זיאד אבו עביד נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 6185/11 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 6185/11 ע"פ 6247/11 ע"פ 6309/11 לפני: כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט נ' הנדל כבוד השופט נ' סולברג המערער בע"פ 6309/11: המערער בע"פ 6185/11: נאג'י אבו-גרייבה זיאד אבו עביד המערער בע"פ 6247/11: מוחמד אלקרינאווי נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעורים על גזר הדין של בית המשפט המחוזי בחיפה בת"פ 13240-08-10 מיום 14.7.2011 שניתן על-ידי השופט י' כהן תאריכי הישיבות: כ"ז בחשון התשע"ד כ"ד בכסלו התשע"ד (31.10.2013) (27.11.2013) בשם המערער בע"פ 6309/11: עו"ד מאיר מורגנשטרן בשם המערער בע"פ 6185/11: עו"ד בדעאן עזמי בשם המערער בע"פ 6247/11: עו"ד עופר אשכנזי בשם המשיבה: עו"ד נילי פינקלשטיין; עו"ד חיים שוויצר פסק-דין השופט נ' סולברג: 1. ערעורים על גזר הדין של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 14.7.2011 (השופט י' כהן) בת"פ 12340-08-10 לפיו נדון כל אחד משלושת המערערים ל-10 שנות מאסר בפועל ולשנתיים מאסר על-תנאי. כמו כן חוייב כל אחד משלושת המערערים לשלם פיצוי כספי בסך של 15,000 ₪ לכל אחד משני המתלוננים. עיקרי האישום וההרשעה 2. שלושת המערערים קשרו קשר לבצע שוד בביתם של המתלוננים – יוסף עואדיה, יליד שנת 1947, רופא במקצועו, ורעייתו ענאיה עואדיה, ילידת שנת 1954 – בשכונת דהר אלכניס בשפרעם. בשעות אחר-הצהריים של יום 20.7.2010 הגיעו המערערים במכוניתו של המערער 2 לביתם של יוסף וענאיה כשהם מצויידים באקדח, בסכין מטבח, באזיקונים ובסרט דביק. את מכוניתם החנו סמוך לשער הבית. המערער 2 ניגש לדלת הכניסה, ודפק עליה, כששני המערערים האחרים המתינו בקרבת מקום, ולמערער 1 מגבת על ראשו. יוסף פתח את הדלת, ואז ביקש ממנו המערער 2, במרמה, כוס מים, בהצבּיעוֹ על המערער 1, ובאומרו כי זהו דודו וכי הוא חולה. בזמן שיוסף נכנס למטבח על מנת להביא כוס מים למערער 1, נכנסו שלושת המערערים אחריו ונתנו לו מכה חזקה בראשו בקת האקדח. יוסף נאבק עם המערערים, תוך כדי שקרא בצעקות לענאיה. או אז תפס המערער 1 את יוסף בחוזקה, ולעזרתו בא המערער 3 כשבידו סכין שבאמצעותה איים על יוסף כי ישחט אותו אם לא ירגע. המערערים נטלו מן המטבח סכין שלהבהּ באורך של כ-35 ס"מ ואיימו באמצעותה על יוסף. המערער 2 הוציא מכיסו אזיקונים, כבל באמצעותם את יוסף בידיו, והמערערים 1 ו-3 חסמו את פיו בסרט דביק. למשמע זעקותיו של יוסף, הגיעה ענאיה בריצה מחדר השינה שבקומה השניה. לנגד עיניה דחפו המערערים 1 ו-2 את יוסף, כאשר המערער 1 מחזיק בידו אקדח. ענאיה נטלה מכשיר טלפון וזרקה אותו לכיוונו של המערער 2. זה ניגש אליה, סתם את פיה ביד אחת, בשנייה החזיק בצווארה, ואז הפילהּ על הרצפה, התיישב עליה וסתם את פיה בסרט דביק. המערער 2 העמיד את ענאיה על רגליה, ובעזרת המערער 3 כבל אותה בידיה באמצעות אזיקונים. לאחר מכן הוביל המערער 3 את יוסף לחדר העבודה, וקרא למערער 2 לשמור עליו. המערער 2 הגיע עד לפתח חדר העבודה כשהוא מחזיק בידו סכין, יוסף ניסה נואשות לסגור בפניו את הדלת, אך המערער 2 מנע זאת באיימוֹ על יוסף באמצעות הסכין כי ישחט אותו. המערער 3, אשר החזיק בידו אקדח, סייע למערער 2 להשתלט בכוח על יוסף ולהשכיבו על הרצפה. המערערים 2 ו-3 איימו עליו בסכין כי יהרגו אותו אם ימשיך להאבק בהם. במקביל הורה המערער 1 לענאיה, באיומי סכין, לעלות יחד עמו לחדר השינה, לאחר שאמרה לו כי שם נמצא הכסף. המערער 1 לא שעה לתחנוניה לשחררהּ מן האזיקונים שלחצו על ידיה והכאיבו לה. המערער 1 פתח את חדר הארונות בחדר השינה במפתחות שקיבל מענאיה, וחיפש רכוש בין הבגדים ובמגירות, כאשר על-פי הוראתו שכבה ענאיה על הרצפה לאחר שאיים עליה בסכין שהניף לכיוונה שלא תזוז ממקומה. המערער 1 גם תלש וגנב מענאיה צמיד זהב שענדה על ידה. המערער 3 הצטרף אל המערער 1 ושניהם המשיכו לחפש רכוש בחדר הארונות, עד אשר מצאו באחד מכיסי המעילים כסף מזומן בסך של 30,000 ₪ לערך, שני שיקים, וסכום של 3,500 דולר. כמו כן מצאו המערערים במגירה בחדר הארונות תכשיטים וגנבו אותם ואת הכסף. בהמשך איים המערער 1 על ענאיה לשפוך עליה חומצה אם לא תגלה לו את מקום הכספת. המערער 3 ניגש לחדר העבודה, כיוון אקדח ליוסף, והורה לו להתלוות אליו לחדר השינה. המערערים 2 ו-3 ביחד עם יוסף עלו לחדר השינה, שם שהו ענאיה והמערער 1. המערערים איימו בסכינים ובאקדח על יוסף כי ישחטו אותו, וכי יפגעו בענאיה, אם לא יגלה להם את מיקום הכספת. או אז גילה להם כי הכספת נמצאת במרתף. בפחדם מפני המערערים, הובילום יוסף וענאיה למרתף. שם פתח המערער 1 את הכספת וגנב ממנה תכשיטים, בצוותא חדא עם המערערים 2 ו-3. לאחר מכן, בהוראת המערער 1, קשרו המערערים 2 ו-3 את יוסף וענאיה יחדיו באזיקונים, נעלו את דלת המרתף ועזבו את המקום. כעבור כשעה וחצי הצליחו יוסף וענאיה להשתחרר מכבליהם, לנסר את מנעול הדלת באמצעות מסור חשמלי, ולצאת מהמרתף. בגין מעשיהם אלו שביצעו המערערים בצוותא בביתם של יוסף וענאיה הואשמו והורשעו בכניסה למקום מגורים בנסיבות מחמירות; בשוד חמור בחבורה; בכליאת שווא; בעבירות בנשק ובהחזקת סכין שלא כדין. עיקרי ההליכים בבית המשפט המחוזי 3. בתחילה הכחישו המערערים כל קשר לאירוע, וטענו כי מעולם לא ביקרו בביתם של יוסף וענאיה. בהמשך, ולאחר שנודע למערערים כי טביעת אצבעו של המערער 3 התגלתה בבית הנ"ל, שינו את גרסתם וטענו כי היו בקשר עם יוסף במסגרת עסקית. בית המשפט המחוזי דחה את גרסתם של המערערים בהיותה כבושה ולאור פגמים רבים בעדויותיהם, אשר הצביעו על חוסר מהימנותם. לעומתם, הותירו יוסף וענאיה בעדויותיהם רושם חיובי על בית המשפט, גם נמצאו חיזוקים חיצוניים רבים לגרסתם, בכלל זה חבלות על גופם. באשר לשווי השלל שנגנב, הוכיחה המשיבה כי על גופו של המערער 1 נתפס כסף מזומן בסכום של 28,619 ₪, וכן גם שני שיקים של יוסף שסכומם הכולל הוא 4,981 ₪. כמו כן נקבע שהמערערים שדדו מביתם של יוסף וענאיה תכשיטים, אם כי שוויים לא הוּכח. המערערים הורשעו אפוא בעבירות שיוחסו להם כאמור לעיל. 4. בגזר הדין עמד בית המשפט המחוזי על חומרת מעשיהם של המערערים, ועל הפגיעה הקשה – הפיזית והנפשית – ביוסף ובענאיה. השוד בוצע בחבורה, לאחר הכנה ותכנון, אוּפיין בתעוזה ובתחכום, היה כרוך באלימות, באיומים בנשק קר וחם, ובסיומו הושארו המתלוננים כלואים במרתף ביתם. בנסיבות אלה, סבר בית המשפט המחוזי כי אין מקום לענישה סלחנית, וכי יש להטיל על המערערים עונשי מאסר כבדים לתקופות ממושכות. לדבריו, "אף אם בתי המשפט נהגו בעבר בגישה סלחנית, כפי שעלה לכאורה מטענות באי כוח הנאשמים (ואני חולק על דעתם), כי אז הגיעה השעה לשנות גישה זאת" (פסקה 6 לגזר הדין). לאור זאת, הטיל בית המשפט המחוזי כאמור על כל אחד מהמערערים עונש של 10 שנות מאסר בפועל ושנתיים מאסר-על-תנאי, וחִייב כל אחד מהם לפצות את יוסף ואת ענאיה, בסך של 15,000 ₪, לזה וגם לזו. עיקרי טענות הצדדים 5. המערערים טוענים נגד חומרת העונש. לדבריהם, סוטה העונש שהוטל עליהם באופן קיצוני מרף הענישה המקובל במצבים דומים. השלושה ציינו בערעוריהם כי המעשים שביצעו אינם יוצאי דופן בחומרתם, שכן לא הופעלה אלימות מיוחדת כלפי יוסף וענאיה, ולא היו בה אלמנטים של התעללות ואכזריות. גם ערך שללם של המערערים לא היה רב. בית המשפט המחוזי נמנע מלשקול שיקולים אינדיבידואליים – גם לא רהביליטציה, חינוך והכוונה – אלא שקל רק שיקולי גמול והרתעה. המערערים קבלו על כך שבגזר הדין לא נזכרו נסיבותיהם האישיות, ולא הובאו כלל בחשבון במסגרת השיקולים לעונש: המערער 1 הוא אדם מבוגר, חולה בסוכרת ובמחלת לב. עברוֹ הפלילי מרוחק, ובעבירות שונות מן העבירות הנדונות כאן; המערער 2 הוא רווק בן 23, חולה לב, אמור היה להתחתן, אך בעקבות הרשעתו במעשים הנ"ל בוטלה החתונה. הוא בן למשפחה בת 8 נפשות, עברוֹ נקי, משפחתו נורמטיבית, ומאסרו מסב לה סבל רב. כמו כן, למערער 2 חובות רבים, הוא בא מרקע סוציו-אקונומי קשה, ומאסר ממושך יפגע אנושות בפרנסתו; המערער 3 הוא רווק בן 31, חולה לב, לאחר צנתור. עברוֹ הפלילי קל יחסית, ומעולם לא ריצה עונש של מאסר בפועל (במאמר מוסגר אציין, כי הטענה האחרונה אינה נכונה. עיון בגיליון הרישום הפלילי של המערער 3 מעלה כי ריצה מאסר בפועל לתקופה של 9 חודשים). 6. לטענת המשיבה, אין מקום להתערב בעונש שנגזר בבית המשפט המחוזי, שכן האירוע מאופיין באלמנטים חמורים, ואֵלו מחייבים ענישה קשה. המערערים ביצעו את מעשיהם לאחר הכנה, בתיחכום, בחבורה. הם הגיעו לביתם של יוסף וענאיה בשפרעם מלקיה ומרהט, כשהם מצויידים באקדח, סכין ונייר דבק, וניצלו את טוּב ליבו של יוסף על מנת להיכנס לביתו. המערערים נקטו באלימות כלפי יוסף וענאיה, אנשים מבוגרים, דחפו אותם, השכיבוּם על הרצפה והשתמשו באזיקונים, תוך התעלמות מתחינותיה של ענאיה. המערערים הפרידו בין בני הזוג, אשר חוו אימה ופחד כלפי עצמם, וכל אחד מהם גם כלפי זולתו. המערערים כלאו את יוסף וענאיה כליאת שווא ממושכת, כבלו את השניים באזיקונים בתוך מרתף ביתם, ורק כשעה וחצי לאחר שהמערערים הסתלקו, הצליחו יוסף וענאיה להחלץ משם באמצעות ניסור הדלת במסור חשמלי. לא הייתה אצל המערערים חמלה כלשהי כלפי יוסף ועאניה, וגם בדיעבד לא הביעו חרטה על מעשיהם הרעים ועל הנזק שגרמו. הם ראויים לעונש שהוטל עליהם. דיון והכרעה 7. 3 הערות מקדימות: (א) גזר הדין של בית המשפט המחוזי קדם לעידן של תיקון מספר 113 לחוק העונשין. (ב) אחד המערערים, המערער 2, טען כי חלקו בפרשה פּחוּת מִשל חבריו במידת האלימות שנקט, ולפיכך עונשו צריך להיות קל משלהם. אין לקבל טענה זו. כמתואר בהרחבה לעיל, המערער 2 לא טמן את ידו בצלחת, נטל חלק פעיל במסכת המתוארת, בכל שלביה, ומעשי-העבירה שבוצעו בתלתא, נעשו בצוותא חדא. (ג) המערער 3 טען על ריבוי העבירות המפעילות את עונש המאסר על-תנאי, על-פי גזר הדין של בית המשפט המחוזי, מבלי להבחין בין עוונות לפשעים, ובאופן שעבירה עתידית קלה, תגרור ענישה מחמירה באופן בלתי-מידתי. במישור העקרוני, יש טעם בטענה, אך בנסיבות הכוללות של העניין דנן, כפי שקיבלו ביטוי בגזר הדין של בית המשפט המחוזי, וכשבדעתי להציע להפחית מתקופת עונש המאסר בפועל, סבורני כי אין הצדקה להקלה נוספת גם בעונש המאסר על-תנאי. יהא זה תמרור אזהרה מוחשי למערערים: מי שנכווה ברותחין יזהר בצוננין. 8. עתה נבוא בעובי הקורה. קשים וחמורים הם מעשי-השוד והעבירות הנלוות שביצעו המערערים. שילוב של תעוזה ורוע, אלימות ומסוכנות, פגיעה רעה עד מאד ביוסף ובעאניה, ברכושם, בכבודם, בבטחונם ובשלומם. ראוי להרחיק את המערערים מן החברה אל מאחורי סורג ובריח למשך שנים ארוכות, למען ירְאו ויירָאו, הם-עצמם, כמו גם אחרים שכמותם. צודק בית המשפט המחוזי בדבריו על הצורך לנהוג "ביד קשה במבצעי שוד" (פסקה 6 לגזר הדין), ועל כך שאין מקום לגישה סלחנית. ברם, בשניים, דומני, שגה: (א) גם הנִקלה והבזוי שבפושעים, ראוי בדרך כלל למידה מסויימת של התחשבות בנסיבותיו האישיות. למצער, צריך לתת את הדעת עליהן. בעניין דנן, האינטרס הציבורי הוא עיקר, והשיקול האינדיבידואלי הוא טפל; אך עודנו קיים. בית המשפט המחוזי נמנע מלהביא במניין שיקוליו את נסיבותיהם האישיות של המערערים, מצבם הבריאותי, האישי, הסוציו-אקונומי. הדבר הזה טעון תיקון. (ב) גם מגמה של החמרה בענישה – אשר אליה חתר בית המשפט המחוזי – צריכה להעשות באופן מידתי ומדורג, מבלי לזנוח עקרונות של הלימה ואחידות הענישה. ב"כ המערערים הביאו לעיוננו שלל פסקי-דין ובהם עונשים קלים במידה ניכרת מגזר דינם של המערערים. מנגד, השיבו ב"כ המשיבה בהפניה לשלושה פסקי דין, ובאיזכור פסק דין נוסף שעליו הסתמך בית המשפט המחוזי, ואֵלו הם: (1) בע"פ 1114/10 אלי אואנונו נ' מדינת ישראל (14.11.2011) נדון המערער ל-10 שנות מאסר בגין שוד בנסיבות מחמירות, שוד אלים של קשישה שנמצאה בגפּה בביתה, במהלכו גנב ממנה כסף ותכשיטים. השוד בוצע בעת שהמערער היה אסיר ברשיון, חודשים אחדים לאחר שסיים לרצות עונש של מאסר עולם בגין רצח, עונש שנקצב ל-20 שנה, ולחובתו עבר פלילי כבד בעבירות סמים, אלימות ורכוש. (2) בע"פ 7600/11 מהנד דיאב נ' מדינת ישראל (8.7.2013) נדון המערער ל-9 שנות מאסר בפועל, לתשלום קנס כספי, פיצויים למתלונן, מאסר על-תנאי, וכמו כן הופעל לחובתו במצטבר עונש מאסר על-תנאי למשך 30 יום, בגין שוד בנסיבות מחמירות, החזקת נשק ושהייה בלתי-חוקית בישראל. המערער וחברו שדדו קשיש בביתו תוך כדי אלימות קשה ומזעזעת. הכו אותו באגרופים בכל חלקי גופו, בעטו בו, גררו אותו בין חדרי הבית, הטיחו את ראשו בקיר, חתכו את עורו בסכין, ועוד מרעין בישין. לקשיש נגרמו חבלות ופציעות רבות, שטפי-דם על הפנים, בגב ובאגן, חתך עמוק מעל העין ושריטות. המערער וחברו גנבו מאותו קשיש שני אקדחים, תכשיטים, מטבע זהב, מדליות, דולרים ו-800 קרונות צ'כיים. (3) בע"פ 4921/11 חמזה דלאשה נ' מדינת ישראל (9.7.2012) נדונו שלושה אחים ל-9, 8 ו-7 שנות מאסר, מאסר על-תנאי וקנס כספי, בעקבות הרשעתם בביצוע שוד בנסיבות מחמירות ובתקיפת קשיש. השלושה פרצו באישון-ליל לביתם של קשיש כבן 88 הלוקה במחלת לב, ורעייתו, כבת 87, הסובלת מעיוורון וחרשות, כשהם חובשים כובעי-גרב, וגנבו ארנק, כסף, כרטיס אשראי ומסמכים. הקשיש נחבל בראשו עד זוב דם. עונשי השלושה הנ"ל נקבעו במסגרת הסדר טיעון, וההבדלים ביניהם נבעו מעבר פלילי שונה לכל אחד משלושת המערערים, ומשקילת סיכויי שיקום. (4) בית המשפט המחוזי הסתמך בגזר הדין נשוא ערעור זה על ע"פ 8788/08 מוסטפא זיאד נ' מדינת ישראל (7.4.2011). שם הורשע המערער בשוד בחבורה, בקשירת קשר לביצוע פשע ובשהייה בלתי חוקית בישראל, ונדון ל-9 שנות מאסר ומאסר על-תנאי. המערער ביחד עם אחר פרצו לדירה לפנות בוקר מבעד לחלון, העירו את הדיירת, ילידת שנת 1928, שגרה בדירה בגפּה, כבלו אותה, תחבו סמרטוט לפיה, הצמידו סכין לגרונה, וכשהחלה לצעוק הכו אותה וגרמו לשבר באפה ולנפיחות ודימומים בפניה. השניים גנבו חפצים שונים, פנקסי שיקים, ארנק, כסף מזומן, מדליות, מטבעות ושרשרת. עינינו הרואות: פסקי הדין הנ"ל מאופיינים בקורבנות קשישים, בעבר פלילי כבד של מבצעי מעשי-השוד, באכזריות, בעוצמת האלימות, ובהיקף נזקיה. אין ניתן לגזור גזרה שווה מהתם להכא. עם כל חומרתם של מעשי המערערים כאן – מעשים נפשעים – הם אינם בדרגה הגבוהה של האכזריות והרוע. 9. על מנת ליתן ביטוי, ולוּ גם מועט, לנסיבותיהם האישיות של המערערים; כדי לשקף אל-נכון את חומרת מעשיהם, חומרה רבה אך לא בדרגה העליונה; ובשים לב לרמת הענישה המקובלת בכגון דא, אציע לחברַי להפחית מתקופת המאסר שהשית בית המשפט המחוזי על המערערים, כך שירצו 8 וחצי שנות מאסר במקום 10. עוד אציע, כי עונש המאסר על-תנאי והחיוב בפיצוי כספי למתלוננים יעמדו בעינם. ש ו פ ט השופט י' דנציגר: אני מסכים. ש ו פ ט השופט נ' הנדל: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של כב' השופט נ' סולברג. ניתן היום, ט"ז בטבת התשע"ד (19.12.2013). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 11061850_O02.doc עב מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il