן של הוראות הפסלות. כך, בין השאר, על בית-המשפט ליתן דעתו לטיב העבירות וחומרתן, למידת הזיקה בינן לבין פעילות החברה, להיקף הנזק שנגרם או עלול להיגרם בעתיד בגין העבירות שבוצעו, למידת השפעתו של הדירקטור על התנהלות החברה, למעמדו והשפעתו על דירקטורים אחרים בחברה, למידת ההפנמה שהוא מגלה באשר ליסוד השלילי בהתנהגותו ולמאמצים שביכולתו לנקוט לשם צמצום הנזק. גם בבריטניה נפסק, כי אף שאין הפסלות מכהונה עונש כמובנו בדין הפלילי, הרי שרעיונית היא קרובה מאד לגזירת-דינו של אדם, על הרציונל ההרתעתי הטבוע בה ועל המשקל שניתן בגדרה לנסיבות התנהגותו של הדירקטור: “Despite the fact that the courts have said disqualification is not a 'punishment', in truth the exercise that is being engaged in is little different from any sentencing exercise. The period of disqualification must reflect the gravity of the offence. It must contain deterrent elements. That is what sentencing is all about, and that is what fixing the appropriate period of the disqualification is all about”. [Westmid, Supra, at p. 132] לאור זאת נקבע, כי לצד הגשמתו הנאותה של יסוד ההרתעה – תוך מתן הדעת לטיב ההתנהגות הפלילית ולחומרתה – על בית-המשפט להידרש גם לקיומן של נסיבות מקלות, ובהן נכונותו של דירקטור להודות בעבירה שביצע, מידת מועדותו לשוב ולחטוא, ועוד (שם). 7. שבתי ונתתי דעתי לסוגיה אליה התייחסו חברַי, אשר לסמכותו של בית-המשפט על-פי ההסדר שבחוק החברות הישראלי, לקבוע את משך הפסלות מכהונה, להבדיל מעצם קיומה. לשאלה זו פנים לכאן ולכאן, ואולם דומני כי בנסיבותיה של הפרשה שבפנינו אין אנו נדרשים להכריע בה, ונוכל להניחה לעתהּ. מן הכלל אל הפרט 8. העבירות בהן הורשע עפר נמרודי – שיבוש מהלכי משפט, מרמה והפרת אמונים בתאגיד, הטרדת עד ורישום כוזב במסמכי תאגיד – הן חמורות. בחלקן יש כדי לפגוע ישירות בחברות שבראשן עמד, והאחרות מעיבות על אופיו ועל כשירותו לכהן בדירקטוריון של חברה בכלל. עם זאת, אל מול כף החובה מונחת העובדה, כי המערער ניתק עצמו, למצער רשמית, מתפקידיו כיושב-ראש הדירקטוריון כבר בתאריך 25.6.2000. אפשר שעשה כן בכוונה להפיס את דעתו של בית-המשפט הדן בענינו; אפשר שכך גזר על עצמו מתוך הכרה כי לא יהא זה לטובתן של החברות שבראשן עמד, ואף לטובתו-הוא כבעל מניות בחברות אלה, כי יוסיף ויכהן בתפקידיו. כך או כך, במשך חמש שנים נמנע מן המערער השימוש בסמכויותיו כיושב-ראש הדירקטוריון. הוא שילם אפוא את המחיר שמבקש החוק לגבות בצוותו על פסלות. להלכה, הוגשם עקרון ההרתעה. מי ייתן וכך הוא גם למעשה. בהיבט המניעתי, החוק אמנם מעדיף את זכות הכהונה של מי שטרם הורשע בדין על פני האינטרס הציבורי שבהרחקתו של חשוד בפלילים מעניניה של חברה ציבורית. אולם, משהנאשם עצמו רואה להסיג את זכותו זו מפני ענינו של הציבור, שוב לא ראיתי מקום לשלול את הדבר מנימוקים צרים שבלשון החוק. אדרבא: שיקולים של מדיניות משפטית ראויה מצדיקים עידודם של נאשמים להתיק עצמם מן העשייה הניהולית כשעננת החשד הפלילי מעל ראשם. מאליו יש בדבר כדי להגשים את הרציונל המניעתי עליו עמדתי לעיל, מה גם שכפי שציינתי, הסיכון לחברה הוא גדול במיוחד שעה שדירקטור מכהן מצוי בעיצומם של הליכים משפטיים נגדו. 9. בהצטרף כל האמור לעיל, ועל יסוד נסיבותיו הקונקרטיות של המקרה שבפנינו, סברתי גם אני כי נכון לקבוע שמניעותו של המערער מלכהן כדירקטור חדלה להתקיים מיום 25.6.05. ש ו פ ט השופטת א' פרוקצ'יה: 1. אדם הורשע בעבירות הפוסלות אותו, על פי סעיף 226(א) לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן: חוק החברות או החוק), מלהתמנות לכהונת דירקטור בחברה ציבורית בטרם חלפו חמש שנים מיום מתן פסק הדין החלוט שהרשיעו. עם זאת, על פי סעיף 226(ב) לחוק, ולבקשת המורשע, מוקנה לבית המשפט שיקול דעת לקבוע, במועד ההרשעה או לאחריה, כי חרף ההרשעה, אין הוא מנוע מלכהן כדירקטור בחברה ציבורית, בשים לב, בין היתר, לנסיבות העבירה. השאלה העולה בהליך זה נוגעת לאופיים של קווי שיקול הדעת השיפוטי המופעל בסיוג תקופת הפסילה מכהונה החלה מכח החוק. 2. בענייננו, המערער הורשע בפסק דין חלוט בעבירות של מרמה והפרת אמונים בתאגיד, ובעבירה של רישום כוזב במסמכי תאגיד, שתיהן עבירות הפוסלות אותו מכהונה כדירקטור בחברה ציבורית למשך חמש שנים מיום מתן פסק הדין המרשיע, שמועדו הוא 1.10.01. המערער ביקש כי בית המשפט יעשה שימוש בשיקול דעתו ויקצר את תקופת הפסילה, ומנה טעמים שונים לצורך כך. חברַי, השופטים לוי וג'ובראן, סברו כי יש להיענות לבקשה, מהטעמים שנמנו על ידם. אני, מצידי, סברתי, כי אין מקום להיענות לקיצור התקופה, וכי יש להותיר במלואה את תקופת הפסילה ממועד ההרשעה החלוטה, עד חלוף חמש שנים. 3. מפאת חשיבותו של גורם הזמן במתן ההחלטה, הודענו על התוצאה האופרטיבית בסמוך לאחר קיום הדיון, תוך ציון כי הנימוקים ינתנו בנפרד. על פי דעת הרוב (של כב' השופטים לוי וג'ובראן), הוסרה מניעות המערער לכהן כדירקטור בחברה ציבורית החל מיום 25.6.05, שהוא המועד בו חלפו חמש שנים מיום התפטרותו הפורמלית של המערער מתפקידיו כדירקטור בחברות בהן כיהן אותו זמן. על פי דעת המיעוט בה אני מחזיקה, היה מקום להותיר את פסק דינו של בית המשפט המחוזי על כנו, כך שמניעות המערער מלכהן כדירקטור בחברה ציבורית תחול למשך חמש שנים מלאות מיום פסק הדין המרשיע, ולפיכך תוסר ביום 11.10.06. נימוקינו להחלטה האופרטיבית האמורה פרושים בפסק דין משלים זה. 4. עמדת חברי, השופט ג'ובראן, היא, בתמצית, כי תכלית הוראת החוק היא מתן הגנה על הציבור בכלל, ועל ציבור המשקיעים בשוק ההון בפרט, העלולים להיפגע מפעילותו של דירקטור בחברה ציבורית אשר אינו ראוי לתפקיד. עם זאת, לבית המשפט ניתן שיקול דעת רחב לסייג את הוראת הפסילה, ובין היתר, לקבוע תקופת פסילה קצרה מזו שנקבעה בחוק, בהתקיים טעם המצדיק זאת. לגישת חברי, האיסור הקבוע בסעיף 226 לחוק החברות פוגע בחופש העיסוק של האדם. לפיכך, יש לפרש את החוק כך שהפגיעה בזכות היסוד לחופש עיסוק תהיה מינימלית. המערער התפטר מכל תפקידיו כדירקטור ביום 25.6.00, וביום 11.10.01 הורשע בדין. מיום התפטרותו לא כיהן כדירקטור בחברות ציבוריות, וניתן על כן להתחשב בתקופה שבה בפועל לא מילא כל תפקיד כאמור כחלק מתקופת הפסילה, אפילו היא קודמת למועד ההרשעה. לפיכך, אם מונים תקופה של חמש שנים שבהן בפועל לא מילא נאשם תפקיד דירקטור בחברה ציבורית, כי אז מושגת תכלית החוק להרחיק את המורשע לפרק זמן זה מניהול בחברות, וניתן בכך לקצר את תקופת הפסילה, הנמדדת, ככלל, על פי החוק ממועד ההרשעה החלוטה ואילך. 5. חברי, השופט לוי, עמד על שני הטעמים שביסוד עקרון הפסילה מכהונה; האחד – היסוד המניעתי, שנועד להגן על החברה, ובעיקר על בעלי מניותיה ועל נושיה, מפני דירקטור העלול לסכן את התנהלותה התקינה; השני – טעם הרתעתי, שעיקרו גביית מחיר אישי מאדם שסרח, במטרה לדרבן אותו להישמר מפני ביצוע עבירות בעתיד. לגישתו, היסוד המניעתי הוא ענין מישני, ולו מן הטעם שעלול לחלוף זמן רב מחשיפת ההתנהגות המפרה ועד למיצוי ההליך המשפטי; כנגדו, הגורם ההרתעתי הוא יסוד מכריע. השופט לוי מונה את שלושת המנגנונים הבאים למיתון הפגיעה בחופש העיסוק, הנובעת מפסילת הכהונה: האחד – כניסת הפסילה לתוקף רק עם ההרשעה החלוטה; השני – הגבלת הפסילה לחמש שנים; והשלישי – שיקול הדעת השיפוטי הניתן לבית המשפט לקצר או לבטל את הפסילה, ככל שהדבר מוצדק. בענין אחרון זה, יש לתת משקל לנסיבות בהן נעברה העבירה, ובין היתר, לטיב העבירות וחומרתן, למידת הזיקה בינן לבין פעילות החברה, להיקף הנזק שנגרם או עלול להיגרם בעתיד בגין העבירות שבוצעו, למידת ההשפעה של הדירקטור על התנהלות החברה ועל הדירקטורים האחרים, למידת ההפנמה שהוא מגלה ביחס ליסוד השלילי שבהתנהגותו, ולמאמצים שהוא יכול לנקוט לשם צמצום הנזק. ביישום כללים אלה למקרה הקונקרטי נקבע, כי בצד חומרתן של העבירות, המשליכות על כשירותו של המערער לכהן כדירקטור, בפועל, הוא נמנע מעשיית שימוש בסמכויותיו כיו"ר הדירקטוריון במשך חמש שנים, גם אם תקופה זו אינה נספרת ממועד ההרשעה. בכך הושג יסוד המניעה וההרתעה גם יחד, וראוי לעודד נאשמים להרחיק עצמם מעשייה ניהולית כשחשד פלילי כבד רובץ על כתפיהם. לפיכך, הסכים השופט לוי כי מניעות המערער תחושב החל מיום 25.6.00, עת חדל בפועל לכהן כדירקטור בחברות, ותסתיים ביום 25.6.05, בחלוף חמש שנים. 6. חרף כובד משקלם של טעמי חברַי, התקשיתי להצטרף לעמדתם, לפיה ניתן, אפשר, וראוי להתחשב בתקופה שקדמה להרשעת נאשם בעבירות המקימות פסלותו לכהונה (להלן: עבירות הפסילה), ככל שבמהלכה הוא לא לקח חלק בפועל בתפקידי ניהול בחברות ציבוריות. סוגיית פסילה לכהונת דירקטור של אדם שהורשע בעבירת פסילה היא סוגיה חדשה במקומנו. היא אינה רק חדשה, אלא היא נושאת חשיבות מיוחדת במסגרת מאמציה של החברה להילחם בעבירות הצווארון הלבן, ולהגן על הציבור הרחב, וציבור המשקיעים בפרט, מפני ניהול לא ראוי בחברות ציבוריות, שהציבור הרחב משקיע את הונו בהן ותלוי תלות מוחלטת באורחות ניהולו. חשיבותה של הסוגיה חורגת מהענין הפרטני שלפנינו, וקביעת אמות המידה להפעלת שיקול הדעת השיפוטי לקיצור תקופת הפסילה הן חשובות לעתיד לבוא, מבחינת ההגנה הנדרשת על ניהולן התקין של החברות הציבוריות, במיוחד לאור ריבוי תופעות הפשיעה בתחום התאגידים ושוק ההון שגברה בעשורים האחרונים. 7. עמדתי בתמצית היא, כי כלל הפסילה לכהונה של מי שהורשע בעבירות פסילה על פי סעיף 226(ב) לחוק הוא כלל נוקשה שהמחוקק קבע, אשר נועד להגן על הציבור מפני אנשים שאינם ראויים להחזיק בתפקידי ניהול של חברות ציבוריות, נוכח כתם פלילי שדבק בהם. הכלל, בעיקרו, הוא בעל אופי ארגוני, ונוגע להסדרת הניהול בחברות הציבוריות, ולא לענישה הפלילית; מבחניו של כלל הפסילה מתמקדים בצרכיהם של התאגידים הציבוריים ובהגנה על הציבור, ולא בענישתו של המורשע. בקביעת כלל הפסילה לחמש שנים ממועד ההרשעה החלוטה, עשה המחוקק איזון פנימי בין האינטרס הציבורי, שעיקרו הגנה על התאגיד הציבורי מפני אדם שהורשע בעבירות חמורות, המטילות כתם על יכולתו להשתתף בניהול חברה, לבין ערכי חופש העיסוק, חופש ההתאגדות וחופש הבחירה של האורגנים בחברה, הנתון לבעלי המניות. במסגרת האיזון האמור, נמנע החוק מקביעת כלל פסילה בלתי מוגבל בזמן. הוא התחשב בערכי חופש העיסוק וחופש הבחירה התאגידי בקובעו תקופת פסילה של חמש שנים, אותה יש למנות ממועד ההרשעה החלוטה ואילך. זאת – בין אם המורשע המשיך לכהן עד אז בתפקידי ניהול ובין אם לאו. קביעה זו של נקודת הזמן למנין התקופה היא חלק מהאיזון הכולל של מכלול השיקולים הצריכים לענין. שינוי נקודת הזמן הרלבנטית לצורך מנין תקופת הפסילה ממועד ההרשעה למועד בו לראשונה נמנע הנאשם מלכהן בתפקידי ניהול עקב ההליך הפלילי מסיטה את שווי המשקל בין השיקולים השונים שסביבם התגבש כלל הפסילה. העמדה לפיה ניתן לקצר את תקופת הפסילה הסטטוטורית על ידי חישוב התקופה שבה האדם נמנע בפועל, מרצון או מכורח הנסיבות, לכהן בתפקידי ניהול, עקב ההליך הפלילי שנפתח נגדו משמעה הוספת סייג אינהרנטי למניין התקופה המנויה בחוק, המשנה – בתחולה בעלת אופי כללי – את חישוב התקופה ממועד ההרשעה למועד תחילת המניעה בפועל. החלה כזו של שיקול הדעת השיפוטי נוגדת, לטעמי, את תכלית הוראת הפסילה, ואינה יכולה לעמוד. עם זאת, הסייג לכלל הפסילה, המקנה לבית המשפט סמכות שבשיקול דעת לקצר את תקופת הפסילה או אף לבטלה כליל, נועד למצבים אינדיבידואליים חריגים ויוצאי דופן, שבהם הנסיבות המיוחדות לעבריין או לעבירה מצדיקות הימנעות מהפעלת הפסילה בכלל, או את הפעלתה לתקופה חלקית בלבד. נסיבות של פרישה מרצון או מכורח מתפקידי ניהול קודם להרשעה אינן בגדר מצבים חריגים כאמור, וככלל אין להתחשב בהן לצורך הענין. הכרעה 8. אלה השאלות הצריכות הכרעה: ראשית, מהן התכליות העומדות ברקע סעיף 226 לחוק, ובנגזר מכך – מהם השיקולים העומדים ברקע סמכותו של בית המשפט לבטל או לקצר את תקופת הפסילה, ומהו מרחב שיקול הדעת לענין סמכות זו? שנית, כיצד יש להפעיל את שיקול הדעת השיפוטי על נסיבות המקרה שלפנינו? 9. בטרם אכנס לעיצומו של ענין, אבקש להתייחס בקצרה לטענת המדינה לפיה אופן ניסוחו של החריג לכלל הפסילה מלמד, לכאורה, כי שיקול הדעת הנתון לבית המשפט לסייג את הפסילה מקנה כח לבטלה כליל, להבדיל מקיצור תקופתה. אין לקבל טענה זו. ניסוחו של החריג לכלל הפסילה מדבר בסמכותו של בית המשפט להחליט כי המורשע, המבקש להתמנות כדירקטור אינו "מנוע מלכהן כדירקטור בחברה ציבורית". אמירה זו כוללת סמכות רחבה לבטל את הפסילה כליל, או לקצר את תקופתה, על פי הענין. כלל הוא, כי במקום בו ניתנה סמכות כלשהי, היא טומנת בחובה גם סמכות פחותה יותר, בכפוף לתכלית ההסמכה (בג"צ 555/77 בבצ'וק נ' הבורסה לניירות-ערך בע"מ, פ"ד לב(2) 377 (1978); רע"א 3614/97 אבי יצחק נ' חברת החדשות הישראלית בע"מ, פ"ד נג(1) 26 (1998); רע"פ 1127/93 מדינת ישראל נ' קליין, פ"ד מח(3) 485, 512 (1994)). תכליתה של סמכות שיקול הדעת הנתונה לבית המשפט במקרה זה נועדה לאפשר מיגוון אפשרויות לסייג את הפסילה כדי להתאים את האמצעים הננקטים לצורכי הענין ונסיבותיו. לשון ההוראה ותכליתה תואמות, אפוא, מתן פרשנות רחבה למתחם שיקול הדעת הנתון לבית המשפט בענין זה, הכולל מיגוון אפשרויות להתערב בכלל הפסילה, לבטלה, או לקצרה. התכליות ברקע סעיף 226 לחוק החברות 10. סמכותו של בית המשפט להחריג את הפסילה הסטטוטורית של מי שהורשע בעבירות פסילה, על ידי ביטול הפסילה או קיצור תקופתה, נגזרת מתכליותיו של ההסדר החקיקתי המגביל כהונת אדם כדירקטור בחברה ציבורית אם הורשע בעבירות פסילה. לפיכך, כדי לעמוד על מרחב שיקול הדעת השיפוטי הנתון לענין ההחרגה, יש להתחקות אחר התכליות המונחות ברקע הסדר הגבלת הכהונה, מהן תיגזר הפרשנות הראויה להחרגה מההסדר הכללי. 11. להסדר הפסילה של מי שהורשע בעבירות פסילה לשמש דירקטור בחברה ציבורית זיקה הדוקה למעמדו ותפקידו של דירקטור בחברה הציבורית. אופי התפקיד ומגוון האינטרסים הפועלים בהקשר לכך מבהירים את הטעם והתכלית שבהוראת הפסילה לכהונה. הדירקטור בחברה ותכלית תפקידו 12. בעולם העיסקי המודרני, נושאי משרה בתאגיד מופקדים על נכסיהם של אחרים, כחלק מההפרדה האופיינית בין הבעלות ברכוש לבין ניהולו (יוסף גרוס דירקטורים ונושאי משרה בחברה 35 (התשמ"ט), להלן: גרוס, דירקטורים). האורגנים העיקריים בחברה הם אסיפת בעלי המניות, הדירקטוריון, וההנהלה המעשית, המופקדת על הניהול השוטף של החברה. הפיקוח על פעולותיה של ההנהלה המעשית, קביעת מדיניותה העיסקית של החברה, ועיצוב דרכה בעניינים העקרוניים, נחלקים בין שני האורגנים האחרים – האסיפה הכללית והדירקטוריון. 13. הפרדה זו בין שני האורגנים – הדירקטוריון מזה וההנהלה המעשית מזה – הינה הסדר אחד מתוך שורת איזונים ובלמים (Checks and Balances) הנוהגים בעולם התאגידי, כחלק מנסיון כולל לפתור את "בעיית הנציג" (The Agency Problem) המונחת ביסודה של ההתאגדות (זוהר גושן "'בעיית הנציג' כתאוריה מאחדת לדיני התאגידים", ספר זיכרון לגואלטיארו פרוקצ'יה 239, 249 (תשנ"ז) להלן: גושן, "בעיית הנציג"). בעלי המניות נעדרים תמריץ מספיק לפקח בכוחות עצמם וביעילות על המנהלים, והדברים נכונים שבעתיים כאשר מדובר בָּציבור הרחב, המחזיק בפיזור רב ובשיעורים בודדים במניות החברה הציבורית. קבוצת דירקטורים המרכיבה את הדירקטוריון אמורה לתת מענה לבעיה זו. אולם בהקשר לכך מתעורר קושי נוסף, הנוגע לשאלת הפיקוח על הדירקטוריון עצמו, אשר בנסיבות התנהלותה של החברה המודרנית עשוי לפתח תלות בהנהלה. 14. סעיף 92 לחוק החברות מפרט את הסמכויות המסורות לדירקטוריון, ומבטא את חשיבותו של תפקיד הדירקטור כמקשר בין בעלי המניות לבין ההנהלה הפעילה. עיקר תפקידו להתוות את מדיניות החברה, לפקח על ההנהלה המעשית, לקבוע את תכניות הפעולה של החברה וההסדרים למימונן. לצד פירוט הסמכויות, נתונות לדירקטוריון סמכויות שיוריות בכל אותם ענינים הנוגעים לסמכויות חברה שלא הוקנו לאורגן אחר בחוק או בתקנות. כן קיימות הוראות נוספות המסדירות את היחסים המורכבים שבין הדירקטוריון לבין ההנהלה המעשית, אשר תכליתם לאפשר את הגשמת יעדיהם של האורגנים האלו (בג"ץ 6432/02 איגוד קופות הגמל הענפיות נ' שר האוצר, פ"ד נז(3) 918, 932 (2003)). הדירקטוריון נתפס כמעין "שומר הסף של החברה", העומד בראש הפירמידה התאגידית. חובות הדירקטור 15. בצד הסמכות הרחבה שניתנה לדירקטורים, הוטלו עליהם חובות שונות של זהירות ומיומנות, אשר נועדו לאזן בין שני אינטרסים מרכזיים: מצד אחד, הצורך להגן על ציבור המשקיעים בחברה, בעלי המניות והנושים מפני התוצאות השליליות של פזיזות שלוחיהם או חוסר מיומנותם. מנגד, הצורך לקבוע את רמת הזהירות והמיומנות ברף כזה אשר לא יביא להרתעת מועמדים מוכשרים וראויים מלקחת על עצמם את נטל התפקיד (אוריאל פרוקצ'יה דיני חברות חדשים לישראל 327 (התשמ"ט), להלן: פרוקצ'יה, דיני חברות). נקודת המוצא לענין זה היא כי בצד הסמכות קיימת אחריות, שבלעדיה עלולים להשתרר הפקרות ושרירות (ע"א 817/79 קוסוי נ' בנק י.ל. פויכטונגר בע"מ, פ"ד לח(3) 253, 275 (1984), להלן: פרשת קוסוי; השוו: ע"א 6926/93 מספנות ישראל בע"מ נ' חברת החשמל לישראל, פ"ד מח(3) 749, 803 (1994); ע"פ 1289/93 לוי נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(5) 158, 172 (1994)). על רקע עיקרון זה נחקקו הוראות חוק החברות המסדירות את חובות נושאי משרה, שהן גלגול של פקודת החברות (תיקון מספר 4) (אחריות נושאי משרה), התשנ"א-1991 (להלן: תיקון מס' 4 לפקודה). 16. סעיף 252 לחוק החברות קובע כי דירקטור, כמו נושאי משרה אחרים, חב חובת זהירות כלפי החברה – כמשמעותה בסעיפים 35 ו-36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. החוק מגדיר את אמצעי הזהירות ורמת המיומנות שעל דירקטור לנקוט בהם במסגרת חובת הזהירות החלה עליו. בעבר, טרם חקיקת החוק, קבע בית המשפט במספר פרשות את אחריותם של נושאי משרה, ובכללם דירקטורים, בגין הנזקים שנגרמו לחברה עקב פעילותם המקצועית (ע"א 725/78 בריטיש קנדיאן בילדרס בע"מ נ' אורן, פ"ד לה(4) 253 (1981); פרשת קוסוי). בתי המשפט בישראל, כמו גם באנגליה, נזהרו מלהחיל אמות מידה מחמירות בבחינת חובות הזהירות החלות על דירקטור, מחשש לפגוע במעמדו, נוכח ההנחה כי פעילותו נעשית מתוך מגמה לקדם את ענייני החברה, ובעקבות חששם של בתי המשפט מהתערבות בשיקולים עסקיים (גרוס, דירקטורים, בעמ' 294-295; פרוקצ'יה, דיני חברות, בעמ' 320). התפתחות חשובה בגישה זו ארעה בע"א 610/94 בוכבינדר נ' כונס הנכסים הרשמי בתפקידו כמפרק בנק צפון אמריקה, פ"ד נז(4) 289 (2003) (להלן: פרשת בוכבינדר), בו הטיל בית המשפט על קבוצת דירקטורים בבנק אחריות בגין שורה של מעשים ומחדלים עסקיים הנוגעים, בין היתר, למתן אשראי ללא בטחונות ללקוחות שונים וכן להסדרי ויסות מניות. בפסק דין מקיף, התווה בית המשפט העליון כללים מנחים בדבר גבולות אחריותם של דירקטורים בחברה (צפורה כהן "אחריות נושאי משרה בחברה – כיווני התפתחות בפסיקה" קרית המשפט ה 79, 84 (התשס"ה)). נורמות האחריות של דירקטורים בחברות המשיכו להתעצב גם לאחר חקיקת חוק החברות (ראו: ע"א 3051/98 דרין נ' חברת השקעות דיסקונט בע"מ, פ"ד נט(1) 673 (2004)). 17. לצד חובת הזהירות, מטיל הדין על הדירקטור חובת אמון. הגם שיש הסבורים כי קיימת מידה רבה של חפיפה בין חובת האמון לבין חובת הזהירות החלות על דירקטורים (אירית חביב-סגל "מודל חדש לחובות אמון של מנהלי חברות" משפטים כב 353 (התשנ"ג)), מקובלת ההבחנה בין השתיים: בעוד שהפרת חובת זהירות נוגדת לעיתים קרובות את האינטרס העצמי של נושא המשרה, הניזוק אף הוא מן הפגיעה בחברה עקב התנהגותו המפרה, הרי שהפרת חובת אמונים מצמיחה לו, על פי רוב, רווח אישי, מאחר שבבסיסה עומדת פעולה שנועדה לקדם אינטרס אישי (פרוקצ'יה, דיני חברות, בעמ' 334; אהרן ברק "ניגוד אינטרסים במילוי תפקיד" משפטים י 11, 12 (התש"ם)). סעיף 254 לחוק החברות קובע כי על נושא המשרה לפעול בתום-לב ובהגינות למען הגשמת תפקידו. מבחינה עיונית, ניתן לבסס את החובה על תאוריה מוסרית של דיני אמון (יובל קרניאל הפרת אמונים בתאגיד במשפט האזרחי והפלילי 24-38 (התש"ס)). הפסיקה אשר קדמה לחוק, ואף לתיקון מס' 4 לפקודה, העניקה לחובת האמון ביטויים קונקרטיים, ועולה ממנה כי ייתכנו לחובה זו מובנים שונים, אשר ייקבעו על פי נסיבות העניין, ועל פי אופי המשרה הנדונה (פרשת קוסוי, בעמ' 285). חובת האמון של דירקטור כלפי החברה הינה בעלת עוצמה רבה יותר מחובת תום הלב המוטלת דרך כלל על אדם בבצעו פעולות משפטיות (פרשת בוכבינדר, בעמ' 333). בית משפט זה הרחיב את היקף החובה המוטלת על הדירקטור, בקובעו כי החבות איננה אך כלפי החברה, אלא עשויה לקום בנסיבות מסויימות אף כלפי בעלי המניות עצמם (ע"א 741/01 קוט נ' עזבון ישעיהו איתן ז"ל, פ"ד נז(4) 171 (2003)). הפרת חובת האמון של דירקטור עשויה להקים עילת תביעה במישור האזרחי, והיא עשויה להגיע כדי עבירה פלילית. 18. חובות הזהירות והאמון החלות על דירקטור בחברה משקפות את האגד הכולל של מרכיבי אחריותו, והן משלימות זו את זו. הן מגלמות את תמצית האחריות החלה עליו לדאוג לתיפקודה התקין של החברה ולרווחת בעלי מניותיה. חובות אלה חלות על דירקטור בחברה הפרטית ובחברה הציבורית. "חברה ציבורית" מוגדרת בחוק החברות כחברה שמניותיה רשומות למסחר בבורסה או שהוצעו לציבור על פי תשקיף. היא שונה מחברה פרטית שמניותיה אינן מוצעות לציבור ואינן נסחרות בידי הציבור בבורסה. לחובות דירקטור בחברה ציבורית משמעות בעלת עוצמה מיוחדת. זאת, בשל הפיזור הרחב של המניות בידי הציבור וקשייו של בעל מניות מהציבור לפקח על המתרחש בחברה, ולעמוד על דרך התנהלות הדירקטוריון וההנהלה המעשית. האחריות שהחוק מטיל על הדירקטור אמורה לשמש נקודת מוצא בבחינת הסוגיה האם, ובאילו תנאים, ראוי כי אדם שהורשע בעבירות פסילה ייטול על עצמו את תפקיד הדירקטור, תוך חריגה מכלל הפסילה הקיים. הסדרי פסילה כלליים של דירקטורים 19. לצד פסילת אדם מלכהן כדירקטור בשל הרשעה, קיימים בדיני התאגידים הסדרי פסילה לכהונה שונים ומגוונים בשל עילות שונות. מבעד להסדרים אלה, ניתן להעריך את החשיבות שהדין מייחס לתפקיד הדירקטור בחברה, ואת ההגנה שהוא מספק לבעלי המניות מפני מי שעלול להסב נזק לחברה במילוי תפקידו. כך למשל, מגביל החוק מינוי לדירקטור של מי שהוכרז פושט רגל וכל עוד לא הופטר (סעיף 227 לחוק החברות). ההנחה היא כי מי שהתקשה בניהול רכושו יתקשה בניהול רכושם של אחרים. דוגמה נוספת לפסילת כהונה מצויה בדיני הרמת המסך, אשר עברו שינוי מקיף במסגרת חוק החברות (תיקון מספר 3), התשס"ה-2005 (ע"א 4263/04 קיבוץ משמר העמק נ' מפרק אפרוחי הצפון בע"מ (לא פורסם, 21.1.2009), להלן: פרשת אפרוחי הצפון). אין אנו נדרשים להסדרים הכלליים של תיקון זה, הקובעים מתי יורם מסך ההתאגדות. עניין לנו בסעיף 7(א) לחוק החברות, אשר קובע כי אחת מתוצאותיה של הרמת המסך היא, כי אם הורה בית המשפט כי יש לייחס חובות חברה לבעל מניה בה, כי אז הוא רשאי להורות כי במשך תקופה שיקבע ושלא תעלה על חמש שנים לא יוכל אותו בעל מניה לכהן כדירקטור. הסדר זה נועד לסכל תופעה שכיחה, על פיה יזמים, אשר הקימו חברות שקרסו בשל חדלות פרעון, מנסים לשוב ולקחת חלק בהקמת חברות נוספות, אשר אף הן חסרות כושר פרעון (אירית חביב-סגל דיני חברות 308-310 (התשס"ז), להלן: חביב-סגל, דיני חברות). הגם שהסדר פסילה זה נועד למקרים קיצוניים בלבד, יש לראותו כאחד מן הכלים החשובים המסורים לבתי המשפט לצורך הגנה על האינטרסים של בעלי המניות ושל הציבור. הוראות הפסילה האמורות מצביעות על הזהירות המיוחדת בה נוקט החוק בתחום כשירות אדם לשמש דירקטור בחברה, בשים לב לגודל האחריות והחובות המוטלות עליו. פסילה לכהונת דירקטור בשל הרשעה בעבירות פסילה 20. הוראת סעיף 226 לחוק החברות, המורה על פסילת אדם לכהונת דירקטור בחברה ציבורית אם הורשע בעבירות פסילה, פועלת על ההווה וצופה פני העתיד. אשר להווה – היא מפקיעה כהונת אדם כדירקטור בחברה ציבורית משעה שהורשע בעבירת פסילה. אשר לעתיד – היא מונעת מכל מי שהורשע בעבירת פסילה, בין אם היה דירקטור עובר להרשעה, ובין אם לאו – מלהתמנות לכהונת דירקטור בחברה ציבורית למשך חמש שנים. האינטרסים המתנגשים 21. האינטרסים המתנגשים בהסדר הפסילה הם, מצד אחד – המגמה להרחיק מניהול חברה ציבורית מי שהורשע בעבירות פסילה חמורות, אשר אופיין וטיבן מצביעים על כך שהוא אינו ראוי לשמש כדירקטור בחברה, ושכהונתו עלולה להסב נזק לחברה. מנגד – עקרון מנחה בדיני החברות מדגיש את החופש התאגידי, ובכללו – את השאיפה למירב חופש הפעולה וההכרעה של הרצון הפרטי בעיצוב דמותה של החברה, בבחירת האורגנים שלה, ובהתוויית דרכה. עקרון זה משמיע כי בעלי המניות ריבוניים להחליט על דרכה של החברה, ובמשטר של שקיפות מידע מלא, חופשיים להחליט על מינוי מי שהורשע בעבירות פסילה כדירקטור, תוך לקיחת הסיכון לכך עליהם. לשיקול זה מתווסף עקרון חופש העיסוק, המוכר כזכות יסוד חוקתית של האדם, הנתון כזכות יסוד גם לנאשם שהורשע, אשר הוראות הפסילה לכהונה גורעות ממנה. העימות בין עקרונות מתנגשים אלה הביא להעלאת הצעות שונות בנושא זה, אשר הניחו את נקודות האיזון במקומות שונים, עד לקבלת ההסדר הנוכחי בסעיף 226 לחוק. ההסטוריה החקיקתית 22. התפיסה החקיקתית ביחס לפסילת אדם לכהונת דירקטור עברה מספר שלבים, שחשוב להתחקות אחריהם. בהצעת חוק החברות, התשנ"ו-1995, הצ"ח 2 (להלן: הצעת החוק) נקבע: פקיעת כהונה 256. (א) כהונתו של דירקטור תפקע לפני תום התקופה שלה נתמנה באחד מאלה: ... (4) הורשע בעבירה כאמור בסעיף 262, ומינויו לא אושר כאמור באותו סעיף; (5) הוגש נגדו כתב אישום על אחת מן העבירות המנויות בסעיף 262, אלא אם כן התקבלה החלטה באסיפה כללית שלפיה ימשיך לכהן על אף הגשת כתב האישום; ... (ב) החברה אינה רשאית להתנות בתקנונה על האמור בסעיף זה, אך רשאית היא לקבוע בתקנונה עילות נוספות לפקיעת כהונה של דירקטור. פסול לכהונה של דירקטור שעבר עבירה 262. (א) לא ימונה ולא יכהן בתפקיד של דירקטור אדם שהורשע בפסק דין סופי בעבירה – (1) לפי סעיפים 290-297, 414-438 בחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן – חוק העונשין); (2) לפי סעיפים 52ג, 52דף 53(א) ו-(ב) ו-54 בחוק ניירות ערך; (3) אחרת שלדעת היועץ המשפטי לממשלה יש עמה קלון. (ב) על אף האמור בסעיף קטן (א), רשאי לכהן כדירקטור מי שהורשע כאמור – (1) בכל חברה – לאחר שחלפה תקופת ההתיישנות על אותה עבירה לפי הוראות חוק המרשם הפלילי ותקנת השבים, התשמ"א-1981. (2) בחברה פרטית – אף אם טרם חלפה התקופה האמורה בפסקה (1), אם החברה אישרה את מינויו כדירקטור לאחר שנודע לה דבר ההרשעה. (ההדגשות אינן במקור). 23. מנסחי ההצעה ראו לנגד עיניהם את הרשעתו של אדם בפלילים בעבירות מסוימות כאות אזהרה, המצדיקה את הרחקתו מענייני חברה כלשהי (פרטית וציבורית כאחד) (סעיף 256(א) להצעת החוק), וזאת עד לתום תקופת ההתיישנות על פי חוק המרשם הפלילי ותקנת השבים, התשמ"א-1981 (להלן: חוק המרשם הפלילי) (סעיף 262(ב)(1) להצעת החוק). משך הזמן של תקופות אלו מוסדר בסעיף 14 לחוק המרשם הפלילי, ועומד על שבע שנים לכל הפחות, והוא נקבע במדורג בהתייחס לחומרת העונש. עבירות הפסילה המפורטות בסעיף 262(א)(1)-(2) לחוק הינן עבירות שוחד (סעיפים 290-297 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, להלן: חוק העונשין), עבירות מרמה (סעיפים 414-438 לחוק העונשין), ועבירות חמורות על חוק ניירות ערך, התשכ"ח-1968. העובר על עבירות אלה, או על עבירות אחרות שלדעת היועץ המשפטי לממשלה יש עימן קלון, מפר את האמון הנדרש ממנו בבואו לפקח על פעילותה העיסקית של החברה ולנווט את דרכה. המציעים לא הסתפקו בקביעת מועד ההרשעה כמועד קובע לצורך מנין תקופת הפסילה, אלא הורו בסעיף 256(א)(5) להצעת החוק כי מועד הגשת כתב האישום עשוי אף הוא, כל עוד אסיפת בעלי המניות לא החליטה אחרת, לשמש עילה להדחת הדירקטור-הנאשם מתפקידו. ההצעה, בעיקרה, לא הבחינה בין חברה ציבורית לפרטית, מלבד הוראה אחת, אשר איפשרה לחברה פרטית לקצר את תקופת הפסילה בהחלטה, ובלבד שהיה ידוע לה דבר ההרשעה. אבחנה זו בין חברה פרטית לציבורית מדגישה את השוני באיזון הנדרש לגבי תאגיד שהציבור משקיע בו את כספיו ויכולתו לשלוט ולפקח על ההנהלה מוגבל, לבין תאגיד פרטי שבו פרטים מנהלים את רכושם הם, וברצותם ניתן להם למנות מנהל שהורשע בפלילים, תוך נטילת סיכונים לכך. 24. על סעיף 256(א)(5) להצעת החוק, הפוסל לכהונה מי שהוגש נגדו כתב אישום על עבירות פסילה – אלא אם התקבלה החלטה אחרת באספה כללית – נמתחה ביקורת נוקבת (בעז אוקון ועודד שחם "הגשת כתב אישום כעילה להעברת דירקטור מתפקידו – הערה אגב הצעת חוק החברות החדש" המשפט ד 329 (התשנ"ט)). 25. ההסדר הסופי שהתקבל בחוק בסוגיית פסילה לכהונת דירקטור עקב הרשעה סטה באיזונים הפנימיים שעיגן בהוראותיו, מהצעת החוק, זו לשונו: הגבלת מינוי עקב הרשעה 226. (א) לא ימונה לכהונת דירקטור בחברה ציבורית אדם שהורשע בפסק דין חלוט בעבירה מהמפורטות להלן, אלא אם כן חלפו חמש שנים מיום מתן פסק הדין שבו הורשע: (1) עבירות לפי סעיפים 290 עד 297, 392, 415, 418 עד 420 ו-422 עד 428 לחוק העונשין, תשל"ז-1977, ולפי סעיפים 52ג, 52ד, 53(א) ו-54 לחוק ניירות ערך; (2) הרשעה בבית משפט מחוץ לישראל בעבירות שוחד, מרמה, עבירות מנהלים בתאגיד או עבירות של ניצול מידע פנים; (3) הרשעה בעבירה אחרת אשר בית משפט קבע כי מפאת מהותה, חומרתה או נסיבותיה אין הוא ראוי לשמש כדירקטור בחברה ציבורית. (ב) בית משפט רשאי לקבוע, במועד ההרשעה או לאחריה, לבקשתו של אדם המעונין להתמנות לדירקטור, כי על אף הרשעתו בעבירות כאמור בסעיפים (א)(1) ו-(א)(2), ובשים לב בין היתר, לנסיבות שבהן נעברה העבירה, אין הוא מנוע מלכהן כדירקטור בחברה ציבורית. (ג) השר רשאי לקבוע עבירות נוספות על אלה הקבועות בסעיף קטן (א)(1). סעיפים 228 ו-232 לחוק מוסיפים וקובעים: פקיעת כהונה 228. (א) בלי לפגוע בהוראות כל דין, תפקע כהונתו של דירקטור לפני תום התקופה שלה התמנה באחת מאלה: (1) ... (2) במועד מתן הודעה על הרשעה כאמור בסעיף 232; ... (ב) חברה אינה רשאית להתנות בתקנונה על הוראות סעיף זה, אך היא רשאית להוסיף בו עילות אחרות לפקיעת כהונתו של דירקטור. פקיעת כהונה עקב עבירה 232. הורשע דירקטור בפסק דין סופי בעבירה כאמור בסעיף 226(א)(1) או (3), יודיע על כך לחברה, וכהונתו תפקע במועד מתן ההודעה, ובחברה ציבורית, לא ניתן לשוב ולמנותו לכהונת דירקטור, אלא אם כן חלפו חמש שנים, כאמור בסעיף 226. נוסח החקיקה הסופי שהתקבל מצביע על אלה: ראשית, באיזון השיקולים, העדיף המחוקק את מועד ההרשעה כזמן הקובע באשר לפסילה לכהונה, ומועד הגשת כתב האישום אינו מהווה גורם לענין זה, כפי שהוצע בהצעת החוק; שנית, משך זמן הפסילה, העומד על חמש שנים, הוא מסגרת זמן קשיחה, שתחילתה במועד ההרשעה החלוטה. תקופה זו קצרה מן התקופה המינימלית הקבועה בחוק המרשם הפלילי, שהוא פרק הזמן שהוצע בהצעה. שלישית, הנוסח הסופי מייחד את הפסילה רק לחברה הציבורית, ולא מחיל אותה כלל על חברה פרטית, בעוד שבהצעה, הפסילה בחברה פרטית היא אופציונלית, ומותנית בהחלטת החברה. תכלית ההסדר החקיקתי ומאפייניו 26. ההסדר החקיקתי שבסעיף 226 לחוק נועד, בראש וראשונה, להגן על בעלי המניות בחברה ציבורית מפני נושאי משרה המנהלים את רכושם, אשר פשעו בעבירות המערערות את ליבת האמון הנדרש כלפי מי שממלא תפקיד בניהול נכסיהם של אחרים. הדירקטור מופקד כנאמן על שמירת נכסי החברה. הוא פועל כמעין שלוח, החב חובת אמון המאפיינת יחסי שולח ושלוח (אהרן ברק "חוק השליחות ותורת האורגנים" עיוני משפט ב 302 (התשל"ב); ע"א 230/80 פנידר נ' קסטרו, פ"ד לה(2) 713 (1981); ד"נ 7/81 פנידר נ' קסטרו, פ"ד לז(4) 673 (1983); פרוקצ'יה, דיני חברות, בעמ' 335-337; חביב-סגל, דיני חברות, בעמ' 491-493). מעורבותו של אדם בעבירות פסילה בפלילים – ובהן עבירות מרמה, סחיטה ועושק, עבירות חמורות על דיני ניירות ערך, ועבירות שוחד – מכתימה את מעמדו, ופוגעת במידת האמון שניתן לתת ביכולתו לשאת באחריות שהדין מטיל עליו. התנהלות פלילית של אדם, המביאה להרשעה בעבירות פסילה, מצביעה על קיום סיכון פוטנציאלי כי כהונתו בתפקיד ניהול בחברה עלולה לסכן אינטרסים כלכליים בסיסיים של החברה ובעליה, ולפגוע במירקם העדין של מבנה התאגיד. הסיכון נושא עוצמה מיוחדת בחברה הציבורית, שבה מניות החברה פזורות בידי הציבור, ואין ביכולתם של בעלי המניות מקרב הציבור להשפיע השפעה ממשית על מדיניות החברה, ולפקח על הנהלתה (גושן, "בעיית הנציג", בעמ' 250). הגדירה זאת פרופ' חביב-סגל, באומרה: "שוקי ההון יוצרים מעין חיץ בין קבוצת המשקיעים הפועלת בשוקי ההון, לבין מקבלי ההחלטות הפועלים בתוך החברות הנסחרות עצמן" (חביב-סגל, דיני חברות, בעמ' 402). 27. במצב של פיזור הבעלות במניות בידי הציבור הרחב, מתעוררת במלוא חריפותה בעיית הנציג שדיני החברות המודרניים מנסים לפתור, בין היתר, באמצעות הוראות הפסילה לכהונה של אדם כדירקטור, למשך תקופה מוגדרת, אם הורשע בעבירות פסילה. מידת הסיכון מפגיעה מדירקטור שהורשע בעבירות פסילה חמורה בחברה ציבורית מזו שבחברה פרטית בשלושה אלה: ראשית, בהיבט הכמותי, משהיקף הפעילות הכלכלית של חברות ציבוריות גדול בדרך כלל מזה שבחברות פרטיות; שנית, בהיבט האיכותי, האינטרסים של בעלי המניות מתוך הציבור פגיעים יותר בשל העדר אמצעי פיקוח אפקטיביים הנתונים בידיהם, כתוצאה מפיזור המניות בציבור, בעוד שבחברה הפרטית לבעלי המניות פיקוח ישיר על ההנהלה ומעורבות בדרכי פעולתה; ושלישית, מאחר שהונה של חברה ציבורית מורכב מכספי הציבור הרחב, כהונת דירקטור העלול לסטות מהשורה עלולה להשפיע לא רק על החברה עצמה, אלא על שוק ההון כולו. הגינות המסחר במניות המוחזקות בידי הציבור הוא גורם מרכזי בניהול משק כלכלי מודרני, ומבטיח יציבות חיונית לקיום כלכלת המדינה (רע"פ 11476/04 מדינת ישראל נ' חברת השקעות דיסקונט בע"מ (לא פורסם, 14.4.2010) (להלן: פרשת השקעות דיסקונט); אירית חביב-סגל דיני חברות לאחר חוק החברות החדש כרך א 9 (התשנ"ט)). פגיעה בהליך המסחר ההוגן, הנובעת מתיפקוד לקוי של הנהלת חברה ציבורית, עלולה להסב נזקים קשים למערכת שוק ההון כולה. 28. כהונת אדם כדירקטור, לאחר שהורשע בעבירות פסילה, חותרת תחת בסיס האמון הציבורי בהיבטים האמורים. משקלו של האינטרס הציבורי במובן האמור הוא מכריע. בחברה הציבורית לא די בקיום מנגנוני שוק פנימיים וחיצוניים שיגנו על הבעלים בחברה מפני הפרת חובות של הדירקטור. נדרשת בענין זה התערבות ישירה של גורמי הפיקוח המדינתיים. 29. מעבר לכך: החברה הציבורית היא גוף הנשלט, בעיקרו, על ידי עקרונות המשפט הפרטי. עם זאת, אופייה הציבורי מקרין על תחולתם של כללים ומנגנונים מסוימים מתחום המשפט הציבורי, שנועדו להגן על הציבור הרחב המשקיע בה. גם אם המשפט הציבורי ככזה אינו חל על החברה הציבורית, רוחם של עקרונות המשפט הציבורי שורה עליה, ולו מבחינת המצב הראוי בהקשר לכהונת בעלי משרה שהורשעו בפלילים בעבירות פסילה. בדומה לגוף ציבורי הנשלט על ידי המשפט המינהלי, שלגביו קיימים כללי פסילה לכהונה של מי שהורשע בפלילים בעבירות שיש עימן קלון, כך גם בחברה ציבורית, שהציבור הרחב שותף בבעלותה. הגנה על האמון הציבורי בחברה הציבורית חשובה לא פחות מהאמון הנדרש כלפי בעלי כהונה בגופים ציבוריים ממש. ההגנה על אמון זה היא גורם בעל משקל ביסוד כלל הפסילה לכהונה בחברה הציבורית, נשוא סעיף 226 לחוק. 30. כנגד ההיבטים האמורים, עקרון הפסילה לכהונה המוגדר בחוק פוגע בחופש העיסוק של האדם המבקש להתמנות לתפקיד; הוא פוגע באוטונומיה של בעלי המניות בחברה הציבורית לבחור דירקטורים, שלדעתם עשויים לקדם את ענייני החברה. האיזון הפנימי 31. החוק במתכונתו כפי שנתקבלה איזן איזון פנימי בין הכוחות המנוגדים הפועלים ברקעו. בכלל הפסילה שהוחל על מינוי דירקטור בחברה ציבורית, פורש החוק, מצד אחד, הגנה על האינטרסים הכלכליים של בעלי החברה וגורמים נוספים – ובהם נושי החברה – התלויים תלות מוחלטת בדרכי ניהול ענייניה של החברה, הן מבחינת כשירות מנהליה והן מבחינת טוהר מידותיהם. כן הוא מגן על אינטרסים ציבוריים כלליים כבדי משקל, העלולים להיפגע בשל כהונת אדם כדירקטור לאחר שהורשע בעבירות המטילות כתם על מידת יכולתו לשרת את החברה וציבור בעלי מניותיה ביושר ובאמינות. מנגד – ניצבים שיקולי חופש ההתאגדות, חופש החוזים והאוטונומיה של הפרט להחליט על דרך ניהול ענייניו, המאפיינים גופים שהם מושא למשפט הפרטי. בצד כל אלה, ניצב שיקול חופש העיסוק של המורשע, אשר כלל הפסילה לכהונה פוגע בו. האיזון מתגשם, בראש וראשונה, בדרך של החלת כלל הפסילה על חברה ציבורית בלבד; שנית, בדרך של הגבלת סוג העבירות המביאות לפסילה; שלישית, בדרך של הגבלת זמן הפסילה – העומד על חמש שנים ממועד ההרשעה החלוטה, ולא קודם לכן; ורביעית, בדרך של הקניית שיקול דעת שיפוטי לבטל את הפסילה, או להגביל את משך תקופתה, במקרים נדירים וחריגים. כלל הפסילה הוא מנגנון חשוב, שנועד להגן על התנהלותו התקינה של שוק ההון המודרני, שבמסגרתו נתון כח רב בידי דירקטורים בחברות ציבוריות בניהול רכוש בעלי המניות מן הציבור הרחב, בלא שלאלה נתון כח ממשי לפקח על פעילות הדירקטורים. הרשעת אדם בעבירת פסילה מבטאת צומת שבו מסתמן קו-שבר ביחסים שבין החברה לבין הדירקטור המכהן שהורשע, או הדירקטור הפוטנציאלי, המבקש להתמנות לתפקיד לאחר הרשעתו. הרשעה כאמור פוגעת באמון הבסיסי הנדרש בין גורמי הבעלות והנושים בחברה, לבין הגורמים הניהוליים. נפגם גם אמונו של ציבור הרחב – ובעלי מניות פוטנציאליים מתוכו – בחברה המבקשת להעסיק אדם כדירקטור לאחר שהורשע בעבירת פסילה. בעת ההרשעה, נוצרת ודאות – ולא עוד חשד או הערכה – בדבר אשמתו של הנאשם, ומשלב זה ואילך ניתן לדעת בבירור על דבר הסיכון שבמינוי נאשם שהורשע בעבירת פסילה כדירקטור. מנגד – בטרם הרשעה, ובשל האפשרות כי הנאשם יימצא זכאי, כלל פסילה עלול לפגוע פגיעה בלתי מידתית בפרט ובזכויותיו. האיזון מושתת, אפוא, על פסילה הבנויה על הרשעה מוגמרת, ואינו מחייב נקיטת אמצעים כלפי הנאשם כל עוד תוצאה זו לא נתקיימה. 32. בכלל הפסילה בסעיף 226(א) לחוק איזן, אפוא, המחוקק איזון חוקתי זהיר ביותר, בין עניינה של החברה הציבורית והציבור הרחב, לבין הפרט, המבקש להמשיך בתפקידו כדירקטור, או להתמנות ככזה, על אף הרשעתו החלוטה בעבירות פסילה. 33. תכליתו של כלל הפסילה לא נועדה להטיל עונש נוסף על הנאשם שהורשע. עונשו מתמצה באמצעים הפליליים שנגזרו עליו בהליך השיפוטי. מטרת הכלל היא להגן על בעלי המניות בחברה הציבורית, ועל נושיה, מפני ניהול בלתי ראוי בידי מי שהורשע בעבירות פסילה, וזאת בלא לפגוע במידה העולה על הנדרש בחופש הרצון של בעלי המניות לבחור את המנהל הרצוי להם, ובחופש העיסוק של המועמד לתפקיד שסרח. תכלית זו עולה מניתוח הזכויות והאינטרסים הפועלים במסגרת זו; היא נלמדת מתוך ההסטוריה החקיקתית; היא מתיישבת עם הסדרים חקיקתיים מקבילים ובהם, למשל, הוראות פסילה לכהונה לתפקיד ניהולי בבנק על פי סעיף 11 לפקודת הבנקאות 1941; תפקיד ניהולי בחברה ממשלתית על פי סעיף 22(א)(4) לחוק החברות הממשלתיות, התשל"ה-1975; ובחב' ביטוח על פי סעיף 9(א)(3) לחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (ביטוח), התשמ"א-1981. החוק וההלכה הפסוקה מכילים הוראות פסילה נרחבות גם ביחס לנושאי משרות ציבוריות, הנושאות דמיון מסוים לענייננו מבחינת תכליתן להגן על הציבור הרחב – בין ציבור בעלי המניות בתאגיד, ובין הציבור הרחב מחוץ להקשר התאגידי. כלל הפסילה והחריג לו בחברה הציבורית על רקע הניתוח שהובא לעיל, מתבקשות המסקנות הבאות: 34. סעיף 226(א) לחוק החברות קובע כלל פסילה לכהונת דירקטור ביחס למי שהורשע בעבירות פסילה, למשך חמש שנים ממועד הרשעתו החלוטה. כלל זה חל על החברה הציבורית, ונועד להגן על בעלי מניותיה, ועל גורמים שונים הקשורים ומעורבים עם החברה. הוא שואב את עוצמתו מהכרה במעמדו המיוחד של הדירקטור בחברה הציבורית וממשמעותן של חובות הזהירות והאמון שהוא חב לחברה, הנושאות אופי מיוחד לאור פיזור המניות בציבור, והעדר יכולת הפיקוח של בעלי המניות מהציבור על תיפקודה של ההנהלה. הוא נגזר מהצורך להגן על הציבור המעורב בחברה, במובן הרחב, שאין בידיו אמצעים אפקטיביים לעקוב אחר התנהלותה של החברה הציבורית. הוא נועד לאפשר לחברה הציבורית להתנהל ברמת אמון גבוהה מצד הציבור הרחב, ולהגן על אלה שהשקיעו את כספם בחברה מפני ניצול לרעה של הכוחות המסורים בידי המנהלים למטרות שאינן מקדמות את טובת החברה ואת רווחת בעלי מניותיה. 35. כלל הפסילה מאזן בתוכו את השיקולים הנוגדים הפועלים זה כנגד זה: דאגה לטובת החברה, בעלי מניותיה, וגורמים אחרים המעורבים עם החברה, כנגד עקרונות היסוד בדבר חופש הבחירה של הנהלת החברה, הנגזרים מהחופש התאגידי, מהאוטונומיה של הרצון הפרטי, מחופש ההתקשרות החוזי, ומעקרון ההגנה על זכות היסוד לחופש עיסוק, הנתונה לכל אדם. בקביעת כלל פסילה בעל אופי יחסי, המוגבל לחברה ציבורית בלבד (להבדיל מחברה פרטית), בהגבלת הפסילה להרשעה בעבירות מסוימות בלבד, בקביעה כי הפסילה תחול רק ממועד ההרשעה החלוטה ולא קודם לכן, ובהגבלת הפסילה לחמש שנים ולא מעבר לכך, איזן החוק איזון פנימי זהיר בין מכלול השיקולים הנוגדים. 36. על רקע איזון פנימי זה, יש לפרש את היקף שיקול הדעת השיפוטי בהחלת החריג לכלל הפסילה האמור בסעיף 226(ב) לחוק. מדובר בשיקול דעת שיש להפעילו במקרים חריגים, ובנסיבות יוצאות דופן במיוחד, שבהם עולה, כי חרף ההרשעה בעבירת פסילה, ונוכח נסיבות מיוחדות הקשורות בעבירה או בעבריין, אין מקום לפסול את הנאשם המורשע מלכהן כדירקטור בחברה הציבורית, בין באופן מוחלט, ובין באופן חלקי. הדעת נותנת, ראשית, כי שיקול הדעת יופעל בצמצום רב, וייוחד למצבים שבהם, חרף ההרשעה בעבירת פסילה, החשש לפגיעה הצפויה במגוון האינטרסים הכלכליים והציבוריים הכרוכים בניהול חברה ציבורית, שכלל הפסילה נועד להגשימם, הוא זניח, וזאת לעומת עוצמת הפגיעה בחופש העיסוק של הנאשם, ובחופש הבחירה התאגידי הנתון לבעלי המניות, בנסיבות אותו ענין. בעיקרם של דברים, מדובר במצבים שבהם הנזק האישי העלול להיגרם לנאשם שהורשע המבקש להתמנות והפגיעה באוטונומיה של בעלי המניות המבקשים למנותו הם רבי משקל פי כמה מהצורך להגן על החברה, על בעלי מניותיה ועל הציבור הרחב מפני הסכנה הטמונה בניהול החברה בידי אותו אדם. ניכוי תקופת פרישה מוקדמת מתקופת הפסילה 37. על רקע האיזונים הטמונים בהסדר הפסילה לכהונת דירקטור על פי סעיף 226 לחוק, נראה כי יצירת אמת מידה שיפוטית לפיה ניתן להתחשב, לצורך מנין חמש שנות ההגבלה, בתקופות שקדמו למועד ההרשעה החלוטה, בהם לא נשא האדם בתפקידים ניהוליים כלשהם, חורגת מקווי שיקול הדעת השיפוטי שהוקנה לבית המשפט לצורך החלת החריג לכלל הפסילה. היא קובעת, למעשה, נקודת התחלה אחרת למנין תקופת הפסילה, הסוטה מהנקודה שנקבעה בחוק, תוך ערעור שיווי המשקל העדין בין השיקולים השונים, הטמון בכלל הפסילה על מרכיביו. קביעה כזו היא בעלת תחולה כללית שאיננה בנויה על נסיבותיו המיוחדות של הענין, אלא ניתן להחילה על פי טיבה על כל מורשע אשר פרש מניהול חברה קודם להרשעתו החלוטה. משמעותה היא הקלה ניכרת, ככלל, עם כל מי שביוזמתו, או בכורח נסיבות ההליך הפלילי, פרש מתפקיד ניהולי כשנפתחו הליכים פליליים נגדו. היא מאפשרת בתנאים מסוימים מינויו של אדם לדירקטור זמן קצר ביותר לאחר הרשעתו החלוטה, ולעיתים אף מיד עם סיום ריצוי מאסרו ככל שחלפו עד אז חמש שנים מאז פרש בפועל מענייני ניהול החברה. היא מציבה גם את השאלה מה יהא דינו של מורשע אשר כלל לא מילא תפקידי ניהול קודם להליך הפלילי – האם יותר לו על פי שיטה זו להתמנות לתפקיד ניהולי מיד לאחר הרשעתו החלוטה, שהרי במהלך חמש השנים שקדמו לכך לא נשא בתפקיד ניהולי כלשהו? הנכונות להתחשב לצורך חישוב זמן הפסילה בתקופה שבה נמנע אדם מתפקידי ניהול, מסיטה את האיזון הזהיר הטמון בכלל הפסילה מהגנה על החברה הציבורית ובעלי מניותיה אל עבר הדגשת זכותו של הנאשם לחופש עיסוק וזכות הבחירה של בעלי המניות. הסטה זו עלולה לפגוע בציבור בעלי המניות, ובאמון שהציבור רוחש לדרכי ניהולה של החברה הציבורית. היא מקהה באופן ניכר את עוקצו של כלל הפסילה, וגורעת מעוצמתו כאמצעי מגן על החברה הציבורית שבעלי מניותיה מהציבור נטולי יכולת פיקוח והשפעה על מהלכיה. היא מניחה, ולדעתי בטעות, כי כלל הפסילה הוא ענישתי באופיו, בעוד שמדובר בכלל בעל אופי מינהלי-מניעתי שלא נועד לענוש את הנאשם, אלא להגן על החברה מפני הסיכון הטמון בעירובו בהנהלתה. מכאן, כי גם האנלוגיה שנמתחה בין ענין זה לבין דיני המעצר וניכוי המעצר מן המאסר, או ניכוי תקופת השעייה זמנית מהשעיית-קבע בדין משמעתי, איננה תופסת. 38. פרישה מוקדמת מתפקידי ניהול בחברה ציבורית או אחרת אינה רלבנטית, אפוא, להחלת החריג לכלל הפסילה, ואינה חלק ממערכת השיקולים הרלבנטיים להפעלת שיקול הדעת השיפוטי בענין זה. אין הדבר אמור לשמש נימוק להקלה עם נאשם שהורשע בעבירת פסילה, ולא כל שכן להצדיק קיצורה של תקופת פסילה או ביטולה, הנמדדת על פי עקרון-הבסיס ממועד ההרשעה החלוטה. שיקול הדעת לסטות מכלל הפסילה, בין על דרך ביטול הפסילה ובין על דרך קיצור תקופתה, אמור להיות שמור למקרים מיוחדים ונדירים הכרוכים בנסיבות אינדיבידואליות לעבריין ולעבירה, שבהן עוצמת האינטרס במינוי המורשע לתפקיד ניהולי בחברה גוברת, מטעמים שונים, באופן ברור ובולט, על האינטרס הנוגד בהגנה על החברה הציבורית, ועל ציבור בעלי המניות המעורב בה. אלה הן אמות המידה שהייתי רואה לשרטט לצורך הפעלת שיקול הדעת השיפוטי לענין החריג לכלל הפסילה על פי סעיף 226(ב) לחוק. מן הכלל אל הפרט 39. לאור אמות המידה שפורטו לעיל, דעתי היא כי לא היה מקום לחשב את תקופת הפסילה של המערער לכהונת דירקטור בחברה ציבורית ממועד פרישתו בפועל מתפקידי ניהול, ותוך סטייה מהמועד הקובע לחישוב תקופת הפסילה על פי עקרון הבסיס של הפסילה, החל ביום ההרשעה החלוטה שניתנה בעניינו. לא מצאתי במקרה זה גם טעמים אחרים המצדיקים הפעלת החריג לכלל הפסילה בדרך של קיצור תקופת הפסילה או ביטולה. אלה, בתמצית, הנסיבות הצריכות לענין: 40. המערער, עופר נמרודי, שימש במהלך השנים יו"ר מועצת המנהלים של העיתון "מעריב", עורכו הראשי של העיתון, וכן מנכ"ל חברת "הכשרת הישוב בע"מ". הוא הורשע במהלך שנת 1998, במסגרת הסדר טיעון, בסדרת אישומים בגין עבירות של האזנות סתר ושיבוש הליכי משפט. עקב כך הושת עליו עונש של 18 חודשי מאסר, מתוכם שמונה חודשים לריצוי בפועל, וכן תשלום קנס בסך 1,100,600 ₪. בתוך כך הגיע מידע נוסף לרשויות החקירה, אשר הוביל להגשת כתב אישום שני (ת"פ 40450/99), הוא כתב האישום הרלוונטי לענייננו, במסגרתו הואשם המערער בשורה של עבירות, שטיבן יפורט להלן. לאחר שנשמעו 48 עדי תביעה על פני תקופה של כשנה וחצי, הגיעו הצדדים להסדר טיעון, במסגרתו הודה המערער והורשע בעבירות של שיבוש הליכי משפט, מרמה והפרת אמונים בתאגיד, הטרדת עד, ורישום כוזב במסמכי תאגיד. עיקר ההרשעה נסבה על העובדות הבאות, שהמערער הודה בהן: על פי האישום הראשון, רכש המערער קלטת מפלילה מפרידן, שהיה חוקר פרטי. המערער הזמין ממנו האזנות סתר אסורות, בגינן הועמד לדין, וגם פרידן הועמד לדין. בטרם הוכרע הדין בתיקי האזנות הסתר, נפגש המערער עם פרידן. פרידן הקליט את השיחה ביניהם בלא ידיעת המערער. הקלטת נרכשה על ידי המערער תחת איומי סחיטה כלפי פרידן. אחד תם שימש מתווך בעיסקת רכישת הקלטת. הרכישה הוצגה כהלוואה מחברת הכשרת היישוב, ובוצעה באמצעות שתי המחאות של החברה, כל אחת על סך 200,000 דולר, ו-68,000 דולר על חשבון מע"מ. באישום שני, המערער ואחרים הגישו תביעת דיבה נגד רשת "שוקן". פרידן חתם על תצהיר לטובת שוקן, לאחר שניתנו לפרידן הטבות כספיות על ידי אחד ספקטור, שעבד בשירות שוקן. המערער סבר כי התצהיר שקרי, ופעל שוב להפעיל על פרידן אמצעי סחיטה. לבקשת המערער, פנה תם לפרידן, ופרידן ניסח מכתב בו פורטו פיתוייו של ספקטור. בפגישה עם עורכי הדין של שוקן טען פרידן כי אינו זוכר פרטים רבים, ועורכי הדין ויתרו על השימוש שרצו לעשות בתצהיר. באישום שלישי, פנה המערער לשוטר לשעבר, ששון, מחב' חקירות "גומא", כדי לנסות להשיג מידע על חקירה שנוהלה נגדו. בעקבות לחץ שהפעיל ששון על המערער, הוגדל מספר תיקי חקירות הביטוח שהועברו מחברת הכשרת הישוב לגומא. כמו כן, המערער פנה לשוטר סילברמן, מהיחידה שחקרה בעניינו, כדי להשיג מידע אודות החקירה. תם התכוון לנסוע לחו"ל, והמערער הציע לו להאריך את שהותו בחו"ל כדי להביא להרדמת החקירה. הוא מימן את טיסתו של תם לחו"ל בסכום של 17,000 ₪ ושילם לאשתו 202,000 ₪. כן העביר המערער לתם קלטות משיחות בין פרידן לתם, כדי שיוכל להתכונן על פיהם לחקירה המשטרתית. תם חתם בהמשך על הסכם "עד מדינה". על פי האישום הרביעי, גלומאו, סוכן ביטוח, דרש בונוס מיוחד מהנהלת מעריב בעבור הישגיו בנושא הביטוח. מנכ"ל מעריב דחה את הדרישה. המערער סבר כי הוא ראוי לבונוס. לכן המערער ביקש מגלומאו להוציא ארבע חשבוניות, כל אחת על סך 12,870 ₪. החשבוניות הוצאו שתיים לחברת הכשרת הישוב, ושתיים למעריב. זאת, על אף שהבונוס התבקש עבור פעילות למעריב בלבד. המערער אישר בכתב ידו את תשלום החשבוניות לגלומאו. 41. ביום 11.10.01 הורשע המערער בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת ב' אופיר-תום). בגזר הדין, מיום 24.10.01, הוטל על המערער עונש של 15 חודשי מאסר בפועל – לצד שנת מאסר על תנאי – והפעלה במצטבר של 10 חודשי מאסר על תנאי, שהושתו במסגרת המשפט הראשון. כן נקנס המערער בקנס על סך של 349,200 ₪. ערעור על העונש נדחה בבית המשפט העליון. המערער הורשע, כאמור, בעבירות של שיבוש הליכי משפט, הטרדת עד, מרמה והפרת אמונים בתאגיד, ורישום כוזב במסמכי תאגיד. בין העבירות בהן הורשע נכללו עבירות של שימוש בכספים בהיקף ניכר של החברות שהיו בהנהלתו, לצורך קידום ענייניו הפרטיים, שנועדו לשבש הליכי משפט. הכספים הם כספיהם של בעלי המניות בחברות הציבוריות, שהציבור נותן בהן את אמונו. 42. נסיבות ביצוע העבירות הן חמורות מאד, בין כשהן עומדות לעצמן, ובין בהתייחסותן לתאגידים שהמערער ניהל, ואשר כלפיהם פשע. העבירות בהן המערער הודה פגעו פגיעה קשה באינטרסים הכלכליים של החברות ובעלי המניות. המעשים הפליליים בוצעו בתחומי ליבת תפקידו של המערער בחברות. עוצמת הפגיעה בבעלי המניות רבה, והנזק הציבורי בגינן הינו משמעותי. האמון בנקיון כפיו, בטוהר שיקוליו ובמחוייבותו של המערער לקדם את טובת החברות שהיה שותף בהנהלתן נפגע פגיעה של ממש עקב הרשעתו, שהתבססה על הודאותיו במעשים. 43. נסיבות הענין, כפי שתוארו בתמצית בדברים שהובאו לעיל, אינם מעלים טעמים כלשהם שיש בהם כדי להצדיק, במישור האינדיבידואלי, את הפעלת החריג לכלל הפסילה לכהונה בחברה ציבורית. אין דבר ברקע המתואר המצדיק הטיית איזון השיקולים מכיוון הגנה על החברה הציבורית ובעלי מניותיה, אל עבר העדפת חופש העיסוק של המערער וכיבוד החופש התאגידי של החברות הנוגעות בדבר לבחור את מנהליהן. ההיפך מכך הוא הנכון: מקרה זה מצביע במובהק על הצורך להעדיף את שיקולי ההגנה על הציבור על פני האינטרסים הנוגדים. העבירות בהן הורשע המערער מצביעות באופן ברור על ההצדקה לקיום מניעות ערכית ומוסרית של המערער מלכהן כדירקטור בחברה ציבורית, ולו לתקופת פסילה של חמש שנים ממועד ההרשעה החלוטה, עליה מורה כלל הפסילה שבסעיף 226 לחוק. שלא כדעת חברַי, לא מצאתי הצדקה כלשהי לקיצורה של תקופת הפסילה שחלה על המערער, השמורה למצבים ולתנאים מיוחדים שלא נתקיימו במקרה זה (השוו: רע"פ 11428/04 אייל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 9.2.2005); פרשת השקעות דיסקונט). סוף דבר 44. כלל הפסילה של אדם שהורשע בעבירות פסילה מכהונה במשך חמש שנים כדירקטור בחברה ציבורית הוא חלק מאמצעי ההגנה והמנע בהם נוקטת השיטה כלפי מעשי עבריינות בתחום השחיתות וטוהר המידות ובתחום התאגידים ושוק ההון, שפשו בחברה הישראלית. הוא נועד להגן על הציבור הרחב ועל ציבור המשקיעים בחברה הציבורית מפני גורמי ניהול שמעשיהם הוכתמו בכתם פלילי שיש לו זיקה לתחומי תפקידם. הוא מאזן בתחומו גם שיקולים נגדיים של חופש עיסוק וחופש תאגידי, המשתקפים ביחסיות שבהגבלה, ובזמניות של משך תוקפה של מניעת הכהונה. החריג לכלל הפסילה, הנתון לשיקול דעת שיפוטי, מחייב קיומן של נסיבות אינדיבידואליות מיוחדות ונדירות, שבהן ראוי, מן הבחינה המעשית והערכית, לתת משקל מכריע לחירות התאגידית שבבחירת דירקטורים, ולחופש העיסוק של המורשע, על פני שיקולי ההגנה על הציבור במניעת מינויו של אדם לתקופה מוגדרת לתפקיד ניהולי בחברה ציבורית, כשכתם פלילי דבק במעשיו. פרישה מוקדמת מתפקידי ניהול, בין רצונית ובין כפויה, אינה בגדר שיקול רלבנטי לצורך הפעלת החריג. עניינו של המערער אינו מקים נסיבות יוצאות דופן שהצדיקו את הפעלת החריג לכלל הפסילה. נסיבות ביצוע העבירות ונסיבותיו האינדיבידואליות של המערער לא הקימו שיקולים מיוחדים המצדיקים סטייה מכלל הפסילה והקלה בהחלתו. עובדת התרחקותו של המערער מניהול חברות ציבוריות שעמד בראשן בתקופה שקדמה להרשעה אינה יכולה להילקח בחשבון כשיקול מקל לענין זה, בין לביטול הפסילה ובין לקיצורה. 45. לו נשמעה דעתי, היינו נמנעים מעשיית שימוש בשיקול הדעת השיפוטי הנתון לנו מכח סעיף 226(ב) לחוק, דוחים את הבקשה להפעיל את החריג לכלל הפסילה, ומותירים על כנו את פסק דינו של בית המשפט המחוזי. ש ו פ ט ת לפיכך הוחלט כאמור ברוב דעות בפסק דינו של השופט ס' ג'ובראן. ניתן היום, כ"ז בסיון התש"ע (9.6.2010). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 05006190_H07.doc מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il