שחר צלניקר נ. תחום סחר, יצור ויצור מוצרי תעבורה -משרד התחבור

החלטה בתיק בג"ץ 6188/08 בבית המשפט העליון בג"ץ 6188/08 בפני: כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט י' דנציגר העותרים: 1. שחר צלניקר 2. מוטופריק בע"מ נ ג ד המשיב: תחום סחר, יצור ויצוא מוצרי תעבורה -משרד התחבורה עתירה למתן צו על תנאי בשם העותרים: עו"ד גלעד בנאי בשם המשיב: עו"ד אילאיל אמיר פסק דין השופט א' רובינשטיין: א. עניינה של העתירה שבפנינו בבקשת העותרים להורות למשיב לבוא וליתן טעם מדוע לא יינתן להם היתר למכירת מוצרי תעבורה, ובכלל זה רישיון למכירת צמיגים מכוח סעיף 5 לצו הפיקוח על מצרכים ושירותים (יצור מוצרי תעבורה והסחר בהם), תשמ"ג-1983 (להלן צו הפיקוח), ומדוע לא יבוטל כתב אישום בגין סחר בצמיגים ללא היתר שהוגש נגדם. העתירה הוגשה ביום 10.7.08; לאחר שהמשיב הגיש תגובתו, ביקשו העותרים להגיש לבית המשפט עתירה מתוקנת - היא העתירה דנא (מיום 7.10.09). רקע ב. להלן תמצית העובדות העולות מן העתירה: העותר הוא הבעלים של העותרת, חברה בע"מ, העוסקת במכירת חלקי חילוף ואביזרים נלוים לכלים ממונעים. בשלהי שנת 2004, בסמוך לאחר הקמת החברה, ביקש העותר היתר מהמשיב לסחר בצמיגים, אולם בקשתו נענתה בשלילה, בנימוק שלא הוסמך כמנהל כנקבע בנוהל הגשת בקשה לרישיון סחר במוצרי תעבורה (צמיגים) (להלן הנוהל), מיום 1.9.04. בחודש יוני 2006 עתרו העותרים לבית משפט זה בבקשה לבטל את הוראות הנוהל, בטענה שאלה לא הוסדרו בהוראות מעבר. טרם נדון התיק, הוסדרו הוראות כאמור, והצדדים הודיעו ביום 23.9.07 לבית המשפט, כי סוכם שהעותר יקבל היתר בתנאי שיעבור השתלמות מקצועית. העותר השתלם כדרישת המשיב, אולם טרם קבלת ההיתר ערכו פקחי המשיב בדיקת פתע אצל העותרת, במהלכה נמצא כי העותר מוכר צמיגים ללא היתר, וכי שטח המחסן שברשותו אינו בגודל הנדרש על פי הנוהל (100 מ"ר). בעקבות הממצאים הוגש כתב אישום נגד העותרים בגין סחר בצמיגים ללא היתר. ג. בהמשך הגיעו הצדדים להסכמה, לפיה יינתן לעותר היתר בתנאי שיפעל להרחבת שטח המחסן; העותר לא עמד בתנאי זה בשל מגבלות של תכנון ובניה, לטענתו. בד בבד התגלה לעותר, כי ההוראה עליה הסתמך המשיב מופנית כלפי יבואנים בלבד. העותר, שלטענתו אינו עוסק ביבוא, העמיד את המשיב על טעותו, אולם המשיב סירב לבטל תנאי זה, בנימוק שההוספה "יבואן", מקורה בטעות סופר. ביום 7.6.08 הגיש העותר עתירה לבית המשפט לעניינים מינהליים, אולם זו נמחקה נוכח היעדר סמכות. העתירה, התשובה והדיון ד. בעתירה נטען, כי החלטת המשיב מונעת משיקולים זרים, לוקה בהפליה אסורה ופוגעת בזכות העיסוק של העותר. נטען, כי המשיב מסתמך על פרשנות מוטעית של הנוהל, בניגוד ללשונו הברורה. הוטעם, כי דרישת "השטח המינימלי" שבנוהל חלה על יבואנים בלבד, וכי אכיפתה של הדרישה כלפי מי שאינו יבואן, אינה מעוגנת בהוראת חוק לפיה על המשיב לפעול. ה. המשיב מצדו מבקש לדחות את העתירה על הסף הן בשל חוסר נקיון כפיים והן לגופו של עניין. נטען, כי העותר סוחר בצמיגים, חרף היעדר רישיון, מפר את תנאי רשיון הסחר שהוענק לו, ואינו משלם אגרה כנדרש. עוד נטען, כי מחילופי המכתבים בין העותר למשיב נלמד, שהעותר ביקש לייבא צמיגים ולא כפי שטען. לגופו של עניין נטען, כי הדרישה לשטח מינימלי לאחסון הצמיגים הכרחית לצרכי בטיחות. דרישה זו, כך נטען, נקבעה עוד במסגרת הנוהל הקודם (משנת 1995), שהסדיר מתן רישיון לסחר במוצרי תעבורה, וחלה על כלל הסוחרים בתחום. בנוהל דנא, עליו מסתמך העותר, חלה כנאמר טעות קולמוס בציון המלה יבואן, וטעות זו תוקנה עוד בשנת 2008. לבסוף נטען, כי ההחלטה להגיש כתב אישום בגין עבירה של סחר ללא רישיון מסורה לתביעה ואין להתערב בשיקול דעתה. לגופו של עניין נאמר, כי העותר עובר על החוק בסחרו בצמיגים ללא היתר, ואין הצדקה או נימוק ראוי לביטול כתב האישום. בתגובה המשלימה (מיום 2.2.10) ציין המשיב, כי ביום 17.12.09 הודיעו העותרים על שינוי מען עסק, אולם טרם קיבלו רשיון עסק, ולכן סבור הוא, כי משאלתם במסגרת העתירה אינה רלבנטית לעת הזאת. ו. בדיון בפנינו הטעים עו"ד בנאי בשם העותרים, כי למעלה מ-90% מן הצמיגים בארץ נמכרים על-ידי מתקני תקרים (פנצ'רמאכרים בלשון העם), ואין עליהם אותה חובה של שטח בן 100 מ"ר; מספר הצמיגים המועט שמוכרים העותרים אינו מצדיק השקעה כספית בשטח גדול יותר. כן שב בא כוח העותרים וטען לעניין כתב האישום, שהיה מכוון לשיטתו במהותו כלפי יבואנים ואילו העותר היה סוחר. ז. באת כוח המדינה, עו"ד אמיר, טענה, כי כתב האישום הוגש לאחר שהוברר אל נכון כי העותר מודע לכך שהדרישה מתייחסת גם לסוחרים, והטעות בנוהל תוקנה. אשר ל"פנצ'ריות", המדובר לשיטת המדינה בסקטור נפרד ולגביו יש דרישות נפרדות; הן אינן מאחסנות כמות גדולה של צמיגים אלא מלאי קטן. החשש לגופו הוא לעניין הבטיחות, וכשעסקינן בבית מסחר אליו מגיעות כמויות גדולות של צמיגים, יש חשיבות לאחסון ראוי. נמסר, כי בישראל כ-130 בעלי רשיון לסחר, מהם 60 שהם סוחרים בלבד ולא יבואנים; לגבי הללו מקוימות ומפוקחות דרישות השטח, אם גם במספר קטן של פקחים. לשאלתנו השיבה באת כוח המדינה, כי הנוהל היום מציג דרישה אחידה, וקשה לבדוק לגבי כל מבקש רשיון מה יחס הצמיגים המאוחסנים לשטח. הכרעה ח. לאחר העיון אין בידינו להיעתר לעתירה. נציין תחילה, כפי שנאמר גם באולם בית המשפט, כי קשה לצפות מבית המשפט שיפעל נגד הוראות שקובעת הרשות המקדמות בטיחות, במקרה זה לנוסעים בכביש. זהו נושא מובהק שבו כדי שייפסלו הוראות הרשות עליהן להיות בלתי סבירות באופן קיצוני (בג"צ 1958/90 בן שטח נ' שר הפנים, פ"ד מה(1)332, 325; ב' ברכה משפט מינהלי כרך שני (תשנ"ו) 241-240 ; וראו בהיקש בג"צ 18456 עזורי נ' שר המסחר והתעשיה, פ"ד י 1598; בג"צ 3872/93 מיטראל בע"מ נ' ראש הממשלה ושר הדתות, פ"ד מז (5) 485, 496). ברי כי צמיגים הם נושא בטיחותי מן המעלה הראשונה בעולם הרכב, ובמקרה שלפנינו יש להעמיד את הרשות בחזקת תקינות מניעיה בעניין בטיחות הציבור. כן מקובלת עלינו עמדת המשיב, כי הדרישה שבנוהל לשטח מחסן מינימלי מופנית לכלל הסוחרים ולא רק ליבואנים. מעיון בנוסח הנוהל משנת 2004 (נספח מש/2 לתגובת המשיב) נלמד, כי אין הדבר מופרך שהמלה "יבואן" השתרבבה בטעות לסעיף, בעקבות הערה קודמת שם. הפרק בו מצוי הסעיף עוסק כולו במסחר בצמיגים, ואין בו כל אזכור ליבוא, כפי שגם כותרתו- "דרישות חובה לבית מסחר למכירת מוצרי תעבורה (צמיגים)"- מלמדת עליו. ט. עם זאת, נודה כי נותר חשש בלבנו באשר לאכיפת ההוראה על בעלי בתי מלאכה לתיקון תקרים. איננו בטוחים עד תום בתמונה העובדתית שמתאר המשיב בעניין זה, של תחלופה גבוהה של צמיגים אצל מתקני תקרים, ועל כן צורך פחות בהסדרי אחסנה. ואולם, המסקנה מכך, מקום שבהקשר בטיחותי עסקינן, אינה צריכה בהכרח להיות הגמשת ההוראות לגבי אחרים, אלא לכאורה מחשבה לגבי הסדרי אחסנה ואכיפה מתוקנים גם בתחומם של מתקני התקרים, ולא נוסיף על כך, ולא ניטע מסמרות, כיון שהללו אינם בפנינו, ומבלי לפגוע בטענותיהם. שיג ושיח בין חטיבת המוסכים ושירות הרכב באיגוד לשכות המסחר ובין משרד התחבורה שהוצג על-ידי העותר חורג מתחומה של עתירה זו. ועם זאת, אין הדברים מגיעים לכלל פסילתן של ההוראות שלגביהן נטוש הויכוח בין הצדדים. י. לא למותר לציין גם את שאלת נקיון כפיו של העותר, במובנו של המונח במשפט המינהלי, המצדיק בכגון דא אי היענות לעתירה. נגד העותר הוגש כתב אישום בגין סחר בצמיגים, ואף עודנו סוחר בהם, כנטען, חרף היעדר היתר על פי חוק. העותר מצדו אינו מכחיש את המיוחס לו, אולם הוא טוען להפליה בינו לסוחרים אחרים. על כך נוסיף את טענת המשיב, שגם היא לא נסתרה, לפיה העותר אינו עומד בתנאי רשיון העסק שהוענק לו; אף אלה די בהן למנוע מבית המשפט להעניק לו את הסעדים שביקש (בג"צ 5630/96 אסולין נ' ראש המועצה המקומית נתיבות (לא פורסם); בג"צ 389/87 סלומון נ' הועדה המחוזית לתכנון ובנייה, פ"ד מב(4) 30). זאת, מבלי שנידרש למכתבי העותר לעניין יבוא הצמיגים, שציטט המשיב (מבלי לצרפם לתשובה), המעלים סימני שאלה באשר לאמיתות העובדות שעולות מן העתירה. י"א. אשר להעמדה לדין, מן המפורסמות כי שיקול הדעת בשאלת העמדה לדין מסור לרשויות התביעה. ההתערבות השיפוטית בשיקול דעתה של התביעה נעשית במשורה, מקום שההחלטה חורגת ממתחם הסבירות (בג"ץ 686/03 אמנון נ' משטרת ישראל (לא פורסם); א' שרגא ו-ר' שחר המשפט המינהלי חלק ג' (2008) 252-251). ככלל, דינו של כתב אישום שהוגש להיות מטופל בבית המשפט הפלילי הרלבנטי. המקרה שלפנינו, בכל הכבוד, אינו בא בקהלם של אותם מצבים, המצדיקים התערבות שיפוטית. כפי שצויין מעלה, העותר סחר (ועודנו סוחר, כנטען) בצמיגים ללא היתר, וזאת בניגוד להוראות צו הפיקוח. טענותיו של העותר נגד הנוהל, לגיטימיות ככל שיהיו, אינן מתירות לו לפעול בניגוד לחוק. עשיית דין עצמי אין להלמה במדינה מתוקנת. אמנם העמדתו של אדם לדין אינה דבר של מה בכך, ואין לומר כי אין היא נתונה לביקורת שיפוטית (בג"ץ 6781/96 אולמרט נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נ(4) 793, 807-806), אולם בענייננו אין מקום להתערבות, כאמור. י"ב. איננו נעתרים לעתירה. העותרים ישלמו למדינה שכר טרחת באי כוחה בסך 5,000 ₪. ניתן היום, ‏כ"ז שבט תש"ע (11.2.10). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 08061880_T07.doc טמ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il